שלום לכולם, אנחנו נמצאים היום בשבוע שלפני פורים ולכן שלא כדרכנו אז גם השיעור יעזוב לרגע את המסגרת של הדף היומי וננסה לדבר על איזה אחד הנושאים של פורים שכידוע המצווה,
ברור לנו שהמצווה החשובה של פורים זה עניין של מקרא מגילה.
גם המסכת של פורים נקראת על שם המגילה מסכת מגילה.
משום כך זהו הנושא החשוב והמרכזי של פורים, ועל כך אני רוצה לדבר בעצם
על גדר החיוב של מקרא מגילה,
ובאופן כללי,
אבל נתחיל דרך הנושא היותר פרטי של חיוב אנשים במקרא מגילה,
ונראה שלפי זה אפשר להגיע גם אל ההגדרות הכלליות של החיוב של מקרא מגילה.
והנושא של חיוב אנשים במקרא מגילה מופיע בגמרא,
במסכת מגילה בדף ד׳, עמוד א',
עומר רבי יהושע בן לוי, כתוב שם בגמרא,
נשים חייבות במקרא מגילה שאף הן היו באותו הנזל, זו המילה הידועה אולי גם,
המוכרת פה עומר רבי יהושע בן לוי,
שנשים חייבות במקרא מגילה.
זה כמימראה הזו, נזכרת גם בחנוכה,
בחנוכה גם כן יש אמירה כזו של רבי יהושע בן לוי,
שנשים חייבות בנר חנוכה משום שאף הן היו באותו הנס.
רש"י פה במסכת מגילה מסביר לנו פה מה זה אף הן היו באותו הנס,
שאף על הנשים גזר המן להשמיד, להרוג ולאבד מנער ועד זקן, טף ונשים.
זאת אומרת, הם היו גם כן בגזרה.
זאת אומרת, יש פירוש אחר גם כן שאף הן היו באותו הנס,
שהכוונה היא שנשים היו המובילות בנושא הזה של הנס פורים על ידי אסתר,
שהיא כוחה, הדמות המרכזית אולי,
מגילת אסתר נקראת על שמה.
אבל רש"י דווקא פה לא מפרש ככה, אלא הוא מפרש שאף הם היו באותו הנס, במובן הזה שהם היו תחת הגזירה. הגזירה הייתה על כל עם ישראל, כולל הנשים, ולכן הנשים היו באותו הנס,
ומשום כך נשים חייבות במקרא מגילה, זה ההסביר לגמרא במגילה.
וכפי שאמרתי, זה נאמר גם לגבי חנוכה, לגבי הדלקת נרות חנוכה.
האמת היא שזה נושא שאני תמיד שואל את עצמי בעצם מה הפירוש של הדברים האלה.
וניקח לדוגמה לגבי מצוות של פסח,
מצווה של מצה,
שזה קשור ליציאת מצרים.
אז אנחנו, הגמרא אומנם שואלת, דנה בדבר, האם נשים חייבות באכילת מצה?
הרי לחורה זה מצוות עשה שהזמן גרמה.
אז אומרים שיש דרשה שאומרת שהיות שהן אסורות בחמץ,
כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו וקום אכול מצה.
אבל משמע שאילולא הדרשה הזו, שמובאת כמובן גם במסכת פסחים,
אז הייתי אומר שנשים פטורות מאכילת מצה.
או יותר ברור, זה לא רק מה שהייתי אומר, אנחנו באמת אומרים למשל לגבי מצוות סוכה.
אנחנו אומרים שנשים פטורות ממצוות סוכה בכלל.
אף על פי, מה זה עניין של סוכה?
כי בסוכות הושבתי את בני ישראל והוציאי אותם ממצרים.
אז זה העניין של מצוות סוכה.
וכי אנשים לא היו באותן סוכות שיצאו ממצרים. הרי אם גרו וישבו בסוכות,
אז ישבו גם המשפחות שלמות, גם הבעלים עם נשותיהם.
אז מה זה נקרא, אנשים לא היו ביציאת מצרים?
