כולם השיעור הזה נאמר ונמסר בערב חג השבועות
לכן ראיתי לנכון לא לדבר בדרך הרגילה שלנו אלא משהו שקשור
לעניין הדיומא והדברים דווקא קשורים לא למה שנקרא לערב חג השבועות אלא דווקא ימים שלאחר חג השבועות
שאנחנו הרי יודעים שהמנהג המקובל והחביב על כל ישראל שלא להגיד תחנון עד גם ימים שלאחר חג השבועות
עד שישה ימים שלאחריו.
ועל העניין הזה אני רוצה לדבר, וגם על המקור שלו, ולראות באמת במה דברים אמורים ומאיפה זה בא.
אנחנו הרי יודעים שיש מה שנקרא,
מה שאנחנו קוראים איסרו חג.
המושג איסרו חג בהלכה הוא בסופו של דבר כמעט ולא מופיע.
הוא לא מופיע בגמרא כמעט בשום מקום.
זה רק כי יש משהו במסכת סוכה,
בדף מ"מ עמוד ב', יש לנו פה בדף המקורות,
כמובן כל אחד יוכל לראות את הדברים אם יראה לפי המקורות שבדף.
פסוקה בדף מ"ה עמוד ב'
יש שם איזו אמירה של הגמרא בשם רבי שמעון בר יוחאי.
נאמר שם שכל העושה איסור לחג
כאילו בנה מזבח. זה מה שנאמר, עושה איסור לחג.
זה היה דרך הפסוק, מה שאומרים בתהילים
איסרו חג באבותים עד קרנות המזבח. אז מזה לומדים שכל העושה איסור לחג כאילו בונה מזבח.
אז מה זה כל העושה איסור לחג?
אז רש"י שם במקום, במסכת סוכה,
מפרש שני פירושים.
פירוש אחד בעצם הוא מתכוון לחג עצמו, עושה איסור לחג,
מלשון שהוא מכבד את החג בצורה משמעותית ויפה,
ולא רק בשביל לתת ידי חובה, בעצם זה הפירוש האחד שמובא ברש"י, שלא קשור בכלל, אם כן, לעניינינו.
אבל הפירוש השני אומר, עושה איסור לחג, זאת אומרת שגם ממשיך את עניינו של החג במשהו גם ביום שלאחריו.
זה נקרא עושה איסור לחג, כאילו הוא לא רוצה לברוח מהחג,
אלא גם ביום שלאחריו הוא ממשיך ככה לעשות איזשהו כיבוד למשהו יותר מהשגרה של ימי החול.
וזה בעצם המקור היחיד שקיים לגבי המושג של איסרו חג,
וגם בהלכה, אם בודקים ורוצים לראות מה שנאמר על כך,
לא נאמר על זה בהלכה,
ברמב״ם לא נאמר על זה דבר,
רק בשולחן ערוך בסופו של דבר יש דברי ערימה.
הרמ"א אומר שנוהגים להרבות באכילה ושתייה ביום של איסרו חג. זה בעצם מה שאומר הרמ"א בשולחן ארוך בסימן תכ"ט,
שוב מצוין בדף המקורות.
אז זה בעצם מקור מספר אחד,
שהוא מדבר על איסרו חג בכלל ולא רק על איסרו חג של חג השבועות.
ואז איסרו חג של חג השבועות לכאורה יהיה לפי הגדר הזה כמו איסרו חג של פסח ואיסרו חג של סוכות.
אבל מה?
יש לנו דווקא לגבי חג השבועות
יש דברים יותר מפורשים ואלו הדברים שמובאים במסכת חגיגה
בדף י"ז ובדף י"ח.
חג השבועות הרי הוא חג חשוב וגדול, כולנו יודעים, אחד משלוש רגלים,
אבל הוא רק יום אחד.
ממילא נשאלה השאלה איך מקריבים או אם מקריבים את הקורבנות כולם של העולי רגלים בחג השבועות, האם מקריבים את הקורבנות ביום החג, לכחורא זה הזמן.
