שלום לכל המאזינים והצופים,
ואנחנו בדרכנו ממשיכים בשיעור שלנו על
אחת הסוגיות הנלמדות בדף היומי,
ואנחנו כבר עוסקים בכמה שיעורים בפרק השמיני האחרון של מסכת יומא,
וגם היום אני רוצה להתרכז בנושא חשוב,
שהוא בדרך כלל חשוב מאוד,
והוא מפורט בצורה יותר ברורה ויותר מפורטת,
באמת דווקא במסכת יומא, למרות שהוא נזכר גם במסכתות אחרות בכל מיני הזדמנויות.
והנושא שאני מדבר עליו היום, אני רוצה לדבר עכשיו,
זה הנושא של פיקוח נפש.
פיקוח נפש זה נושא כללי,
שאנחנו יודעים שפיקוח נפש דוחה שבת,
דוחה ממילא, מדובר פה גם על יום הכיפורים, שפיקוח נפש כמובן דוחה גם את הצום של יום הכיפורים, וממילא הוא גם יותר מפורסם את האמירה
שפיקוח נפש דוחה שבת,
וזה נושא שמתפרס פה בסוגיות האלה של מסכת יומא לאורך כמה דפים,
וננסה לקחת מכמה סוגיות,
קצת כמה נושאים פרטיים שנדונים,
מתוכם להבין גם אולי להגדיר את העקרונות הכלליים המנחים אותנו בסוגיה הזו, ואני אסביר.
הנושא כשלעצמו, כפי שאמרתי, מופיע פה בכמה סוגיות,
אבל דווקא כי אפשר לומר כאילו הדיון על עיקר העניין נדון דווקא די לקראת הסוף ודווקא בדף פה.
בדף פה, שם הגמרא שואלת, אם אני קורא בגמרא, הגמרא שואלת
רבי ישמעאל בנו של רבי אלעזר בן עזריה, היו וכבר היו רבי ישמעאל ורבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה מהלכים בדרך
ושם מדובר על כך שהיו הולכים ונשאלה השאלה הזו בפניהם:
מניין לפיקוח נפש שדוחה את השבת?
זאת אומרת, השאלה הזו נשאלה: מניין לפיקוח נפש שדוחה את השבת?
ואז נענו ואמרו כל מיני הסברים. רבי ישמעאל אמר הסבר,
ואחר כך רבי עקיבא אמר הסבר,
ואחר כך מובא בגמרא בעמוד ב',
רבי אלעזר אמר הסבר, ומקורות מכאן ומשם,
כל מיני מקורות אבל אפשר לראות שהגמרא בעצמה גם אחר כך לא כל כך מרוצה מכל המקורות האלה
אלא הגמרא אומרת שיש לכל לימוד שכל אחד מן התנאים האלה אמר יש כמין פרחה ולכן הלימודים האלה אפילו לא ידועים ולא מוכרים בסופו של דבר ומה שמוכר מוכר לנו שני לימודים כאשר הגמרא באופן מיוחד דווקא שמה דגש על לימוד אחד אבל אנחנו בדרך כלל משתמשים בשני לימודים
אני אסביר.
לימוד אחד זה האחרון, מה שמובא דווקא בשם עומר רב יהודה, מר שמואל,
שנאמר,
הוא דורש את הפסוק "וחי בהם ולא שימות בהם", זו דרשה מאוד מוכרת ומפורסמת,
וכולנו מכירים אותה באמת כדבר, אולי, הבסיס העיקרי שממנו לומדים שפיקוח נפש דוחה שבת,
ומאל דוחה את כל התורה כולה, זה "וחי בהם ולא שימות בהם".
אבל גם במקביל יש כאן לימוד נוסף שגם אותו הגמרא לא דוחה ורגילים להשתמש בה והיא מופיעה גם פה בתלמוד בבלי שלנו וגם בתלמוד ירושלמי בפרק הזה. הלימוד הוא של רבי שמעון במנסיה שאומר: "ושמרו בני ישראל את השבת אמרה תורה חלה עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה".
זאת אומרת זה גם כן לימוד מוכר של רבי שמעון במנסיה שאומר,
דורש כמין דרשה ושמרו בני ישראל את השבת חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה.
כפי שאמרתי הגמרא דוחה הרבה לימודים של קודם שאמרו אבל דווקא את הלימוד הזה אין בכייה בגמרא וגם לא על הלימוד של שמואל מהפסוק וחי בהם ולא שימות בהם.
זאת אומרת אלו שני לימודים שאין עליהם ערעור בעין נקרא לזה כך.
מלבד זה צריך לציין וזה מעניין שהלימוד הזה של רבי
שימוע במנסיה מופיע גם בירושלמי במקום,
ושם כמדומה לי שאפילו, זה באמת אחת השאלות המעניינות בהבנת הלימוד הזה,
האם זה לימוד של דרשה, אולי זה אפילו סברה,
סברה שאומרת חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה.
