שלום לכולם ולכל הצופים וכל המאזינים.
אנחנו בשיעורים שלנו ממשיכים וכמובן שנמצאים במסכת יומא.
והנושא של היום שאני רוצה לדבר עליו
זה נושא שהוא עוסק בעניין כללי שאיננו לכאורה אולי קשור ממש לעניינים של המסכת אבל הוא מופיע כאן וזה דבר גדול לברר כל דבר כאשר מזדמנים אליו.
והכוונתי לנושא של איסור נקמה הנוקם ונוטר,
שזה איסור מן התורה,
ועל זה אנחנו מוצאים פה דיון בגמרא בדף כ"ג,
כ"ב כ"ג אנחנו מוצאים בגמרא התייחסות אל העניין הזה, כמובן שזה מתוך דברי אגדה אפשר לומר,
אבל אלה דברי אגדה כמו דברי אגדה שיש בהם היבטים הלכתיים,
ואנחנו ננסה להסביר אותם בצורה משולבת,
את שני ההיבטים האלה.
והנושא כפי שכתוב בגמרא, מופיע פה בגמרא בהתחלה,
עומר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוא צדק,
כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונותר כנחש,
אינו תלמיד חכם.
זאת אומרת, זה מין אמירה מאוד מיוחדת. זאת אומרת, אנחנו בדרך כלל כשחושבים על נושא של נקמה אולי,
חושבים על זה מנקודת מבט שלילית, רואים את זה כדבר שלילי.
ופה פתאום זה מופיע
כאמירה מחייבת, להפך,
זה אומר שאם הוא לא נוקם ונוטר כנחש,
הרי הוא אינו תלמיד חכם בכלל.
הגמרא בעצמה בעצם שואלת.
הגמרא שואלת, והכתיב לא תיקום ולא תיטור. הגמרא אומרת, הרי כתוב לא תיקום ולא תיטור, אז איך זה יכול להיות שמצד אחד כתוב בתורה כך, ואתה אומר שתלמיד חכם כן צריך להגיע לידי נקמה, שזו מידה אולי לא ראויה?
אומרת הגמרא, ההוא בממון הוא דכתיב.
ותניא ואיזוהי נקמה הגמרא מפרט פה בברייתא כל אחד יעיין בגמרא כשפותח אותה את כל העניין הזה שהוא פעם אחת אחד ביקש שתשאילי את כפי שהוא אומר את המגל והוא לא רוצה להשאיל לו למחר השני דווקא מבקש מהראשון להשאיל לו איזה קרדום ואז הוא שוב לא גם הוא לא רוצה זה כאילו למה הוא לא רוצה בגלל שאתמול הוא לא קיבל מהו את המגל אז זה נקרא נקמה שדוגמה של נקמה שהיא אסורה
אז יכול להיות עוד דוגמאות אבל זו הדוגמה שהגמרא ברייתא בוחרת כדי להסביר מה זה נקמה וכאן מופיע כאן איזה עניין מאוד מיוחד שצריך לימוד ותלמוד העניין הזה שהגמרא אומרת ההוא בממון זאת אומרת שכאילו כל המושג של נקמה ברמה של האיסור של התורה שכתוב בה לא תיקום ולא תיטור שייך דווקא בממון ולא בדברים שבגוף אלא ככה יוצא לפי הפשט של הגמרא הגמרא בעצמה ממשיכה ודנה בעניין הזה
כי הגמרא בעצמה שואלת, מה ובחיר הגוף זה מותר, הרי לכאורה אנחנו רואים שיש התייחסות לא כל כך ברורה וחיובית גם לדברים אחרים, כי כתוב הנעלבים ואינם עולבים,
שומעים חרפתם ואינם נשבעים, זאת אומרת לכאורה בן אדם לא צריך לנקום בין כך ובין כך בכל דבר, גם במה שנקרא צער הגוף,
ואז אומרת הגמרא,
בסופו של דבר דנא כתלי בליבי,
וזה תירוץ שבפשט שלו הוא אפילו די קשה.
יש פה כמה דברים קשים, מה זה דנקי תלי בליבי?
מה הוא רוצה? רש"י אומר שהוא לא ממש נוקם אבל הוא נוקם בצורה כזו שאם מישהו אחר עושה פוגע באותו אחד שפגע בו אז הוא שותק.