אז למה באמת הדבר הזה כאילו בא לידי ביטוי בפורים ובחנוכה,
שאף הם היו באותו הנס, כאילו זה ההסבר,
בעוד שלגבי סוכות ופסח אנחנו לא אומרים את הסברה הזו.
זו סתם שאלה מעניינת שאני חושב שכדאי לתת עליה את הדעת,
ונראה לי שיש ההסבר שצריך לומר על זה,
כי זה ההבדל בין פורים וחנוכה לבין פסח וסוכות.
פסח וסוכות אלו חגים,
חגים שיש בהם ימים של קדושה שאסורים גם בעשיית מלאכה.
זאת אומרת, בוודאי שסוכות ופסח,
נשים גם שייכות לימים האלה.
זאת אומרת, הימים האלה הם ימים שכל עם ישראל, גברים ונשים, חייבים במצווה.
לגבי המצוות הפרטיות של אכילת מצה או של סוכה,
לגבי זה אומרים שנשים פטורות.
וזה לא סותר את העובדה שהן שייכות לחג עצמו, וזה בוודאי שהחג הוא דבר שתופס מקום אצלהם כמו אצל הנשים.
מה שאין כן פורים וחנוכה.
פורים וחנוכה אלה ימים שאין בהם קדושה, זאת אומרת, זה לא חגים שאסורים במלאכה.
זאת אומרת, בעצם אלה ימים רגילים.
כדי שהעניין שהם לא רגילים בגלל זה שיש מצוות כמו מצוות מגילה או בחנוכה מצוות הדלקת נר חנוכה אז ממילא הדלקת הנרות זאת אומרת קח מפורים ומחנוכה מפורים את המגילה תיקח מחנוכה את הדלקת הנרות ותישאר עם ימים רגילים שאין להם בעצם שום משמעות אז שאף אנשים היו באותו הנס פירושו של דבר שצריך לתת ביטוי לימים האלה גם לנשים כי לא ייתכן שלא יהיה לזה ביטוי
לכן כאן שאין לימים עצמם משמעות
כמו בחגים,
לכן כאן באמת הגדר הקובע,
מילא אמרו שהמצוות שחייבים בהם באותו היום יהיו גם חיובם של אנשים,
כשבאמת גם הם היו באותו הנס כדי שיהיה להם באיזשהו מקום את התחושה ואת העניין שהיום הזה הוא לא יום רגיל פורים,
אלא יום שיש בו את המצווה של מגילה או בחנוכה המצווה של הדלקת הנרות.
אז זה המושג קודם כל שאף הם היו באותו הנס, זה הפירוש של דבר לפי דעתי.
עכשיו כשאנחנו באמת לומדים עם העניינים ורוצים לראות בנושא של מגילה, כי זה הנושא שקרוב לנו עכשיו בימים האלה,
אז יש לנו פה באיזשהו מקום, לכאורה זה דברים פשוטים שכתובים בגמרא שנשים חייבות במקרא מגילה, אז לכאורה זה חיוב של אנשים הוא כמו חיוב של האנשים.
ובאמת יש מי שאומר את זה,
שחיוב של אנשים, אין הבדל בסופו של דבר בחיוב של אנשים לעומת החיוב של אנשים.
עד כדי כך, הדברים האלה מופיעים למשל בדברי רש"י במסכת ערכים, כמו שמצוין בדף המקורות.
רש"י באמת אומר שנשים חייבות כמו גברים.
דהיינו, במה זה יבוא אפילו לידי ביטוי?
אפילו בזה שהן יכולות להוציא ידי חובה את הגברים. זאת אומרת, זה בעצם אחד המבחנים של דרגת חיוב.
כי ברגע שאתה אומר שאדם אחד יכול להוציא את השני,
זה מוכרח להיות שהחיוב שלו זהה,
כי לא ייתכן שאדם יוציא את חברו באיזושהי מצווה כאשר הוא בעצמו לא מחויב במצווה.
