שלום לכולם
אנחנו רוצים היום גם כן לקיים שיעור בסוגיה אחת מן הסוגיות הנלמדות בדף היומי במסכת עירובין
והסוגיה שבה נתעסק היום עכשיו בעזרת השם
סוגיה של אמירה לנוכרי
אמירה לנוכרי אנחנו יודעים מן המקורות מכל מיני סוגיות
שבשבת אף על פי שישראל נצטוו על השבת ולא הגויים
בכל אופן גם ליהודי אסור להגיד לגוי לעשות עבורו מלאכה בשבת, זה מה שנקרא בלשון הגמרא אמירה לנוכרי שבות.
זה מופיע בכמה מקומות כדבר ברור ומוחלט,
אפילו יש בו הרבה חומרות לפעמים כפי שנראה בהמשך.
בגמרא למשל פה אפשר להגיד שזה מופיע בצורה כאילו רשמית ומסודרת דווקא במסכת שבת,
בדף ק"נ,
כפי שמצוין פה בדף המקורות,
שם הגמרא אומרת אמירה לנכרי שבות, מופיע שם כאמירה,
כדעה של הלכה פסוקה.
אבל בעצם לימוד מאוד משמעותי על העניין הזה,
אנחנו דווקא לומדים בסוגיה בעירובין.
אני מתכוון לסוגיה בפרק שישי,
בדף ס"ז עמוד ב',
שם יש עניין של הגמרא אומרת ההוא ינוקה,
תינוק,
ילד דשתפי חמימי, שהמים החמים שהיו צריכים לו נשפכו ולא היה, ועכשיו השאלה מאיפה להביא,
אז שם יש דיון שלם איך מביאים,
אומרים כי יש בעיה גם של הבאת מים ממקום למקום, מרשות הרבים, מחצר לחצר,
במקום שאסור לטלטל באופן רגיל ולקחת, כפי שאנחנו יודעים,
אז הגמרא אומרת שם נמרו ללא נוכרי,
זאת אומרת השאלה היא אם אפשר להגיד לגוי
את ה... להביא באמת את המים.
וכאן הגמרא באמת דנה בזה, ואומרת כאן בסופו של דבר,
שאמירה לנוכרי שבות ואינה דוחה את השבת.
אבל הגמרא אומרת, זאת אומרת, הגמרא מצד אחד אומרת שזה לא... אי אפשר להיעזר
בגוי
בשביל העניין הזה, אבל בסופו של דבר הגמרא אומרת,
מר לב, לא שאני לך בן שבות דעית, בס"ח כבר,
לא שאלני לך בין שבות דהיד במעשה לשבות דהלד במעשה.
דאמר לא אמר לנוכרי זילכים". ומה שיוצא שם הסוגיה,
שמותר להגיד לגוי להביא מים דרך חצרות,
במקום שהאיסור בעצמו הוא לא איסור דאורייתא,
אלא רק איסור דרבנן. זאת אומרת, עצם האמירה לנוכרי זה שבות,
שמותר להגיד לו שיעשה מלאכה, שאם הישראל היה עושה אותה זה גם היה גם כן רק בגדר שבות.
כך משמע שם כי הגמרא אומרת שם שלא אמרת לו לא אמר לנוכריזי לחים זאת אומרת אתה לא אמרת לו לגוי לעשות חימום מים חדשים אלא רק להביא מים שכבר חמים שכל הבעיה היא של הטלטול שלהם.
באופן פשוט הסוגיה הזו שמדברת לפי הפירוש הפשוט שלומדים שם בגמרא מדובר שם
על ילד שצריך למול אותו והמקובל היה אולי היום פחות שלפני
המילה צריך לרחוץ את הילד במים חמים. זאת אומרת שהמים החמים האלה במושגים של הגמרא הם נחשבים צורך המילה.
זה בעצם צורך של המצווה.
אנחנו רואים כאן שיש כאן גם איזה קושי, אפילו לישראל בוודאי, אמנם מילה דוחה את השבת,
אבל רק המילה עצמה.
דברים שאפשר היה לעשות מערב שבת,
אין לזה היתר, ולכן אפשר היה להכין את המים מערב שבת.
רק מה שקרה פה, שהמים נשפכו.
אז כיוון שהמים נשפכו, אז הוא היה צריך להביא מים אחרים.
