שלום לכולם, אנחנו בשיעורים שלנו ודרך הסוגיות שלומדים בדף היומי
וכידוע נמצאים עכשיו בעיצומה של מסכת עירובין
אבל אנחנו היום ננסה ללמוד משהו שקשור באופן ישיר הפעם
במסכת עירובין לנושאים של העירובין ממש
והעניין הוא באמת הנושא של עירובי חצרות
על זה עוד לא דיברנו
כי באמת זו סוגיה שיש עליה הרבה פרטים בהלכה, בגמרא, במשנה,
וכידוע אולי צריך להקדים בדברי הקדמה שהעניין של אירובי חצרות
זה בעצם דין דה רבנן,
מפני שמן התורה,
הרי ברשות היחיד אפשר לטלטל ואין בזה שום הגבלה מן התורה.
ההגבלה היא ברשות הרבים ולא ברשות היחיד,
אבל באו חכמים וגזרו
גם על מקומות שיש בהם
מגורים משותפים,
דהיינו כמו חצר משותפת או כמו מבוי משותף,
שאף על פי שזה לא רשות הרבים מבחינת ההגדרה של דיני התורה,
אבל כיוון שאנשים גרים שם ביחד, זאת אומרת נמצאים שם בחצר וממילא גם במבוי,
וזה בעצם מה שמתרחש ברחובות של ההרים שלנו,
שבעצם כולם גרים ומשתתפים ועוברים במקום,
אז בוודאי שזה דומה לרשות הרבים.
כיוון שזה דומה לרשות הרבים, אף על פי שבהגדרה אולי זה לא רשות הרבים,
מכל מקום באו חכמים ואסרו את הטלטול.
אבל הם אסרו, ויחד עם זה נתנו גם את התיקון.
התיקון הוא שיהיה עירוב.
עירוב זה, כידוע, לא מתכוונים פה לחוטים של העירוב, מה שאנחנו גם קוראים לזה, את העירוב,
כי אנחנו על ידי החוטים האלה באמת גורמים לכך שהעיר שלנו יכולה להיחשב כרשות היחיד גם כן.
אבל מלכתחילה רשות יחיד שבאים משותפים לה בני אדם,
שם האיסור ושם הפתרון הוא על ידי העירוב, וזה מה שנקרא עירוב חצרות,
שכולם משתתפים,
כולם משתתפים בעירוב הזה, זאת אומרת כאילו בסעודה משותפת,
ולוקחים כמזון של שתי סעודות ועושים מזה משהו שזה נחשב לעירוב לכולם,
ובזכות העירוב כאילו כולם כבר נחשבים כגרים ביחידה אחת,
בבית אחד, איפה שנמצא העירוב,
ואז ממילא מותר,
התירו חכמים גם כן לטלטל על ידי הפתרון הזה של עירוב חצרות.
עכשיו בנושא הזה של עירוב החצרות יש לנו כמה פרטים חשובים, כי אם באמת
כולם משתתפים בעירוב אז בוודאי שזה בסדר,
אם אבל מישהו לא משתתף בעירוב אז יש עם זה בעיה,
זה יכול להיות שאדם לא משתתף בעירוב בכוונה או שלא בכוונה והדברים האלה באים לידי ביטוי בעיקר אפילו אם גרים גויים בעצם כשגרים גויים אז יש בעצם אנשים שלא משתתפים בעירוב כאן צריך כמו שאומרים גם כן לדעת את הגדרים כאשר מדובר על מישהו מישראל שלא משתתף בעירוב אז יש לזה בעיה אפשר להגיד שהוא שובר בזה את הערך של העירוב
והפתרון יהיה רק על ידי זה שהוא נקרא מבטל את רשותו,
מבטל את רשותו זאת אומרת שהוא כאילו מבטל את רשותו בחצר שהוא שותף בחצר או במבוי או ברחוב עם כולם אז הוא מבטל את רשותו לטובת הציבור אם הוא יעשה את זה על ידי זה שוב הרשות שלו לא תקלקל ההשתתפות שלו שלא הייתה שותפות בעירוב לא תקלקל את הפתרון את ההיתר של העירוב.
