שלום לכולם, אנחנו נמצאים בדף היומי במסכת שבת
ואני גם ממשיך מהשיעורים שלנו למסכת שבת, שיעורים, אם אפשר לומר,
עם כותרות לנושאים כלליים שכבר עשינו כמה מהם.
גם היום בחרתי איזשהו נושא שמופיע אולי כמה פעמים במסכת.
הוא שייך הרבה להלכות שבת וגם להלכות יום טוב, אבל בעצם גם בדברים אחרים.
אבל ביסודו של דבר זה מתחיל ונאמר באופן מיוחד בהלכות שבת.
למה אני מתכוון?
יש כלל שאומר שמובא בגמרא במסכת שבת בשתי מקומות, בדף ס"ד ובדף קמ"ו.
הגמרא אומרת שם את מה שזה כלל,
כל מקום או כל דבר שנאסר משום מרית עין בפרסיה,
גם בחדרי חדרים אסור.
יש גדר כזה.
הגדר הזה מופיע בגמרא בהקשר בעיקר מלכתחילה
בדף קמ"ו,
שם מדובר על מי שהיה הולך בדרך
והיה אולי עם גשם חזק
והיו מים נרטבו הבגדים שלו לגמרי, או שבאיזשהו מקום
בצורה כזו שהבגדים רטובים והוא רוצה לייבש אותם.
אז כתוב,
יש עכשיו דיון,
האם מותר לו לשים את הבגדים על הגדר,
לשים אותם, לתלות אותם,
כמו שהנטולים כביסה כדי שהם יתייבשו הבגדים, דבר פשוט לגמרי. אין בזה שום איסור בעצם אם בן אדם עושה דבר כזה, כי ליבש את הבגדים זה לא שום דבר שהוא עושה איסור, הוא נותן להם להתייבש מאליהם על ידי השמש.
בכל זאת, יש כאן עניין שהמשנה אומרת
בדף קמ"ו,
המשנה אומרת בעניין הזה, אם היא ננקטת את הלשון
של המשנה,
מי שנשרו כליו בדרך במים הלך בהם ואינו חושש.
הגיע לחצר החיצונה שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם.
זאת אומרת, יש כאן הוראה שאומרת שמותר לשים את זה בחמה אבל לא כנגד העם.
זאת אומרת שלא בפרהסיה.
וההסבר של הדבר שבפרהסיה יש מרית עין.
המרית עין היא כזו שהוא באיזשהו מקום עלולים לחשוב שהוא לא סתם שוטח את זה בחמה,
את הבגדים אלא הוא בעצם עשה פעולה של איסור בשבת שהוא כיבס את הבגדים
ועכשיו הוא תולה אותם זאת אומרת שהוא יחשדו בו בצורה הזו ולכן נאמר שדווקא שטחן בחמה אבל לא כנגד העם דהיינו בצנעה אבל לא בפרהסיה אבל הגמרא אומרת על העניין הזה שמביאה כאן את הדעה של רב
שאומר כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור
ואז הגמרא מסיקה שזה בעצם מחלוקת של תנאים.
זאת אומרת שיש מחלוקת של תנאים, האם
יש לאסור כשמדובר על דבר כזה גם בחדרי חדרים,
או שיש לאסור רק בפרסיה כפי שכתוב במשנה.
אז זו בעצם הדוגמה, אפשר להגיד, המקורית שעליה זה נאמר, ובעצם יוצא שזה מחלוקת תנאים.
כך שזה באמת אפילו מבחינת ההלכה אנחנו גם נראה וגם במקורות,
בדף המקורות שיש לפנינו,
בעיקר בדברי הר"ן במסכת ביצה,
רואים שהוא מביא שם שיש מי שסובר שאין הלכה באמת כדעה הזו.
אבל בהלכה שאנחנו מכירים, נגיד של הרמב״ם בשולחן ערוך,
זה כן מקובל כהלכה שגם בחדרי חדרים אסור לשטוח את הבגדים האלה כבחמה,
כדי,
משום מרעית עין, מאותו סיבה של מרעית עין.