אז אלה שני הלימודים. עכשיו,
כל הנקודה היא שבאמת צריך לדעת האם באמת יש לנו נפקמינה,
נפקמינות בין הלימודים האלה,
אם שמים את הדגש על לימוד אחד או על הלימוד השני.
ובאמת, כפי שנתבהר ונדון, אפשר למצוא לזה אפילו כמה וכמה נפקא מינות,
שחלקן נמצאים פה בדף המקורות.
אני אביא דוגמה, אביא כמה דוגמאות. יש דוגמאות, דוגמה של הר"ן,
שהר"ן מדבר למשל על עובר.
עובר, במובן הזה שהוא עובר ממש אפילו בשלבים ראשונים של ההיריון,
ויש כאן שאלה נגיד אם יש עניין לחלל שבת כדי להציל את העובר.
אומר הר"ן שהוא דן בזה וזה בכלל לא ברור לו שכן,
בגלל שאם אנחנו נגיד, וזה יהיה אולי תלוי בשאלה הזו,
מפני שאם אתה תאמר,
תשים את הדגש על הדרשה וחי בהם ולא שימות בהם,
הרי הוא עוד לא נקרא חי,
הוא לא נקרא אדם שהוא חי ולכן אולי אין עליו את הגדר
הזה של חילול שבת עבור הצלתו.
אבל אם הדגש הוא,
אחלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה,
אז זה שייך גם לגבי עובר.
ניקח למשל, לדוגמה אחרת, אולי מהצד השני, יש דיון בפוסקים,
למשל לגבי תינוק שנשבע, יש מושג שנקרא תינוק שנשבע בין הגויים.
תינוק שנשבע בין הגויים, אם יש אצלו מצב של פיקוח נפש,
אז מה לעשות איתו?
לחלל על שבת עליו או לא לחלל עליו שבת?
וכאן השאלה היא אם הצד השני כדוגמה באמת מאוד מתאים להראות את הצד השני ההפוך,
כי אצלו אם צריך להציל אותו, אם לא יצילו, הוא חי,
אם לא יצילו אותו, הוא ימות.
אבל מצד שני,
האם עליו יש שייך להגיד: חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, כאשר אנחנו יודעים בוודאות שהוא לא ישמור שבתות הרבה,
כי הוא בתינוק שנשבע, הוא מתנהג כמו גוי,
אין שום סיכוי ועכשיו שום אפשרות אפילו שישתחרר
באופן נורמלי רגיל מהמסגרת שהוא נמצא בה שהיא מסגרת של גויים במובן המלא של המילה וכך יש שאלות אחרות מובא פה במקורות על פי המנחת חינוך מביא דברים של אורח חיים על התורה שבאמת רצה לומר שלא יהיה דין של הצלה אלא כאשר בטוח שישמרו שבתות הרבה אבל אם לא בטוח שישמרו שבתות הרבה אז דווקא לא יהיה את הגדר הזה של הצלת נפשות
הוא רוצה להגיד שמי שאולי עוד מעט רואים שהוא... היום בשבת אפשר, נגיד, לחיות אותו,
אבל בשבת הבאה הוא כבר נקרא מחלה סופנית או מצב אחר שבטוח שלא יחיה,
אז אור החיים רוצה לומר שבאמת הוא לא צריך להציל אותו,
אין היתר להציל אותו בשבת, כיוון שהוא כבר לא ישמור שבתות הרבה.
אז הנה אנחנו רואים שהנושא הזה מובא ונדון באמת באופן רציני על ידי הפוסקים בכל מיני הזדמנויות.
אתן עוד דוגמא באמת מכיוון אחר לגמרי,
יש מה שנקרא בדומה לעניין של תינוק שנשבע, יש איזו תשובת הרשב"א שמובא פה בדף המקורות גם כן, בקשר למי שחטפו אותו הגויים,
חוטפים אותו ועכשיו צריך להציל אותו מפני החטיפה הזו,
כאשר הבעיה היא שימירו את דתו,
יהיה לו מה שנקרא שמד רוחני,
האם לחלל את השבת בשביל להציל אותו משמד רוחני או לא?
כאן אין בו שאלה של חיים ממש,
אבל יש פה את השאלה של חלל אליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה.
הרשב"א דווקא חושב שצריך לאסור את החילול שבת במקרה הזה,
אבל בשולחן ערוך דווקא נפסק שכן לחלל שבת על דוגמה כזו. זאת אומרת, אף על פי שלא מדובר פה על סכנת נפשות ממש, בכל זאת מותר.
