שלום לכולם.
אנחנו גם עכשיו, שזה שבוע-שבועיים כבר לפני חג הפסח הממשמש ובא,
אנחנו נלמד,
רוצה גם היום ללמוד סוגיות שנוגעות לענייני החג,
כי כפי שאנחנו יודעים,
30 יום שלפני הפסח שואלים ודורשים בהלכות הפסח,
ואף אני רוצה לדבר על כך
מתוך לדון באופן ספציפי באיסור של,
אחד האיסורים המיוחדים של חמץ,
שזה אסור באכילה כמובן,
זה אסור בהנאה,
אבל יש למעלה מזה את האיסור של בל ייראה. זה דבר שלא קיים באיסורים אחרים.
בל ייראה, זאת אומרת, לא רק שאסור לאכול ואסור ליהנות, אלא אסור שיהיה לך בכלל בבית חמץ.
ולא זו בלבד, אלא להפך, אם יש לך, אתה חייב לבאר אותו. כתוב, תשביתו, יש מצוות ביעור חמץ.
כולנו מכירים את ההלכות הבסיסיות האלה.
אבל אני רוצה להראות בתוך כדי לימוד היום שהעניין הזה מי עובר על החמץ ובל ייראה זה לא דבר שהוא מובן מאליו כל כך, מתי עוברים או מי עובר,
כי כדרכה של תורה אנחנו גם בזה מוצאים דעות שונות
וגם גדרים שונים.
אז אני אתחיל בכמה סוגיות.
סוגיה אחת היא בדף ו' עמוד א',
שם באמת הסוגיה שעוסקת בעניין הזה של 30 יום שלפני החג,
לפני הפסח,
כששואלים ודורשים בהלכות הפסח, המקור שלה זה מהסוגיה הזו בדף ו' עמוד א',
שעוסקת במפרש ויוצא בשיירה.
זאת אומרת, אדם שיוצא לדרך,
יוצא לדרך, במושגים של הגמרא זה לא יציאה לדרך שהוא נוסע לטייל,
כמו שהיום יוצאים לטייל במטוס אפילו לאמריקה,
אלא מפרש ויוצא בשיירה זה מי שיוצא ביורדי הים,
או שיוצא בשיירה זה בדרך כלל במדבר.
זה היה נחשב לסכנה גדולה,
שכל אחד אפילו כשיצא לדרך הזו לא היה אולי אפילו בטוח שהוא יכול לחזור בחזרה.
אבל בכל אופן זו נקרא יציאה שעליה מדובר כאן. זאת אומרת, הוא יוצא, ממש יוצא.
אז על זה נאמר שאם הוא יוצא בתוך 30 יום הוא חייב לבאר את החמץ.
אבל הדיון על כך נאמר, אם הוא לפני 30 יום אז הוא לא חייב לבאר את החמץ, אם הוא יוצא בחנוכה לבאר את החמץ של פסח.
אבל הגמרא אומרת שזה יהיה תלוי אם דעתו לחזור או אין דעתו לחזור,
כל מי שיעיין בגמרא יראה את הדיון הזה,
וזה דבר חשוב כשלעצמו,
למרות שזה לא נוגע כל כך לנו היום.
אבל הדבר החשוב והמעניין שאני רוצה ללמוד מהסוגיה הזו,
זה את מה שרש"י אומר פה באחד השלבים.
כי הגמרא אומרת שאם דעתו לחזור, הכוונה בתוך הפסח עצמו,
אז אפילו מראש השנה, זאת אומרת, אפילו אם הוא יוצא מראש השנה,
אז הוא צריך לבער את החמץ. זאת אומרת שהוא צריך
לחשוב על ביעור חמץ אפילו בראש השנה,
אם דעתו לחזור הכוונה בתוך ימי הפסח לפי פירוש רש"י. ורש"י מסביר פה, אני קורא ברש"י בפנים,
אפילו מראש השנה נמי,
"דחי אדרבה בימי הפסח עבר עליה,
ויהי שעת עליו ברשות דליבטלש הרי איסור הנאה ובאינו שלו".
זאת אומרת, רש"י מסביר לנו למה צריך לבאר אפילו כשהוא יוצא כבר בראש השנה,
בגלל שאם הוא יחזור, אולי יחזור בתוך הפסח,
ואז הוא לא יוכל לבטל את החמץ.