כאילו זה לא בצורה מעשית שהוא עושה אלא הוא כאילו לא מגיב להפך
כאשר הוא רואה שפוגעים בה הוא שפגע בו.
הדברים פה בסופו של דבר זו גמרא שאולי נראית
קלה על פניה אבל באמת היא די קשה מכל הנקודות שאמרנו פה עכשיו במהירות הנוכחית
כי באמת צריך לדעת האם נקמה זה דבר שיש בו היבט חיובי
או שנקמה זה לכאורה רק דבר שלילי.
אז פה אנחנו כפי שאמרנו מוצאים שהגמרא אומרת על תלמיד חכם שאינו נוקם ונותר כנחש
אז הוא איננו תלמיד חכם בכלל
והגמרא שואלת עליו הרי כתוב לא תקום ולא תיטור והתירוץ של הגמרא
גם הוא לא מובן, מה זה ההבדל בין ממון לבין גוף, מה הסברות בזה.
וצריך לדעת להסביר את הדברים האלה.
נראה לי שאולי בכלל צריך לעיין בדבר במקורו.
אנחנו מוצאים דווקא גמרא בסנהדרין,
בדף צ"ב,
הגמרא מדברת על, אומרת שם כאילו,
כאילו הגמרא אומרת, רוצה לומר, גדולה נקמה,
שנקמה זה דבר גדול,
כי כתוב בפסוק, אנחנו מכירים את הפסוק הזה מתהילים,
כן נקמות השם, היות שמובאים שם כל מיני דברים שמובאים בתורה בין שתי שמות של הקדוש ברוך הוא זה מראה על חשיבותם וגדולתם אז גם הנקמה קיבלה את הגדר הזה כי בזה שכתוב כן נקמות השם זאת אומרת שיש נקמה הופכת לקבל מעמד של דבר גדול וחשוב הגמרא אולי אפילו טמאה שם קצת על ההבנה הזו אבל הגמרא אומרת כן יש דבר
כזה שהנקמה במקומה יש לה הזדמנות או יש פעמים שהנקמה היא באמת חיובית. אז הנה אנחנו רואים ואנחנו יודעים תמיד שכאל נקמות ה' זאת אומרת שהנושא של נקמה כביכול מופיע כלפי שמיים.
אנחנו יודעים שיש עניין בדרך כלל להתדבק במידותיו של הקדוש ברוך הוא.
אז אם אצל הקדוש ברוך הוא מופיע העניין של נקמה כדבר חשוב וגדול אז אולי באמת זה גם שייך שיהיה גם אצל בני אדם.
אז אולי על רקע זה כמובן אפשר להבין מה שכתוב שתלמיד חכם שאיננו נוקם ונוטר הרי הוא לא תלמיד חכם כי הוא כאילו לא יודע שצריך להידבק במידותיו של הקדוש ברוך הוא וזאת אומרת שהנקמה מקבלת פה איזושהי מדרגה חיובית אז זה לכאורה נקודת אנחנו מוצאים פה את המקור שאפשר לראות מאיפה הגיעו לידי כך שנקמה בכלל זה דבר חיובי אבל מצד שני שוב הרי כתוב לא תיקום ולא תיטור
אז הגמרא מחלקת את זה בממון, זה בעניין של צער הגוף.
מהו החילוק הזה בין דבר שבממון לדבר שבגוף?
כשמעיינים בדבר הזה,
אז לכאורה צריך להסביר מה ההבדל בין דבר שבממון לבין דבר שבגוף.
בכלל, צריך לומר שאם אמרו שתלמיד חכם שאיננו נוקם, הוא לא נוקם
במקום שזה היה ראוי אולי לנקום,
וככה צריך להבין את זה, דהיינו כמו מידתיו של הקדוש ברוך הוא,
שכשנקמתו היא נקמת אמת היא נקמה שהיא באמת ראויה וצריכה לבוא באותה הזדמנות שעליה מדובר בה מבחינת הנקמה. זאת אומרת שיש באמת התייחסות לנקמה בצורה חיובית אז זה כנראה מגיע לנקום במישהו שנהג שלא כראוי.
זאת אומרת יש בעצם כך צריך להבין.
אז אולי זה יהיה ההבדל בין ממון לבין צער הגוף
כי בצער הגוף זה בדרך כלל,
צער הגוף בדרך כלל הוא לא, אין לו היגיון,
אין לו סיבה
לזה שמצער, זה בעצם רק דבר שלילי, כך צריך להבין את זה.