רק כאשר הוא מחויב במצווה או באותה דרגת חיוב,
אז הוא יכול להוציא גם את השני דרך חובתו, וזה מה שרש"י אומר במפורש במסכת הערכים,
כפי שהזכרנו.
אבל מתברר שהדברים האלה הם לא מקובלים על כולם, ולא כולם מסכימים לזה.
אם נפתח למשל את השולחן ערוך באורח חיים בהלכות האלה בסימן תרפ"ט,
אנחנו נראה שבאמת זה מופיע שם כמין שלוש דרגות.
דרגה אחת,
באמת לכאורה כמו שאמרנו, שנשים חייבות כמו גברים.
דעה שנייה מופיעה שם שיש אומרים שנשים לא מוציאות ידי חובה את הגברים.
כתוב שלא מוציאות ידי חובה,
ודעה שלישית מופיעה בדברי הרימה שלא רק שהן לא מוציאות אלא יש להן כאילו חיוב שונה.
החיוב השונה זה שכשהן קוראות את המגילה הן לא מברכות על מקרא מגילה אלא מברכות לשמוע מגילה.
יש פה משהו חדש והמשהו החדש הזה צריך לדעת מאיפה הוא בא.
מקורו של הדבר הזה מדברי בעל הלכות גדולות,
אחד מגדולי הקדמונים,
שהוא אמר את הגדרים האלה מתוך השוואת הסוגיה שלנו,
שהזכרנו במסכת מגילה, לתוספתא. והתוספתא מצוינת פה בדף המקורות,
בפרק ב'-ד',
שם אנחנו בעצם מוצאים דברים שונים קצת,
כי אנחנו מוצאים שם שכתוב שם בלשון,
שני חלקים יש בתוספתא,
שהיא כפי שמעידים עליה הראשונים,
יש בה קצת חוסר
הבנה או חוסר יכולת להבין בדיוק מה נאמר שם,
אבל בסופו של דבר נאמר שם משהו.
נאמר שנשים דווקא פטורות ממקרא מגילה,
וגם כתוב שאינן מוציאות את האנשים.
כאן יש דבר בעצם לא ברור.
זאת אומרת, אם אתה אומר שנשים פטורות, אז ודאי שהן אינן מוציאות, למה צריך להגיד את זה?
ובכלל, איך זה מסתדר בהשוואה למה שנאמר פה בגמרא,
במגילה שאמרנו בתחילת דברינו?
על כך בא בעל הלכות גדולות ואומר שיש כאילו שתי דרגות במקרא מגילה.
יש עניין של קריאת מגילה ויש עניין של שמיעת מגילה.
עניין של שמיעת המגילה הנשים חייבות, וככה הוא מסביר,
שיש להן דרגת חיוב של שמיעה,
ואילו העניין של הקריאה זה דרגה נוספת שאיננה מצויה אצל הנשים,
ולכן אנשים לא מוציאות את הגברים, כי דרגת החיוב היא לא שווה.
בעוד שאצל הגברים החיוב הוא גם לקרוא מגילה,
אצל אנשים המצווה היא לשמוע מגילה.
לקרוא מגילה, פירושו של דבר שזו המצווה לקרוא ממש, לומר את הדברים.
וזה בעצם מה שאנחנו עושים.
אלא היות שאחד קורא וכולם שומעים,
אז תשאלו, הרי אם רק שומעים ולא קוראים?
התשובה היא, אנחנו יודעים את הכלל ששומע כעונה.
זאת אומרת, שאם אני שומע ממי שקורא זה נקרא שאני גם קורא.
אבל מלכתחילה אצל אנשים המצווה היא לשמוע ולא לקרוא. יש כאן איזושהי הבחנה חדשה,
שאותו המחדש בעל הלכות גדולות,
והדברים, וזה מה שבא לידי ביטוי בשולחן ערוך.
יש אומרים שנשים לא מוציאות את הגברים בגלל שזו לא אותה דרגת חיוב,
ויש אומרים שכשהן
קוראות את המגילה לעצמן,
הן באמת יברחו לשמוע מגילה ולא על מקרא מגילה.
כאן צריך באמת להבין את העניין הזה.