אבל מה, על זה יש מחלוקת בבית שמאי ובית הלל בדף י"ז במסכת חגיגה במשנה,
שבית שמאי אומרים שאסור
להקריב את הקורבנות של היחידים,
רק כשקורבנות הציבור מקריבים בחג. אבל קורבנות יחיד, דהיינו גם עולת ראייה,
דהיינו הקורבנות של החג,
שקשור לעלייה לרגל, למה שנקרא ראייה,
חיוב של העולה רגלים,
זה אומרים בית שמאי שלא מקריבים בחג,
אלא מתי הם מקריבים לפי זה?
ביום שלאחריו. זאת אומרת, שלפי בית שמאי,
היום שלאחר.. החג השבועות,
הוא בלשון המשנה, כפי שהם קוראים לזה, יום טבוח.
יום טבוח, פורשו של עבר. זה היום בעצם ש.. אה..
כי מי שעולה ל.. לרגל, אז בחג עצמו, לפי דעתם, לא יכול להקריב את הקורבנות. אז ביום שלאחריו, זה יום טבוח. זה היום העיקרי והחשוב של הקרבת הקורבנות של הרגל. אז לפי בית שמאי אנחנו מבינים שהיום הזה,
שלאחר חג השבועות הוא יום חשוב מאוד אבל באמת בית הלל חולקים עליהם בית הלל דווקא סוברים שיחיד גם יכול להקריב את קורבנות שלו שקשורים
לחג
בחג עצמו לפי דעתם אין עניין באופן מיוחד
ביום שלאחר החג לפי זה אלא דווקא לפי בית שמאי מתי יש בכל זאת גם לפי בית הלל
כפי שאנחנו רואים שם בגמרא ובמשנה מתי יש גם לפי בית הלל חשיבות
גדולה והיא מרכזית דווקא ליום שלאחר החג,
וכאשר חג השבועות חל בשבת.
היות שזה חל בשבת, אז גם בית הלל מסכימים שלא יהיה מקריבים את קורבנות היחיד בחג,
דהיינו בשבת,
אלא אז גם הם מסכימים שיום טבוח הוא הופך להיות יום מרכזי.
כאן בהערה בסוגריים אנחנו צריכים להעיר, וזו הערה מיד חשובה,
לפי הלוח המקובל עלינו,
הלוח המקובל עלינו, דהיינו לפי
בסידור הלוח, חג השבועות לעולם לא יוצא בשבת.
כך שזה רק היה דבר נכון כאשר היו מקדשים על פי הראייה.
כך שמה שנאמר במשנה לגבי חג השבועות שחל בשבת זה מין מושג,
אפשרות שלא קיימת במציאות שלנו. מכל מקום,
לפי בית הלל יש דבר כזה יום טבוח,
הכוונה אבל באמת כשחל בשבת, כאשר היה חג השבועות, חל בשבת.
אבל הדבר המעניין שדווקא לפי דעתם,
אז לכאורה עכשיו מתבקש מזה איך להתייחס אל היום שלאחר החג.
לפי בית שמאי זה יום מאוד חגיגי.
לפי בית הלל, ככה,
לא באופן מיוחד כל כך, מפני שבאמת אפשר להקריב את הקורבנות בחג עצמו. מתי, גם לפי בית הלל,
היום שלאחר החג הוא היום העיקרי, אולי יום חגיגי יותר?
כשחג השבועות חל בשבת.
אבל דווקא על זה נאמר במשנה,
זה מה שנאמר במשנה,
מודים שאם חלה להיות בשבת, שיום טבוח אחר השבת,
אבל מה נאמר שם? שאין כהן גדול מתלבש בכליו ומותרים בהספד ובתענית. יכולתי לחשוב שלפחות אז, לפי בית הלל,
היום הזה יהיה יום חגיגי מאוד,
כשזה חל בשבת? אומרים דווקא לא.
