שלום לכולם,
והדף היומי ממשיך להיות במסכת שקלים,
שאומנם זה נמצא בסדר מועד,
אבל העניינים הנידונים פה פחות שייכים לסדר מועד, יותר שייכים
לעניינים שקשורים להקדש,
לדברים שקשורים למה שעושים וצריכים לעשות בבית המקדש.
והיום אני רוצה באמת לדבר על אחד מהנושאים האלה,
שזה קשור, אפשר לקרוא לזה בנושא,
כך הוא ממכר עם הקדש.
הקדש, גם לפעמים, גם לפי מה שאנחנו לומדים,
יש מושג של הקדש שקונה דברים מהאדם רגיל,
ויש מצב הפוך, שאדם רגיל קונה מההקדש, או בלשון הגמרא, הוא פודה את ההקדש.
אם ההקדש נותן כסף עבור דברים שהוא צריך,
או אדם אחר מישראל נותן כסף להקדש, לקופה של ההקדש,
בשביל לקחת מההקדש דברים שרוצה דווקא,
אולי למכור, ההקדש שרוצה הגזבר רוצה למכור ואז הוא יכול לפדות על ידי נתינת כסף.
אז זה באיזשהו מקום נושא שיש לדון עליו
והוא בא לידי ביטוי קודם כל במשנה במסכת שקלים בסוף פרק רביעי.
אני אקרא מהמשנה, מה שכתוב במשנה בפנים.
כתוב שם: אחת לשלושים יום ישארין את הלשכה.
יש כמה כללים, כאן מדברים במשנה על זה שההקדש קונה מבני אדם חומרים נקרא לזה בשביל קורבנות שצריך להקריב, אז מדברים פה על סלטות,
סלטות זה סולט, סולט מנחה בולולה בשמן,
זאת אומרת שצריך להקריב דברים שבמנחה תמיד יש לנו קורבן של מנחה שנלווה לקורבנות וזה עניין של סולטות כמו שזה נקרא פה במשנה,
ואת זה צריך כאילו לקנות ממי שמוכר,
יש ספקים שכנראה מספקים להקדש או אמורים לספק להקדש, עושים איתם הסכם כל חודש, משארים אחת לשלושים יום,
משארים את הלשכה, כאילו קובעים מחיר.
ואז נאמר בהמשך, כנראה כל המקבל עליו לספק סולטות מארבעה,
עמדו משלוש יספק מארבעה,
משלוש ועמדו מארבעה יספק מארבעה,
שיד הקדש על העליונה.
זאת אומרת שבאיזשהו מקום, אם למשל קובעים הסכם עם הספק על מחיר מסוים,
אז אם אפילו כאן מה שנקרא שנותנים לו כסף,
אז רק נותנים לו כסף בשביל מה שרוצים לקבל ממנו, אז לפי המחיר המסוים שנקבע,
אבל יכול להיות שיש מצב שהמחיר או שהוא מוזל או שהוא מתייקר.
אז מה שנאמר פה, שיד הקדש על העליונה,
שאם זה הוזל ממה שנתנו מקודם את הכסף, אז זה שמספק צריך לספק לפי המחיר החדש,
דהיינו הזול יותר,
אף על פי שמקודם היה מדובר,
כפי שהיה מדובר במשנה,
לקנות שלושה שאין,
אז עכשיו כבר זו אותה כמות של כסף מספיקה לארבעה שאין,
אז הוא ייתן, צריך לתת ארבעה שאין. ולהפך,
אם היה סיכום על ארבעה שאין והמחיר יתייקר,
אולי מאיזושהי סיבה, גם כן יד ההקדש על העליונה.
זאת אומרת שההקדש לא מפסיד,
תמיד כשזה זול אז הוא צריך להרוויח את התוצאה שזה זול, וכשזה מתייקר הוא לא צריך להפסיד מזה שיתייקר.
זה מה שכתוב במשנה.
ועל זה צריך כמו שאומרים לראות האם הדברים האלה מחוורים לגמרי,
או שיש עליהם לפעמים איזה שהם דעות אחרות או גמרות אחרות,
ועל זה אנחנו מציינים את הגמרא במסכת קידושין.
יש גמרא במסכת קידושין בדף כ"ח, כ"ט, כפי שמצוין בדף המקורות. שם מדובר לא על הקדש שקונה חומרים מן הספק, אלא מדובר שם על אדם, כפי שאמרנו,
שקונה הקדש, רוצה לקחת מההקדש דברים שההקדש מעוניין למכור.
