שלום לכולם.
בשיעורים שלנו אנחנו נמצאים פחות או יותר במסגרת של הדף היומי
שנמצא כבר בחלק האחרון של מסכת שבת,
ומתוך כך אני רוצה לדבר היום על נושא שהוא גם כן נושא כללי,
שמופיע בעיקר בסוף המסכת,
בכמה מקומות.
העניין הוא הנושא של אמירה לנוכרי.
אמירה לנוכרי, אנחנו יודעים שזה שבות.
שבות פורשו של דבר שזה אסור.
אסור, וזו גמרא במסכת שבת, כמובן, עוד בדף קנון.
אבל עוד לפני זה, יש לנו את הגמרא בדף קכ"א,
ששם מדובר על דלקה שפורסת בשבת,
ושם נאמר במשנה, בדף קכ"א נאמר קודם כל,
שנוכרי שבא לכבות, אין אומרים לו כבה ואל תכבה,
מפני שאין שביתתו עליהם.
זאת אומרת שלא אומרים לו לכבות.
זאת אומרת, עד כדי כך, אפילו כשיש שרפה דלקה,
אז זה אסור לכבות כי זה מלאכה בשבת,
אבל גם לא אומרים לגוי לכבות.
יש כאן נוסח קצת מתון, כמו שאומר בגמרא,
רבי עמי אומר שמותר ככה לומר בקול רם,
או להודיע שכל המכבה אינו מפסיד.
זאת אומרת שאם הגוי ישמע שכל המכבה אינו מפסיד, יהיה לו כדאי ללכת לכבות, אבל לא שאני אומר לו ממש לכבות.
איך שלא יהיה אפילו בדבר כמו זה אי אפשר להגיד לו יוצא באופן ישיר
את האמירה שאפשר, שצריך לכבות.
זה הגמרא, המשנה בדף קכ"א ובדף קנ"ן זה נאמר יותר בתור דבר כללי,
כהוראה כללית
שאומרת שאמירה לנוכרי היא שבות.
זאת אומרת שגם מלאכות של שבת שאסור לעשות,
אסור להגיד לגוי לעשות אותם,
ומי שעושה אותם זה עובר על איסור שבות, שזה בעצם נחשב סור דה רבנן בענייני שבת,
איסור שהוא די חמור, איסור שבות של שבת.
הנקודה היא שלא יתבהר בגמרא עצמה מהו באמת גדר האיסור הזה,
או גם מהו מקור האיסור הזה.
הגמרא לא אומרת, הגמרא אומרת שזה אסור,
ואנחנו לא יודעים מהו המקור של האיסור הזה.
לעומת זאת,
מצויין פה בדף המקורות, דברי רש"י, למשל,
דברי רש"י במסכת עבודה זרה,
בדף ט"ו עמוד א',
שם רש"י אומר שהאמירה לנוכרי אסורה מצד הלימוד מהפסוק שנקרא "ממצא חפצך ודבר דבר",
שכידוע זה פסוק אצל הנביא ישעיהו, שממנו לומדים כל מיני איסורים,
מה שנקרא בדברי קבלה בענייני שבת,
ועליהם נאמר שם גם,
אומר רש"י שם שאמירה לנוכרי אסורה באותה מסגרת,
כלולה באותה מסגרת,
כי זה כאילו גדר של דיבור אסור,
אסור לדבר ולהגיד לגוי לעשות מלאכה, כמו שאסור לעשות את המלאכה,
אסור לומר לגוי לעשות את המלאכה, כי זה גם איסור באמירה.
זאת אומרת שיש כאן איזה משהו מיוחד באיסורי שבת,
שבאיסורי שבת, שגם הדיבור גם כן אסור.
לעומת זאת,
אני מוכרח לומר,
יש לנו גמרא במסכת בבא מצייה,
בדף צדי, במסכת בבא מצייה,
שהגמרא שואלת, היא באיילואו?
האם יש איסור של אמירה לנוכרי בשאר האיסורים?
שאר האיסורים דהיינו בכל האיסורים שבתורה.
הגמרא מדברת שם באופן ספציפי על איסור של,
למשל,
איסור חסימה.
דהיינו, כתוב, הרי ידוע שיש איסור לא תחסום שור בדישו,
אז בעצם אם אני אומר לגוי שיעשה את החסימה,
האם זה גם כן אסור, או שהאיסור רק שאני בעצמי חוסם?
זאת אומרת, יש כאן שאלה האם האיסור של אמירה לנוכרי זה כולל גם, או שייך גם,
כאשר מדובר על איסורים אחרים שבתורה,
או שזה יוצא שזה רק שאלה של שבת?