למה דווקא לא? מפני שכאן זה קשור למחלוקת הידועה עם הצדוקים.
הצדוקים,
הם הלכו ואמרו תמיד שממחרת השבת זה חייב להיות תמיד
ממוחרת השבת, גם תחילת ספירת העומר, עד למוחרת השבת השביעית.
לכן לפי דעתם הם אמרו תמיד שזה שבת ושבת.
לכן לפי דעתם העצרת,
חג השבועות,
יחול תמיד ביום ראשון.
ולכן כאשר יצא מצב שמקריבים את הקורבנות
ביום ראשון לאחר השבת, בגלל שבשבת לא מקריבים,
אז יכולים לחשוב שכאילו מסכימים עם הצדוקים במה שהם אמרו,
אז כאילו דווקא אמרו שאם זה קורה בצורה הזו אז להפך
לא לובשים אפילו את הבגדים החגיגים של הכהן ולהפך מותרים בהספד ובתענית.
זאת אומרת
אנחנו לומדים מתוך הדברים האלה שבעיקרון יום טבוח לפי בית שמאי בהחלט היה מקום לומר שאסור בהספד ובתענית אבל כאשר יש יום טבוח לפי בית הלל אז דווקא
כשזה בשבת דווקא אמרו להפך כדי לא להיות דומה
או שיחשבו שנוהגים כמו הצדוקים.
על כך באה לנו הגמרא בדף י"ח ומספרת לנו את הסיפור. הגמרא אומרת: "מעשה הוא מת על אקסה בלוד",
בדף י"ח עמוד א',
"ונכנסו כל ישראל לספדו".
באו ל... מת והיה צריך להספיד.
"ולא הניחם רבי טרפור מפני שיום טוב של..." הגמרא אומרת שהיה יום טוב של עצרת.
שואלת גם היום טוב של עצרת, האם זה באמת אפשרי שהייתה אז מין לוויה? הרי לוויית המת בחג עצמו,
בוודאי שלא מתאימה אלא הכוונה היא ביום טבוח היה יום טבוח היה ואז אומרת הגמרא שכיוון שזה היה יום טבוח הוא לא הרשה להספיד
ואז הגמרא מסבירה שרבי טרפון לא היה ביום טוב
שהיה בשבת אלא ביום טוב כי אם בשבת הרי אנחנו אומרים במשנה שלהפך כן צריך כאילו להספיד דבר כדי לא להיות כמו הצדוקים אלא שם היה הסיפור הכוונה היא ביום טוב שהיה בשבוע הרגיל
בימות החג ובימות השבוע, כמו שאנחנו בשנה הזו,
תשע"ג יום חג השבועות ביום רביעי, דהיינו באמצע השבוע,
ואז יום חמישי הוא לפי זה יום טבוח שעליו מדובר בגמרא, שרבי טרפון לא הניח להספיץ. זה בעצם מה שנאמר. כאן באמת צריך ללמוד את הגמרא הזו.
כי לכאורה, מה יוצא? שרבי טרפון אמר שביום טבוח,
יום שלאחר החג, בחג השבועות,
כאשר זה באמצע השבוע, אז לא מספידים.
במילים אחרות,
נוהגים בו באיזושהי מידה של חגיגיות,
גם שלא מספידים, וממילא במושגים שלנו היום תמיד לא אומרים תחנון.
זה בעצם המשמעות של מה שנאמר, אבל זה קשה, מפני שאנחנו יודעים שיום טבוח הרי לפי המשנה זה רק לפי בית שמאי במקרה הזה,
לפי בית הלל בכלל אין יום טבוח, אז באמת יכולה להיות אפשרות שרבי טרפון סבר כמו בית שמאי,
אפשרות,
ואז הגמרא הזו הולכת לפי בית שמאי, אבל לדידן, דהיינו לפי בית הלל,
אין מקום להגיד את זה, מפני שלפי בית הלל הרי אין יום טבוח משהו מיוחד במינו, מפני שגם בחג עצמו אמרנו שאפשר להקריב את הקורבנות.