שם אנחנו אומרים, למשל, שאם שם מדובר על כך, שוב,
מדובר גם שם שיהיה עד הקדש, כאילו, על העליונה.
ובכל זאת לא לגמרי,
כאשר למשל אדם מישראל למשל נתן משהו בשביל מנה,
בשביל מאה, נגיד מאה שקלים במושגים שלנו היום,
ועד שהוא בא לא לקחת את מה, הוא לא בא לקחת או לא לקח מאיזושהי סיבה את מה שהוא התכונן לקחת,
ובינתיים התייקר המחיר,
אז ההקדש כאילו יכול לבוא ולומר, שמע, עכשיו היום המחיר כבר 200,
ולכאורה לפי העיקרון שלמדנו במשנה במסכת שקלים,
לכאורה יד ההקדש על העליונה נאמר, אז אם יד ההקדש על העליונה אז לכאורה עכשיו גם כן הוא יוכל לתבוע אל ת... לא תוכל לקחת את מה שהתכוננת לקחת אלא אם כן תוסיף על המנה עוד מנה ובכל זאת נאמר שהוא לא, הוא משלם רק מנה ועל זה הגמרא בקידושין מסבירה מפני שסוף סוף
יש פה מושג שמלווה את העניין הזה שלא יהיה כוח אדיוט חמור מן ההקדש שההקדש
לא צריך להפסיד באופן יחסי למה שהוא היה אם היה מדובר באדם רגיל.
תמיד הוא צריך כאילו להרוויח, אבל אומרים לו, כאן גם אדם אידיוט,
זה מה שמסבירים שגם אדם שהוא אידיוט,
בסופו של דבר אם הוא נותן כסף, אף על פי שלפי הדין הידוע אנחנו אומרים שכסף לא גומר את הקניין במטלטלין עד שהיא תהיה משיכה,
אבל מי שנותן כסף אף על פי שלא משך והוא לא עומד בדיבורו,
הלב נאמר שיש עליו קללת מי שפרה,
מי שפרע מאנשי דור המבול גמרא ידועה במסכת בבא מציאה בפרק הזהב מי שפרע זה נקרא הוא יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו אז לכן אף על פי שפורמלית הקניין לא נגמר על ידי נתינת הכסף אבל בכל זאת אנחנו אומרים שמקבל מי שפרע אז כיוון שהוא מקבל מי שפרע מתייחסים אל העניין כאילו באמת הוא כן מקבל כאילו הקניין כן נגמר אז ממילא כיוון שאצל אדם אדיוט הקניין היה נגמר אומרת שם הגמרא בקידושין
שאומרים שגם בהקדש מי שנתן כסף ואף על פי שזה התייקר, הוא לא יצטרך להפסיד.
זה מה שנאמר בגמרא בקידושין. ועכשיו אם אנחנו משווים את הגמרא בקידושין למשנה בשקלים, אנחנו רואים פה בעיה,
מפני שלכאורה במשנה בשקלים אנחנו רואים שאף על פי שההקדש נתן כבר כסף לפי המחיר היקר, ולכאורה יש כבר, אם הוא רוצה לחזור בו,
יהיה גדר של מי שפרה,
לכאורה הוא לא יכול לחזור בו,
ובכל זאת אנחנו אומרים שהוא יכול לחזור בו ולדרוש עכשיו לקבל לפי המחיר המוזל ולא לפי המחיר היקר.
אז זה לכאורה קושייה מן המשנה בשקלים על הגמרא בקידושין, או להפך מן הגמרא בקידושין, קושייה על המשנה בשקלים. את הדבר הזה אנחנו רואים שהרבה מן המפרשים מדברים על זה.
מדברים על זה המגיד משנה על הרמב״ם בפרק ט'
מלכות מכירה, הלכה ד',
כאשר שם, או הלכה ב', יותר נכון,
הלכה ב', בפרק ט', מלכות מכירה מסוים, בדף המקורות,
שם מובא דבר שקשור אל המשנה בשקלים,
שאם הוא ז"ל, שההקדש לא צריך להפסיד,
אלא יקבל עכשיו לפי המחיר, כשהוא קונה יקבל לפי המחיר המוזל.
