שלום לכולם.
אנחנו עדיין נמצאים במסכת עירובין.
מסכת עירובין,
לשון רבים יש כמה סוגי עירובין,
ואחד העירובין שנדונים פה במסכת, וגם בחלק
מסוים בתחילת המסכת וגם בסופו של בחלק השני האחרון של המסכת,
זה העניין של עירובי תחומין.
עירובי תחומין זה העירוב שאנחנו באו ותיקנו,
שאדם לא יצא יותר מאלפיים אמה.
למה אומרים שזה רק איסור דה רבנן?
כיוון שמן התורה אין בזה את האיסור, אולי יש בו את האיסור בי"ב מלין,
אבל לא באלפיים אמה, ולכן תיקנו גם שיש היתר לדבר על ידי עירוב תחומין.
והנושא שאני רוצה לדבר עליו היום זה לא רק ספציפית על עירובי תחומין,
אלא על העניין הזה בהשוואה לדברים אחרים מבחינת מכנה משותף שישנו בהם.
והעניין הוא שיש דברים, כמו שהגמרא אומרת פה בדף פ"ב,
במסכת עירובין, הגמרא אומרת בדף פ"ב,
אמר רב יוסף, אין מערבים אלא לדבר מצווה.
זאת אומרת, כשעושים עירוב תחומים,
חכמים קבעו את הסדר הזה של עירוב תחומים שמאפשר הליכה מעבר לאלפיים אמה מהבית,
מהעיר שאדם נמצא,
כעוד אלפיים אמה, כאילו יש לו אפשרות לקבוע את דירתו במקום שמעבר,
בנקודת האלפיים אמה מן העיר,
ואז ממילא יש לו עוד אלפיים אממה משם קדימה,
אז אומרת הגמרא שהעניין הזה נאמר לא עושים סתם עירוב תחומין אלא רק התקנה היא לדבר מצווה.
וזה הביא אותי פה איזשהו רצון לעשות פעם באמת איזשהו נקרא לזה מין השוואה
לדברים אחרים מקבילים ולראות האם באמת כשאומרים לדבר מצווה למה מתכוונים דבר מצווה.
דבר מצווה זה מילה אולי כללית שיש לה באמת
פירושים שונים דווקא גם כשמדובר על עירוב תחומים לעומת דברים אחרים.
ואז אני רוצה לעשות את ההשוואה הזו ביחס לשלוש סוגיות,
זאת אומרת לעוד שתי סוגיות, ביחד שלוש סוגיות.
סוגיה אחת באמת של עירוב התחומים.
סוגיה שנייה היא הסוגיה שנזכרת במסכת שבת,
נושא של הפלגה בספינה.
וסוגיה שלישית היא סוגיה של יום הכיפורים ושבת בעניין של הליכה במים.
גם כן נאמר שם, בכל המקומות האלה נאמר, גם בהפלגה בספינה נאמר
שלא מפליגים שלושה ימים לפני שבת,
רק מעבר לשלושה ימים בספינה,
אבל לדבר מצווה מותר.
והנה יש גם נושא של יום הכיפורים ושבת,
שביום הכיפורים אסור להיכנס למים, הרי יש איסור רחיצה, רחצה.
בכל אופן לדבר מצווה מותר.
והוא הדין גם בשבת, שהתירו,
כי אסור להיכנס למים בשבת מפני שיש בזה חשש של סחיטה ובכל זאת כשלדבר מצווה מותר.
אז הנה יש לנו פה שלוש סוגיות שהמושג דבר מצווה נזכר בהן
והדבר כשבודקים ורואים בדברי הראשונים רואים שבאמת זה לא אחיד הדבר הזה כשמדובר על דבר מצווה אלא זה משתנה מדבר לדבר ויש בזה וצריך לדעת שדברי חכמים
דברי חז"ל, דברי הראשונים שנמצאים בעניין הזה,
וממילא דברי הפוסקים בהלכה כפי שאנחנו מכירים אותה,
הם לא נאמרים ככה סתם דבר מצווה, אלא תמיד רואים שיש איזה עניין לדייק,
ויש גם לפעמים מחלוקות כתוצאה בעניין הזה. זאת אומרת, יש גם חוסר הסכמה מהו דבר המצווה שעליו מדובר,
שמדובר פה על היתרים מסוימים.
ועל העניין הזה אני רוצה לעשות כמין השוואה כזו,
ואני אתחיל דווקא במה שקראתי, הסוגיה השלישית.
