שלום לכולם, לכל המאזינים והצופים בשיעורים שלנו.
אנחנו ממשיכים כמובן בשיעורים במסכת שבת, שהדף היומי נמצא שם, וכפי שבשבוע שעבר וכמה פעמים ביקשתי לתת ביטוי לדברים הכלליים שנוגעים למסכת שבת, ולאו דווקא כשהם ממוקדים בסוגיה אחת.
ואם בשבוע שעבר דיברנו על מלאכה שאינה צריכה לגופה,
היום אני רוצה לדבר על הנושא של מתעסק.
מתעסק זה גם כן נושא שהוא קשור לענייני שבת,
ואולם באמת לאו דווקא לעניין שבת, אלא הוא מופיע גם לגבי דברים אחרים, כפי שנראה בהמשך,
אבל באמת הוא די ממוקד בסופו של דבר בעניינים של מסכת שבת.
אני מתכוון לסוגיה שדווקא נמצאת עדיין בפרק כלל גדול,
ששם אנחנו מוצאים בדף האם בית עמוד בית מחלוקת
בין אבאי ורבא,
כאשר השאלה היא, לשון הגמרא, נתכוון להטביע את התלוש וחתך את המחובר,
לחתוך את התלוש וחתך את המחובר, זאת אומרת, במצבים כאלה שאדם,
השאלה אם הוא חייב או פטור, כשמדברים כמובן פה על חייב או פטור,
הכוונה היא אל חיובים של שוגג בכל מקרה,
זאת אומרת חיוב של שוגג בשבת, זה כפי שמי שלומד את המסכת יודע, מדברים על חיובים של קורבן חטן.
אבל יש, כפי שאנחנו רואים מצבים מסוימים,
בעצם זה גם שוגג, אבל זה סוג כזה של שוגג שפתור.
וזו הדוגמה של מתעסק. במתעסק אנחנו רואים שיש מצב, מה זה מתעסק כשרוצים לעשות הבחנה במתעסק? מתוך הלימוד פה של הגמרא,
שנתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר, או לחתוך את התלוש וחתך את המחובר,
אחרי שאנחנו כבר יודעים את המחלוקת בין אבאי ורבא,
שרבא אומר שגם נתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר,
שהוא מתכוון לעשות פעולת חיתוך,
אבל בתלוש, ובמקום זה יצא שהוא חתך את המחובר,
אז לפי רב הפטור ולפי אביי חייב אנחנו יכולים להבין, אני קודם כל רוצה להגדיר באופן כללי לגמרי שהמושג של מתעסק זה יותר מושג של טעות.
זה טעות.
זה לא האדם שבשוגג רגיל אדם לא התכוון, הוא לא ידע,
הוא לא חשב שאסור, הוא חשב שמותר,
אבל כאן טעות במעשה, בפעולה.
הפעולה, יש משהו, טעות בפעולה.
וזה בעצם אולי ההגדרה הכי כללית שנכונה לגבי מתעסק.
וכיוון שהלכה כרבה מול אביי, אז ממילא אנחנו גם יודעים שכשנתכוון לחתוך את התלוש ולחתך את המחובר,
אז הוא פתור, כפי שאנחנו פה לומדים פה בגמרא.
זו גמרא שאנחנו מוצאים אותה באופן מקביל במסכת כריתות.
שם, במסכת כריתות בדף י"ט וכ',
אנחנו מוצאים את הדיון יותר מפורט לגבי מתעסק בכלל.
תכף נדון מה יש שם לעומת מה שיש פה וניקח בינתיים את העניין של רבא שאומר שנתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר שבאמת הוא יהיה פטור כאן אנחנו מוצאים מחלוקת
על גבי העניין של הגמרא בין רש"י לתוספות
רש"י מסביר את הגמרא שהפטור הוא
מצד מה פטור נתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר
מצד הלימוד של הדרשת הפסוקים שנדרשים לעניין זה במסכת כריתות, כפי שרש"י אומר מכאן, אם אני אקרא מדברי רש"י: "דכתיב אשר חטא בה ודרשינה בכריתות פרט למתעסק בדבר אחר ועשה דבר זה".