אז שם דנים על זה המגיד משנה והכסף משנה.
בעצם כל מי שלומד רואה פה איזושהי סתירה שאומרת דורשני,
וזה דורש עיון ומחשבה.
אולי נגיד אפילו הראשונים, הראשונים גם בעצם מדברים על זה, כי זו המשנה מול הגמרא.
אז למשל, ער"ן במסכת קידושין אומר דבר מאוד מעניין.
ער"ן במסכת קידושין אומר שמה שנאמר במשנה שלנו במסכת שקלים,
שאם זה הוזל שההקדש לא צריך להפסיד אלא יקבל לפי ההוזלה,
זה מפני שמדובר בכגון שכשהוא נתן את הכסף מקודם,
עדיין הסולת, הסלטות האלה, לא היו בכלל באין,
הם בכלל לא היו.
אז מה שאנחנו אומרים בגמרא בקידושין,
שכאשר נותנים כסף, אז זה בכל זאת גומר עניין, לפחות לעניין מי שפרע,
זה כאשר מדובר על דבר שנמצא באין,
שהוא כבר קנה, כאילו קנה אותו מן הבחינה הזו.
אבל אם אפילו הדבר לא היה בכלל באין, אז אין בכלל קניין, אין אלא קניין על מה לחול.
ולכן ההקדש לא צריך להפסיד. כך אומר הר"ן.
אז הר"ן במסכת קידושין בעצם מיישב את המשנה
בצורה מאוד מיוחדת כנגד הגמרא בקידושין.
תירוץ של הר"ן הוא תירוץ יפה אם אנחנו מתמודדים בשאלה בין המשנה לגמרא,
אבל זה לא תירוץ טוב למשל על הרמב״ם, כי הרמב״ם בפרק ט' מהלכות מכירה מביא את המשנה ולא מציין את העובדה שמדובר בסלטות כאלה אולי שלא נמצאים בעין,
הוא לא מביא את זה, ולהפך את העניין הזה הוא לא מזכיר בכלל, למשמע שמדבר שזה כן נמצא בעין.
לעומת זאת בהלכות ערכין הוא מביא את ההלכה של הגמרא בקידושין שאומרת שיש את הגמרא בקידושין שבאיזשהו מקום כן הוא מתחשב בנתינת המעות בלבד וההקדש לא יכול לבוא בטענה שהוא רוצה עכשיו לקבל יותר כסף.
אז כפי שאמרנו על הרמב״ם אנחנו לא יכולים לתרץ את התירוץ של הר"ן.
על כך כנראה צריך פה להשתמש אולי בתירוצים של המגן משנה והכסף משנה.
המגד מישנה בהלכות מכירה למשל אומר שיש הבדל בין שתי הסוגיות.
כאשר מדובר שההקדש נתן כסף ועכשיו זה הוזל,
אז אם לא תיתן להקדש לפי המצב של המחיר הזול,
אז ההקדש יפסיד זה נקרא.
בעוד שכאשר מדובר בגמרה בקידושין שהוא קיבל מעט כסף ועכשיו הוא רוצה לקבל יותר,
זה לא נקרא שהוא מפסיד אלא הוא רק לא מנוע מלקבל רווח.
זה תירוץ שהמגד מישנה אומר שהוא לא מוצא תירוץ אחר,
אבל באמת זה תירוץ גם כן קצת דחוק,
כי תמיד אפשר להגיד שהוא נקרא שמפסיד.
ולכן הדברים באמת קשים, יש גם בכסף משנה, מי שיעיין ימצא איזה תירוץ גם כן מאוד מחודש על העניין הזה,
ובאיזשהו מקום הדברים טעונים לימוד והבנה וצורך לעיין באמת,
כפי שאמרנו ברמב"ם, לעומת מהלכה אחת להלכה השנייה.
אבל אני רוצה להתייחס לזה אולי בדרך אולי קצת חדשה.
וכוונתי שבאמת אפשר,
יש לנו כלל, למשל ברמב״ם, זה דבר מאוד מעניין.
ברמב״ם אנחנו הרבה פעמים יודעים
שסדר ההלכות של הרמב״ם זה עצמו דברי תורה שצריכים ללמוד אותם. הרמב״ם, כל הלכה שהוא כותב, איפה הוא כותב אותה?