זאת אומרת שגם כשאדם עושה דבר בצנעה,
אז בכל זאת, אף פעם אי אפשר לדעת מי רואה ומה רואה, ולכן גם כשמדובר בצנעה, הנושא של מרית עין ממשיך להיות נושא שצריך,
כאילו, יוצא להתחשב כאן. אז זה בעצם דוגמה אחת.
הדוגמה השנייה שמובאת בגמרא בהקשר הזה היא כפי שאמרתי עוד מקודם, בדף ס"ד,
דהיינו בפרק במי אישה,
שם בדף ס"ד בגמרא מדובר שם על,
דווקא על יציאה שיוצאים אדם עם,
גם
יוצאים שם לגבי העניין של בהמות,
גם כן יש עניין שאיך יוצאים עם בהמות,
עם כל מיני אביזרים שלהם. אז יש דברים שאסורים כשלוקחים את הבהמה,
כשהבהמה זה נקרא שזה מסוי,
שזה דבר שזה אסור. יש דברים שיש תמיד חשש שאם לוקחים אותם, שהם ייפלו, ואז יצטרך אדם לטלטל.
אבל יש כאן דבר אחר שעליו מדובר,
שיוצאים בחמור, אנחנו לא כל כך עסוקים עם חמורים, אבל בכל אופן על זה מדובר פה, כשאדם יוצא עם חמור שיש לו זוג, זוג זה כמו פעמון,
אז כתוב שלא לצאת עם החמור כשיש בו פעמון,
אפילו כשהוא פקוק.
מה זאת אומרת אפילו כשהוא פקוק? זאת אומרת אפילו כאשר בעצם כשהחמור הולך זה לא מצלצל.
זאת אומרת שאין פה השמעת קול,
אין פה בעיה של מסוי,
אין פה חשש שזה ייפול, ובכל זאת כתוב, וזה דווקא במשנה, נאמר בדף נ"ד עוד קודם בפרק במי בהמה, באמת,
שם נאמר שאסור, כי למה? כי אם רואים בן אדם שהולך עם בהמה כזו, עם כזה פעמון כזה,
אז יבואו ויגידו שהוא הולך, לשון הגמרא, שהוא הולך לחינגה.
מה זאת אומרת לחינגה? שהוא בעצם הולך לשוק.
זאת אומרת, רואים בן אדם שחושבים בו,
חושדים בו שהוא הולך לשוק.
ובשבת, אז ממילא זה דבר לא ראוי, לכן לא ילך עם זה. ועל זה יש דיון בגמרא בדף ס"ד בפרק דמי אישה, בהקשר לעניין של נושא של חדרי חדרים.
כי אז ממילא השאלה עכשיו נשאלת, כמו שהגמרא מביאה פה,
הגמרא אומרת שמביאה ברייתא,
שמותר לעשות את זה עם הבהמה בחצר.
דהיינו, ללכת עם אותה בהמה, אותו בעל חי או חמור,
עם הזוג הזה שאמרו במשנה מקודם שלא לצאת איתו,
בחצר זה מותר.
אז הגמרא שואלת, למה זה מותר? הרי אמרנו שכל דבר שאסור בפרסיה אז אסור גם בחדרי חדרים.
אומרת הגמרא, זה באמת מחלוקת תנאים. אז כפי שאמרנו מקודם,
זה מחלוקת תנאים שהגמרא מביאה לגבי העניין של שטיחה,
מה שנקרא לשטוח את הבגדים הרטובים בחמה.
גם לגבי השאלה השנייה שמובאת כאן,
גם כן אנחנו רואים שההלכה היא,
הגמרא נוטה לומר שזה אסור,
אפילו בחצר, דהיינו,
כיוון שההלכה, כפי שאמרנו, היא תהיה כזו שסוברים כמו רב שאפילו בחדרי חדרים אסור, אז גם זה אסור בין ברשות הרבים ובין אפילו בחצר, כפי שאפשר להבין ממסקנת הגמרא בדף ס"ד.
אז זה עד כאן שתי דוגמאות
שמובאות במסכת שבת.
יש לנו דוגמה שלישית
שמובאת במסכת כתובות דווקא.