אז הוא אומר שמותר להביא את המים האחרים, כיוון שגם הבאת המים איננה כרוכה באיסור של תורה.
הדברים האלה, כפי שאני מציג אותם כאן,
הם מתבהרים בצורה ברורה בדברי הר"ן במסכת שבת דווקא.
הר"ן על הריף במסכת שבת מסוים פה בדף המקורות.
שם בסוף פרק 19 במסכת שבת הר"ן מביא את הפירוש של הגמרא הזו,
של מסכת עירובין.
הוא מביא שיש באמת מחלוקת בין גדולי עולם, איך מפרשים את הגמרא הזו.
האם באמת זה נכון, כמו שאמרנו,
שכל ההיתר שאמרו שם זה רק בשביל הגוי שיעשה דבר שהוא בעצמו גם כן אסור רק מדרבנן,
או שמדובר
אפילו בחימום של מים. ומובא שם שבעל הלכות גדולות, כפי הנראה לא גרס בגמרא בדף ס"ח את
זה שלא מבקשים מהגוי לחמם את המים אלא הוא פירש שמדובר דווקא שכן אמרו לגוי, שהתירו לומר לגוי והסבירו שזה מותר. למה? כיוון שזה שבות.
זאת אומרת לא כמו שאמרנו שזה שבות
של שבות אלא שבות פעם אחת.
עצם האמירה לגוי זה שבות שאסור לעשות אותה באופן רגיל אבל כיוון שזה צורך המצווה אז זה מותר ואז אם זה מותר לפי הפירוש של בעל הלכות גדולות
הוא באמת מתיר לעשות את הדבר הזה אפילו אם הגוי יצטרך מצידו להביא את המים על ידי מלאכה דאורייתא,
דהיינו על ידי חימום המים מחדש, חימום מים חדשים,
שזה ממש איסור של בישול כמובן,
אבל הגוי יעשה את זה. אז זה דעת בעל הלכות גדולות,
שהיא בניגוד למה שיוצא פה לפי פירוש רש"י, או נקרא לזה לפי פירוש שאר הראשונים. נמצאנו למדים
שיש פה מחלוקת מגדולי עולם לגבי ההיתר לומר לגוי
לעשות משהו בשביל קיום מצווה.
האם הכוונה היא שהוא יכול לעשות את המצווה אפילו בשביל הדבר הנצרך למצווה, אפילו אם זה כרוך במלאכה דאורייתא,
על ידי הגוי, או רק על ידי מלאכת הרבנן? זה מה שאנחנו בעצם רואים פה כמחלוקת מאוד מעניינת, וממנה מסתעפים דברים.
אנחנו למשל, אם רוצים לדון בזה,
אז הנה למשל, לדוגמה,
ניקח לדוגמה גמרא גם במסכת שבת,
מראה לפנינו בדף קכא, עמוד א',
יש שם משנה שמדברת על עניין של פרצת דלקה בשבת.
נו, פרצה דלקה בשבת, נו, לא צריך לרוץ לכבות את הדלקה.
לא מדובר שיש סכנה, אולי רק סכנת ממון כמו שמסתבר.
אז יש שם, אין סכנת נפשות.
כי אם יהיה סכנת נפשות, אז פיקוח נפש דוחה שבת.
אבל מדובר שאין סכנת נפשות.
אז כתוב שם מפורש לא לומר לגוי,
לך תכבה את ה...
זאת אומרת, יש שם איזושהי אמירה מאוד מחמירה בסוגיה ההיא,
שאף על פי שמדובר על דלקה שנראה איום ונורא,
בכל אופן אסור לומר לגוי לכבות את ההדלקה.
ואז אנחנו בעצם צריכים לשאול, רגע,
הרי יש שם הפסד גדול, אז מה, לא התירו אפילו במקום הפסד?
כאן אנחנו רואים באמת שיש התפלגות בדברי הראשונים,
מפני שבאמת את השאלה הזו שואלים התוספות במסכת שבת,
בקכ"א, איך זה באמת יכול להיות, ולא כל כך מתרצים את העניין הזה.
ובדברי הר"ן,
גם במסכת שבת, כשהוא מסביר את העניין של הדלקה,
אז למה אסור לומר לגוי ומה ההגדרה של האיסור,
הוא אומר שם, הר"ן,
שאף על פי שכיבוי
היא לא נחשבת למלאכה דאוריית, כאן זה נכנס לשאלה שקשורה לאיסורי שבת.