אז הדבר המעניין שאנחנו מדברים פה על שתי הלכות ברמב״ם,
אחת נמצאת בהלכות מכירה, כמו שציינו,
והלכה אחרת נמצאת בהלכות ערכים.
זאת אומרת,
לכאורה פה מדובר שקונים מן ההקדש,
פה מדובר שההקדש קונה בעצמו.
איפה שההקדש קונה בעצמו,
אז הוא מדבר על זה בהלכות מכירה.
איפה שמדובר על מישהו שנתן כבר כסף להקדש עבור איזה דבר,
מה שאנחנו לומדים מהגמרא בקידושין,
את זה הרמב״ם כותב בהלכות ערכים.
לכאורה צריך עיון, למה לא יכתוב את הכל בהלכות מכירה?
אם מדובר על מיקח וממכר של משא ומתן שיש בין אדם לישראל לבין הרשות של ההקדש,
מאי נפקא מינא על מה מדברים?
ובכל זאת, הנה, כמו שאמרנו, זה עצמו צריך לימוד.
ונראה לי שזה פה הכוונה וזהו אולי המשמעות של הדברים.
כאשר מדובר
על מכירה,
כאשר מדובר על מכירה ועל קניינים,
זה מה שהוא מביא בהלכות מכירה.
מה שהוא מביא בהלכות ערכין זה לא רק מכירה, אלא יש יותר מזה.
ובלשון של הגמרא שהרמב״ם גם נוקט בה הוא נותן כסף הוא קורא לזה או לא קורא לזה קונה אלא הוא קורא לזה פודה.
זאת אומרת שיש כבר כאן פדיון הוא פודה את ההקדש זאת אומרת שכבר הכסף עושה משהו הוא ממש כבר פודה הקדש כל דבר של ההקדש יש בו קדושת
דין הקדש כשנותנים כסף זה באיזשהו מקום מתחלל ונהיה חולין אז הפדיון כאילו כבר נעשה זאת אומרת יש כאן כאילו דיון בשתי רמות
הדיון הוא ברמה של הפדיון והדיון ברמה של הקניין.
אז אולי מצד הקניין זה נכון שהיה צריך להגיד,
כמו שמצד הקניין היה צריך להגיד, כמו שהוא אומר בהלכות מכירה,
שההקדש לחורה צריך להרוויח, ככה גם כאן ההקדש היה יכול להרוויח. אבל כיוון שמדובר שהוא פדה,
זאת אומרת מדובר פה על פדיון, אף על פי שהוא עדיין לא לקח,
אבל כיוון שהוא פדה,
אז הכסף כבר עשה משהו, זה לא סתם נתן כסף.
הכסף כבר הואיל באופן ממשי ליצור את הפדיון ולכן על זה נאמר שכאן ההקדש כבר לא יכול לבוא ולומר תן לי יותר כסף.
זאת אומרת שכאשר מדובר על נתינת כסף להקדש זה לא נקרא לקנות זה נקרא לפדות אבל כאשר ההקדש נותן כסף זה נקרא שהוא קונה גם כאשר לוקחים מן ההקדש ולא משלמים אלא רק מושכים ולא משלמים
זה מה שהוא מדבר גם כן בהלכות מכירה, בהלכות המצוינות כאן,
זה נקרא קנייה ולא נקרא עדיין פדיון, כי הוא לא נתן את הכסף.
רק כאשר נותן את הכסף, זה נקרא, לכן בהקדש יש גדר מיוחד של פדיון.
אבל כאשר אדם לוקח, הוא מושך, הוא קונה.
כאשר ההקדש לוקח, הוא גם כן קונה.
מן האדם הרגיל.
ויכול להיות, זאת אומרת, אבל כאשר אדם נותן כסף להקדש,
זה לא נקרא לקנות אלא נקרא לפדות,
זה גדר אחר. וזה מסביר לנו כאן דבר נוסף מאוד חשוב ומעניין,
מפני שהגמרא במסכת גיטין,
כפי שמובא בהלכות מכירה ברמב״ם בהמשך ההלכות,
הגמרא אומרת שיתומים הרי הם כהקדש.
זאת אומרת שיתומים יש להם דין של הקדש עם הגדרים המיוחדים האלה של כמו שיד הקדש על העליונה גם יד היתומים על העליונה.