ואז אנחנו באמת באיזשהו מקום,
כאן צריכים כאילו לדון בזה,
כי אם אמרנו שהאיסור בשבת עניינו מצד האיסור המיוחד של שבת,
שכתוב ודבר דבר,
אז ממילא כאילו זה לא שייך בשאר האיסורים.
זה נושא שהוא באמת מיוחד רק בשבת, שכתוב ממצוא חפצחה ודבר דבר.
אין לנו את אותו גדר של איסור כשמדובר
באיסורים אחרים.
אז אולי זו גוף השאלה.
האם, אם זה ישנו בכל האיסורים,
אז זה לא קשור לדבר דבר.
אז אם זה לא קשור לדבר דבר, אלא יש לזה גדר אחר, צריך לדעת מהו הגדר.
ייתכן מאוד שהגדר הוא גדר של סברה.
גדר של סברה.
דהיינו, מה פירוש גדר של סברה?
שבעצם באו חכמים ואמרו,
אם אנחנו נרשה לבן אדם להגיד לגוי לעשות איסור,
אז ממילא להגיד לגוי לעשות איסור,
אז זה יביא לזלזול באיסור,
ויכול להיות שבסופו של דבר האדם ייכשל בעצמו באיסור.
אז ממילא צריך באיזשהו מקום ליצור גדר, מה שנקרא גדר הוא סייג שחכמים עושים להרבה דברים,
וגם כאן עשו גדר.
אז זה יכול להיות מתאים לא רק לשבת,
אלא יכול להיות מתאים גם לשאר האיסורים,
ולא רק לשבת.
או אולי, בכל זאת יש משהו שקשור דווקא לשבת,
כפי שראינו מדברי רש"י, למצוא חפצחה ולדבר דבר.
באמת, למשל, אם עיינים בהלכה,
דברי הרמב״ם בהלכות שכירות,
אני ציינתי בדף המקורות את דברי הרמב״ם בהלכות שכירות,
שקשור שם לשאלות של איסורים של לא תחסום שור בדישו,
שם הרמב״ם, לפי הנוסח שלפנינו, סובר שהאיסור של אמירה לנוכרי שייך גם באיסורים האחרים.
אבל המגיד מישנה,
המעיין שם נמצא במגיד מישנה שהוא מביא שיש גרסאות אחרות ברמב״ם
שלפיהן דווקא הוא מתיר.
זאת אומרת שהשאלה אם יש גדר של אמירה לנוכרי בשאר האיסורים או לא היא שנויה במחלוקת גם אחרי הרמב״ם.
זאת אומרת יש בעיה בגמרא ויש לנו בעיה ברמב״ם בגלל חילופי הגרסאות וכפי שאנחנו רואים יש פה מקום להבין כך או כך ולמשל אם ניקח את ההלכה של הרמב״ם המצוינת פה בדף המקורות בהלכות שבת
לגבי אמירה לנוכרי, אז הרמב״ם מנמק את האיסור
לא לפי ההבנה של רש"י ממה שכתוב, "ימצוא חפשך ודבר דבר",
אלא הוא אומר את זה כמין סברה,
אלא הוא אומר שהסברה היא שלא יבואו לידי זלזול
באיסור החמור של שבת שיש בו סקילה.
זאת אומרת, משמע שהרמב״ם לא לומד את האיסור
כגדר מיוחד בשבת מצד אחד,
אבל הוא מציין את הגדר החמור בשבת באופן מיוחד כסברה שאוסרת.
זאת אומרת, יש כאן עניין של סברה ולאו דווקא עניין של גדר שלומדים אותו,
שיש פה סברה כדי לא לבוא לבין ולזלזל.
אז אפשר להגיד כך ואפשר להגיד כך, והדברים הם באמת לא כל כך באים לידי הכרעה בדברי הראשונים והפוסקים כפי שציינו.
בקשר לכך, נראה לי שזה מסביר ברקע משהו,
יש מחלוקת גדולה בין הראשונים שמובאת בריף,
כפי שמצוין פה בדף המקורות,
בדף נ"ו ברי"ף, ברי"ף במסכת שבת.
הוא מביא,
שם הדברים מובאים שם כמחלוקת בינו לבין בעל הלכות גדולות, שהוא אחד מן הקדמונים.
והשאלה שנשאלה שם,
אגב,
מחלוקת בפירוש הסוגיה במסכת עירובין,
שזה נושא שנדון שם לגבי עניין של צורכי מילה בשבת,
עד כמה מותר להגיד לגוי לסייע במלאכה שצריך אותה בשביל המילה?