זאת אומרת שרש"י מציין שהפטור שמדובר כאן הוא מצד העניין של מתעסק במובן הכללי של המילה,
לא רק בענייני מלאכת שבת,
אלא במובן הכללי על פי דרשת הכתובים שהדרשה שמופיעה ונדרשת ונלמדת במסכת כריתות.
אז זה מה שרש"י אומר.
תוספות בעצם שואלים פה שאלה.
תוספות שואלים שאלה,
הרי יש כאן גם, אנחנו רואים במקום אחר שאותו עניין, אותו פטור,
אנחנו לומדים עליו שהוא פטור מצד מלאכת מחשבת,
שזה כידוע דין מיוחד לשבת,
ויש כאן כאילו איזושהי כפילות מסוימת בין האפשרות ומה שנאמר בגמרא גם בכריתות שהפטור הוא מצד מלאכת מחשבת אז יש כפילות בין הפסוק
שנלמד במסכת כריתות לעניין מתעסק באופן כללי לבין מה שנאמר בלשון אחרת שיש פטור במסכת שבת מצד
מלאכת מחשבת אז כאילו צריך להבין למה צריך את שני הטעמים האלה אז
אז התוספות באמת אומרים שיש כאן באמת שתי דרגות.
והוא מסביר שהנושא של סוגייתנו מדבר,
הנושא של סוגייתנו מדבר לפי התוספות על משהו שהוא רצה לחתוך, הוא חותך. זה אותו דבר שהוא רצה, הוא באמת חותך,
אלא הוא חותך במקום את ה...
הוא חשב שזה תלוש ובסוף יתברר שזה מחובר.
זה מה שהתוספות מסבירים.
זאת אומרת, חשב שזה תלוש ונמצא שזה מחובר.
ועל זה נאמר פה בגמרא, על זה נאמר פה בגמרא שלב אחד שהוא יהיה באמת פטור, אבל זה יהיה המחלוקת של אבי ורבה.
ורבה אומר שאפילו כשחשב לחתוך את התלוש ונמצא שהוא מחובר אז הוא באמת פטור.
אבל כאשר הוא התכוון לחתוך הוא אומר דבר אחד ויצא דבר אחר,
אומרים התוספות כאן
יהיה פטור אפילו כשנתכוון לחתוך מחובר אחד וחתך מחובר אחר.
זאת אומרת, אם אני הולך לדון מצד העניין של הדרשת הפסוקים,
אז זה רק כאשר הוא חשב שזה תלוש, ובסוף יתברר שזה מחובר.
וממילא זה פשוט שמתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר.
אבל בצורה הזו שהוא רצה דבר אחד ויצא לו הדבר השני,
על זה תוספות צוברים שהוא יהיה פטור אפילו כשהוא רצה לחתוך מחובר וחתך מחובר אחר. זאת אומרת, הוא בעצם,
מבחינת האמת הוא עבריין של שבת ממש, אפילו במזיד.
אבל כיוון שהוא רצה לחתוך את המחובר וחתך מחובר אחר,
אז הוא פטור מצד מלאכת מחשבת,
שזה עניין מיוחד במסכת שבת,
במלאכות של שבת. זו שיטת התוספות.
מתוך הדברים האלה אנחנו יכולים להבין שרש"י יוצא שחולק עליו,
כי רש"י מסביר שמה שמדובר פה, נתכוון לחתוך את התלוש.
הכוונה, תלוש אחד הוא חתך מחובר אחר,
זאת אומרת שמתוך דברי רש"י אתה לומד שאם הוא נתכוון לחתוך מחובר וחתך מחובר אחר אז באמת חייב ורק יהיה פתור כאשר נתכוון לחתוך תלוש וחתך מחובר בעוד שלפי תוספות אני חוזר כאן מדובר דווקא ב"נתכוון לחתוך את התלוש ונמצא שהוא מחובר" אבל כאשר נתכוון לחתוך דבר אחד וחתך דבר שני הוא יהיה פתור אפילו כאשר שני הדברים וכוונתו הראשונית היא במחובר.
על הנקודה הזו אני חושב שמן הראוי לתת את הדעת, כי יש מחלוקת מאוד יסודית בין רש"י לתוספות,
שבאה לידי ביטוי בדבר אולי כל כך משמעותי כמו אחד שמתכוון לחתוך מחובר אחד וחתך מחובר אחר,
שלפי רש"י הוא יהיה פטור במלאכת שבת.