הדברים האלה, כמו שאמרתי, אחד מגדולי הקדמונים הבא להלכות גדולות,
שהדברים האלה נאמרים אצלו מתוך,
כפי שאמרנו,
מתוך ההשוואה לתוספתא,
אבל באמת צריך להבין מה זה הגדרים האלה, מה זה אומר, מאיפה זה בא, מה העניין פה.
וזה דבר שמוסבר לפי עניות דעתי על ידי הבנת העניין הזה של קריאת מגילה בכלל.
ולכאן אני ממילא פונה לסוגיה במסכת מגילה גם כן בדף י"ד,
זו הסוגיה שמופיעה שם,
ושם אנחנו באמת מדברים על עניין של קריאת מגילה,
שזו מצווה שחידשו הנביאים,
הגמרא אומרת שם בתנור רבנן, בדף י"ד, תנור רבנן,
48 נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל,
והם הוסיפו מצווה אחת מקרא מגילה.
זה מה שהגמרא אומרת,
שזה חידוש, עצם קריאת המגילה זה חידוש שאפשר היה לחדש כאילו מצווה
לאחר כמצווה נוספת על מצוות התורה,
זה בעצמו דבר חידוש, שיש דבר כזה, וזו מצווה מכוח הנביאים.
ועל זה שואלת הגמרא, אם זה כל כך חשוב,
עניין של פורים עם המגילה,
אז למה לא אמרו שגם יגידו הלל בסופו של דבר, כי הלל זה אחד הביטויים המשמעותיים שאנחנו אומרים,
כשיש לנו איזה עניין גדול של ימים גדולים, כמו שהגמרא אומרת פה,
שזה לא היה רק הצלה מעבדות לחירות כמו בפסח,
אלא זה הצלה ממוות לחיים,
שהיה בהצלה מן הגזירה, שניצלו מהגזירה של המן הרשע,
אז ממילא הגמרא שואלת להגיד הלל,
על זה יש שני תירוצים בגמרא.
תירוץ אחד אומר בגמרא שאין אומרים הלל על נשא מחוץ לארץ.
היות שזה פורים, זה נשא מחוץ לארץ, לא אומרים הלל, הלל זה עניין של נשא של עם ישראל במקומו, דהיינו בארץ ישראל.
זה באמת חנוכה.
אבל בחוץ לארץ לא אומרים, זה תירוץ אחד.
התירוץ השני בגמרא זה תירוץ של רב נחמן,
רב נחמן אומר, קריאתה זו הלילה. יש פה איזה מין דבר מעניין, חידוש.
הוא אומר שמקרא מגילה עצמו, זהו, זוהי ההלל.
אמירת ההלל מתקיימת פה על ידי קריאת המגילה.
זאת אומרת, יש לפי זה בקריאת המגילה איזשהו היבט נוסף של אמירת הלל. הלל זה לא בשמיעה.
הלל זו קריאה, זו תפילה. תמיד אנחנו יודעים שהלל זו תפילה שצריכים לומר,
זה לא מספיק לשמוע.
נמצא על כן שזה המקור,
כפי הנראה, של בעל הלכות גדולות להסביר את החלוקה, כפי שאמרנו, שהוא מוצא אותה הכרחית מתוך השוואת התוספתא לגמרא בדף ד',
שאנחנו רואים את הגמרא בדף י' ד',
אנחנו רואים שהגמרא אומרת, קריאתה זו הלילה.
מתוך כך באמת אפשר להבין שיש עניין של קריאה ויש עניין של שמיעה.
זאת אומרת, שמיעה,
זה יוצא מכאן,
נגדיר את זה אולי בצורה פשוטה יותר,
במגילה העניין הוא באמת, יש פה שני עניינים, העניין הפשוט הוא לזכור את הנס, פרסום הנס,
לפרסם אותו, לזכור אותו כמות שהוא,
זה אפשר על ידי שמיעה, לא צריך על ידי קריאה.
העניין של הקריאה זו דרגה נוספת של אמירה, במקום אמירת הלל.