המילה דוחה שבת, אבל מכשירי המילה עצמם לא בהכרח דוחים שבת.
ואם אין לך את המכשירים אז אתה לא יכול לעשות את המילה.
אבל השאלה אם אתה יכול להגיד לגוי לעשות את המכשירים או להביא אותם.
וכאן אנחנו מוצאים מחלוקת בין בעל הלכות גדולות לבין הריף.
כי בעוד
שהריף
הריף סובר שרק מה שהתירו אפילו במקום מצווה, זה בעצם המחלוקת שביניהם,
האם מותר להגיד לגוי
דבר לעשות בשבת כאשר מדובר בדבר מצווה כמו מילה?
אז אומר הריף,
כן לפי המבואר שם בגמרא בעירובין,
אבל רק להגיד לו לעשות דבר שאסור גם כן רק מדרבנן.
כמו להביא דבר מחצר לחצר שהבעיה היא רק איסור דרבנן.
אבל לא כשמדובר במלאכה דאורייתא.
בעוד שבעל הלכות גדולות סובר שכשאמרו להגיד לנוכרי לעשות דבר בשביל המילה בשבת,
התכוונו שאפשר להגיד לו לעשות אפילו דבר שאסור מן התורה.
בעוד שהגוי יעשה דבר שאסור מן התורה.
זה המחלוקת בין הריף לבין בעל הלכות גדולות,
כפי שאנחנו רואים שם.
כאן צריך כאילו להבין, להסביר אולי את המחלוקת הזו.
ונראה לי שזה קשור לעניין שדיברנו,
מפני שעריף מאוד מחמיר,
והעריף אומר שאי אפשר להגיד לגוי אפילו בשביל דבר מצווה,
אלא רק
באיסורי דה רבנן עצמם, שהגוי יעשה איסור דה רבנן.
אז אפשר להגיד שזה באיזשהו מקום תלוי בגדר העניין של האיסור.
אם גדר האיסור עצמו בשבת הוא בא רק מסברה,
אין לנו כאילו מקור אלא רק מסברה.
אם זה רק מסברה אז אפשר להגיד שבמקום מצווה אין מקום לאסור ואז ממילא אפשר להגיד לנוכרי לעשות מה שהוא רוצה.
אבל אם אנחנו אומרים שזה לא מסברה אלא שיש פה איזה איסור בעצם
מצד לדבר דבר שאסור להגיד לגוי לעשות אז כאן אפשר להגיד שאפילו בדבר מצווה אסור להגיד כי עובדה היא שזה אסור.
אז כמו שאסור לעשות כך אסור לומר.
אז אם כבר התירו התירו רק בדבר שאסור רק מדרבנן.
זה באיזשהו מקום נראה לי הסבר נכון למחלוקת בין בל-הלכון גדולות לבין הריף.
האם איסור בסופו של דבר של אמירה לנוכרי בשבת
זה גדר של סברה בלבד?
ואז
אפשר בהחלט להגיד מסברה שבדבר המצווה מותר,
גם אם הגוי יעשה דבר שאסור מן התורה לישראל,
או שזה רק גדר של,
או שזה גדר שהוא אסור יותר בעצם,
ואז אתה באיזשהו מקום לא יכול, הגוי גם כן,
לא נגיד לו לעשות דבר שאסור מן התורה,
כי האיסור של הדיבור נשאר במקומו,
כמו שאסור לעשות, ככה גם אסור לדבר.
זה באיזשהו מקום נושא שאפשר בהחלט לתלות
בשאלה היסודית והכללית הזו של אמירה לנוכרי, מהו הגדר, מהו המקור.
ובעניין הזה,
אולי אפשר למצוא לזה עוד איזשהו הסבר למחלוקת נוספת, מעניינת לא פחות.
מופיעה בדברי הר"ן, המצוין בדף המקורות, בדף ס"ד, עמוד ב' בדפי הרי"ף.
אנחנו מוצאים מחלוקת בין הר"ן לרשב"א.
אגב, פירוט של סוגיה בגמרא במשכת שבת.
אבל הם דנים שם על שאלה מאוד מעניינת.
האם אפשר לישראל להגיד לישראל אחר
שיעשה עבורו דבר שאסור למבקש ומותר לשני.
הכיצד?
למשל, ישראל, מישהו שקיבל שבת בשעה מוקדמת,
האם הוא יכול להגיד לישראל אחר לעשות עבורו מלאכה?
כי הוא עדיין לא קיבל שבת.
זה יכול להיות גם במוצאי שבת.