זה כשמדובר על אחד מישראל,
אבל כשמדובר על גוי, אז כאן צריך לדעת שיש כאן
כולה וחומרה,
כי כשמדובר על גוי,
אז הגמרא אומרת שבעצם זה בכלל לא נחשב לדירה מבחינת הגדר של הדין מלכתחילה,
שזה בכלל לא נקרא דירה,
וכאילו לא מתחשבים בכלל במציאות שלו לכאורה,
ובכל זאת כן מתחשבים,
בגלל שיש כאן עניין,
כמין תקנה שבאה למנוע עד כמה שאפשר השתתפות במגורים במקום של גויים,
דבר מעניין כשלעצמו.
זאת אומרת מצד אחד כולה שזה לא נחשב, מצד שני זה כן נחשב כי החשיבו את זה כדי למנוע את המגורים עם גויים, כאילו הכבידו על העניין הזה על ידי ההלכה המיוחדת שמדובר על אצל גוי.
ההלכה, ומהי ההלכה המיוחדת?
שיזכרו מהגוי את הרשות שלו בחצר, במבוי, ברחוב.
זאת אומרת, עושים איתו כמין הסכם של שכירות.
זה דבר שהוא באמת קצת מכביד,
אבל זוהי ההלכה. הדברים האלה מסומנים פה במשנה שאנחנו נמצאים בה, בדף ס"א עמוד ב' עד ס"ב עמוד א', מצוינים גם בהלכות בשולחן ערוך המצוינים בדף המקורות,
בסימן ש"פ,
בסימן שפ"ב בסימן שצ"א, כי מה הסימן של שצ"א?
כאן זה עוסק בדבר שאם כבר עוסקים בעניין הזה כדאי להזכיר את זה,
כי באמת אם צריך לזכור מהגוי את יחידת המגורים שלו, את החלק שלו בחצר המשותפת,
אז זה דבר שלא בדיוק עושים עם כל אחד, הרי באיזשהו מקום זה דבר שאולי קשה לעשות אפילו, במיוחד במציאות כמו שלנו,
ולכן מופיע פה בהלכה,
זה על פי תשובה של הריבש,
אחד מן הראשונים שהציע לעשות את זה באמצעות שר העיר,
דהיינו השלטון.
שהשלטון, וזה מופיע בשולחן ארוך בסימן שצ"א,
שהשלטון הוא כאילו יש לו את הרשות להיות כמו בעלים מעבר לבעלויות הפרטיות של כולם,
ואז עושים את ההסכם של השכירות עם השלטון,
וזה הדבר שמקל בעניין הזה, וככה נוהגים,
וככה כפי הנראה עושים.
גם פה במדינת ישראל הדבר הזה כנראה נעשה באיזשהו שיתוף עם המדינה, עם הממשלה,
שהיא כאילו שולטת עם כל האזור של רשות הרבים הזו,
ובוודאי גם במקומות שבחוץ לארץ שעושים עירוב,
זה כנראה מבוסס,
כנראה כך, כך צריך להיות,
שזה יהיה מבוסס על איזה הסכם סידור עם השלטונות.
וזה כדברי הקדמה לעצם העניין הזה.
כאן, בדברים היותר ספציפיים שעליהם אני רוצה כאן לדבר במסגרת של השיעור,
זה נושא שכאן בגמרא, בדף ס"ב עמוד א',
הגמרא מדברת על איזו שכירות, שכירות רעועה או שכירות בריאה?
האם כאילו זו שכירות שאמורה להיות חזקה על פי ההלכה של הלכות שכירות,
או שזה אפילו גם בעניין של השכירות, זה רק במידה מסוימת בפרופיל נמוך.
שכירות,
כפי שאמרנו,
היות שהבעיה היא לא בעיה כל כך גדולה, אז ממילא גם הפתרון כבר לא צריך להיות כל כך גדול.
האם ממילא השכירות שעליה מדובר כתיקון לשכירות היא שכירות בריאה או שכירות רעועה?
זה מה שהגמרא מדברת בדף ס ב' בגמרא.
ואז הגמרא שואלת, מה זה למשל שכירות רעועה?
אז אומרת הגמרא, אולי בהתחלה מישהו
ששוכר מהגוי בפחות משווה פרוטה, זאת אומרת,
נותן לו פחות משווה פרוטה בשביל השכירות.