הנה ככן אנחנו רואים שיש כמה נפקא מינות, ולא יודע אם פירטתי את כולם,
שמהם אנחנו רואים הבדל ודיון בפוסקים על כל אחת ואחת מהדוגמאות שדיברנו עכשיו,
שיש דיון בפוסקים, יש כאלה שאוסרים, יש כאלה שמתירים, והנושא הזה הוא לא מובן מאליו תמיד להגיד את זה בצורה כל כך פשוטה.
מעבר לכך,
ממילא נראה לי שבאמת צריך קצת להתחקות אחרי המשמעויות של שתי הלימודים האלה,
וחי בהם ולא שימות בהם,
האם זה,
מה זה,
שזה היתר או שזה מצווה?
ולי נראה באמת שאפשר להגיד שיש הבדל באופי של הלימוד או במשמעות של הלימודים האלה,
שכשלומדים וחי בהם ולא שימות בהם,
זו דוגמה של היתר.
בעוד שהלימוד האחר, מה שנאמר פה ובירושלמי,
שחלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, זו כאילו, אולי זה סברה,
אולי זה דרשה,
אבל הדרשה המשמעות שלה ושמרו בני ישראל את השבת. זאת אומרת שמה שכתוב ושמרו בני ישראל את השבת מתפרש כעניין של היתר לחלל את השבת עבור מי שנמצא בסכנה,
וייתכן מאוד שהמשמעות של הדברים האלה שזה בעצם מצווה.
זו מצווה, זה לא גדר של היתר, אלא זה הופך להיות גדר של מצווה. נראה לי שאפשר בהחלט לקחת את הלימודים האלה ולנתח אותם,
האם זה גדר של מצווה או גדר של היתר?
ויש גם בזה נפקא מינות,
בשאלות נוספות שנדונות כאן בדברי הראשונים,
וממילא גם בדברי הפוסקים בהלכה.
ואני אתן לדוגמה, אחת הדוגמאות היפות והידועות גם כן,
הכול מצוין כמובן, כפי שמובא פה בדף המקורות,
אדם שהוא חולה במצב מסוכן וצריך לסדר לו אוכל לשבת,
לסדר אוכל לשבת,
אז השאלה שנשאלה, מה עדיף, להאכיל אותו,
לשחוט ולתת לו בשר טוב, טרי כמובן,
בשבת, מתוך השחיטה ששוחטים,
או אולי יש לחלופין אפשרות להשיג בשר לא כשר,
שגם כן ישנו במקום.
ואז אם אפשר להתיר לו את השבת, אולי אפשר להתיר לו גם לאכול בשר נבלה,
וזו שאלה מאוד משמעותית,
כיוון שזה באמת כאילו הרשב"א בתשובה אחרת שמובאת גם כאן בדף המקורות,
כאילו רוצה לומר שזה תלוי בשאלה העקרונית,
האם שבת מה שנקרא הותרה במקרה הזה או שהיא שבת דחויה,
האם זה רק דין בדחייה וממילא כמה שפחות לעשות עדיף או ששבת הותרה ואז ממילא הכל מותר,
אם הכל מותר אז עדיף כבר לשחוט. בדברי הראשונים אנחנו רואים,
מביאה פה בדברי הראש ובדברי הר"ן, כולם דיברו על העניין הזה,
וזו שאלה באמת מאוד מוכרת שהיא גם מסמנת פה אולי את ההבדלים.
ואם, כפי שאמרנו, זה לא אם שבת רק אותרה או שבת דחויה, כי מכתסי להגיד שהיא אותרה, מכתסי להגיד שהיא דחויה,
אלא נראה לי שזה תלוי בהבנת הלימודים האלה.
האם הלימוד הזה, מה שנאמר, חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה?
זו מצווה, יש מצווה לעשות את זה.
אז אם זה מצווה,
זה מצווה כבר לעשות את זה עם כל הצורה המכובדת של שחיטה,
למה להאכיל את החולה ממאכלות אסורים?
אבל אם זה לא מצווה אלא זה רק היתר,
אז באופן מיוחד, אם יש אפשרות להאכיל אותו בשר שהוא לא כשר, כיוון שהוא חולה עם סכנה,
אז למה שלא ניתן לו את זה? וממילא לחילופין, להפך,
יותר טוב שאולי לתת לו את בשר הנבלה הזה, בשר הלא כשר נקרא לו,
ולא לגרום לכך שמישהו אחר יעשה איסור חמור בשבת של שחיטה בשבת.
זאת אומרת שפה המחלוקת הזו בהחלט
מביאה את הדברים האלה לידי בירור,
מביאה אותנו את הדברים האלה לידי בירור, למרות שצריך לציין
שישנה נטייה די חזקה בראשונים להגיד
שבמקרה הזה שציינו עדיף בכל זאת לשחוט ולא לתת לחולה בשר של טריפה.