במסכת כתובות בדף ס', כמובן מצוין,
בדף המקורות, מובא שם איזה ממרא בגמרא, במסכת כתובות,
בקשר לאדם, לצינור, זה מין מרזב
שמשחרר את המים שלא ייכנסו לתוך הבית ומוביל אותם כמובן החוצה, כמו שמרזב באמת זה תפקידו.
אז אם היה מרזב כזה, צינור בלשון הגמרא,
שם בכתובות,
שהוא נסתם על ידי כל מיני קשקשים וכל מיני דברים, ואז אדם יש לו בעיה בשבת,
שלא, שהמים לא יזרמו החוצה, כפי שבאמת הוא זקוק לכך.
אז כתוב שהוא יכול, ממעכן בצנעה, הגמרא במסכת כתובות,
בדף ס"ך אומרת, ממעכן בצנעה.
ממעכן בצנעה זאת אומרת שיכול לתקן בצורה,
כפי שמסבירים שם, כלאחר יד.
דהיינו עם הרגל, ככה באיזושהי צורה, לא בצורה של פעולה מקצועית, אלא בפעולה שנקראת כלאחר יד.
הוא יכול לתקן ברגלו בצנעה.
נאמר שם בצנעה, זאת אומרת אם זה לא בצנעה אז אסור.
ובכן יש כאן איזושהי הבחנה בין מצב של צנעה לבין מצב של פרהסיה.
לכאורה מתבקשת השאלה למה אנחנו מחלקים, אם זה אסור בפרהסיה אז למה זה מותר בצנעה?
זו שאלת התוספות שם במסכת כתובות.
התוספות שם אומרים שכל מה שנאמר,
שכל דבר שאסור בפרסיה אסור גם בחדרי חדרים,
זה נאמר רק על דברים שיש בהם שאלה של איסור דאורייתא.
אבל כשמדובר על שאלה של דבר מילי דרבנון אומרים התוספות,
ושם זה נקרא מילי דרבנון, מפני שהתיקון הזה שנעשה כלאחר יד,
אפילו אם הוא אסור,
זה אסור רק מדרבנן,
כי זה לא ממש תיקון מקצועי כפי שאמרנו מקודם.
אז אומרים התוספות, על זה לא אמרו.
האמת היא שדברי התוספות האלה הם חשובים כשלעצמם, ויש שפוסקים ככה.
גם בשולחן ערוך אפשר להגיד שפוסק ככה, וזה מובא גם
ב... את החילוק בין דאורייתא לדרבנן. הבעיה שלנו היא,
כי בגמרא זה לא כל כך נראה ככה.
כי בגמרא,
הדוגמה שהבאנו, ראינו שתי דוגמאות שהגמרא כן מביאה את העניין הזה,
זה הדוגמה של לשטוח בחמה את הבגדים הרטובים, זו הייתה הדוגמה הראשונה.
והדוגמה השנייה, שלא לצאת עם הבהמה,
עם הזוג הזה,
כדי שלא יגידו, אמרנו,
שהוא הולך לחינגה,
שהוא הולך לחינגה כזו,
חינגה הסברנו שיגידו שהוא הולך לשוק לעשות עסקים בשבת,
דבר שהוא מגונה כמובן,
אבל עם כל הגנאי שיש בו, זה בכל מקרה רק איסור דה רבנן.
אנחנו לא מדברים פה על משהו שיש בו פוטנציאל של איסור דה אורייתא.
לא צריך להגיד, אדם גם שהולך לשוק בשבת,
ומי שעושה אפילו ביזנס בשבת,
לכאורה זה כמה שזה נראה חמור אבל זה לא נקרא איסור דאורייתא כי אם אמר מוכר הוא קונה נגיד דברים כאלה אז קניין בעצמו כשאדם עושה בשבת זה לא איסור דאורייתא זה איסור הגדרבנן אז לכאורה הגמרא והגמרא מצידה הרי אומרת שעל זה נאמר הכלל והגמרא דנה על זה בפירוש ראינו וציינו את זה מקודם זאת אומרת דברי התוספות באמת מוקשים על הרצון שלהם לעשות חילוק עקרוני
דבר דרבונון אין, לא אומרים את ההחמרה הזו שאפילו בחדרי חדרים,
אלא רק בדברים של דורייתא. כי הדוגמה הזו של אותו בהימה שהולכת עם הזוג, שם אנחנו רואים שזה לא ככה.