ובדרך כלל אנחנו יודעים שכשמדובר על כסף, על קניינים,
אז זה צריך להיות בכסף שהוא שווה פרוטה כדבר מינימלי.
אם זה פחות משווה פרוטה, זה לכאורה לא נתת כלום.
אז לכאורה הגמרא אומרת שאולי זה מה שנקרא שכירות רעועה,
פחות משווה פרוטה.
עד כדי כך.
ועל זה הגמרא מפתיעה בתשובה שלה,
כשהיא אומרת שדווקא פחות משווה פרוטה, מה זה, זה בעיה?
אצל גוי זה בכלל לא בעיה.
זאת אומרת, מה שפחות משווה פרוטה אומרת הגמרא זה רק אצל ישראל,
שפחות משווה פרוטה לא נחשב לכסף, אבל אצל גויים פחות משווה פרוטה זה נחשב כן ככסף,
ואז כגוי כתוב עליו שהוא אפילו נהרג על פחות משווה פרוטה, אז אצלו אין הבדל בין פחות משווה פרוטה לשווה פרוטה,
ולכן לכאורה יוצא בגמרא שהזכירות הזו היא זכירות טובה בצורה מושלמת,
גם כשזה פחות משווה פרוטה.
על עניין הזה אני באמת באו ודיברו כאן
אחרונים למדו מהסוגיה הזו משהו וזה מעניין לעקוב אחרי הלימוד של גדולי עולם
מסביב לסוגיה הזו
כי כפי שאנחנו רואים בגמרא אם סוחרים פחות משווה פרוטה כאן זה מועיל
וכאן זה הרי אפילו משמע שזה מועיל בתור דבר מושלם
ואז לכאורה אפשר מכאן ללמוד הלכה לדברים אחרים
בקניינים אחרים גם כן כשמדובר עם גוי למשל
אז יהיה אולי פחות משווה פרוטה, זה יהיה אפשר לעשות קניינים איתו.
האם זה באמת מדויק לומר דבר כזה?
כשלומדים את הרמב״ם הלכות עירובים בנושא הזה בדף כפי שמסומן בדף המקורות, רואים שאצל הרמב״ם זה בכלל לא היה ברור, כי הוא לומד את זה לא כפי שהגמרא אומרת כאן שזה דבר מושלם, אלא מציג את זה כמין כולה מיוחדת שעשו אותה בעירובין, ואז בעצם אתה עומד בפני דילמה בהבנת הרמב״ם.
למה הוא לא לקח את הגמרא כדבר שמלמד שבאמת אם גוי פחות משווה פרוטה זה כמו שווה פרוטה?
למה הוא לא לקח את זה כדבר מושלם באותה מידה כמו שמשמע מהגמרא? ואצלו זה משמע שזה רק דין כאילו מיוחד לעירובין ולא יהיה דין משותף לדברים אחרים.
וזה מביא אותנו פה באמת לדיון שהאחרונים כפי שאמרתי מסומנים כאן דברים של המנחת חינוך,
מסומנים כאן דברים של אבני מילואים,
שהם דנו בעניין כמו זה, כיוון שהאמת היא שצריך להבין מה שכתוב פה.
הרי אם אתה עושה שכירות מגוי בפחות משווה פרוטה,
אז זה כאילו יש שוכר ויש מזכיר.
השוכר זה הישראל,
המזכיר הוא הגוי.
ואז אם אתה אומר שפחות משווה פרוטה זה נקרא אצלו כסף,
אז מה זה אומר?
זה אומר שכאילו אתה מתחשב רק במזכיר,
או בלשון אחרת במי שמקנה.
המזכיר הוא המקנה.
אתה מתחשב רק בו ואומר שזה העיקר,
היות שאצלו זה כסף, זה נחשב לכסף.
כי לכאורה יכולתי לומר למה אני אתחשב רק במשכיר,
לכאורה גם צריך להתחשב בסוחר,
והסוחר עצמו אצלו זה לא כסף, אז אולי היה מישהו שמקנה,
אבל איפה הקונה?