כידוע יש מחלוקת לגבי מלאכה שאינה צריכה לגופה.
וכיבוי נחשב בדרך כלל כמלאכה שאינה צריכה לגופה. אתה לא צריך את הדבר המכובה,
אלא אתה רוצה לכבות שלא יהיה אש.
אז זה לא נקרא מלאכה שהיא צריכה לגופה.
אז כאן זה בעצם תלוי בעניין. אם מלאכה שאינה צריכה לגופה אסורה מדאורייתא, כמו שזו דעתו של רבי יהודה וזו דעתו גם של הרמב״ם,
אז אפשר, אז ממילא יהיה מובן למה אסור לגוי להגיד לגוי לכבות,
למה שלמדנו פה, שלא להגיד לגוי בשביל המצווה, לעשות דבר שכרוך במלאכת דאורייתא.
אבל אם אנחנו נאמר שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, זאת אומרת שהאיסור הוא רק מדרבנן,
אז לכאורה אולי קשה, למה אסור להגיד לגוי לכבות את הדלקה?
אז אומר הר"ן, אף על פי שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה,
שהאיסור שלה הוא רק מדרבנן,
בכל זאת זה אסור, כי כיבוי ביסודו, בסופו של דבר זה מלאכת דאורייתא.
זאת אומרת, כיבוי זה בעצם אחד מל"ט מלאכות. זה נכון שמדברים פה במצב שהאיסור הוא לא דאורייתא,
אבל זה מספיק לפי הר"ן להגדיר את זה כדבר שאסור מדאורייתא בעיקרון שלו,
דבר שבעיקרון הוא אסור מדאורייתא,
כיבוי,
ולכן אסור לומר. עכשיו, כשאנחנו רוצים לעשות את ההשוואה זה דבר מאוד מעניין.
אם אנחנו עושים עכשיו, זאת אומרת שהר"ן בא עם ההסבר שלו להסביר את העניין שאסור לומר לגוי לכבות
כמין דבר שנמשך מהסוגיה הזו בעירובין. הנה בעירובין, לפי הפירוש של הראשונים שאמרנו,
מה למדנו?
שאסור להגיד לגוי לעשות דבר שהוא כרוך במלאכה דאורייתא.
מותר להגיד לו לגוי לעשות דבר שהוא יהיה רק אסור מדרבנן. ככה אמרנו שזה הפשט בגמרא.
אז הר"ן לוקח את הגמרא הזו ואומר, הוא הדין גם כשמדובר על הפסד ממון. מצווה, צורך מצווה.
והפסד ממון זה נמראה כאילו באותו מישור.
כשם שבעניין של קיום המצווה אנחנו אומרים שאסור,
שמותר להגיד לגוי רק כאשר הוא יכול לעשות את זה בלי לעשות מבחינתו אפילו דבר שאסור דאורייתא,
אז הוא הדין בדליקה.
ולכן בדליקה, כיוון שמדברים על כיבוי, כיבוי זה כבר נחשב לדבר שאסור מדאורייתא. זה בעצם ההבנה של הר"ן כפירוש,
כהמשך
לגמרא בעירובין כפירוש לסוגיה של הדלקה.
אם אנחנו אבל לוקחים עכשיו ונשאל עכשיו את בל-הלכות גדולות.
בל-הלכות גדולות,
הרי הוא באיזשהו מקום אמר לנו ופירש לנו את הגמרא בעירובין שמותר להפך כן מותר להגיד לגוי שיעשה דבר שצריך לעשות מלאכה דאורייתא.
זאת אומרת שהוא לא סובר כמו הדעה הקודמת אז לפיו כאילו נשאל את השאלה לפיו אז למה באמת אסור
לכבות,
למה אסור לכבות את הדלקה, אסור להגיד לגוי לכבות את הדלקה?
מה נגיד שזה מלאכה דאורייתא? הרי בעצם מה אכפת לי,
שם אל איחור אני רואה בקיום מצווה. בעל כורחנו אנחנו רואים שלפי בעל הלכות גדולות צריך לומר שהדין של מצווה הוא מיוחד במינו.
וצריך לעשות הבחנה והבדלה בין העניין של קיום,
צורך של קיום מצווה כמו מילה לעומת עניין של דלקה. זאת אומרת,
הפסד ממון לא מגיע מבחינתו לדרגה של קיום מצווה. כי אם אתה לוקח את זה אותו דבר, אז כמו ששם דאורייתא, גם פה דאורייתא יהיה מותר.