אולי גם הרב נחמן מסכים, אני חושב,
לזה שלא אומרים הלל רגיל אלא על נס שבארץ ישראל ולא על בחוץ לארץ, אבל בכל זאת זו הצלה של כל עם ישראל.
אז המגילה היא באה גם כהשלמה ובמקום הלל,
וזה מה שאומר קריאתה זו הלילה.
עכשיו, אם אנחנו מנסים להחזיר את העניין לדון לגבי חיובם של אנשים,
אנחנו באמת יכולים להבין מתוך זה שיש פה באמת שני עניינים,
עניין השמיעה שזה זיכרון הנס,
ועניין של הקריאה שזה בא מבחינת ההלל.
ואם לגבי,
כשאנחנו בודקים את הנשים הרי זה מצוות עשה,
איך שלא יהיה, אז זמן גרמה.
אז התשובה היא, כפי שאמרנו, היות שהיו באותו הנס, אז חייבים לכלול אותם בסופו של דבר במצווה.
אבל כשאתה בא לכלול מצד זה, אתה לא צריך לכלול בשתי הדרגות, די לי בדרגה אחת.
כי ביחס להלל, נשארנו שוב עם הכלל הרגיל,
שמצוות עשה, שזמן גרמה, שנשים פטורות.
אז זה העניין שאומר בעל הלכות גדולות,
שנשים מצוות לשמוע ולא לקרוא,
כי הקריאה זה כבר העניין הנוסף של קריאת ההלל, וממילא גם לא יכולות להוציא את האנשים בגלל שבאמת החיוב, דרגת החיוב איננה שווה.
המעניין הוא שבאמת אם בודקים את הרמב״ם בעניין הזה,
זה מעניין שהרמב״ם באמת פוסק
שהמגילה היא גם הלל. הרמב״ם בהלכות חנוכה כפי שמסוים בדף המקורות אומר בפירוש שההלל של פורים, הרי לחורה הוא מונה שם את הימים שאומרים הלל.
ואז הוא אומר, בפורים ההלל, המגילה זהו ההלל.
זוהי אמירת ההלל של פורים בקריאת המגילה. גם הרמב״ם פוסק את זה בצורה הזו. יש דברים מעניינים.
בעניין הזה, בדברי המאירי,
למשל, יהיה בזה נפקא מינא, אם למשל אדם אין לו מגילה,
הגיע יום פורים ואין לו מגילה,
אז מה הוא יעשה?
אז לכאורה בעניין הזה,
ואומר המאירי, ייתכן ומסתבר שיאמר הלל.
יכול להיות.
היות שהעניין של המגילה ממלא גם את התפקיד של ההלל,
אז אם אתה, אין לך מגילה, אז אולי צריך להגיד הלל. זה כבר דבר שצריך לבדוק וללמוד אותו לאור מה שאמרנו. זאת אומרת, אבל איך שלא יהיה, הרמב״ם קורא לקריאת המגילה גם את המבחן הזה של ההלל.
נשים חייבות זה נכון,
אבל נשים חייבות בדרגה,
בעניין של זיכרון הנס,
כי אף הם היו. והעניין של אמירת ההלל חוזר להיות חלק מהכללים הרגילים של מצוות עושה שהזמן גרמה. ובדרך כלל, בכלל במגילה,
אנחנו רואים שיש באמת את שתי הבחינות האלו,
שכדאי לתת עליהן את הדעת: לשמוע ולקרוא.
ולשמוע זיכרון הנס, לקרוא,
זו באמת כמין אמירת הלל, שאנחנו אומרים את המגילה בדיבור.
וזה על מקרא מגילה,
כפי שאנחנו באמת עושים ברוב עם,
וככה הדבר באמת צריך להיות,
בצורה של רוב עם,
לזכור או לפרסם את הנס ולהודות להשם על ההצלה של עם ישראל,
כפי שהגמרא אומרת גם ממוות לחיים, שזו ההצלה הכי גדולה שהייתה, דווקא ההצלה של פורים, שיהיה באמת
פורים שמח.