הקונה בעצם רק השקיע פחות משווה פרוטה, זאת אומרת יש כאן איזושהי דילמה, ואולי מכאן למדו האחרונים האלה שציינתי כעת,
כמו אבני מילואים ומנחת חינוך,
ויש עוד, גם ברשש פה במקום, מי שירצה יעיין,
גם מציג את זה כדבר, שרואים מכאן שכאילו לא מתחשבים במה שאצל הקונה, אלא אצל המקנה.
והם מביאים לזה דוגמאות מעניינות. למשל, אבני מילואים מביא דוגמה
של מישהו שקידש אישה בדבר שהוא פחות משווה פרוטה,
והוא זורק לה את זה, עד שהוא מגיע אליה זה נהיה שווה פרוטה.
זו באמת שאלה מעניינת מצד אחד,
זה אולי שאלה, זה היה אולי איזה מניה שהיום יכול להיות עד שהיא מגיעה במעופה למטרה השערים עולים.
אז זה יכול להיות, דבר מציאותי בחיים שלנו היום הכל יכול להיות.
אז זו דוגמה אחת. או דוגמה שנייה שמובאת שם בשם המשנה למלך בתחילת פרק ה' בהלכות אישות זה הוא אומר למשל אישה שהיא לא בריאה ובשבילה מותר לה להשתמש בייסורי הנאה
אז הוא מקדש אישה כזו בייסורי הנאה, שהוא בעצמו אסור לו להשתמש בזה,
אבל האישה מותר כיוון שהיא חולה,
אז ממילא מותר לה. אז הנה שוב דוגמה,
האם יש בדבר הזה עניין שהיות שאצלו אומנם זה לא מועיל, האם אצלה כיוון שזה כן מועיל, אז זה כן מועיל.
וזה בעצם מה שאומרים על מנחת חינוך ואבני מילואים, וזה דבר שמוביל אותנו לאיזושהי חשיבה,
האם באמת מה שכתוב פה בגמרא לגבי השכירות
הזו מגוי האם היא באמת דבר שאפשר ללמוד ממנו לכל דבר ועל הנקודה הזו אני רק רוצה לעמוד ולסכם כי אנחנו לא רגילים להעריך כאן
שבאמת יש משהו מיוחד בעירובין ובעירובין העניין הוא באמת שמתחשבים במזכיר ולא
שמים לב למה שקורה אצל הסוחר זה מפני שבאמת בעירובין אנחנו לא צריכים באמת להזכיר מהגוי אלא בעירובין כפי שאמרנו בתחילה אם הוא היה ישראל
שלא מודה בעירוב היינו אומרים שהוא יבטל את הרשות מה זה לבטל את הרשות זה מין הסתלקות כזו אז אצל גוי הסתלקות לא מועילה רק עם השכירים ולכן
בעצם המטרה של השכירות זה לא ממש שכירות וזה בעצם הכוונה כנראה אומרת שזה שכירות שמועילה באופן מושלם זה נכון
וזה נכון אף על פי שפחות משווה פרוטה אצל מי שנתן זה כלום
אבל אצל הגוי זה נחשב וכאן אנחנו צריכים רק את הפעילות בכל קניין
יש פעילות משותפת של קונה ומקנה.
אז כאילו כאן הקונה, לא מעניין אותנו מה הוא מקבל.
מעניין אותנו מה עושה המקנה מבחינת התרומה שלו בעסקה הזו, נקרא לזה.
אז אפשר כאן ללמוד כאן איזו התחדשות מעניינת שאצל הגוי, כאשר הוא משכיר בפחות משווה פרוטה, היות שאצלו זה כסף,
הוא מבחינתו כאילו מסתלק. זאת אומרת שבכל קניין יש כאילו את שני השלבים:
המזכיר שמסתלק והסוחר הוא הקונה שמקבל.
אולי הקונה כאן לא מקבל, אבל למזכיר זה מספיק בשבילו להסתלק,
בשביל שיסתלק. וזה אולי כוונת הרמב״ם,
שאף על פי שהגמרא אומרת פה בעירובין שהשכירות של פחות משווה פרוטה זה דבר מושלם, הרמב״ם אומר זה בעירובין דבר מושלם,
אבל זה לא דבר מושלם בדברים אחרים, כי רק בעירובין אני יכול להסתפק כאילו בקניין למחצה נגיד.