זה מה שיוצא לפי, סליחה, זאת אומרת, לפי רש"י יוצא שחייב,
לפי תוספות יוצא שפטור. יש כאן מחלוקת,
כפי שאני אומר, בדבר מאוד משמעותי. מהו הטעם לכך ואיך מסבירים את זה? על כך אני רוצה לתרום הסבר.
אני חושב שהדברים מוסברים על ידי הבנה ואזכור של שיטת רש"י
במסכת בבא קמא,
גם דומה לי שיכול להיות שפעם הזכרנו כבר את שיטתו שם,
בדף ס', עמוד א', מצוין פה בדף המקורות,
שרש"י שם, מתוך דברי רש"י, עושה שם חידוש מאוד מיוחד,
ואולי מאוד מחמיר בענייני שבת,
שיוצא מתוך דבריו שגרמה בשבת אסור.
גרמה בשבת אפילו חייב, ככה יוצא מתוך דברי רש"י במסכת בבא קמא בדף ס עמוד א'.
זאת אומרת, לא כמו שאולי תמיד חושבים שגרמה בוודאי פתור גם בשבת.
לפי רש"י זה בכלל לא כל כך ברור, זה נושא בפני עצמו,
אני לא אאריך בזה יותר מדי, אבל העובדה היא שיש גרמה שרש"י אומר עליו בשבת שהוא חייב,
ורש"י מסביר את זה מצד מלאכת מחשבת.
זאת אומרת, המושג של מלאכת מחשבת מובא לפי רש"י לא כרעיון, כמושג שבא תמיד להקל, אלא זה מושג שבעצם על פיו אני מחמיר.
ומה הרעיון בזה?
שמלאכת מחשבת, פירושו של דבר מלאכת מחשבת. פירושו של דבר הולכים לפי המחשבה.
אם המחשבה הייתה לעשות דבר והמחשבה הזו התממשה,
המחשבה התממשה אפילו שמבחינת המעשה הוא לא בדיוק עשה את הדבר כי זה גרמה,
בכל זאת חייב מלכת מחשבת עשרה תורה אומר רש"י,
זאת אומרת המחשבה זה הדבר הקובע.
מה חשבת?
חשבת לעשות דבר אסור ויצא דבר אסור,
אז ממילא באמת יוצא שזה מחייב אותך אפילו שהמעשה עצמו הוא לא בדיוק מתאים לך כי זה בעצם גרמה.
וזו שיטת רש"י בבבא קמא בדף ס'.
על פי זה יוצא מכאן שלפי רש"י, כיוון שהדגש במלאכות שבת זה לפי המחשבה,
יוצא מכאן שזה גם הסיבה, אני חושב,
שמי שרוצה לחתוך מחובר אחד וחתך מחובר אחר,
שהוא יהיה חייב לפי רש"י,
מפני שמלאכת מחשבת עשרה תורה, אתה הרי רצית לחתוך מחובר.
אז אפילו שמה שחתכת את המחובר הוא לא בדיוק המחובר שרצית,
אבל מבחינת העניין הרי המחשבה שלך הייתה לחתוך מחובר,
אז על המחשבה הזו שאתה באמת עבריין במחשבה,
אז ממילא הדבר הזה באמת מספיק חזק בשביל לחייב אותך.
ראשונים אחרים חולקים גם שם בבבא קמא על פירוש רש"י,
והם סוברים שגרמא בשבת באמת פתור.
זאת אומרת שהם לא סוברים שמלאכת מחשבת זה דבר שללמוד ממנו חומרא כזו,
שזה הולך לפי המחשבה.
ומתוך כך באמת לפי דבריהם,
זה מה שיוצא פה בשיטת התוספות.
אלא בודקים את העניין בעיקר מבחינת איכות הפעולה.
איכות הפעולה זה האם זה המעשה הוא שלי בדיוק או לא.
ולכן גם נתכוון, לא רק נתכוון לחתוך את התלוש
וחתך את המחובר הוא פטור,
אלא כמו שתוספות אומרים,
אפילו נתכוון לחתוך את המחובר וחתך מחובר אחר גם כן פטור.