ולכן מגיע שיקבל כאילו משהו בחזרה כמין ענישה או איזושהי פגיעה,
שזו בעצם הנקמה שאפשר להבין אותה כצורה חיובית.
לעומת זאת בממון,
אני חושב שבממון אפשר תמיד להבין
שזה לא בדיוק אותו דבר,
מפני שזה נכון אולי שמי שמבקשים ממנו משהו והוא לא נותן,
אז אפשר להגיד שהוא לא בסדר כל כך,
אבל זה דבר שהוא לא,
יש לו כנראה סיבה מצד הממון, הוא לא רוצה להפסיד את הממון, הוא לא רוצה להפסיד את הממון שלו והוא שומר על הרכוש שלו.
אז כיוון שהוא שומר על הרכוש שלו, זה לא דבר כל כך מגונה ששווה ואפשר לנקום בו בחזרה.
לכן כשאומרים בממון, אז ממון יש איזושהי גישה שונה.
כך צריך לומר, כי הגמרא מחלקת בין ממון לנפשות.
בין צער הגוף, יותר נכון, לבין צער של ממון.
הדבר המעניין הוא,
זה מצד הפשט של הגמרא, ויש עוד כמה דברים פה בפשט שכדאי ללמוד אותם.
זאת אומרת, מתי אחד ביקש קרדום, השני ביקש מגל, או להפך יכול להיות.
כל מיני, יש דברים שיותר, כלי שהוא יותר חשוב,
אחד ביקש כלי פחות חשוב או לא, השני אחר כך ביקש
דבר שהוא יותר חשוב,
אז יש כאן הבדל שעל זה דנים, אני לא אאריך בזה עכשיו.
ועוד דבר, למשל, יש כאן דיון מקומי שהוא גם חשוב מאוד כשלעצמו,
האם למשל בנוטר שהוא לא נוקם אלא זה שהוא נוטר, דהיינו שהוא נותן
לשני לזה שעכשיו ביקש ממנו אבל הוא מציין שהוא כאילו יותר טוב,
אז זה דבר שאולי מגיע שיהיה דווקא מתוך אמירה.
יכול להיות שבלב,
השאלה אם הוא בלב מותר לו לחשוב ככה,
מחשבה של נתירה או לא,
על זה אני מפנה פה בדף המקורות גם ללשון הרמב״ם פה בעניין הזה, וגם ללשונו של הרב קוק זצל במצוות ראייה בהערות שלו על חפץ חיים, מי שיראה לפי דף המקורות יעיין שם דברים יפים ונעים כשלעצמם ראויים למי שיאמרם.
אז זה נקודות יותר מקומיות.
אבל אני רוצה להתרכז יותר בדבר היותר כללי.
הדבר היותר כללי, כי אחרי שאנחנו יודעים את פשט הגמרא שלמדנו כרגע,
יש כאן תמיד צורך לעיין בדברי ההלכה.
בדברי, ואצלנו אנחנו כידוע לומדים תמיד את הרמב״ם כמקור הלכתי ראשוני.
והרמב״ם מביא את העניין הזה, את התיאור של איסור הנקמה,
של מצד מי שלא השאיל בהתחלה קרדום ואחר כך ההוא השני לא החזיר לו,
לא הסכים להשאיל לו מגל וכל כך יוצא בזה, את זה הוא מביא בהלכות דעות.
אבל הוא לא מביא,
לא הוא ולא בספר החינוך,
הם לא מביאים את העניין הזה של החילוק בין צער של ממון לבין צער של גוף.
הם לא מביאים את זה.
וזה דבר שמעורר את כל מי שלומד את הסוגיה,
אז הוא ממילא שואל איפה זה נעלם, הרי זה נאמר בגמרא.
אז על זה כבר יש כל מיני כיוונים.
הכיוון אולי הפשוט, או כביכול פשוט,
הוא שהגמרא אולי חזרה בה בסופו של דבר.
זאת אומרת, יש כאן איזושהי נטייה לומר לאפשרות לפרש בגמרא,
שהגמרא שואלת בעצמה האם צרה דגוף המותר?
אז הגמרא בסופו של דבר אומרת שאולי באמת לא, דנא כתלי בליבי, הגמרא בסופו של דבר כאילו עוצרת את האפשרות לנקום.