הסוגיה השלישית, שאולי תהיה עכשיו הראשונה,
זו הסוגיה של יום הכיפורים. ביום הכיפורים אנחנו יודעים שיש איסור של רחצה,
ונאמר בכל זאת שההולך להקביל פני רבו, מי שגדול ממנו,
יכול ללכת במים. יכול ללכת במים, ואין בזה איסור.
התירו את זה, מפני שזה דבר מצווה.
במקביל, יש דבר כזה גם בענייני שבת.
הכל נזכר בדף המקורות בעיקר דרך ההלכות בשולחן ערוך.
כי באמת הנושא הזה, ההשוואה הזו,
מאוד מתאים לה להיות מבוססת על השוואת ההלכות בשולחן ערוך.
והנה ההלכה של יום הכיפורים, זה תר י"ג באורח חיים,
שם אנחנו אומרים שמדובר שאדם הולך לקבל פני רבו.
כשאנחנו רואים את ההלכה הזו אנחנו רואים
שיש הדגשה שזה יהיה על פני רבו.
כי לא אומרים למשל,
כמו שנמצא בהלכה של עירוב תחומין, אני אולי מקדים את המאוחר,
שם רואים להקביל פני רבו או חברו?
זאת אומרת, יש כאן להקביל, מה הדין? האדם הולך, יש לו חבר טוב והוא רוצה לראות אותו.
אז מותר ללכת ביום הכיפורים במים,
בעניין הזה? אומרים שלא. אז מה כן ומה לא? דווקא לקבל פני רבו.
צריך אם כן להבין שהקבלת פני הרב היא מדויקת כדבר משמעותי,
שבאמת צריך להיות העניין דרך קיום של מצווה ממשי.
זה באמת העניין של יום הכיפורים, וגם בשבת,
בסימן ש"א,
כאשר מדובר על השאלה אם מותר ללכת באמת המים, אם חוששים לסחיטה או לא חוששים לסחיטה,
אז הנה אנחנו באמת מוצאים שם גם כן את אותם ממילים כמו ביום הכיפורים.
דהיינו, ההדגשה היא לקבל את פני רבו,
מפני שקבלת פני הרב נחשבת למצווה ממשית.
אנחנו יודעים שחייב אדם לקבל את פני רבו ברגל וכשאנחנו יודעים את הסוגיות האלה אנחנו יודעים שיש מצווה גם לקבל את הרב בכל שבת ובכל חג ואולי אפילו בכל יום אז זו בגדר מצווה ממשית שזה אולי מצד כבוד התורה או איזה מצווה שהיא קשורה לתלמוד תורה כשנפגשים עם הרב אז ממילא זה מודגש שיש בזה עניין צריך להבין את זה שבעצם רחצה ביום הכיפורים כדוגמה לדבר זה באמת דבר אסור
אבל האיסור ביום הכיפורים הוא דווקא רחיצה לשם תענוג.
כשמדובר על רחצה שאיננה לשם תענוג אז כבר אין את האיסור של התורה בוודאי שלא,
אבל בכל אופן זה אסור. אנחנו יודעים שלא רוחצים גם כשזה לא מדובר על תענוג.
אז בכל אופן זה כמו איזה איסור דה רבנן שקיים גם כאשר מדובר על רחצה שאיננה לתענוג.
אבל כיוון שהאיסור הוא כבר באמת חלש יותר,
התירו אותו כשמדובר על דבר מצווה ממשי.
אבל לא זו בלבד איסור מצווה ממשי. למשל, גם איסור דברים שאדם, למשל, יש לו צורך לשמור את פירותיו, מובא בגמרא ביומא, וזה מובא גם בהלכה בשולחן ארוך, בלכות יום הכיפורים.
אדם צריך לשמור את הפירות, ויש לו בעיה שהוא יכול להפסיד כתוצאה מזה אם הוא לא יבוא וישמור,
אז אפילו לצורך הדבר הזה. כיוון שהאיסור הוא איסור ממשי,
אבל לא איסור כל כך חזק כרחצה לשם תענוג,
אז התירו אותו כשיש סיבה ממשית.
הסיבה הממשית היא או קבלת פני הרב,
ומדויק קבלת פני הרב, ולא הפוך,
לא קבלת פני חבר ולא קבלת הרב, לא יכול ללכת הרב אל התלמיד, יכול רק התלמיד ללכת אל הרב,
או דבר של הפסד ממון, כמו שצורך, לשמור את הפירות.
אז זו סוגיה ראשונה בהקשר הזה.