אני הרי רציתי לחתוך גם במחובר, אבל אתה רצית את המחובר הזה.
בסופו של דבר נחתך מחובר אחר,
ומבחינת המעשה יצאה פה הטעות הזו שלך במעשה.
והמעשה שלך הוא לא בדיוק המעשה שאתה רצית לעשות.
ולכן הדגש הוא על המעשה,
ומתוך כך הוא יוצא שלפי תוספות באמת נתכוון לחתוך את המחובר וחתך את המחובר האחר,
אז באמת פטור?
בעוד שלפי רש"י יוצא שנתכוון לחתוך מחובר אחד וחתך מחובר אחר,
הוא באמת חייב.
אם תאמרו, מתי זה יכול להיות מתעסק שבשבת יהיה פטור גם לפי רש"י,
למרות שזו דוגמה אחרת לדבר, היא דוגמה בבבא קמא בדף כ"ו עמוד ב', תכף נדבר עליה גם בהקשר אחר,
אבל שם מדובר על מי שהייתה לו אבן מונחת בחיקו.
זאת אומרת, הוא בכלל לא רצה לעשות שום דבר,
והאבן נופלת לו פתאום מתוך הכיס, מאיפה שזה הוחזק בלי דעתו.
שם אנחנו אומרים ללכת מחשבת עשרה תורה,
גם לפי רש"י,
שבעצם לא הייתה לו שום מחשבה להזיק או לעשות איזו פעולה של עבירה של שבת,
ולכן בכלל לא הייתה לו שום מחשבה על הפעולה,
שם פטור מצוות ולכת מחשבת גם לפי רש"י.
אבל כאשר נתכוון לחתוך מחובר אחד וחתך מחובר אחר,
לפי רש"י באמת יוצא שחייב.
אם נתבונן בדבר ונעיין כדרכנו בשיטת הרמב״ם, בשיטת ההלכה,
נמצא שהרמב״ם קרוב מאוד לרש"י,
כי רמב״ם באמת סובר שנתכוון לחתוך מחובר אחד וחתך מחובר אחר,
אז הוא באמת חייב.
זאת אומרת, אף על פי שהוא טועה בפעולה,
שהוא רצה לעשות מחובר אחד וחתך מחובר אחר,
באמת חייב.
רמב״ם, בהלכות המצוינות פה, בדף המקורות,
אנחנו רואים שהוא עושה הבחנה דקה אפילו בין מי למשל,
שהוא רוצה למשל ללקוט, כפי שהוא מדבר על רמב״ם בהלכות האלה,
הוא רוצה ללקוט טעינה אחת והוא ליקט טעינה שנייה.
אז על זה הוא אומר שהוא חייב.
אבל אם הוא רצה ללקוט טעינה לבנה וליקט טעינה שחורה,
שם באמת הרמב״ם אומר שפתור. זאת אומרת, יש כאן איזה הבדל דק שהרמב״ם נותן לו ביטוי. פירוש הדבר,
כמו שאמרנו,
כאשר המחשבה הייתה בהחלט מכוונת למה שבסופו של דבר יצא,
אף על פי שמה שיצא זה לא בדיוק מה שהוא התכוון לעשות,
הוא חייב.
הרמב״ם אומר, אדם מתכוון לכבות נר אחד וקיבל נר שני.
אומר הרמב״ם חייב.
כי רצית לכבות נר.
שוב,
רצית ללקוט תאנים וליקט את הענבים,
פטור.
זאת אומרת, שתי הפעולות הן פעולות של איסור,
אבל העניין הוא מה הייתה המחשבה שלך.
אם זה מדויק לפי המחשבה בדייקנות,
אז יהיה חייב, אף על פי שזו טעות במעשה,
כמו שתוספות אומרים.
זה באמת הנקודה. והדגש והדבר המעניין ברמב״ם,
אם לומדים את שיטתו לפי כל המקורות המצוינות כאן בדף המקורות,
המעניין הוא שהרמב״ם בכלל לא מזכיר את הגמרא במסכת כריתות.
כפי שהזכרנו בתחילת דברינו מקודם,
במסכת כריתות בסוגיה דף י"ט דף כ',
שם אנחנו רואים שיש פסוק, יש מי שלמד מפסוק שיש דין של מתעסק.
