שלום לכולם, אנחנו ממשיכים בשיעורים שלנו
שקשורים אל הדף היומי
שנמצא בעיצומו של לימוד במסכת שבת.
והיום אני רוצה דווקא לדבר על נושא שהוא כללי,
כללי וחשוב ביותר להלכות שבת.
קשה כמעט אפילו למקד אותו למקום מסוים, אם כי יש כמה סוגיות,
כפי שמצוין בדף המקורות.
אני מתכוון לנושא של מלאכה שאינה צריכה לגופה.
אנחנו יודעים שזה נושא כללי וחשוב מאוד,
ובכל חשבונות ההלכה וכל השאלות המתעוררות הרבה פעמים על דברים המותרים והאסורים,
זה אחד המרכיבים שחשוב למי שלומד,
ואולי מורה הוראה במיוחד, שידע אם מדברים על דבר שזה מלאכה שהיא צריכה לגופה או מלאכה שאינה צריכה לגופה.
כי כאשר המלאכה צריכה לגופה, מה שנקרא,
אז זה ברור שזה אסור מן התורה,
ויש בזה שאלה של איסור מלאכה מדאורייתא.
לעומת זאת, אם מדובר על מלאכה שאינה צריכה לגופה,
אז זה באמת מחלוקת,
כפי שאנחנו יודעים ורגילים לומר,
בין רבי יהודה לרבי שמעון.
רבי יהודה, אנחנו אומרים, שסובר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב,
גם אפילו כשאינה צריכה לגופה,
ואילו רבי שמעון סובר שמלאכה שאינה צריכה לגופה זה פתור.
המחלוקת הזו היא לא מובאת אפילו בצורה מסודרת,
אומר כך אלא אנחנו לומדים על דברי רבי יהודה מן מה שהוא אומר במשנה בדף קכ"א שמה לגבי מי שצד בעל חי שלא בשביל שהוא צריך את הבעל חי אלא כדי שהוא לא יזיק אותו שזה דוגמה של מלאכה שאינה צריכה לגופה של רבי יהודה אומר שחוששני לו מחטאת זאת אומרת שיכול להיות שיהיה חיוב חטאת זאת אומרת
שהוא סובר שזה חייב לגמרי בעוד שדעת רבי שמעון נחשבת
אנחנו מציינים אותה, את המקור שלה מן הגמרא, מן המשנה בדף צדיקים אל עמוד ב',
שם מדובר לגבי הוצאה של המת,
מי שמוציא את המת לקוברו,
שם באמת אנחנו רואים שרבי שמעון פוטר את המוציא את המת לקוברו בשבת,
בגלל שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה.
וזה בעצם המקורות, רבי שמעון מצד אחד, רבי יהודה מצד שני, תכף נדבר על זה בהמשך,
בהמשך,
כי המחלוקת הזו היא מחלוקת שאפשר לומר ככה,
שרוב הפוסקים הראשונים נוטים לומר שהלכה כרבי שמעון, שמלאכה שאינה צריכה לגופה, פטור עליה.
מביאים את זה מכל מיני נימוקים, מכל מיני סוגיות.
למרות שדעת הרמב״ם היא שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייף, כמצויין בדף המקורות,
בפרק א', הלכה ז', מלאכות שבת, הרמב״ם דווקא פה מחמיר ואומר שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייף.
אבל אפשר לומר שכל הפוסקים מסביבו דווקא נוטים לקבל את הדעה האחרת שפוסקת כמו רבי שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה.
זאת אומרת שמלאכה שאינה צריכה לגופה דווקא פתור ורק אסור מדרבנן.
אז זה באמת המסגרת שאיתה אנחנו מכירים ועל פיה אנחנו דנים.
כמובן, מה שחשוב לנו ללמוד, וזה מה שאני כאן רוצה לרגע היום לעשות,
להבהיר את הנקודה הזו, מה זה בעצם מלאכה שאינה צריכה לגופה,
ואיך אנחנו מבינים ומגדירים את המושג הזה.
כאן רגילים לומר שזה תלוי במחלוקת רש"י ותוספות בסוגיה הזו שם בדף צד"ג צד"ד בסוגיה של המוציא את המת לקוברו.
אם אני אקרא את דברי רש"י שם במשנה הזו,
אז רש"י אומר שם המוציא את המת רבי שמעון פוטר אפילו במת שלמדה ומלאכה שאינה צריכה לגופה וכל מלאכה שאינה צריכה לגופה אלא לסלקה מעליו.