הסוגיה השנייה היא באמת סוגיה במסכת שבת בדף י"ט,
שם אנחנו אומרים שלא מפליגים בספינה כאשר מדובר על בתוך שלושה ימים, דהיינו בימים רביעי, חמישי ושישי,
לא לצאת בספינה.
וגם שם מדובר שאם זה לצורך מצווה מותר.
שם אנחנו כבר רואים מחלוקת גם בשולחן ערוך.
יש הבדל בין המחבר לבין הרמ"א.
כי המחבר משמע שהוא נוקט דבר מצווה בדווקא,
שיהיה מצווה ממשית, ככה משמע.
הוא לא מפרט,
אבל הוא לא נותן לי את האפשרות הגמישה להגיד שמצווה זה כל דבר חיובי.
כי למשל, הדבר היחיד שהמחבר מזכיר בשולחן ערוך בעניין הזה,
זה מי שעולה לארץ ישראל. עלייה לארץ ישראל נחשבת כמצווה ממשית.
מעניין.
אבל לא דברים אחרים. לעומת זאת, הרמ"א כן כותב שם דברים אחרים. הוא אומר שמדובר כל דבר.
שיהיה דבר שאדם צריך ללכת לקבל את פני החבר שלו,
היא נהנקה ישי פה לקבל את פני החבר או למשל אפילו לסחורה.
זאת אומרת, אדם הולך לסחורה אז הוא מפליג בספינה לצורך מסחרי אז גם לעניין הזה.
אז בעצם הרי מה מרחיב מאוד את המושג הזה של דבר מצווה מעבר למה שלמדנו כבר בהלכה של יום הכיפורים ככה הוא באמת מרחיב ומעניין שהוא מדגיש דבר אחד שלא מה לא לעשות אז מה נשאר? כל דבר שאדם הולך זה חיובי.
מה כשאני הולך לפגוש את החבר שלי זה חיובי, כשאני הולך ללכת למטרה שחורה זה חיובי.
המושג מצווה מקבל פה לפי ערימה משהו ככה מאוד חלש, רופף כזה.
המצווה הזה, כל דבר חיובי זה מצווה.
מה לא?
הדבר היחיד שהערימה אומר שלא זה טיול.
אדם כשהולך לטיול, שם לא.
זאת אומרת, טיול זה לא דבר חיובי. ככה לכאורה יוצא, הוא לא מספיק חיובי בשביל להתיר הפלגה בספינה בתוך שלושה ימים.
אבל כפי שאמרנו,
או המחבר בשולחן ערוך,
הוא בכלל אוסר את הדברים האלה, הוא מתיר רק מצווה ממשית.
יש מחלוקת,
אז על מה המחלוקת מבוססת?
אז המחלוקת הזו מבוססת, ככה צריך כשמעיינים בדבר,
וצריך לעיין בדבר,
אז המחלוקת מבוססת על הטעם האיסור של הפלגה בספינה.
וכאן אנחנו, כשלומדים מדברי הראשונים במסכת שבת, בדף י"ט,
על העניין הזה, אנחנו מוצאים כאן, בדף המקורות,
ציינתי רק את דברי הריף במסכת שבת בדף ז עמוד ב',
ולעומתם את דברי התוספות בעירובין שלנו בדף מ"ג,
ואנחנו מוצאים בין התוספות והריף מחלוקת גדולה מה זה העניין הזה שאסור להפליג בספינה בימים שלפני השבת.
הריף וגם הראש, וזה כתוב גם בשולחן ערוך,
דעת המחבר,
שהאיסור הוא משום עונג שבת,
כי כשאדם נמצא בספינה הוא באיזשהו מקום
הספינה לא שומרת נגיד על יציבות והספינה נעדם נע ושיכור כפי שאפשר לקרוא לזה ואז ממילא איפה העונג שבת שלו יהיה בספינה בשבת ויהיה לו כל הזמן הרגשה לא טובה אז מה זה פגיעה בעונג שבת עונג שבת זו מצווה
עונג שבת וקראת לשבת עונג זו מצווה לכן הריף
והראש מתבטאים פה בביטוי מאוד מעניין הם אומרים
שמה שנאמר לדבר מצווה שמותר זה מבוסס על כך שהעוסק במצווה פטור מן המצווה.
העוסק במצווה פטור מן המצווה זה אם מדובר על מצווה ממשית. כדי להיפטר מן המצווה של עונג שבת אז צריך שיהיה העוסק במצווה שהוא עוסק ממש במצווה.
