“וַֽיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֤ר קָרַב֙ אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיַּ֥רְא אֶת־הָעֵ֖גֶל וּמְחֹלֹ֑ת וַיִּֽחַר־אַ֣ף מֹשֶׁ֗ה וַיַּשְׁלֵ֤ךְ מִיָּדָו֙ אֶת־הַלֻּחֹ֔ת וַיְשַׁבֵּ֥ר אֹתָ֖ם תַּ֥חַת הָהָֽר׃” (שמות ל”ב פסוק י”ט)
מעשה “שבירת הלוחות” דורש בירור. כאשר משה עודנו נמצא על הר סיני, מקבל הוא את הידיעה
מה’ – שהעם חטא בחטא נורא. אינו מפקפק לרגע בדברי האלוקים, ומיד – עוד קודם ירידתו מההר,
הוא מתחנן לה’ שיסלח להם: “וַיְחַ֣ל מֹשֶׁ֔ה וַיֹּ֗אמֶר לָמָ֤ה ה יֶחֱרֶ֤ה אַפְּךָ֙ בְּעַמֶּ֔ךָ” (פסוק י”א). אך למרות
כל זאת, הוא עדיין אוחז בידיו בחזקה את הלוחות – ואינו מרפה מהם, מדוע? מה טעם לתת לעם
לוחות במצב כזה?
ואם בכל זאת מעוניין משה להורידם מדוע בכל זאת הוא שובר אותם בסופו של דבר? ואם לדעתו
העם אינו ראוי לקבל את הלוחות שבידו, מדוע הוא חיכה עד עכשיו? הרי היה עליו להשליכם כבר
למעלה?
תמיהה זו, באה לידי ביטוי במדרש דברים רבה (פרשה ג): “ירד משה מן הרקיע והיו הלוחות בידו, ולא
שברן עד שראה בעיניו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: משה, לא היית מאמין לי שעשו להן עגל?!”
שאלה זו הקשה בעל ספר ‘תולדות יצחק ,’ר’ יצחק ב”ר יוסף קארו –
“יש להקשות מדוע לא שבר אותם כשאמר לו הקדוש ברוך הוא ‘סרו מהר מן הדרך אשר צויתים
עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו ?’ ושלוש תשובות נתן :
תשובה ראשונה
אמר משה בלבו, אולי אחר שאמר לי הקדוש ברוך הוא כן, נתחרטו והתאבלו על החטא שעשו,
וכשראה עגל ומחולות אמר, לא די שלא התאבלו אלא יש להם שמחה אז חרה אפו ושברם.”
תשובה שניה
…”שהרואה בעיניו מתפעל יותר מן השומע, ולכן וירא את העגל ומחולות וישלך מידיו את הלוחות.”
תשובה שלישית ,
…”כדי שיראו ישראל שחרד משה חרדה גדולה מאד, אחר ששובר לוחות קדושות וטהורות כתובות
באצבע א -לוקים, וידעו הרעה הגדולה הזאת שעשו, ויפול רעדה בלבבם ויתחרטו, וכן אמר בפרשת
עקב (דברים ט’, י”ז) ‘ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם לעיניכם.”…’
ניתן להוסיף עוד כוון:
משה שמע מן הקב”ה כי “סרו מהר מן הדרך, עשו להם עגל מסכה” והבין כי הטעות של ישראל הנה
בתחום השכלי המצריך ברור בעניני אמונות ודעות של עובדי ה’ המתאווים לעשות בעצמם כלים לא
לגיטימיים לעבודת ה’ (כפי שמסביר ר’ יהודה הלוי ” בספר הכוזרי)
אך כאשר החל לרדת מן ההר שמע הוא קול ענות במחנה. יהושע הסובר כי קולות אלו קולות מלחמה
מברר אצל משה והוא משיב :”אין קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה קול ענות אנכי שומע” –
“קולות שמענים את שומעיהם” (רש”י) . עוד בעת בניית העגל ראינו כי ההתדרדרות המוסרית של
“ויקומו לצחק” – אווירת התפרקות מוסרית אחזה אותם – משה לא ידע זאת בראש ההר – וכשנודע
לו – הבין כי צריך “לשבור את הכלים.”
וכך כותב הרש”ר הירש:
כל עוד אמונת ההבל האלילית בכל צורה שהיא עולה על יסוד שגיון הרוח ומצטמצמת בתחום השכל
בלבד, – עדיין יש תקוה שבמקום השגיון תבוא הדעת, ובמקום אמונת ההבל – האמת, ובנקל יחזרו
למוטב .אולם אם אמונת ההבל האלילית עברה מתחום התעייה הרוחנית אל תחום השחתת
המידות והמעשים בחיי המוסר, וההוללות החושנית מתקד שת בריש גלי על מזבח השגיון, – או אז
מתדבקת החושניות אל השרשים המציעים לה את המזון הרצוי לה כל כך, וכשם שקל ללמד דעת
את העם כל עוד הוא שוגה בחיי רוחו בלבד, כן קשה לתקן את מידות העם ששקע בהשחתה
מוסרית, ואז קשה גם ללמד אותו דעת .”
“כל עוד ידע משה רק על אודות העגל והאלהתו, עדיין קיווה שיוכל להקים מקום טהרה לתורה בקרב
העם, והוא לקח בידו את עדות התורה ברדתו מן ההר. אולם כאשר ראה את העגל ואת המחולות
שערכו מסביבו, נוכח לדעת שהשגיון האלילי – כדרך העולם – כבר הביא לידי התפרקות יצרי
החושניות, ואז הבין שתחילה יש להחזיר את העם למוטב, למען התורה הזאת. ללא היסוסים, ובשתי
ידיו כאחד – יָדָ ו ריבוי שבאחדות – השליך את הלוחות וישבר אתם. על – ידי המעשה הזה הכריז בכל
תוקף, שהעם במצבו הנוכחי איננו ראוי ואיננו כשיר לקבל את התורה הזאת.
בנות יקרות , בוגרות יקרות , זכיתן בע”ה ללמוד ולעלות במידות ויר”ש ב”מכון אורה”
ובודאי ממשיכות אתן להתקדם מעלה מעלה. בשולי לימודינו נוכל להדגיש כי לא
רק חכמה ודעת קניתן , לא רק ברורי אמונה ודרך חיים רכשתן – אלא יותר מכל –
אווירה של קדושה, שמחה ומאור פנים, אווירה של דיבוק חברות ועין טובה רכשתן –
וקניין זה – הוא עיקר העיקרים – השאלה “סביב מה אנו רוקדים” , מהם הקודים
התרבותיים שלנו, מהי ההויה שלנו – היא עיקר הדבר . כל אחת תבנה בע”ה , או
כבר בנתה ב”ה – בית בישראל – “שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אימך” –
האב מלמד דעת אך עיקר התרומה הסגולית – שייכת לאם, עקרת הבית – היא
היוצרת את האקלים והאוירה המצמיחה יותר מכל. היא מקור האמונה ושורש
השמחה.
שבת שלום וברכת ה’ על כולכן