זאת אומרת, הוא רוצה להגיד שהוא לא מוציא את המת בגלל שהוא צריך אותו איפה שהוא לוקח אותו,
אלא הוא מוציא את המת רק כדי,
כאילו, לסלק אותו ממקומו.
והעניין הוא שכאילו רש"י מלמד אותנו כאן בעצם כמה דברים.
בתוך הדברים הוא מלמד אותנו שהמלאכת הוצאה היא רק מלאכה כזו,
שאתה לוקח את הדבר ואתה צריך אותו במקום שאתה לוקח אותו.
זה אולי נושא בפני עצמו, גם דומה לי שאולי דיברנו על זה כבר,
אבל בכל אופן,
מוציא את המת, הוא לא צריך אותו במקום שצריך, אלא הוא רוצה לסלק אותו.
אז זו בעצם ההבנה של רש"י לגבי מלאכה שאינה צריכה לגופה.
תוספות נמצא בדף צד"ד, עמוד א',
הוא חולק על רש"י ולא מקבל את ההגדרה הזו, אלא אומר: נראה לרי דמלאכה שאינה צריכה לגופה קרעי כשעושה מלאכה ואין צריך לאותו צורך, כי אין שהיו צריכים לה במשכן,
אלא לעניין אחר.
זאת אומרת, תוספות נותנים גדר אחר.
והם אומרים שהגדר של מלאכה שאינה צריכה לגופה זה כאילו ללכת וללמוד מה שאסור. הרי אנחנו יודעים שלט מלאכות
יש להם איזשהו מקור כללי של מלאכת המשכן,
ולכן כאילו צריך לראות מה עשו במשכן עם המלאכה הזו,
מה הייתה המטרה של המלאכה במשכן.
ולפי ההבנה הזו של מה שנעשה במשכן,
אותה מטרה היא המטרה שנקראת גופה של מלאכה.
ואם הוא לא עושה את זה במטרה הזו אלא במטרה אחרת,
אז זו מלאכה שאינה צריכה לגופה.
זה יוצא מכאן מחלוקת רש"י ותוספות.
רש"י סובר שעיקר הדבר הוא שהוא לא עושה את זה בשביל הדבר הזה אלא בשביל דבר אחר,
ואילו תוספות אומרות שמלאכה שצריכה לגופה זה מלאכה שהוא עושה אותה עם המטרה של המשקל.
אז זה די דומה, ההגדרות של רש"י ותוספות,
ובכל זאת יש ביניהם איזשהו הבדל,
מפני שזה בעצם שתי שיטות.
והנושא, למשל, אם אני אתן דוגמה איפה אנחנו מוצאים את ההבדל בין רש"י לתוספות,
למשל, לדף צדידלת עמוד ב' יש סוגיה שעוסקת בגוזז ציפורניים.
אדם גוזז ציפורניים,
אז יש על זה, נאמר בגמרא שזה מחלוקת עם חייב,
או האם יש בזה חיוב או שלא חייב.
אז כתוב שם שחכמים,
בכל אופן אנחנו אומרים שפוטרים,
פוטרים מי שגוזז ציפורניים.
תוספות מסבירים שמי שגוזז ציפורניים זה מלאכה שאינה צריכה לגופה,
מפני שהגזיזה זה כמו גזיזה של צמר,
שבמשכן, אם היה צריך במשכן גזיזת צמר,
אז עשו את זה במטרה שיהיה לי את הצמר.
אם אין לי את הצמר,
אם אני לא צריך את הצמר, זו מלאכה שאינה צריכה לגופה.
זה תוספות, אומרים שם בדיבור המתחיל, אבל בכלי.
מצוין כמובן גם בדף המקורות, זה סוגיות במסכת שבת.
בעוד שהוא מציין, תוספות מציינים שרש"י חולק.
רש"י לא מסביר שגזיזת ציפורניים זה מלאכה שאינה צריכה לגופה.
אז הנה לנו באמת דוגמה יפה שאומרת מה בעצם המחלוקת פה.
אז אני חושב שצריך להסביר בצורה כזו,
בצורה כזו שתסביר היטב את המחלוקת הזו של רש"י ותוספות.
לפי רש"י,
מלאכה שאינה צריכה לגופה זה מלאכה כזו
שהוא עושה אותה בשביל סיבה אחרת.
לא בשביל העניין עצמו, אלא בשביל סיבה אחרת.
וכשהוא עושה בשביל סיבה אחרת, כאילו באופן מיוחד סיבה אחרת,
כמו בהוצאת המת שהוא רוצה לסלק אותו,
זה בעצם הדוגמה של מלאכה שאינה צריכה לגופה.