זאת אומרת, זה מה שרש"י אומר, ולכן זקוק לבער כשהוא יוצא אפילו בראש השנה.
וכאן לכאורה השאלה הנשאלת פה על רש"י,
מה רש"י מסביר לנו שהוא זקוק לבער בגלל שמא הוא יחזור בימי הפסח, והוא לא יוכל לבטל את החמץ כי החמץ כבר בפסח עצמו.
כידוע, יש ביטול חמץ, נדבר על זה בהמשך,
שהוא לא יוכל לבטל את החמץ, כי ביטול חמץ מועיל רק
לפני זמן האיסור ולא אחר זמן האיסור.
הרי מה רש"י אומר לכאורה הדבר הפשוט יותר,
שממילא צריך לבטל את החמץ. הרי אם נשאל את עצמנו לגבי כל אחד ואחד שיוצא לדרך,
או יוצא לדרך רחוקה ובכל דרך איזו שלא תהיה,
עצם הדבר שהוא יוצא, הוא יוצא מהבית, אבל הוא לכאורה חושב,
יודע שיש לו חמץ בבית, אז הוא בוודאי מבטל את החמץ.
בוודאי שהוא מבטל את החמץ. אז מה זה,
דווקא יבוא הביתה והוא לא יוכל לבטל.
משמע מרש"י שאם הוא לא נמצא בבית אלא באמת נמצא באותה דרך ארוכה של הים או של המדבר,
אז הוא לא צריך לבאר את החמץ, בכלל לא מדברים עליו כמי שצריך לבטל את החמץ,
כי מבחינה זו הוא לא צריך לבטל. מה אנחנו לומדים מפה? איזו הלכה מאוד מעניינת
שצריך לעיין בה, אבל ככה משמע מרש"י,
שאם אדם לא נמצא במקום והוא לגמרי נמצא במרחק שהוא מאבד, נקרא לזה,
יש שליטה על החמץ,
אז הוא לא עובר בבלרי אפילו שהחמץ בעצם שלו.
וזה נשמע כחידוש גדול מאוד.
אבל הנה במקביל נראה את זה בעוד מקום.
יש בסוגיה אחרת, בדף ל"א עמוד ב',
זו סוגיה של משנה שאומרת חמץ שנפלה עליו מפולת.
יש סוגיה של חמץ שנפלה עליו מפולת, הרי הוא כמבואר.
מה זה בדיוק? יש מפולת, בית, נפל, התמוטט, נהרס.
אז ממילא הוא, הרי הוא כמבואר.
זאת אומרת שלא צריך לבאר, כיוון שהחמץ נמצא
תחת המפולת.
אומר שם רב חיסדא בגמרא,
וצריך שייבטל בליבו.
זאת אומרת, נכון שהמפולת
נחשבת כמבואר,
אבל זה לא פוטר אותו מביטול חמץ.
הלימוד הפשוט, מי שלומד את הגמרא,
בלי רש"י אני קורא לזה, דווקא ללמוד בלי רש"י,
פשוט ללמוד את הגמרא מה הוא מבין.
הוא מבין שאומנם החמץ נמצא תחת המפולת,
אבל בכל זאת זה חמץ שלו,
הרי הוא עובר על בל ייראה,
הרי זה חמץ שלו שעובר עליו בבל ייראה,
אז לכן בא רב חיסדא ואומר שצריך שייבטל מליבו.
זה מה שאומר רב חיסדא, צריך שייבטל מליבו. ואנחנו יודעים שביטול החמץ מועיל כדי להוציא ממני את האיסור של בל ייראה.
זה לכאורה פשט של הגמרא, והנה נלמד את רש"י, אנחנו נופתע.
רש"י אומר פה, צריך שייבטל בליבו, אומר רש"י,
דומה מאוד למה שהוא אומר בסוגיה הקודמת שלמדנו.
רש"י אומר,
צריך שייבטל בליבו שמא יפקח הגל במועד ונמצא עובר עליו.