אצל היתומים אנחנו לא רואים את ההבחנה הזו שיש הבדל אם אני נותן כסף ליתומים,
היתומים נותנים כסף תמיד יד היתומים על העליונה זה מה שאנחנו רואים תוספות במסכת קידושין שואלים את השאלה ומתרסים תירוצים די קשים המעיין ימצא אותם אבל לכאורה מה שברור הוא שבאמת לגבי יתומים אין מושג של פדיון לכן לגבי יתומים אם נותנים להם כסף או שהם נותנים כסף זה בעצם אותו דבר מהו המכנה המשותף מקח וממכר עם יתומים הוא כמו מקח וממכר עם הקדש שכאשר מדובר על קניין ולא מדובר על פדיון אז אנחנו אומרים שיד ההקדש
ממילא גם יד היתומים על העליונה.
נקודה נוספת ואחרונה שישנה פה היא באמת הנקודה של המשנה בשקלים בעצמה.
איפה היא נמצאת בהלכה?
רמב״ם בהלכות מכירה אומר מה שאומר שזה דומה למה שכתוב בשקלים,
אבל באמת ההלכה עצמה נמצאת בהלכות כלי המקדש, ממש בדברים שקשורים לעבודת המקדש.
שם הרמב״ם, זה מצוין גם כמובן בדף המקורות,
זאת אומרת ההלכה של המשנה בשקלים היא בעצם
יכול להיות בכלל לא שייכת לעניין הזה, אף על פי שהראשונים מקשרים או מחברים.
ייתכן לומר שזה בגדר אחר, זה לא גדר של יד ההקדש על העליונה,
אלא זה בכלל סוג של התחייבות של ספקים להקדש.
יש כללים לגבי ספקים של חומרים שצריכים לעבודת המקדש,
והם באיזשהו מקום מתחייבים, כשהם מתחייבים לתת סחורה, נקרא לזה, או חומרים מסוימים, כמו שזה נקרא פה,
ארבעה סאין לסלע,
אז הם התחייבו לתת ארבעה סעים, כי כשלומדים את המשנה במסכת שקלים כולה,
רואים שזה התוכן והמסגרת של המשנה, כי מדובר למשל לא רק על הבדלים במחירים,
אלא הבדלים בדברים אחרים. למשל, כתוב פה במשנה,
אם היא תליה סולת, היא תליה לור.
זאת אומרת, אם אדם מספק חומר כזה שצריך למנחות במקדש וזה יתקלקל, הקלקול הוא על חשבון הספק.
זה מראה שלא מדברים פה על גדרים במקח וממכר במובנים הרגילים,
ואפילו לא במה שמדובר על הקדש שקונה מידיעוט אלא מדובר על משהו מיוחד שהוא לא רק שהוא יכול לחזור בו אלא שהוא מתחייב לספק והוא צריך לעמוד בהתחייבות שלו ואין לזה כבר קשר לגדרים שדיברנו עליהם ולכן שוב כפי שאמרתי ברמב״ם אנחנו מוצאים דברים מאוד מעניינים יש קבוצת הלכות אחת שנמצאת בהלכות מכירה שזה עוסק במקח וממכר כאשר יש מקח וממכר עם הקדש
בין כשקונים מההקדש, בין כשההקדש מוכר,
ושם באמת מובא גם קבוצת ההלכות שקשורה ליתומים שהן באמת כמו הקדש, עם ההסתייגויות שיש ביתומים אמרנו לעומת הקדש.
יש הלכה שבהלכות ערכים,
ששם מדובר על מישהו שקונה מהקדש אבל הוא לא נחשב בהלכות מכירה,
אלא בהלכות ערכים כי מדובר על פדיון.
עוד הלכה נמצאת, בהלכות כלי המקדש,
זה דין בפני עצמו שעוסק באיך מוכרים ההתחייבויות של הספקים,
של החומרים למקדש,
שזה בעצם התוכן המשמעותי של הדברים הנידונים והמדוברים כל כך במסכת שקלים.
אז אולי הצלחנו בזה קצת לסבר את האוזן ולהסביר את הסוגיה הזו,
כאשר היא באמת מבוערת יפה על ידי חלוקת ההלכות הזו ברמב״ם,
שזה יסוד גדול בלימוד בדרך כלל,
וכדאי תמיד לדעת ולהתבונן בעניין הזה.
אז נישאר בזה בינתיים,
ושלום שלום.
::
:::::
:::
