שלום לכולם, אנחנו נמצאים, השיעור בכל אופן נאמר, בימים שלפני ראש השנה,
לפני הימים הנוראים,
לפני החגים הבאים עלינו לטובה.
ועל כל אלה לקראתם אני רוצה היום בשיעור לשנות מהסדר הרגיל ולא לבוא מכוח העניין של הדף היומי, סוגיות של הדף היומי,
אלא משהו שיותר קשור לעניין הדיומא באמת.
והנושא שבחרתי לדבר עליו
הוא נושא של תפילת י"ג מידות.
תפילת י"ג מידות,
אנחנו נמצאים גם בעיצומם של ימי הסליחות,
וכשאנחנו בעצם רואים מה אנחנו אומרים בסליחות, אנחנו אומרים פיוטים, ובין הפיוטים אנחנו בעצם חוזרים ואומרים י"ג מידות.
אז רואים שיש חשיבות גדולה ומיוחדת לתפילה הזו, שהיא כל כך תופסת מקום גם בימי הסליחות,
וגם אחר כך ביום הכיפורים.
ביום הכיפורים אנחנו גם בלילה של כל נדרי, מה שנקרא,
מרבים וחוזרים על י"ג מידות.
בסוף היום וגם באמצע יש כל מיני חלקים שבהם אנחנו אומרים את התפילה הזו, את האמירה הזו של י"ג מידות.
והנה גם, כמו שאמרתי, החגים.
אנחנו מגיעים אל החגים הבאים עלינו לטובה,
וזה אחד הדברים המעניינים שבחגים,
בהוצאת ספר תורה,
גם אומרים י"ג מידות, ולא פעם אחת, אומרים שלוש פעמים. בעצם גם כמו בצליחות, לא אומרים פעם אחת, אומרים שלוש פעמים לפחות, ולא ברציפות אומנם, אבל זה בעצם נקרא שאומרים שלוש פעמים.
אז אומרים פה שלוש פעמים, אומרים פה שלוש פעמים בחגים.
והעניין הזה בעצם אומר דורשני,
ואומר בעצם לנסות להבין מה החשיבות הגדולה שראו חכמים שתיקנו לומר את האמירה הזו בצורה כל כך חשובה,
בימים הגדולים והחשובים האלה.
העניין הזה בסופו של דבר,
אבל אנחנו אולי גם נקדים ונאמר שהוא לא רק קשור דווקא לימים נוראים ולחגים,
אלא בעצם כל יום,
ופה אנחנו בעצם עושים שזה מנהגים שונים.
יש כאלה שנוהגים בכל יום אפילו, ולא פעם אחת, אלא פעמיים, לומר י"ג מידות בזמן של התחנון.
יש כאלה שלא, יש כאלה שאומרים רק בשני וחמישי.
ובאיזשהו מקום כאן אנחנו רואים דברים שיש שאמרו להגיד אפילו בכל יום ומאוד מקפידים על זה אפילו,
יש כאלה שדווקא לא צריכים להבין קצת את העניין הזה ולראות מה אומרים על זה, מאיפה זה בא, חילוקי המנהגים האלה לגבי כל יום.
עצם החשיבות של 13 מידות,
זה אנחנו כמובן מוצאים בגמרא בהמסכת ראש השנה,
בהמסכת ראש השנה בדף י"ז עמוד ב' שם מובאים כמה דברים חשובים,
לגבי הנהגת הקדוש ברוך הוא בעולמו,
העיקר הוא שיש רב חסד ואמת, זאת אומרת יש חסד ויש אמת, אולי נדבר על זה בהמשך.
אבל כאן יש בגמרא, עומר רבי יוחנן,
"אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו".
זאת אומרת, זו מילה שאי אפשר היה להגיד את זה רק אם זה כתוב בפסוק,
אז אפשר להגיד, להתבטא ביטוי כל כך מיוחד.
מה הכוונה?