לפי תוספות זה לא העניין של הסיבה האחרת שאני עושה, אלא העניין הוא שאני לא עושה את מה שנעשה במשכן,
לפי המטרה של המלאכה כפי שהיא הייתה במשכן.
זאת אומרת שלפי תוספות,
כדי שהמלאכה תהיה נחשבת למלאכה שלמה שהיא צריכה לגופה,
שחייבים עליה לפי רבי שמעון,
צריכים באופן חיובי לעשות את המלאכה עם המטרה המוכרת לנו ממה שהייתה במשכן.
לכן גזיזת ציפורניים, כדוגמה, אמרנו,
היא באמת, אתה לא גוזז בגלל שאתה צריך את הציפורניים כמו שאתה גוזז את הצמר,
לכן זו מלאכה שאינה צריכה לגופה.
בעוד שלפי רש"י,
מי שגוזז ציפורניים, הוא לא גוזז בשביל שהוא צריך את הציפורניים,
אבל אין לו גם שום סיבה אחרת לגזוז.
זאת אומרת, הסיבה האחרת זה המלאכה בעצמה,
אבל לא המטרה שלה. אין לו איזו מטרה אחרת חיצונית למלאכה.
אין לו מטרה אחרת חיצונית למלאכה.
ולכן לפי רש"י זה נקרא מלאכה שאינה צריכה לגופה. ניתן דוגמה אחרת,
דוגמה נוספת שנחלקו עליה הפוסקים בסופו של דבר בעניין הזה,
זו הסוגיה המפורסמת שנזכרת לעיל בתחילת פרק כלל גדול,
לגבי החופר בור שאינו צריך אלא להפרה.
זו דוגמה שנחשבת כדוגמה קלאסית של מלאכה שאינה צריכה לגופה. חופר בור, למה הוא חופר בור?
בדרך כלל מלאכת חפירה זה כמו מלאכת חרישה.
זה בעצם מלאכת חרישה, אני חורש כי אני צריך את הבור.
במרות שכשאני חופר את הבור
בגלל שאני צריך את האפר,
זה נקרא לפי כולם מלאכה שנצחה לגופה.
זו באמת דוגמה גם כן ברורה שנקראת מלאכה שנצחה לגופה. כי אני חופר את הבור אבל אני לא צריך את הבור אלא צריך את האפר. הם היו מביאים לי אפר ממקום אחר,
סתם מאיזה מקום שהיה אסוף שם הרבה עפר, אז לא הייתי חופר את הבור.
חפירת הבור נעשתה על ידי בגלל שאני צריך את העפר.
אז זו דוגמה של חופר בור ולא צריך אלא להפרה.
אם כן, נשאלת עכשיו השאלה, וזו שאלה שדנו בפוסקים כפי שנראה מיד,
מה הדין של מי שחופר את הבור והוא לא צריך לא את העפר ולא את הבור?
תשאלו למה הוא באיזשהו מקום עושה את החפירה סתם.
בא לו לעשות חפירות בורות, משעמם לו.
משעמם לבן אדם, ומרוב שעמום הוא חופר בורות.
מה הוא עושה? הוא חופר בורות.
הוא צריך את הבור? הוא לא צריך את הבור.
הוא צריך את האפר? הוא לא צריך את האפר.
נו, אז מה זה? זה מלאכה שהיא צריכה לגופה,
או זה נקרא מלאכה שאינה צריכה לגופה?
מתברר שעל זה יש מחלוקת הפוסקים,
כפי שמצוין בדף המקורות, ומובא במגן אברהם,
בסימן שי"ד, כמחלוקת בינו לבין תרומת הדשן.
תרומת הדשן אומר שבחיי גבנה, בצורה הזו של חופר בור שלא צריך בכלל,
אז חייב.
גם לפי רבי שמעון, שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור.
וכשמגן אברהם אומר, אם כשאני צריך את ההפר אתה אומר שאני פטור,
אז כשאני לא צריך כלום, בטח שאני פטור.
אבל הנה עובדה שתרומת הדשן לא מבין את זה כך,
אלא מבין את זה אחרת. אז מה ההסבר?
ההסבר הוא כפי שאמרנו.
תרומת הדשן, נראים הדברים, הולך פה עם שיטת רש"י,
שכדי שמלאכה תהיה נחשבת לאינה צריכה לגופה,
צריכה להיות איזו סיבה חיצונית.