זאת אומרת, הוא לא אומר,
סתם ככה יש לך חמץ אז תבטל אותו, ולכאורה זה ההסבר הפשוט כפי שאמרנו,
אלא אולי במשך החג הגל, המפולת,
תתפנה מאיזושהי צורה על ידי מאן דהוא ואז פתאום זה יתגלה החמץ ואז לא תוכל לבטל לכן אמרו שתבטל מקודם.
רגע ואם לא ואם לא יפקח את הגל
אם לא יהיה באמת דבר כזה אז מה אז הוא לא יעבור על בל ייראה? משמע מרש"י שלא.
מרש"י משמע שרק בגלל שיכול להיות שהמפולת תתפנה אז הוא יעבור על בל ייראה אבל אם המפולת לא תתפנה אז הוא לא יעבור על בל ייראה זאת אומרת
שמה שרב חיסדא אמר בגמרא שצריך לבטל את החמץ הוא התכוון דווקא בגלל האפשרות שעלולה להיות שהחמץ יתפנה בתוך המועד, המפולת תתפנה
ואם המפולת לא תתפנה אז הוא לא עובר בבל ירעה. למה?
כי זה לא תחת שליטה.
למדנו מרש"י כאן
שבל ירעה, הגדר המעניין בבל ירעה זה לא בגלל שהחמץ שלי
אלא שהחמץ סחת שליטתי
וכשהחמץ סחת שליטתי זה הגדר הקובע לגבי חיוב בל ירעה
וזה חידוש גדול מאוד.
אבל באמת כשמעניינים הדבר עוד, רואים שזה חידוש גדול,
אבל הוא לכאורה גם כן מופיע בלאו הכי. איפה אנחנו רואים את זה?
בסוגיה בדף ה עמוד ב',
אנחנו מוצאים שם בגמרא את העניין של פיקדונות.
אנחנו מצד אחד אומרים שהעובר על חמץ שלך היא, אתה רואה, הגמרא אומרת שם בדף ה עמוד ב',
בדף ה עמוד ב', הגמרא אומרת,
שלך היא, אתה רואה,
אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה.
אתה רואה של אחרים ושל גוי, זאת אומרת, חמץ של גוי אתה לא עובר עליו.
ובכל זאת, אפילו חמץ של גוי, אם אתה מקבל אותו לשמירה ממנו,
אז אתה עובר עליו כן בבעלי רעי.
מה זאת אומרת, אם אני מקבל אותו לשמירה,
אז מה, זה החמץ נהיה שלי?
החמץ לא שלי,
אבל קיבלתי אותו לשמירה.
ובגמרא מוסבר שכאשר יש עליו אחריות, זאת אומרת, לא סתם שמירה,
אלא שהוא קיבל עליו אחריות.
איזה אחריות? דאילו מיגניבו מיטביד.
רוב הראשונים מפרשים,
בדף המקורות זה מבואג כאן,
שזה דעת ההלכה ודעת הראש,
במיוחד מעריך בעניין הזה.
והוא אומר
שכאשר מדובר על אחריות ברמה של שומר שכר,
שמתחייב על גנבה ואבדה,
החיוב של גנבה ואבדה זה אומר שיש לי אחריות,
או במילים פשוטות אני יכול להגיד במושגים שהתחלנו כבר לדבר,
זה נקרא שיש לי שליטה על החמץ, אני שולט על החמץ.
מי שמקבל שמירה על חמץ, הוא בעצם
חייב לשמור את החמץ באופן אקטיבי, כדי שלא יגנבו ולא יאבד.
ואז הוא עובר בבעלי ראה. אז החמץ שלי הוא חמץ לא שלי.
אז זה בעצם מה שאנחנו לומדים כאן.
שבעצם על ידי השליטה בלבד,
אם אני אנסה לחבר את מה שאמרנו מקודם בשתי הסוגיות ברש"י,
ובכאן אנחנו יכולים ללמוד מרש"י, אנחנו לכאורה לומדים,
שגם חמץ שהוא שלי,
אם אין לי שליטה עליו באותה שעה אני לא עובר,
ובסוגיה הזו של פיקדונות אני לומד שאם יש שליטה,
אף על פי שזה לא שלי, אני עובר בבעל ירעי. זאת אומרת, זה בעצם משלים אחד את השני.