ואם בכל זאת אתה אומר פה שאסור, זאת אומרת שאתה עושה את ההבחנה.
אתה עושה את ההבחנה ואומר שלקיום מצווה,
אתה באמת אומר דבר כזה, אבל שהגוי יעשה מלאכה דאורייתא.
אבל כשמדובר על דבר שהוא רק הפסד ממון, לא נגיד דבר כזה.
זה דבר שצריך, כמו שאומרים, להסביר. אנחנו רגילים להסביר דברים,
וצריך להסביר למה זה באמת ככה.
בכל זאת, פה יוצא הבדל גדול בשיטות ממש מבחינה זו.
וזה נראה לי שזה תלוי וקשור
ליסודות של איסור אמירה לנוכרי.
כי באמת כשמתבוננים מה האיסור באמירה לנוכרי,
וזה ציינו בדף המקורות, יש לנו נגיד מצד אחד
דברים של רש"י,
דברים של רש"י במסכת עבודה זרה, בדף ט"ו עמוד א',
שם הוא אומר, רש"י,
רש״י אומר שם
שאיסור האמירה לגוי
זה חלק מהאיסור שמופיע בדברי קבלה מהפסוק בישעיהו, במה שכתוב: "ממצוא חפצך ודבר דבר".
זה נקרא שלהגיד לגוי זה נקרא לדבר דבר.
לא רק אסור לעשות מלאכה, אסור גם לדבר על המלאכה.
זאת אומרת, אמירה לנוכרי אסורה, כיוון שכשאני אומר לגוי משהו לעשות,
זה מדבר דבר.
זה באיזשהו מקום מדבר דבר, זאת אומרת שזה אסור. זה מקור אחד של רש"י.
לעומת זאת, אם לוקחים את הרמב״ם בהלכות שבת, בפרק ו' הלכה א',
אנחנו רואים שהוא מסביר את זה אחרת.
הוא מסביר ואומר, זה לא אומר מה לא, אלא הוא אומר שאיסור אמירה לנוכרי זה מין גזירה כזו,
שאם אתה תתיר לאדם לומר לגוי לעשות מלאכה,
הדברים עצמם יהיו קלים בעיניך, בעיני מי שאומר,
הוא בסוף עתיד או עלול בעצמו להיכשל בעשיית מלאכה. זאת אומרת, זה חשבון אחר לגמרי.
זאת אומרת, האם הגדר הוא ממצוא חפצך ודבר דבר,
או שהאם הגדר הוא בגלל החשש שהאיסור מלאכה בשבת,
או בכלל,
יהיה מזולזל על ידי מי שאומר את זה. וכאן, אז מה, רואים מכאן בכל אופן שיש שני מקורות להבנת העניין של איסור אמירה לנוכרי.
ונראה לי שאני חושב שהדברים כמעט מובנים מאליהם,
וזה כתוב בדברי הנציב בהעמק שאלה,
הוא אומר שם הסבר יפה,
והוא אומר שכאשר, אם הולכים לפי הפסוק "ממצוא חפצך ודבר דבר",
אז זה דווקא חפציך ולא חפצי שמיים.
זאת אומרת, זה כאילו יוצא,
מה שאסור לי לדבר זה בחפצים שלי,
אבל אם אני מדבר בחפצי מצווה,
אז מותר לי לדבר, יש הרבה דברים שאנחנו אומרים ככה.
ואז ממילא,
עם כל האיסור של אמירה לנוכרי זה בגלל שכשלא לדבר דברים של חול בשבת,
זה רק דברים שנוגעים לך,
אבל דברים שנוגעים למצווה זה לא. זאת אומרת שיוצא מכאן, שמה שכתוב בגמרא בעירובין,
עם הסיפור הזה של התינוק,
שנשפכו המים, שהיה צריך להביא מים אחרים,
זה לפי מה שמפרשים שם, זה באמת צורך המצווה,
וכיוון שזה צורך המצווה, זה לא נקרא חפציך,
זה נקרא חפצי שמיים,
ואז בעצם הגמרא הזו הופכת להיות יחידה עצמאית.