אז ממילא מובן שאי אפשר סתם להגיד שהוא הולך סתם ככה לראות את החבר שלו שזו מצווה.
זה לא מספיק בשביל הדבר הזה.
לכן לפי דעת עריף העוסק במצווה פטור מן המצווה זה דורש מצווה
הממשי.
ארץ ישראל, אדם עולה לארץ ישראל, זה מצווה.
זה בסדר.
אבל לא דברים אחרים. לעומת זאת, תוספות לא לומדים את זה מהבחינה הזו,
אלא באמת די מתקשים להבין מה האיסור של הספינה, מה הבעיה.
בייחוד אם מדובר ברב חובל וצוות של גויים שעושים את העבודה, אז בעצם יכול להיות שאין לאדם שום בעיה. מה האיסור שהוא נמצא בספינה?
יש כאלה שרוצים להגיד שאולי זה עניין של תחומים, שהספינה זזה את התחום. השאלה אם יש פה איסור של תחומים זה דבר מאוד מעניין,
והתוספות מביאים את הדעה שאין אפילו איסור של תחומים
מפני שאדם נמצא במקום בספינה, הספינה הולכת, הוא לא הולך, הספינה בעצם נמצאת, זו שאלה מעניינת כשלעצמה ומתוך כך בעצם מתברר שהאיסור הוא בעצם איסור מאוד רופף,
זה מה שיוצא פה ולכן כיוון שהאיסור רופף אז ממילא מובן שאפשר באמת להפליג כאשר מדובר על דבר מצווה במובן הרחב ביותר של המילה וזו כוונת הרמ"א,
אז מה נשאר? מתי זה אסור? לטייל זה אסור. והנה ראו זה פלא,
שאם אני עובר לסוגיה השלישית,
הסוגיה השלישית זו הסוגיה של עירובי תחומין,
כאילו ממנה התחלנו.
זו הסוגיה שאומרת שעושים עירוב תחומין רק לדבר מצווה.
מה זה דבר מצווה?
כשמדובר על עירוב תחומין, מה זה?
זה דבר מצווה ממשי? צריך להיות רק קבלת פני הרב?
או שדבר מצווה שמתירים בשבילו, שעושים בשבילו עירוב תחומין,
זה משהו רחב בנוסח שהרמ"א אומר בהלכה של הפלגה.
למה זה דומה?
פה מוצאים שהמחבר בעצמו כבר מגלה גמישות, מה שנקרא,
והוא פה באיזשהו מקום מזכיר שקבלת פני החבר
זה סיבה מספיקת בשביל עירוב תחומים. זאת אומרת, כאן הגישה מלכתחילה גם של המחבר בשולחן ערוך, שבנושא של הספינה הוא לא מסכים,
פה בנושא הזה הוא כן מסכים, שדבר מצווה שנקטו בגמרא זה מין דבר מצווה במובן המאוד רחב של המילה.
גם קבלת פני חבר.
קבלת פני ערב זה לא חידוש.
קבלת פני חבר זה מצווה, איזו מצווה זו? זה יפה.
אבל אי אפשר לקרוא לזה ממש מצווה.
אבל בכל אופן, הוא אומר שזה דבר שאפשר באמת,
שמועיל לעניין הזה.
וממילא צריך להסביר שבאיזשהו מקום,
בנושא של הספינה,
לפי דעת המחבר זה בא להתנגש עם איסור.
ובעניין של יום הכיפורים בוודאי שזה בא להתנגש עם איסור.
כשבא להתנגש עם איסור,
אז אתה לא יכול להגיד רק על מצווה ממשית.
עירוב תחומין זה תקנה של חכמים שתיקנו, לכאורה אפשר לעשות את זה, היה גם לדבר הרשות סתם.
אז ממילא כשהוא אומר לדבר מצווה,
אז זה באיזשהו מקום אפשר לקחת את זה במובן הרחב ביותר של המילה, גם המחבר אומר את זה.
וכאן הדבר המעניין זה דווקא דבר הרמה.
הרמה גם מוסיף דברים על מה שאומר המחבר, והכוונה בסימן תטו,
שזהו הסימן שעוסק בעירוב תחומין.
כאן בעניין הזה הרמ"א אומר וגם כשהוא הולך לטייל
אז זה ממילא נחשב לדבר מצווה בשביל עירוב תחומין.