צריך לדעת,
צריך לדעת
שיש חולקים,
וזה תוספות במסגרת בבא מציע דווקא,
מצוין פה בדף המקורות.
תוספות אומרים שהחיוב האחריות שמחייב את השומר זה לא חיוב של גניבה ואבידה, כמו שאומר הראש, והרבה ראשונים,
אלא דווקא חיוב של אונס,
שכמו שואל,
מה המחלוקת?
למה התוספות, כאילו,
חשוב להם להגיד אחרת ממה שלכאורה הראש אומר לפי הפשט של הגמרא?
התשובה שנראית לי שהתוספות באמת חולקים על היסוד שאנחנו מנסים ללמוד אותו.
הם חולקים על זה ששליטה בלבד גורמת לעבירה של בל ייראה.
הם חולקים על זה,
אלא הם סוברים שזה צריך להיות דווקא בעלות אמיתית.
בעלות אמיתית, מי שמקבל פיקדון אף פעם זה לא בעלות אמיתית.
אבל כאשר יש חיוב אונסין זה כבר סוג של בעלות.
זה תמיד צריך להגדיר.
כשאדם מתחייב באונסין זה כבר סוג של בעלות.
זה נקרא שזה שלך. מה פירוש זה שלך?
אחד מהמבחנים של חפץ לדעת של מי זה זה לראות למי זה כואב כשהחפץ הולך לאיבוד.
מי שכואב לו זה סימן שזה שלו.
כי באמת מי שזה שלו, הוא מפסיד.
למשל, אפילו יש אונס כמו שרפה, כל העיר בשרפה גדולה של כל העיר.
אז יש חפץ שדברים שהולכים לאיבוד.
כל אחד כואב לו את מה שהולך לאיבוד, את מה שלו כמובן.
זה הדבר הפשוט.
לכן תוספות אומרים שלפחות יהיה פה חיוב של אונס.
כי אם אין חיוב של אונס, אז זה באמת בכלל לא נחשב לבעלות.
חיוב של אונס כבר נקרא משהו כמו דרגת בעלות. אז זה תוספות.
אבל בפירוש האחר שבראשונים אנחנו רואים
שבאמת הם לומדים שגנבה ואבידה בלבד.
זאת אומרת, השאלה אם כוח השליטה בלבד הוא הכוח שמביא לבל ירעה. יכול להיות, אם כן, אם ננסה ללמוד מה למדנו פה,
למדנו שלפי רש"י, אם אין שליטה, לא עובר בבל ירעה אפילו על חמץ שהוא שלו.
לפי תוספות, אם יש שליטה לבד זה לא מספיק, רק
כאשר החמץ שלו.
יכול להיות שאפשר להגיד בשיטות הרבה של ההלכה,
של הזרם המרכזי בהלכה שגם זה וגם זה ואני לא יכול להאריך בכל זה אבל זה לכאורה יכול להיות בהחלט אפשרי גם העובדה שזה חמץ שלי וגם כשיש לי את השליטה על זה
ניתן אבל דוגמה נוספת
אנחנו יודעים שיש את הדין של ביטול חמץ אמרנו זה גמרא בדף דלת עמוד בית
גמרא בדף דלת עמוד בית אנחנו רואים מדאורייתא בביטול באלמא סאגי
הגמרא אומרת שביטול חמץ מועיל מדאורייתא להתגבר על האיסור של בל ייראה.
יש שם שני פירושים, רש"י ותוספות.
רש"י מסביר שם, מדאורייתא בביטול בעל משג, מה זה ביטול?
זה שיחליט,
וככה גם אומר הרמב״ם,
שיחליט שהחמץ הוא לא,
הוא נחשב כעפר. זה מין החלטה שהיא אולי קשה לבן אדם להחליט.
הוא מסוגל להגיד דבר כזה, לחשוב בצורה כזו,
אבל זה בעצם הרעיון של ביטול לפי רש"י.
תוספות אומרים אחרת, תוספות אומרים שביטול חמש זה הפקר.
הפקר זה דבר פשוט, זה אנחנו יודעים, יש דבר כזה.
להפקיר דבר, כל אחד יכול.
להגיד על דבר שהוא,
לראות איזה דבר מאכל טעים ויפה שהוא אוהב, ולהגיד עליו שהוא לא מאכל אלא עפר,
נראה לי שזה יותר קשה.