הגמרא אומרת בסוף שנקי תלי בליבי אז רש"י אומר רק שהוא בעצמו לא עושה רק הוא שותק איך אמרנו והדברים האלה קשים כשלעצמם אבל לכאורה יש בהם כדי אפשר לומר כאילו לשבור את המשמעות הקודמת שאמרה שאפשר לנקום על צער הגוף זאת אומרת שאולי הגמרא בעצמה חזרה בה כי באמת אין אצל הרמב״ם את ההבחנה הזו בין צער של ממון לבין צער של גוף
לעומת זאת, יש אצל הרמב״ם דברים אחרים.
בהלכות תלמוד תורה אנחנו מוצאים אצל הרמב״ם שהוא מתייחס
לעניינים של תלמיד חכם,
וכאן הוא מדבר על תלמיד חכם כאשר פגעו בו בפרהסיה,
לעומת תלמיד חכם שפוגעים בו בצנעה.
הדברים האלה מבוססים על כל מיני סוגיות,
אבל לכאורה שם אנחנו באמת מוצאים אצל הרמב״ם את ההגדרה הזו של תלמיד חכם שאיננו נוקם ונוטר,
שהרי הוא כנחש,
זאת אומרת שהגדר הזה מופיע אצל הרמב״ם אבל לא בהקשר של חילוק בין צער הגוף לצער הממון אלא בצער של תלמיד חכם שמביישים אותו ומבזים אותו אז באמת זה צער הגוף
אבל הוא לא מדגיש שיש עניין בצער הגוף שזה מותר אלא הוא מדגיש שזה ביזיון של תורה כאשר מבזים את התלמיד חכם.
זאת אומרת שאפשר בהחלט להבין שהרמב״ם אולי לקח את החילוקים
של הגמרא לא כחילוקים מוחלטים תמיד,
אלא רק חילוקים שנוגעים בעיקר וכאשר לתלמיד חכם.
נראה לי שכאן צריך לומר שהחילוקים האלה באמת ישנם.
החילוקים האלה באמת שראינו מקודם הם ישנם,
כי לא מסתבר שלתלמיד חכם יש
הלכה שולחן ערוך אחד וליהודי רגיל יש הלכה אחרת,
אלא בהחלט אפשר לומר שבצער הגוף,
כפי שאמרנו מקודם,
יש עניין חיובי בנקמה.
אלא הנקודה היא, הנקודה היא שבן אדם רגיל לא אמרו לו שינקום
כי אדם רגיל אולי הוא לא יודע את המידה
כשאמרנו שאפילו אצל הקדוש ברוך הוא כביכול יש מושג של נקמה
לבוא ולהגיד שכל אדם ידע למצוא את המידה הנכונה של נקמה במינון הנכון
זה דבר שהוא בעייתי ולכן בהחלט אפשר וככה משמע מדברי ראשונים
שכשהגמרא אומרת דנא כתלי בליבי זאת אומרת זה איזה מין בלימה של כל מה שאמרו מקודם זה נאמר אצל כל אדם
כיוון שכל אדם לא אמרו לו שהוא ינקום
אבל תלמיד חכם דווקא נשאר שכן
זאת אומרת שאצל הרמב״ם המושג של תלמיד חכם
גם לפי המסקנה יש לו את הזכות ואולי יותר מזכות חיוב
לנקום בחזרה את נקמת הביזיון שבו שזה ביזיון של תורה
ומה שלא אמרו אצל כל אדם, בגלל שאין לו את המידה ואת היכולת לתת את הדברים במינון הנכון,
יש אצל, דווקא אצל תלמיד חכם,
סומכים עליו שיש לו את היכולת לנקום לפי המידה.
הגדר הזה הוא באמת מופיע,
בכלל מה זה תלמיד חכם אמרו בהתחלה שאיננו נורכם ונותר כנחש. מה פירוש איננו נורכם ונותר כנחש? בדרך כלל מבינים את זה שכאילו זה נקמה,
מדובר על נקמה חזקה, אינו נוקם ונותר כנחש.
אמר שע בחידושי הגדול שלו מסביר איננו נוקם ונוטם כנחש כי הוא רוצה להגיד הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב זאת אומרת שלהפך שאתה יודע לפגוע בו בקצה ולא בעיקר זאת אומרת שמדובר פה באמת שתלמיד חכם כן נוקם ונותר אבל כנחש דהיינו הוא עושה מה שכתוב אצל הנחש שזה בדרך של במידה
במידה נכונה, דהיינו לא בצורה מופרזת שעוברת את מידתה,
אלא בצורה המדויקת של המידה.