ולכן, עם כל התוספות,
לכאורה מתבקש כאן הרצון לחלק חילוק אחר.
והחילוק הזה ישנו בדברי הר"ן.
בדברי הר"ן במסכת ביצה,
מצוין פה בדף דלת עמוד ב' בדפי הריף,
יש שם אריכות גדולה של דברי הר"ן על העניין הזה, והאמת היא שהוא אומר שם כל מיני רעיונות,
אפשר להגיד,
לא רק רעיון אחד,
אבל נראה לי הרעיון הבולט והמעניין כאן,
שיש כאן באמת הבדל בין שתי הסוגיות,
בין הסוגיות השונות.
זאת אומרת, זה לא מדובר על אותו דבר מבחינת המראית עין או החשש.
על מה מדובר כאן.
מדובר פה על שני דברים שונים.
בדוגמה של אדם ששוטח נגיד את הבגדים הרטובים על החמה מפני שהם רטובים,
הוא בעצם לא עושה שום איסור.
הוא בעצם לא עושה שום איסור.
וכשאתה רואה מה שהוא עשה, מה הוא עשה? כלום.
הוא לא עשה כלום.
הבעיה היא פה שיגידו שהוא עושה דברים לא בסדר.
שיגידו.
אתה לא יודע אם הוא עשה דברים לא בסדר או לא, אבל יגידו.
אז זאת אומרת, החשד הוא שיגידו על בן אדם דברים לא יפים.
ואף אחד לא יוכל להגיד שזה לא נכון.
כי האמירה הזו היא לכאורה אמירה שאי אפשר לפרוך אותה בלי מי שיודע בדיוק מה שהאירה איתו מקודם.
לעומת זאת, בדוגמה השנייה, או גם מה שמובא במסכת כתובות,
מדובר על הדבר עצמו שהוא עושה עכשיו.
שיגידו או שיחשבו שזה לא בסדר מה שהוא עושה.
אז מי שרואה דבר כזה, שילך לרע וישאל אותו.
אני ראיתי כך וכך, זה בסדר או לא בסדר?
זאת אומרת, אין כאן שאלה להגיד על מה שלא ראינו.
מדובר כאן על מה שכן ראינו,
ועל מה שכן אנחנו רואים,
אנחנו יכולים לברר. יגידו, מה זה יגידו? אבל הוא עושה דבר שהוא בסדר.
אתה חושב שזה לא בסדר?
תברר, תראה ותשמע, שמי שהמארזב שלו יתקלקל,
והוא יכול, והוא צריך את זה בשבת לתקן,
כדי שהמים לא, כדי שלא יהיה סתימת מים כזו,
אז זה דבר שהוא מותר, דבר שמותר לעשות. זאת אומרת, כיוון שהדיון הוא על הדבר עצמו שהוא עושה, שאדם יכול לטעות, לחשוב שזה לא בסדר,
אבל באמת זה כן בסדר,
אז כגון זה לא נאמר הדבר הזה. זה באמת הדבר המעניין שנראה לי ששייך פה לומר ולהסביר. ולכן, בדוגמה של הצינור,
לכן יהיה פה הבדל, אם אני באמת הולך ככה,
בין הדוגמה של הצינור
לבין הדוגמה של הצינור, לבין הדוגמה של החמור שהולך עם הזוג, שוב אותו דבר.
כשהחמור הולך עם הזוג, בעצם אתה לא רואה שום דבר.
מה אתה רואה? כלום.
אלא מה? אתה חושב אולי הוא עושה דבר שאתה לא יודע עכשיו אם הוא עושה או לא עושה.
זה מה שנקרא אולי דווקא בדבר שיש בו חשד של רכילות,
בלי לראות את מה שאומרים,
בלי לדעת, בלי יכולת לפרש את מה שאומרים,
המצב הוא אפילו יותר קשה.