מה נאמר? מלמד, הוא אומר, הפסוק עצמו,
שאנחנו אומרים את זה לפעמים,
כאילו לא מרגישים מה שאנחנו אומרים, ויעבור השם על פניו ויקרא,
זה נשמע לנו ככה בדרך כמעט של שגרה,
מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח ציבור ואירע למשה סדר תפילה.
אמר לו כל זמן שישראל חוטאים יעשו לפניי כסדר הזה ואני מוחה להם.
השם השם אומר, אני הוא, ככה אומרים בשלוש עשרה מידות,
אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה.
קהל רכו וחנון אמר רבי יהודה ברית כרותה לי"ג מידות שאינן חוזרות ריקם שנאמר הנה אנוכי כורת ברית זאת אומרת זה בעצם הגמרא שזה המקור החשוב שאנחנו מכירים לגבי עניין של 13 מידות כפי שאומרים אז אני כרגע לוקח את מה שכתוב בגמרא ואומר אם עליה מקרא כתוב לא היינו יכולים לומר אבל המקרא כתוב זאת אומרת יש כאן איזושהי הדרכה מאוד מיוחדת
שכמו שהגמרא אומרת, עניין של ברית שמובטחת, שקשורה דווקא לאמירה ש-13 מידות ובצורה מיוחדת ומסוימת. על כך,
כמו שאמרתי, יש שנוהגים להגיד כל יום,
אפילו פעמיים ביום.
המעניין בזה שבאמת יכול להיות שיש בזה איזושהי הפרזה.
זה לא אני אומר את זה, אלא זה אומר בשו"ת של אבני נזר
ובשדה חמד.
הם מדברים על כך
שבאיזשהו מקום המנהג הזה ישנו,
כי לכאורה אולי באמת
יותר טוב היה שלא להגיד בכל יום.
זה נכון שיש מינה כזה, וזה השו"ת של אבני נעזר מדבר על כך.
הוא מדבר על שאלה,
כשמישהו בא במקום שלא אומרים והוא נמצא בעניין שכן אומרים, אז שלא יראה בזה איזושהי הפסקה בתפילה.
אבל להפך, במקום שלא אומרים אין עניין כן להגיד.
זאת אומרת, והוא כאן מביא גם את הדעה, כמו שאמרתי, שיכול להיות שדווקא חשיבות העניין,
יכול להיות שיותר טוב לא להגיד בכל יום,
אלא יכול להיות שהאמירה הזו, בכל יום יש בה איזשהו... זה הופך להיות כמו איזה מין דבר שבשגרה, בשעה שזה דבר שכשאומרים אותו בעצם צריכים להרגיש חיל ורעדה.
זה בעצם הדבר שצריך להיות, ולכן האמירה בכל יום, ייתכן שיש בה קצת,
כמו שאמרתי, לעניין של הפרזה,
מנהג המקום. אז שדה חמד למשל באמת אומר שאם היה תלוי בו, הוא היה נמנע מלומר את זה בכל יום מפני מה שאני אמרתי,
הבעל לא אומר, הנח להם לישראל, נוהגים, נוהגים.
אז דרך אמת, שהיה מגדולי החכמים הספרדים שבדורות שלפנינו קצת,
הוא באמת מתבטא ככה, וזה מעניין ויפה וחשוב לראות ולדעת את הדברים האלה.
אבל אני רוצה לחזור לימים שבעצם זה כן נחשב לדבר שאומרים באופן מיוחד.
וכאן אני רוצה באמת להדגיש את הנקודה שמצד אחד,
מצד אחד יש את העניין הזה של הסליחות,
וזה מה שאנחנו בעצם אומרים בסליחות, מאוד מדגישים את התפילה של י"ג מידות.
ועם זה, בהשלמה לזה, גם יום הכיפורים כמובן, שזה היום העיקרי והחשוב של הסליחות,
וזה בוודאי ששם אנחנו מוצאים הרבה פעמים את האמירה של 13 מידות.
ומצד שני גם את עניין החגים, וכאן לכאורה זה אומר דורשני.
מדוע?
מפני שאם אנחנו מתבוננים בעניין הזה,
רק של העניין של הימים הנוראים,
אז אנחנו יכולים להבין שזה מין תפילה שבאיזשהו מקום קשורה לתחנון, קשורה לבקשת סליחה.