ולכן מה שאצל כל אדם אי אפשר להגיד, אצל תלמיד חכם כן אפשר.
וממילא גם נראה לי שזה מחזיר אותנו אל החילוק של ממון וצער הגוף.
כשמדובר בצער ממון, קודם כבר אמרנו שיש מקום להבין למה יש איסור נקמה דווקא בממון. אבל מעבר לזה,
צריך לומר שדווקא על רקע של מה שאנחנו כרגע אומרים על התלמיד חכם,
בעניין של ממון כאשר פגעו באדם, פוגעים באדם בממון שלא נותנים לו לא משאילים לו לא מאפשרים לו אז כשאפילו בתלמיד חכם מה זה זה בזיון של התורה שלו?
זה לא בזיון של התורה כשמישהו לא רוצה להשאיל קרדום לתלמיד חכם אז זה לא בגלל שהוא רוצה לפגוע בתורה אלא הוא לא אוהב לתת דברים הוא אוהב לשמור על הדברים שלו
אדם אוהב לשמור על הממון שלו, אז אין כאן בכלל את הנקודה של פגיעה
בבן אדם מצד הצד של תורה.
לכן אם אני מסכם את העניין יוצא שבאדם רגיל פגיעה בממון זה דבר שאסור לנקום בכלל.
מפני שאין פה זה בוודאי נקמה שהיא לא ראויה ולא צריכה לבוא ועל זה נאמר באמת כל הדוגמאות שנזכרות פה בגמרא ועל זה נאמר וזה נכון גם לגבי תלמיד חכם.
כשמדובר על צער הגוף אז אמנם הגמרא אומרת שמנזה בן הראוי גם כן לדעת להבליג
ועל זה נאמר דנה כתלי בליבי כפי שהגמרא אומרת פה בסוף הסוגיה אבל בהחלט אפשר שלגבי תלמיד חכם כאשר פוגעים בו בפרסיה בצורה כזו בצער הגוף זה כבר לא סתם עניין אלא זה עניין שנחשב לפוגע בתורה אז כאן בא פוגע בתורה שלו ואז זה ממש דומה
למה שכביכול הקדוש ברוך הוא נוקם.
כאשר הקדוש ברוך הוא נוקם, זה נוקם לפי מידה בוודאי.
וכאן העניין הוא שבאמת, במי הוא נוקם? נוקם בגויים שעובדים עבודה זרה.
תלמיד חכם,
כשפוגעים בו,
יודעים שזה גם פגיעה בתורתו,
ולכן יש לו גדר של היתר בנקמה,
ולהפך,
וסומכים עליו שהוא יודע לנקום לפי המידה.
ובמידה הזו הוא צריך דווקא כן לנקום ואסור לו להימנע מזה. ולא על זה נאמר בפסוק,
לא תיקום ולא תיטור. מפני שבעצם מהצד השני אנחנו רואים שיש היבטים חיוביים לנקמה.
והמושג דנא כתלי בליבה, באמת המעיין לא ימצא את הגדר הזה ברמב״ם, מפני שהוא לא מופיע,
כיוון שבאמת לפי הפשט אפשר בהחלט להסביר שזה בא להגיד לגבי כל אדם, וכל כך למה?
מפני שכל אדם באמת לא יודע ואי אפשר לסמוך עליו שהוא ינקום, אפילו אולי במקום שהיה צריך,
במידה הנכונה.
ולכן רק נא כתלי בליבה אומר רש"י מה הפשט?
פשט שאם מישהו אחר פוגע בו מותר לו לשתוק.
אז זה נא כתלי בליבה. אבל לגבי תלמין חכם יש בהחלט עניין אפילו ליותר מזה כמו שהסברנו ואני חושב שפחות או יותר הדברים מקבלים את הצורה הנכונה שלהם על פי ההבנה הזו והמסגרת הזו שכל הסוגיה, סוף הסוגיה גם משלים את מה שנאמר בהתחלה שגם בסופו של דבר זה
נשאר עם הגדר שפעמים יש עניין של נקמה כל תלמיד חכם שאיננו נוקם ונוטר
כנחש אינו אפילו תלמיד חכם מצד הצורך לעמוד על כבוד התורה שלו של בן אדם כאשר מדובר על פגיעה באדם שהוא תלמיד חכם נישאר בזה בעזרת השם.
:::