אז זו השאלה שבעצם מסתובבת מסביב לגמרא.
הנה אנחנו רואים,
נפתח את השולחן ערוך בסימן תצ"ד בהלכות של חג השבועות,
הוא באמת אומר שבמוצאי חג השבועות לא מספידים,
ולא, זה בעצם נוהגים כמו חג. זאת אומרת, העניין של איסרו חג,
מה שדיברנו מקודם,
שנאמר ככה כאילו בהבלעה בערימה רק באופן רגיל,
כשמדובר על שבועות אז המחבר בשולחן ערוך זה לא ערימה אפילו,
המחבר בשולחן ערוך הוא באיזשהו מקום כבר אומר שבמוצאי חג השבועות לא מספידים. וזו לכאורה שאלה למה השולחן ערוך פוסק כדבר הזה,
הרי היא הלכה כבית הלל, ולפי בית הלל אין מושג של יום טבוח דווקא למוצאי חג השבועות. אז עיון בדברי הפוסקים בעצם הרי שהם די התלבטו בדבר הזה.
וזה אפשר לראות לפי דף המקורות, במגן אברהם ובביורגרה, הם כולם התלבטו, כי למה מוצאי חג השבועות מופיע בשולחן ערוך כדבר מיוחד,
בשעה שבעצם לפי בית הלל לכאורה אין לנו מקור,
אין לנו מקור לעניין הזה, אבל התירוצים שיכולים להיות, אז עכשיו אנחנו בעצם יכולים להגיד כמה תירוצים.
תירוץ אחד אפשרי,
שבאמת הוא לא מתכוון דווקא למוצאי חג השבועות, אלא הוא מתכוון בעצם גם לאיזשהו חג של פסח וסוכות.
הוא מצא לנכון להגיד את זה דווקא לגבי חג השבועות.
זה מצד אחד, והדברים האלה נמצאים בדברי הגרע והמגן אברהם, הם מתלבטים בשאלה הזו.
לעומת זאת, יש גם אפשרות להבין על פי דברי הראשונים,
וזה באמת חידוש שיוצא לנו פה,
שבאמת בית הלל חולקים על בית שמאי.
בית הלל חולקים על בית שמאי, וסוברים שאפשר להקריב את הקורבנות גם בחג עצמו.
ולכאורה יום הטבוח הזה הוא לא כל כך מיוחד,
הוא לא כל כך יחסן נגיד,
ובכל זאת יש לו חשיבות.
למה יש לו חשיבות?
כי גם לפי בית הלל הסברה אומרת שבחג עצמו לא היו מספיקים להקריב אולי את כל הקורבנות. לא בגלל שאסור,
כדברי בית שמאי, אלא בגלל שמבחינה זו יום של חג, לא מספיקים את הכול.
ואז יכול להיות שיום הטבוח הזה, גם לפי בית הלל,
הוא משהו חשוב.
הוא משהו חשוב אף על פי שבאמת הוא לא כל כך חשוב כמו לפי בית שמאי,
אבל יש לו חשיבות, כי בכל זאת יצא שרוב הציבור
מגיע להקרבת הקורבנות שלו דווקא ביום הזה,
שהוא נקרא יום טבוח, לפי בית שמאי, לפי בית ילל יום טבוח בצורה, נקרא לזה, מינורית יותר.
וזה אולי המקור וההסבר לשולחן ערוך שאומר שבמוצאי חג השבועות,
שיש עניין מיוחד שלא להספיד ולא לנהוג באופן חגיגי וממילא גם לא להגיד תחנון.