יחידה עצמאית שעוסקת באמירה לנוכרי במקום מצווה,
ואל תשווה בין מה שנאמר כאן לבין מה שאולי צריך לדון בדברים אחרים, כמו כשמדובר על כיבוי של דלקה, כי זה לא קשור בכלל אחד לשני,
כיבוי הדלקה באמת אסור, כי חפציך אסורים,
אסור לדבר.
לעומת זאת, אם אתה לומד שאיסור אמירה לנוכרי זה לא מהכוח הזה, אלא מכוח הסברה של הרמב״ם,
שאם אתה תתיר לו להגיד אז אתה ממילא עלול בעצמך להיכשל בדבר,
אז באיזשהו מקום זה סברה שהיא לא שייכת דווקא למצווה,
אלא היא שייכת גם לכל דבר אחר שאתה עושה.
אז אם לגבי צורך מצווה התירו בכל אופן ולא חששו,
אז יש סברה להגיד שגם לא חוששים במקום הפסד.
זאת אומרת, יש מקום להקל במקרים האלה.
זאת אומרת, זה לא דין מיוחד במצווה אם ככה,
אלא זה דין שאפשר להכיש ממנו גם על דברים אחרים.
ואז יוצא מכאן שזה ההסבר.
אם אני באמת אומר את השיטה הזו אז יוצא שגם במקום מצווה כאן יוצא באמת הבדל גדול. לפי בעל הלכות גדולות שזה דין מיוחד במצווה אז הוא באמת מתיר אפילו אם הגוי יעשה דבר שהוא אסור מדאורייתא.
אבל לפי הדעה השנייה באמת מה שהתירו לתת לגוי זה לא בגלל שזה מצווה אלא בגלל ש... כמובן בגלל שזה מצווה אז התירו אבל רק בדברים שהוא יעשה באיסור
איסורים שאסורים מדרבנן, כמו שהרמב״ם מפרט בפרק ו',
הלכה ט' וי', גם זה מצוין בדף המקורות,
וזה בעצם לא דין בגלל המצווה, אלא יש צורך.
צורך של מצווה, באותה מידה יש צורך של הפסד.
אם יש כל צער, הרמב״ם אומר, אתה יכול להתיר.
דליקה זה כיוון שמדובר על דבר שהוא אסור מדאורייתא, ואגב, לפי הרמב״ם,
הרי כיבוי, מלאכה שאינה צריכה לגופה, באמת אסור מדאורייתא, לפי הרמב״ם בכלל,
אז בוודאי שאסור. זאת אומרת, אתה לא יכול ללמוד, להפך, אתה לפי הרבה משווה את הלימודים,
משווה את הסוגיה הזו לסוגיה אחרת. וכאן ממילא כל הדברים האחרים מתפרשים ומתבררים לפי העניין הזה,
פחות או יותר לפי הגדר הזה.
זאת אומרת, לפי בעל הלכות גדולות יש גדר מיוחד בשביל מצווה,
כי זה לא חפציך.
זו שיטה מיוחדת שבעל הלכות גדולות.
ואנחנו באמת מוצאים בסוגיות אחרות שלצורך מצווה מותר להגיד לנוכרי, כמו הסוגיה במסכת גיטין,
שמותר להגיד לגוי שיכתוב שטר על מכירה של קרקעות בשבת בארץ ישראל משום, אז למה זה מצווה? כי יישוב ארץ ישראל זה מצווה.
אז זה באמת, מתירים את זה. אחרים שגם מסכימים לזה,
אבל שם אנחנו רואים בדברי הרמ"א, בהלכה שעוסקת בעניין הזה,
שלא התירו אלא רק דבר שעשו רק מדרבנן.
זאת אומרת, כי אין דין מיוחד למצווה,
אלא יש דין שכשיש צורך מותר להגיד לגוי דברים שאסורים
ברמה של דרבנן,
בעוד שלפי בעל הלכות גדולות זה כנראה אחד משלים את השני.
הסוגיה של גיטין של הלוקח בקרקע בארץ ישראל בשבת דומה לסוגיה של מילה שמדובר עליה.
זה אני, כל מה שאני אומר זה כמו שאני תמיד אומר על קצה המזלג,
הדברים בעצם עוד ארוכים אבל להרחיב את כולם קצת קשה על רגל אחת ובמקורות אפשר למצוא את המקורות הנוספים
והלומד ילמד ויחכים וירחיב עוד דברים בעזרת השם.
שלום, שלום, שלום.