אבל מה כאן המחלוקת בין רש"י לתוספות?
לפי תוספות, כל הגדר הוא גדר ממוני.
ולכן המבחן הוא, זה שלי או לא שלי?
לכן אם זה הפקר זה לא שלי, ואם זה לא הפקר זה כן שלי, אז אני עובר בבעלי רעיהם.
רש"י, אני חושב שסובר שזה שאני אפקיר זה לא מספיק ממילא,
מפני שזה עדיין יהיה תחת שליטתי.
מדברים על חמש שנמצא בבית שלי, מה זאת אומרת אני מבטל? אני מבטל את מה?
אני מבטל את החמש שיש אצלי בבית.
אז אם אני מבטל את החמש שיש אצלי בבית,
אז זה תחת שליטתי.
אז זה שאתה אפילו מפקיר, אז מה עשית? לא עשית כלום.
לכן רש"י אומר, אם לא תחשוב שזה כמו עפר, לא עשית כלום.
לפי רש"י, זה רש"י ורמב"ם.
ואנחנו רואים, אם ככה,
שתוספות כנראה סוברים שהגדר הממוני הוא הגדר הבלעדי,
של הבעלות הממונית.
בעוד שרש"י סובר וגם רמב"ם
סוברים שהגדר הוא אולי גם ממוני,
אבל גם עניין של שליטה.
ולכן שליטה בלבד גם כן יכולה לגרום לכך,
יבואו בבעל ירע.
ולמשל, איפה יכול להיות הנפקא מינות בזה?
כי מינות בזה, למשל, חמץ של עמותה.
גם יש הרבה עמותות.
והעמותה של מי העמותה?
של אף אחד. של העמותה. עמותה זה מושג חדש
שאי אפשר להגיד על אף בן אדם שהוא בעל הבית.
אז אם יש חמץ של עמותה, כמעט כל המוסדות זה עמותות.
אז אם יש את החמץ אצל העמותה,
לכאורה לא עוברים בבעלי רעי, אף אחד לא עובר בבעלי רעי, מי יבוא?
זה הרי לא של אף אחד,
זה של העמותה, העמותה לא חייבת במצוות.
זה יכול להיות גם חברה בעם אותו דבר.
אבל אם אני אומר שהגדר המחייב הוא השליטה בחמץ,
אז זה בהחלט יכול להיות שמי שמנהל את העמותה הוא שולט על החמץ,
על הדברים של העמותה,
ולכן הוא עובר בבעלי רעה. זאת אומרת שיהיה כאן אולי נפקא מינה גדולה לגבי דברים מסוג זה,
של עמותה,
בעלות של עמותה על חמץ, אם עוברים עליה בבעלי רעה או לא עוברים בבעלי רעה.
נפקא מינה גדולה מאוד.
להמחיש את זה בצורה שונה. למשל,
אם אחד יזרוק הפקר,
ירצה אחד, ראובן,
ירצה להרגיז את שמעון ויזרוק לו, אני יודע, חמס בפסח לתוך הבית,
אז אם אני אומר שהמבחן הוא בעלות,
אז זה לא שלי.
אבל אם המבחן הוא בשליטה שלי על הדבר, ברגע שיש לי בבית חמס, זה תמיד בעיה.
ובפסח עצמו כבר אי אפשר לבטל את החמס. אמרנו, הביטול מועיל רק בערב פסח.
אז הוא חייב ודאי לבאר את זה.
אז זהו, כן, ראינו פה שהנושא של בל יראה שהוא אחד החידושים הגדולים באיסור של חמץ לעומת
כל מאכלות האסורות האחרים,
הוא דבר שבהחלט יש לו שתי הגדרות אפשריות:
השליטה על החמץ והבעלות על החמץ.
יכול להיות שזה לבד, יכול להיות שזה לבד, יכול להיות ששניהם,
כפי שהצגנו וראינו,
כל אחד אנחנו בוודאי מקפידים לראות שלא יהיה בכלל חמץ,
לא בצורה הזו ולא בצורה הזו,
ויהיה פסח כשר ושמח.
אכולת בעזרת השם.
אכולת בעזרת השם.
אכולת בעזרת השם.