והלימוד מהפסוק לא מתייחס רק לדיני שבת,
אלא מתייחס לדינים של כל האיסורים שבתורה. אצל הרמב״ם זה לא נזכר, זה כאן תלוי בסוגיה במסכת כריתות,
כי אנחנו רואים שם שיש מי שבאמת שם את הדגש על הפסוק, ויש מי שלא שם את הדגש על הפסוק.
והרמב״ם פוסק כפי הנראה כמי שלא שם את הדגש על הפסוק, זה שמואל.
שמואל אומר שמתעסק בשבת פטור מסעד ולכת מחשבת.
ולכן הרמב״ם באמת מדבר על פטור מלכת מחשבת, בשעה שהמחשבה,
כמו שאמרנו בפירוש רש"י,
לא התקיימה.
אבל הוא לא מביא שיש גדר של מתעסק שפטור בשאר האיסורים שבתורה.
האיסורים שבתורה.
עם זאת, כפי הנראה,
יש, ואת זה אני אגיד עכשיו ממש בצורה של קציר העומר,
יש מתעסק
שהוא יהיה פטור בכל האיסורים שבתורה אפילו בלי פסוק. מתי?
מתי בדוגמה של הייתה אבן מונחת לו בחיקו,
שזה בכלל לא נחשב לפעולה מצידו, אין לו שום מחשבה לפעולה,
שם זה עוד פחות מהכול.
ובכל זאת,
שם אנחנו מוצאים את הרמב״ם,
שהוא מדגיש לנו בדומה לדבר את העניין שהגמרא אומר, עומר שמואל מתעסק בשבת פטור מטעם מלאכת מחשבת,
אבל בחלבים ובאריות חייב.
בחלבים ובאריות חייב בגלל שנהנה.
והדגש בחלבים ובאריות, מה שהרמב״ם שמואל אומר בגמרא בכריתות,
זה מובא בתוספות פה בדף ע"ב,
הרמב״ם מביא את זה בדברים הדומים לדוגמה של "הייתה אבן מונחת לו בחיקו",
בדברים כאלה שבכלל לא הייתה מצידו שום כוונה לפעולה.
הוא רצה לבלוע, חשב שהוא בולע רוק,
ובסוף הוא בולע שומן של טריפה.
בסופו של דבר הוא בכלל לא היה במודעות של בליאת שומן.
ולכן, נשאו דוגמה שלכאורה הפטור הוא כל כך ברור, אפילו בלי הפסוק.
כי בכלל לא הייתה פה שום דבר מצידו.
כמעט ואפשר לומר שהוא אנוס.
אבל בחלבים ובאריות יהיה באמת חייב משום שנהנה.
מה פירוש משום שנהנה? מפני שאם אדם נהנה, כאילו תמיד חייבים על זה.
זו הגדרה של חלבים ובעריות. סיכומו של דבר,
לפי תוספות יש כאן שני שלבים,
השלב שנלמד מהפסוק והשלב שנלמד ממלאכת מחשבת.
מרש"י, אנחנו רואים אותו שמדבר על מתעסק בסוגיה שלנו רק מצד הפסוק,
מצד הפסוק, והסברנו שבמידה מסוימת מלאכת מחשבת זה אפילו הפוך,
זה יכול להביא לידי חומרה,
כפי שהסברנו שהכל מבוסס על המחשבה וכנראה שממילא נתכוון לחתוך את המחובר וחתך מחובר אחר בגלל זה באמת יהיה חייב גם הרמב״ם הולך בשיטה הזו ואצל הרמב״ם מצד שני אנחנו לא רואים בכלל את הפסוק אין לו את הפסוק יש לו רק את הספרה של מלאכת מחשבת לענייני שבת וכנגד זה בחלבים או באריות אפילו בדוגמה הקיצונית שלא הייתה לו בכלל מחשבה ולא כלום בכל זאת הוא תמיד חייב בגלל שנהנה זו סוגיה סבוכה אבל
נראה לי שקצת הצגנו פה גם את הסברות וגם את ההגדרות עד כמה שאפשר.
תמיד כמו שאני אומר,
הלומד שירצה לעיין, יש לו בוודאי עוד מה להמשיך ולעיין.
שער בזה.
שלום שלום.