אז כמו שאולי הראש אומר, יש תשובה יפה, אמירה יפה של הראש,
שהראש אומר שאולי לא רוצים לתת לחולה לאכול בשר לא כשר כי הוא יקוץ בזה, זאת אומרת,
זה יהיה לו לא טוב לאכול את זה, זאת אומרת, אם הוא ידע במיוחד,
אז זה ייתן לו, אולי זה אפילו, במקום להועיל, זה אפילו יזיק לו.
אז יש כאן כאילו סברות אחרות להגיד למה בכל זאת להעדיף את השחיטה, אבל המחלוקת בעיקרון נמצאת כאן.
ועוד דוגמה,
עוד דוגמה יפה וחשובה בהקשר הזה,
הסוגיה שדיברנו עכשיו, אם אפשר לעשות שחיטה או לא לעשות שחיטה,
היא מבוססת על הסוגיה בדף פ"ג,
ששם אנחנו רואים את הדיון, האם מותר להפריש תרומות ומעשרות בשביל שיאכל אכילה בשבת, הכוונה,
כדי שיאכל אכילה בשבת של חולין ולא של תבל,
או שעדיף לתת לו לאכול את התבל? זו שאלה שנדונת בדף פ"ג.
לעומת זאת, בדף פ"ד יש
יש שאלה שנדונת מתוך הגמרא לכיוון אחר.
יש שאלה שנדונת,
הגמרא שם אומרת שהעניין הזה של הצלת נפשות זה כמובן דבר חשוב,
אז איך הגמרא אומרת? הם עושים דברים הללו לא על ידי נוכרים ולא על ידי כותים, אלא על ידי גדולי ישראל.
זאת אומרת שזה דבר שעושים על ידי גדולי ישראל, וכאן צריך להבין את הגמרא הזו. האם הגמרא רוצה לומר שאפשר לעשות על ידי גדולי ישראל,
או שזו מצווה לעשות על ידי גדולי ישראל.
וזה באיזשהו מקום,
בפוסקים,
מצוין בדף המקורות בסימן שכ"ח,
זה מובן העניין הזה שבעצם המחבר אומר שעושים על ידי גדולי ישראל. אבל הרי מה אומר שבכל זאת לעשות על ידי שינוי,
ואם אפשר לעשות על ידי גוי, זה בכל זאת עדיף, אפילו במצב של פיקוח נפש?
המשמעות של הדבר הזה זה בכיוון שכעת אמרנו.
אם אנחנו מבינים שזו מצווה לחלל שבת,
ככה שבכל אופן ככה זה יוצא בשביל להציל אדם שישמור שבתות הרבה אז גם אין עניין לעשות את זה בשינוי זה בכלל מהלך אחר לגמרי מהלך אחר לגמרי ולכן כיוון שזו מצווה אז לעשות את זה בגדול בלי שום צורך לעשות שינויים ככה אפשר להחליט להבין מן הרמב״ם או מן המחבר בשולחן ערוך לעומת זאת הרי מה כאן תופס דווקא את השיטה המחמירה ויש להבין ויש לפרש אם כן שהוא הבין שהנושא הזה בכל זאת גם כן
הוא לא בגדר מצווה, אלא יותר בגדר של היתר,
או לשון הרשב"א דחויה, שבת דחויה, אבל אני חושב שההגדרה של היתר היא לא פחות טובה.
יש היתר לעבור על ייסורים בשביל להציל נפשות,
כי וחי בהם ולא שימות בהם.
זאת אומרת שהדרשה הזו מלמדת על ההיתר. אם זה גדר כזה,
אז ממילא מובן שאם אפשר לעשות בשינוי, עדיף לעשות בשינוי. אם אפשר לעשות על ידי גוי, עדיף לעשות על ידי גויים.
אלו הדברים שכתובים על ידי הרמיין.
הנה כי כן, אנחנו רואים שהנושא הזה של פיקוח נפש, עם כל הידיעה הברורה והעקרונית שפיקוח נפש דוחה שבת, יש כאן הרבה שאלות הלכתיות שהן יתעוררו ומתעוררות, שצריך לדעת, כמו שאומרים, את הכיוון הנכון.
כמובן,
לא להיכשל בדבר ולא להתעצל בדבר כשצריך,
אבל איך לעשות בסופו של דבר כשאפשר לעשות כך או כך,
זה בסופו של דבר,
יש בזה דיון בפוסקים,
והנושא הזה תלוי בהגדרות שאמרנו אני חושב שתלויות אולי בלימודים היסודיים שמלמדים את העניין הזה וחי בהם ולא שימות בהם או חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה אז זה בעצם נראה לי המסגרת הכללית של הסוגיה הזו של פיקוח נפש שכמובן דוחה את כל התורה כולה אפילו ודוחה את השבת אז כל טוב בזה נשאר ושלום לצדק.