דווקא בגלל שהוא חופר, בגלל שהוא צריך את האפר, זאת אומרת שיש לו סיבה חיצונית,
אז אנחנו אומרים שזה נקרא מלאכה שאינה צריכה לגופה. אבל אם הוא עושה את הבור סתם, כי הוא עושה בור, כי הוא חופר בורות בעלמא,
בתור הובי,
לא בתור איזשהו דבר שהוא צריך,
אז זה נקרא,
כיוון שאין סיבה חיצונית,
אז זה מלאכה שהיא צריכה לגופה.
בעוד שהמגן אברהם סובר,
כפי שאני מבין,
כדעת המגן אברהם סובר,
כדעת תוספות,
שאם לא חופר את הבור בגלל שהוא צריך את הבור למטרה של בור,
נאמר כמו בחרישה,
אז ממילא זה מלאכה שאינה צריכה לגופה, לא רק שהוא צריך להפרה,
אלא כמו שאומר המגן אברהם, להפך, אם הוא לא צריך בכלל,
הוא בוודאי שלא צריך לגוף,
בוודאי שזה נקרא מלאכה שאינה צריכה לגופה.
הנה כי כן,
כמו שבגוזז אמרנו שיש מחלוקת בין רש"י לתוספות,
ככה נראים הדברים שיש מחלוקת במי שחופר בור ולא צריך בכלל.
הדברים האלה,
אם אנחנו לומדים, נלמדים פה בכמה סוגיות ואפשר לראות אותם בדף הנ"א בסוגיה של צד חילאזון, שהיא סוגיה קשה וחשובה ביותר
בנושא המוכר והידוע לנו בפסיק רש"ה. כשאנחנו אומרים
פסיק רש"ה,
כשאנחנו אומרים שרבי שמעון מודה בפסיק רש"ה,
באיזה פסיק ר' שרבי שמעון מודה?
כאן יש מחלוקת בין רש"י לתוספות.
רש"י אומר שרבי שמעון מודה בפסיק ר' כשלא אכפת לו.
כשלא אכפת לו, זה פסיק ר' שחייבים עליו.
זאת אומרת, לפי רש"י, כשלא אכפת לו,
אז חייב. למה חייב?
כי אין לי בעיה של מלאכה שאינה צריכה לגופה.
כי אז, כשלא אכפת לו,
אז זה באיזשהו מקום הוא כמו זה שחופר את הבורות סתם.
אז ממילא הוא באמת יהיה חייב.
זה מי שיעיין בדף העיניים, ימצא את רש"י בהסברת העניין של פסיק רש"י,
שכשלא אכפת לו, אז הוא באמת חייב.
תוספות שם חולקים על רש"י.
הם סוברים שכשלא אכפת לו,
אז גם לפי רבי שמעון זה פטור, כי זה בסופו של דבר מלאכה שאינה צריכה לגופה.
לפי תוספות זה באמת מלאכה שאינה צריכה לגופה כשלא אכפת לו,
כי חסר פה המטרה שהוא עושה כמו שעשו במשכן.
זה באמת שני גדרים שונים בהבנת העניין של מלאכה שאינה צריכה לגופה והיא מחלוקת שאפשר לראות אותה בעוד נושאים הרבה,
אבל נראה לי,
אני אקצר פה כיוון שהדברים הם באמת עמוקים מאוד והמעיין יעיין, אבל את הכיוון איכשהו נתנו לכאן כפי שזה נראה.
אני מקווה שהדברים פחות או יותר אם מי שילמד עוד ויעיין במקורות האלה ימצא באמת את ההגדרות האלה כהגדרות המסבירות,
את העניין של מלאכה שאינה צריכה לגופה. כפי שאמרנו בתחילת דברינו,
זה בעצם יסוד גדול בענייני שבת להגדיר מלאכה שאינה צריכה לגופה,
מפני שבהרבה פעמים כשיש שאלות
שקשורות לנושאים של שבת, שוב בשעת הדחק ובכל מיני דברים,
חשוב לנו לדעת תמיד האם זו מלאכה שאינה צריכה לגופה או מלאכה שהיא צריכה לגופה.
כי אם אנחנו סוברים באמת שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור,
אז זה מקל לפחות שיודעים שיש
יש רק איסור דה רבנן וגם כמובן אסור לזלזל בזה בוודאי ובוודאי אבל בשעת הדחק כשעוסקים בעניינים של איסורי דה רבנן יש לנו יותר יכולת של פעולה שזה הדברים כבר ידועים ומוכרים ובינתיים נישאר בזה בעזרת השם.