אז כשאני לומד או כשאנחנו לומדים את העניין הזה זה באמת היה לי אפילו קשה בנושא של הספינה שאפשר להפליג בספינה לדבר מצווה אז הרמ"א אומר שמהו הדבר האסור?
הדבר האסור
הוא דווקא טיול וסחורה, סחורה דווקא מותר.
בעירוב תחומין, אני לא שמעתי שהוא אומר שאפשר לעשות סחורה.
וזה באמת מסתבר, מה אדם יעשה עירוב תחומין בשביל סחורה? זה השבת שלך?
שאתה עושה את השבת בשביל, חושב בשבת איך לתכנן את המסחר?
אז זה לא מסתבר שזה יועיל בכלל, שזה יועיל דווקא להפך. לא נזכר פה דבר כמו סחורה.
מה נזכר פה כן? דווקא הטיול.
אז זה באיזשהו מקום, כאילו פה,
מה שנאמר בסוגיה של הפלגה,
לא נאמר בסוגיה של עירוב תחומין.
מה שנאמר בעירוב של תחומי, לא נאמר בסוגיה של הפלגה.
צריך לומר שבאמת, יש פה באמת שתי הבנות.
מצד אחד, הרי מה סובר כמובן?
גם בנושא של הפלגה, שהמושג של מצווה הוא מושג רחב,
ולא מושג נגיד מצומצם של מצווה ממשית בדווקא,
ולכן הוא מרחיב את העניין, אבל הוא אומר לטייל לו.
מדוע לטייל לו? מפני ש... על איזה טיול מדובר כשמדובר על הפלגה בספינה?
מדובר על הטיול שהוא נוסע בשביל לטייל,
הוא נוסע לבקר מעבר לים.
הוא נוסע לבקר מעבר לים, זה הטיול שהוא מדבר עליו.
אז מה,
בשביל זה נבטל משהו בשבת, בשביל ההנאה שיהיה לו באמצע השבוע?
זה לא נקרא מצווה שאפשר להתיר בשבילה דבר של שבת.
לעומת זאת, בעירוב תחומים מדובר על טיול בשבת עצמה.
מדובר על טיול בשבת עצמה. אדם מטייל, יש לו בשבת איזשהו רצון לטייל באיזה אתר, והאתר הזה הוא לא נמצא בתחום של אלפיים אמה, אז הוא עושה עירוב תחומים כדי לטייל. זאת אומרת,
מה שרמ"א אומר לא לעשות בשביל הפלגה בספינה,
הוא אומר שאפשר לעשות בסוגיה של עירוב תחומין.
הנה כי כן, דווקא מה שנאמר שם לא נאמר פה, כי שמה עושים את הדברים של אמצע השבוע,
לא נגיד שטיול זה נחשב מצווה ביחס לשבת,
בעוד שזה הדבר המעניין, לא נאמר דבר כזה.
אבל בשבת עצמה, אם אדם רוצה קצת לטייל,
אז היא עושה שזה דבר מצווה. וההפך הוא הנושא של סחורה,
נושא של סחורה,
אמצע השבוע כשאדם זקוק לצאת לדרך למדינת הים בשביל סחורה זה דבר לגיטימי וממילא זה מקבל אפילו את הכותרת הרחבה של מצווה מה שאם כן לגבי עירוב תחומין לא נגיד שאדם יוצא בשביל הסחורה שהוא רוצה לעשות שיעשה עירוב תחומין זה דווקא לא כי זה בשבת צריך לעשות מה שעושים בשבת שבת לא חושבים על סחורה זה באיזשהו מקום הדבר הנכון אבל על טיול יפה שאדם שמח איתו מתברר שדווקא כן הנה ככן אנחנו רואים שהראינו
שלוש סוגיות שמדובר שם כדבר של דבר מצווה,
אבל זה לא אחיד וצריך בכל דבר תמיד לראות את היסודות שלו ולהבין מה באמת אפשר להגיד ומה באמת אי אפשר להגיד.
ודברי חכמים והפוסקים, כפי שאמרתי בתחילת דבריי,
הם מדויקים כאשר הם מדייקים לומר משהו אחד ולא משהו שני. כשאומרים לקבל פני חבר לא אומרים את זה בכל מקום. אומרים את זה בנושא של תחומין אבל לא אומרים את זה בנושא של הפלגת הספינה לפי דעת המחבר.
ואידך זיל גמור כפי שאמרנו את הדברים ואפשר למצוא אותם את כולם לפי דף המקורות בהלכות כפי ששם הן מפורטות.
נישאר בזה בינתיים וחולטו ושלום שלום.