זה בעצם העניין של 13 מידות, כי בזה מה שמתאים לנו לחשוב,
שזה העניין של האמירה הזו בימים נוראים.
ימים שבהם אנחנו מדברים על סליחות, מתפללים סליחות,
אז שם היינו, אם היינו צריכים להגדיר מה אנחנו מתכוונים כשאומרים י"ג מידות,
אז זה מתאים לנו לומר שזה עניין של לשון של תחינה ותחנון.
אבל הנה, כמו שאמרנו, בחגים אנחנו גם אומרים,
הוצאת ספר תורה בחגים,
חגים זה ימים של ושמחת בחגיך,
זה לא ימים של תחנון,
לא אומרים תחנון בחגים,
זה בוודאי שלא אומרים תחנון. והנה אומרים 13 מידות,
מוציאים ספר תורה ואומרים 13 מידות.
לא פעם אחת, אלא שלוש פעמים.
והנה ראו זה פלא גם כן על המנהגים המוכרים לנו,
מנהגים המוכרים לנו, יש ביניהם קצת
חילוקי דעות, הכל מצוין בדף המקורות,
מובא דווקא בספר מטה אפרים, שזה ספר הקובץ ההלכתי של מנהגי אשכנז בעיקר,
ושם הוא מדבר על כך, האם אומרים 13 מידות בחגים בשבת?
זאת אומרת, יש שאלה בתוך שאלה,
עד שאתה אומר בחגים, האם אומרים בשבת?
אז הוא מביא,
כמדומה לי שזה המנהג הנפוץ היום,
שבאמת לא אומרים בשבת.
שבת לא אומרים 13 מידות.
אז יבוא השואל וישאל,
אז למה לא אומרים בשבת 13 מידות?
הוא יגיד, לא, לא אומרים תחנון. בשבת לא אומרים תחנון.
יופי, נו, ובחגים שאומרים 13 מידות כן אומרים תחנון.
אז מה זה בעצם, באיזשהו מקום זה לא מוסבר.
זה לא מוסבר.
והעובדה היא שבאמת בספר מטה אפרים, כמו שאמרתי, הספר החשוב הזה מבחינת ההלכות של יהודי, של אנשי אשכנז,
הוא דווקא נוטה להגיד שכן יגידו בשבת, אבל הוא מציין שהרבה לא אומרים בשבת.
אז עכשיו השאלה היא, אבל איך שלא יהיה, מה המכנה משותף בין אמירת י"ג מידות בסליחות
לבין האמירת י"ג מידות בחגים בהוצאת ספר תורה?
למה,
מה המכנה המשותף? כאן אומרים י"ג מידות ולא פעם אחת אלא יותר,
ככה גם כאן אומרים י"ג מידות ולא פעם אחת אלא יותר. וזה לדעתי מחייב אותנו לנסות
להגדיר את הדברים בצורה יותר חדשה ומיוחדת.
אולי לא סתם להגיד שזו איזושהי טחינה,
אלא להגיד על יותר מזה.
מעבר לכך,
כשאנחנו מתבוננים בעניין הזה של י"ג מידות, יש לנו גם ענייני הלכה.
זה נושא הלכתי,
מופיע בהלכה בכמה מקומות, למשל
מופיע בסימן תקס"ה באורח חיים,
מופיע שלא להגיד את זה ביחיד.
לא להגיד את זה ביחיד, להגיד את זה רק בציבור.
שם כאילו מישהו אומר שזה לא להגיד ביחיד כיוון שזה כמו קדושה.
הטור שהוא מביא את העניין הזה בסימן תקס"ה בעצמו אומר שהוא לא יודע למה אומרו שזה כמו קדושה.
הוא תמה בעצמו על מה שהוא מביא מדברי הקדמונים לו,
שזה עניין של קדושה והוא אומר שהוא לא מבין למה. אז הנה יש לנו הלכה אחת
שקשורה לעניין הזה.
יש עוד הלכה.