אחד עשה הבדלה, אחד לא עשה הבדלה.
אז מי שלא עשה הבדלה, האם מותר לו להגיד לזה שעשה הבדלה שתעשה מלאכה בשבילי?
הרשב"א רוצה להגיד שזה מותר והר"ן אומר שזה אסור.
זאת אומרת, יש כאן איזה מחלוקת בין הרשב"א לר"ן,
האם מותר להגיד לישראל אחר
שיעשה בשבילי דבר שבשבילי אסור ובשבילו מותר.
מחלוקת בין הר"ן לרשב"א.
המחלוקת הזו מובאת בשולחן ערוך
בתור שאלה הלכתית,
אבל מצוין, כל ההלכות האלה מצוינות פה בדף המקורות.
כמובן, הם מנסים להבין את המחלוקת ולהסביר אותה.
נראה לי מה ההבדל בין פה לבין הדוגמה של אמירה לגוי.
אמירה לגוי, גוי הוא גוי,
הוא לא מצווה בכלל.
אז מה שאני אומר לו זה כאילו על אחריותי בלבד, וזה הנושא.
לעומת זאת, כשאני אומר לישראל,
לישראל אחר, כמו הדוגמאות שאמרנו,
הרי אני יודע וכולנו יודעים שלישראל השני זה מותר.
בעצם זה מותר, אז בעצם דווקא אם אני אלך מצד הסברה,
אז כאן אין סברה לאסור,
כי אנחנו יודעים שהוא מותר לו ולי אסור, ככה זה.
אבל אם למשל האיסור הוא יותר מצד המהות של עניין של דבר דבר,
כמו שרש"י בעבודה זרה אומר, זאת אומרת שיש איסור, כמו שאסור לי לעשות דבר אז אסור לי גם לומר אותו,
אז אם אני קיבלתי שבת אז אסור לי לומר אותו גם למי שמותר לו.
מפני שלי אסור להגיד לו,
מפני שזה חלק מהאיסור שקיבלתי על עצמי כבר, קיבלתי את השבת.
אז ממילא יכול להיות שבזה זה תלוי.
כפי שאמרנו, הנה יש לנו דוגמה שנייה של דבר שהוא תלוי בין האם האיסור הוא מסברה,
כי אז באמת פה מסתבר שהסברה דווקא נוטה לעכל,
או אם האיסור נובע מהגדר הלימודי, שפה זה יהיה גדר אחר.
מעבר לזה,
מעבר לזה, לדוגמה אחרת, אבל דווקא אפשר להביא, דווקא על בסיס זה,
יש דברים שזה לא שהוא מותר לו ולי אסור,
אלא הוא חושב,
הוא הולך, נגיד, דבר ששנוי במחלוקת. דוגמה שהבאנו פה בסימן רשע Nט,
שולחן ערוך, סעיף ד',
שם מדובר על נר שהיה דולק וכבה,
האם אפשר לטלטל אותו על ידי זה שבן אדם יעשה תנאי מקודם.
הוא עושה תנאי שזה ייקבע, אני אטלטל. זו מחלוקת בין המחבר לערימה, זו מחלוקת בין הראשונים.
יש סוברים שמותר, יש סוברים שאסור.
האם מותר להגיד לזה שאסור או לא,
כיוון שהוא הולך לפי הערימה, למשל,
להגיד לשני שהולך לפי המחבר שהוא יעשה בשבילו את הדבר שבשבילי זה אסור?
כאן זה לא אותו דבר שאני יודע שבשבילו זה מותר,
אלא הוא הולך לפי שיטה שאסור, מותר, ואני הולך לפי שיטה שאסור. מבחינתי אסור גם לו.
אז ממילא אני לא יכול להגיד לא לעשות. זאת אומרת, כאן זה נראה יותר ברור שאסור לי להגיד לא לפי כל השיטות,
גם לפי הרשב"א,
מפני שכאן כבר הסברה לא שייכת.
אין פה סברה, כי אני יודע שבשבילו זה אסור.
אז זו דוגמה, כן, המחלוקת בין הרשב"א לר"ן תהיה דווקא בדוגמאות של קבלת שבת,
שבעצם אני יודע וזה אמיתי שלי אסור ולא מותר.
ואז יש מקום לעשות את החילוק בין אמירה לישראל לבין אמירה לגוי, שעל זה דנים הרבה בכל מיני מצבים אחרים.
ואנחנו נעצור כאן, כדרכנו בקודש,
ועיד ארזיל גמור גם לפי דף המקורות המפורט פה לידינו.
אז כל טוב ושלום שלום.
של של של של של של של