זו באמת שאלה מעניינת, איך אומרים דברים כאלה, היא בקידושין,
הדוגמאות שאומרים האחרונים בקידושין גם האם הקניין הוא קניין משותף או יש פה איזה דברים מעניינים שאפשר להעריך בהם וזה לא כאן המקום אבל סימנתי בדף המקורות את הר"ן בנדרים בדף למד בנדרים שהוא באיזשהו מקום אומר הגדרה לגבי קידושין שקידושין זה נקרא
גם כן אולי קניין
רק מצד אחד דהיינו המושג קניין פה זה כאילו שהאישה
משלימה עם זה שהיא מאפשרת למישהו שיוכל לקחת אותה. זאת אומרת זה מין גדר מין כאילו חצי קניין כזה ואז ממילא יכול להיות שבקידושין מצאנו בדברי הגמרא ובדברי האחרונים שהם רוצים להביא דוגמאות שדומות לגמרא הזו בעירובין כי גם כאן יכול להיות שזה מה שמעניין האם לאישה זה שווה או לא.
זאת אומרת שזה עיקר הדבר שצריך היא צריכה מצידה להקנות את עצמה לא להקנות את עצמה אלא
לאפשר לה להיות נשואה עם מישהו, כמישהו שרוצה לקדש אותה. ולכן הפעילות הזו היא לא פעילות קניינית. הבעל הוא לא קונה את האישה, אין לו גדר, הוא לא קונה אותה, היא לא שלו.
ולכן המושג של קידושין, המושג של קניין בקידושין הוא יכול להיות קניין במובן הזה שונה מקניינים רגילים. מה שקונים, כשקונים בית אז המקנה מוכר את הבית שהיה שלו והקונה קונה את הבית שעכשיו הוא שלו.
אבל בקידושין זה לא בדיוק אותו קניין,
זה קניין מסוג אחר,
זה קניין כי האיש לא קונה את האישה,
הוא לא קונה, היא לא שלו.
לכן המושג של הקניין פה יכול להיות גם כן מושג של קניין, שאולי אם זה בשבילה שווה,
זה אולי מספיק, ויש לזה סימוכים בדברים שאמרנו,
ואולי בזה זה מתאים דווקא לראייה הזו מהגמרא בירובין, ולכן האחרונים גם השוו את העניין. אבל זה באמת דברים עמוקים ולא כל כך שאפשר לדבר עליהם בקלות כזו,
אבל לפחות הראינו את העניין, כי למשל, אולי בכל זאת, למשל, הדוגמה שמובאת בגמרא בקידושין בדף ז', עמוד א',
יש מה שאדם אומר לאישה,
אין לך מנה והתקדשי לפלוני. זאת אומרת, הוא נותן לה מנה,
הוא אומר לה שתתקדש לא,
אלא למישהו אחר.
הגמרא אומרת שזה מועיל מדין של עבד כנעני.
מי שיעיין יראה את זה. זאת אומרת, וברמב״ם,
וכך אומרים הראשונים בדעתו,
זה לא דין
בקניינים אי אפשר היה להגיד את זה, רק בקידושין.
וההסבר הוא אם ככה שבקידושין באמת זה אפשרי,
שהנותן הוא כאילו מישהו אחר, ובכל זאת הקידושין מועילים ביחס למי שלא נתן את הכסף.
כי בקידושין יש מין קניין שהוא לא ממש קניין של העברת כביכול סחורה, כמו שמעבירים סחורה מאדם לאדם. זה לא זה.
זה קניין של קידושין, יש לו גדר חשוב מאוד,
אבל הוא קניין במובן הזה לא קניין שלם כמו של רכוש ממוני.
ולכן יכול להיות שזה דומה לעניין הזה הנדרש גם בירובין.
לכן השוו את העניין של קידושין לעניין של לירובין. הנה כי כן אנחנו רואים שנושא כאן שמופיע בירובין יכול להיות גם מקור ובסיס לגדרי קניינים שלומדים מכאן כפי שהדברים נראים גם אצל האחרונים.
אם הם יענו בזה, אז ימצאו את הדברים כתובים אצלהם בספר.
ואנחנו בינתיים נסתפק בזה,
ושלום לכולם, בעזרת השם.