הלכה, לא אומרים י"ג מידות בכל פעם.
זה קשור לעניין האמירת הסליחות שאומרים בשעת השמורת או בחצות,
ומשתדלים לא להגיד קודם,
מפני שזה עניין של עת רצון.
וכשמדברים על עניין של עת רצון, אז מדברים פה דווקא בהלכה,
בגלל י"ג מידות.
זאת אומרת, עיקר העניין והסיבה שהקפידו על שעות
האלה שהן נקראות שעות של עת רצון זה בגלל י"ג מידות.
אז זה גם דבר שצריך להבין אותו,
למה זה קשור שלא אומרים סתם.
מעבר לכך, על כך גם יש דיון בתשובה של איגרות משה מצוין פה בדף המקורות.
ועוד שאלה מעניינת, הלכתית,
זה באיגרות משה גם כן בתשובה אחרת,
הוא דן, אדם מגיע למקום,
לבית כנסת והוא בעצמו עוד לא התפלל או כבר כן התפלל זה לא משנה
אבל הוא לא נמצא בתפילה והוא מוצא ציבור שאומר י"ג מידות.
מה לעשות?
האם יש חיוב להצטרף אל הציבור ולהגיד איתו ביחד י"ג מידות או אולי לא?
אנחנו יודעים שבקדושה כשאדם מגיע למקום ומתפללים קדושה מצטרפים לקדושה.
אדם מגיע למקום שאומרים שמע ישראל כתוב שיגיד שמע ישראל.
אז בקדושה זה לא יכול להיות שאתה לא משתתף בקדושתו של מקום.
בשמע ישראל זה לא יכול להיות שהציבור מקבל עול מלכות שמיים ואתה נראה כאילו זה לא אכפת לך.
אז באיזשהו מקום צריך להצטרף.
האם בי"ג מידות גם? הוא אומר, בא לגרות משה,
הוא אומר שהוא חושב שהוא באמת לא מוצא טעם, למה צריך להצטרף? אבל הוא מספר לנו שהמנהג הוא כפי שהוא מכיר, שכן מצטרפים כאן דומה לי גם כן, שככה נוהגים. מגיעים מקום, י"ג מידות, ואתה גם אומר, מה זה?
מה ההצטרפות הזו ומה העניין?
האם זה כמו קדושה באמת?
וזה הגדר שממילא לפי דעתי משלים את הצורך להגדיר את העניין הזה של י"ג מידות. ואני חושב שההגדרה המתאימה לי"ג מידות,
שזה יתאים באמת לכל הדברים האלה שאמרנו,
זה באמת העניין הזה שזה כמו איזה הבטחה, ראינו את זה בגמרא, מתחיל בגמרא, מלמד
אלמלא מקרא, איך הוא אומר שם?
אלמלא מקרא כתוב ואי אפשר לאומרו מלמד שמתעטף הקדוש ברוך הוא,
כשליח ציבור. קודם כל רואים כשליח ציבור.
כשליח ציבור משמעות שזה עניין של הציבור.
אבל הדבר העיקרי הוא שהתפילה מקבלת דרגה חדשה על ידי אמירת י"ג מידות.
כשהציבור אומר י"ג מידות עם השליח ציבור,
הוא מקבל דרגה חדשה.
זה מין ביטוי של מין משהו שאמור להעלות את הציבור.
זו הכוונה.
כי בעצם לא יחזור אי כם, למה לא יחזור אי כם?
מפני שאולי יחזור ריקם אם אתה נשאר במדרגה שלך הראשונה.
אם אתה עולה מדרגה,
אז מובטח לך שאתה כבר לא עולה ריקם. זאת אומרת, איך עולים דרגה כאשר הציבור אומר י"ג מידות ואומר אותם בכוונה, עם קצת הבנה,
אבל בעיקר עם אמונה גדולה, זה מקבל בעצם משמעות חזקה, וזה העניין של י"ג מידות,
שזה ממילא נכון מצד אחד גם בתחנון,
זאת אומרת שזה עניין שאתה רוצה לבקש תחנון, איך אתה בא,
עם מה אתה בא?