זאת אומרת, הדבר החמור הוא כאשר יכולים לבוא ולהגיד על בן אדם דבר שהוא עשה, שהוא באמת לא עשה,
אבל אתה לא יכול לדעת שהוא לא עשה,
אז על זה דווקא החמירו יותר. זאת אומרת, משמרית עין החשש הוא יותר גדול בשעה שמדובר על דבר שהוא רק
מהווה עילה לחשוב שהוא עשה דבר לא בסדר, שאתה אפילו לא יודע לדבר עליו, לא יכול אפילו לבדוק אותו.
ודווקא על כגון זה, אדם זרזר. אני חושב שיש בזה גם מוסר השכל,
שהזהירות הגדולה, אדם צריך להיות שלא יגידו עליו,
לא את מה שהוא עושה עכשיו, אלא שלא ייתן דבר שיכולים לחשוב שהוא עשה דבר הרבה יותר חמור,
שאי אפשר לדעת אם זה נכון או לא, אם זה באמת הוא עשה או לא עשה. ולכן יש מכנה משותף בין הסיפור הזה של הבגדים הרטובים לבין הסיפור של החמור שהולך עם הזוג, שעל זה, על שני הדברים האלה,
משמע בגמרא שיש מקום לאסור אפילו בחדרי חדרים,
כדי שלא יגידו שהוא עשה דבר שאתה לא יודע אם הוא עושה, שהוא באמת עושה. ואפילו כשמדובר על דין דרבנן שהוא הולך לחינגה, או לא הולך לחינגה, כמו שאמרנו מקודם,
גם על זה עצם הדבר שיכולים להגיד על בן אדם,
שהוא הולך לשוק בשבת,
זה דבר שאדם צריך,
צריך למנוע את הלשונות הרעים שלא יהיה. זאת אומרת, זה גם תפקיד של האדם,
ולכן זה נאמר על זה שזה אסור.
אבל כשהוא עושה דבר שמותר, למישהו יכול לחשוב שזה אסור,
אז באמת,
עכשיו אנחנו בכל אופן מוצאים שבפרסיה זה אסור ובצנעה זה מותר. פה הגענו למשהו אחר.
אנחנו רואים שפה הסיבה היא לא משום מראית עין,
אלא הסיבה היא מכיוון אחר, וצריך להבין מהו הכיוון האחר שבאמת יש לאסור את הדברים האלה בפרסיה. ואני חושב שההסבר הוא לכך שזה באמת עניין אחר. יש עניין,
אנחנו דווקא היום במדינת ישראל מכירים את
המושג הזה של שמירת שבת בפרהסיה.
זה לא עניין שיגידו מה שיגידו,
זה לא העניין,
והראיה שבצנעה זה מותר.
אם ניקח את הדוגמה של הצינור,
ויש עוד דוגמאות שמובאות פה בדף המקורות,
אנחנו יכולים לראות שבאמת
ישנם דברים שאומרים עליהם תעשה בצנעה ולא בפרהסיה, ואז אתה שואל למה, מה העניין של צנעה ולא בפרהסיה?
נראה לי שהתשובה היא שיש עניין של פרהסיה,
לא לעשות דברים שנראים כחילול שבת,
זה לא בגלל שיגידו עליי מה שיגידו, כי אם זה החשש,
אז גם בצנעה אסור,
אלא שלא לעשות בפרסיה. יש עניין של שמירת הפרסיה בשבת,
שזה יהיה שבת,
קדושת השבת תהיה בפרסיה, זה ערך בפני עצמו.
לכן על זה, כשאין את הבעיה משום מרעיתיים,
יש את העניין הזה של שמירת הפרסיה בציבור,
שזה יהיה של שבת.
ולכן כאן לא אומרים את מה שאמרנו, שאפילו בחדרי חדרים,
אלא אומרים רק שבפרסיה לא יעשה, אבל בצנעה כן יכול לעשות.
יש פה אבחנה מאוד ברורה, וכדאי לראות את זה בעוד כל ההלכות במקורות המצוינים כאן, בדף המקורות,
כי הם שייכים כל אחד לקבוצה, לדברים מהסוג הזה.
ואנחנו בעניין הזה,
כלומר,
מקווה שהדברים פחות או יותר ברורים.
אז בינתיים נשאר בזה, ושלום שלום.