מכאן אנחנו יכולים להתקדם הלאה לדברים הנאמרים כאן, כי באמת
הדבר המעניין,
גם הרמ"א בסימן הזה של תס"ד,
הוא אומר שלא אומרים תחנון,
לא אומרים תחנון עד מוצאי חג השבועות, זאת אומרת לא מראש חודש סיוון עד מוצאי חג השבועות, זאת אומרת מה שאנחנו קוראים איסרו חג,
שבאיסרו חג גם לא אומרים תחנון, וזה מתאים אם ככה למה שאמרנו, שיכול להיות שאפילו לפי בית הלל היום הזה הוא בכל זאת יום חשוב.
המנהג המקובל והמוכר לנו אולי יותר, שהתקבל ומאוד מקובל בזמן הזה, למרות שנראה לי שזה די חדש באופן יחסי, המנהג הזה שכולם קיבלו,
שלא להגיד תחנון לא רק
ביום שלאחר החג, מה שאנחנו קוראים נסרו חג,
אלא גם בכל השישה ימים שלאחר מכן,
כי יש עניין של תשלומים לקורבן.
אפשר להקריב את הקורבן
של הרגל לא רק בחג ולא רק ביום שלאחריו,
אלא במשך שישה ימים,
דהיינו, מה שיוצא עד י"ב סיוון ועד בכלל. לא י"ג אלא י"ב.
י"ג כבר אומרים, בארץ ישראל בוודאי,
וי"ב עדיין לא אומרים. אז מה המקור לזה? המקור לזה בדברי פוסקים אחרונים שהם מביאים את זה.
כמובן בדף המקורות מי שיעיין.
אבל ההסבר לעניין, כך צריך לומר, היות שבסופו של דבר גם יום טבוח הוא לא ממש יום טבוח,
אלא רק בגלל שמקריבים את הקורבנות.
מקריבים את הקורבנות אולי אפילו לא כולם, אבל בכל זאת הפכו את זה ליום חגיגי. אם כן, באו ואמרות, יודעים מה,
אם ככה בואו נעשה כבר את כל השישה ימים כימים. כי הרי להקריב את הקורבנות אפשר לא רק ביום שלאחר החג,
אלא בשישה ימים שלאחר החג.
ולכן, ממילא יום טבוח מבחינת ההלכה לפי בית הלל הוא לא יום שהוא רק יום טבוח,
אלא הוא נחשב ליום טבוח באיזו מידה.
ממילא כל השישה ימים יכולים לחשב פה באיזו מידה קיימים שיש בהם את החגיגיות הזו של הקרבת הקורבנות של החג.
מזה המקור למרות שזה לא מופיע בוודאי לא בגמרא, אני לא בא לך בשולחן ערוך,
אלא רק מופיע בפוסקים מאוחרים יותר שבאו והוסיפו את המנהג הזה של לא להגיד את החנון.
אנחנו תמיד אומרים שהציבור כל כך שמח לא להגיד את החנון,
אז כנראה שהמנהג הזה לכן מאוד התקבל.
אבל ההסבר לכך הוא באמת כמו שפחות או יותר אמרנו.
אז יוצא לפי זה שבאמת איסרו חג של שבועות יש בו בכל אופן משהו יותר חשוב מאשר איסרו חג של פסח ושל סוכות.
שם הדברים נמצאים ונזכרים רק בהבלעה,
כפי שאמרנו,
על פי הגמרא בסוכה,
שבאיזשהו מקום רק ערימה אומר שנוהגים להרבות בסעודה.
כמו שאולי נביא בסיום את מה שהשולחן ערוך בעיקר ערימה אומר בסוף שולחן ערוך של אורח חיים בכלל,
שטוב לב משתה תמיד. אז תמיד זה טוב
להרבות בשמחה, אז הציבור מאוד מקבל בשמחה את הרעיונות האלה של ימים חגיגיים,
ככל שבאמת ירבו, שירבו שמחה ושמחות בישראל.
בעזרת השם גם כך. כל טוב.
שלום שלום.
שלום שלום.