עם י"ג מידות.
י"ג מידות זה מין הקדמה לתחנון. כדי שהתחנון יקבל תוכן,
בקשת הסליחה תקבל תוכן,
אתה צריך לעשות משהו להתעלות, י"ג מידות.
זה הדבר. ובחגים יש גם כן עניין מיוחד של צורך להתעלות.
החגים, איך אנחנו אומרים בחגים?
יעלה ויבוא ויגיע וירעב ורצה וישמע ויפקד זיכרוננו ויגדוננו.
זיכרון אבותינו. בחגים אומרים יעלה ויבוא.
יעלה ויבוא פרשו של דבר, החגים זה יום של פוטנציאל שבו אתה יכול להתעלות.
אתה יכול להתעלות, בחגים אפשר להתעלות.
וצריך לעשות את כל הפעולות שאפשר יהיה להתעלות. איך עושים את זה?
אמירת י"ג מידות. זה הפשרו של העניין הזה, וזה בחגים.
והמנהג הזה שלא לומר בשבת,
זה לא בגלל שלא אומרים תחנון בשבת, כי גם ביום טוב לא אומרים תחנון, זה לא בגלל תחנון.
בשבת פשוט הצורך הזה להתעלות לא קיים, אין צורך.
צריך להבין שבשבת אנחנו מתעלים מעצמנו על ידי השבת בעצמה.
זה ההבדל בין שבת לחגים.
החגים זה מעשה שלנו, של עם ישראל,
שהם ישראל דקדשינו לזמנים.
וכאן אנחנו צריכים לנצל את זה,
לקבל את זה ולעשות את זה בצורה הגדולה והמרוממת.
בשבת ההתרוממות באה מעצמה.
לכן בשבת, כשזה קורה בחגים,
לא אומרים י"ג מידות לפי המנהג הזה, כי לא כן אומרים תחנון לא, זה בכלל לא קשור לעניין הזה.
וזה בעצם דבר שעניינו, ולכן האמירה הזו בזמן של עת רצון נותנת לנו את האפשרות להתעלות. זו באמת הנקודה הנכונה.
הנקודה הזו שזה לא על יחיד אלא על ציבור.
כי יחיד, יחיד בסופו של דבר הוא לא מסוגל להתעלות בצורה הזו על ידי האמירה הזו שלו לבדו.
הוא לא מסוגל. זה כמו שתבקש מאדם יחיד או מאיזה חייל יחיד שיפעיל טנק.
אין דבר כזה. טנק צריך ציבור בשבילו.
זה ציבור שיש, כוח הציבור הוא זה שמעלה, ולא אדם שיחיד בתור יחיד לא יכול את הכוח הזה לעלות.
מצד שני, כשאתה בא ורואה ציבור שעושים פעולה של התעלות,
תצטרף אליהם.
למה? כי איש לראהו יאמר חזק. זה נותן את הכוח המשותף של ההתעלות הזו עצמה.
לכן ההלכות האלה איכשהו מקבלות צורה ועניין כאשר אתה מסתכל עליהן מצד המכנה המשותף בין ימי הסליחות והרחמים וימי החגים.
הם תמיד משלימים זה את זה, אבל הנה מכנה משותף,
תמיד אומרים י"ג מידות, לפני ראש השנה עם הסליחות,
ובחגים עם השמחה של החג.
תמיד,
הצורך להתעלות הוא תמיד קיים וחשוב,
ואת זה עושים כדי להגיע לדרגה המתאימה של כל יום לפי עניינו,
זה באמת י"ג מידות.
לכן יכול להיות שזו הסיבה שבכל יום גם אומרים,
למרות שיש, כמו שאמרנו, כאלה שמסתייגים מזה ואומרים,
בוא תעשה את זה בימי הסליחות והרחמים,
אם נגיע לזה בהתעלות גדולה דיינו אבל הנח להם לישראל כל אחד לפי מנהגו וזה נסיים את העניין בברכת שנה טובה כתיבה וחתימה טובה וגמר חתימה טובה וחג שמח שמח
