שלום לכולם, אנחנו נמצאים בשיעורים שלנו על הסוגיות שבדף היומי, שנמצא עכשיו לקראת סיום פרק שלישי, או פרק שלישי במסכת שבת, פרק קירה.
החלק הזה שבו עוסקים עכשיו
עוסק בענייני מוקצה.
הסוגיה של מוקצה היא באמת סוגיה מאוד חשובה,
ונזכרת בכמה וכמה סוגיות, גם פה במסכת שבת,
פה בפרק ירא, וגם אחר כך בפרקים הבאים, מפעם לפעם, בכל מיני נושאים.
אפילו, ואולי דווקא בסיום המסכת, שם אנחנו נפגשים עם איזשהו סיכום הלכתי שכמי ההלכה נפסקה בעניינים האלה של מוקצה.
גם סוגיות יש לנו בעניין הזה הרבה במסכת ביצה שעוסקת בהלכות יום טוב,
ושם יש גם כן דיני מוקצה, כמובן, מרובים, גם כן ביום טוב, ואולי אפילו יותר ביום טוב,
כפי שהגמרא אומרת שם, לעומת הדברים בשבת, מבחינת ההלכה,
שמחמירים במוקצה ביום טוב יותר מאשר בשבת.
מכל מקום לענייננו, אני רוצה לרגע היום לעסוק פה בסוגיה,
בעניין הזה, לנסות
להסביר את זה באופן קצת כללי, אולי עקרוני, אם אפשר.
כי זה, מצד אחד יש לנו הרבה פרטים במוקצה, הרבה דינים מפורטים,
אבל דרכנו בלימוד הוא תמיד לחפש איזשהו גדר משותף להם, כדי להבין קצת את העיקרון, מתי אומרים מוקצה או מתי לא אומרים, או מה היסוד של העניין הזה של מוקצה, שאנחנו נפגשים איתו כל כך הרבה בעניינים של שבת.
ובכן,
פה דווקא, כפי שאמרתי בפרק קירה, כאן זה פחות או יותר אחד המשניות,
נגיד, המאוד חשוב, יסודיות, שעוסקות במוקצה. כתוב במשנה,
מטלטלים נר חדש אבל לא ישן.
נר זה הכוונה,
נר במושגים של המשנה ושל הגמרא,
זה כמין כלי כזה שבו שמים את השמן ובפתילה
מדליקים את הפתילה שבתוך הנר הזה, בתוך השמן שבנר.
אז כתוב פה שמטלטלים את נר חדש אבל לא ישן.
זה דעת הנקמה.
נר חדש הכוונה היא שהוא עדיין לא ישתמשו בו,
אבל אם הוא ישן וכבר השתמשו בו להדלקה,
אז תעתן כמה שלא מטלטלים אותו. רבי שמעון אומר אבל שכל הנרות מטלטלים חוץ מן הנר הדולק בשבת.
זאת אומרת, רבי שמעון אומר שכל הנרות מטלטלים גם בנר הישן,
רק כשהוא דולק ממש, אז לא.
וכפי שאנחנו יודעים להסביר, כשהוא דולק ממש, גם רבי שמעון אוסר את זה מצד החשש של כיבוי.
יש חשש שאם הוא יחזיק את הנר זה יביא לידי, ייטלטל את הנר,
ולכן אסרו לגמרי, אפילו רבי שמעון, את הטלטול של הנר.
הנושא הזה כפי שהמשנה הזו וכל פרטיה מפורטים פה בסוגיה אבל כפי שאמרתי הגמרא בדף קנ"ז ממש בסוף המסכת חוזרת אל העניין הזה ואומרת לנו שם בגמרא בסוף מסכת שבת
אנחנו מוצאים אומרת שם הגמרא
שהלכה רבי שמעון יש שם שתי דעות
והדעה המקובלת היא שהלכה כרבי שמעון אומר לבר ממוקצה מחמת איסור זאת אומרת הדעה המקהילה היא שהלכה כרבי שמעון לגמרי לא רק גם בנר חדש מטלטלים וגם בנר ישן מי שיש לו את הגמרא שיעיין שם לפי דף המקורות
וגם נר ישן גם כן הלכה כרבי שמעון שמותר לטלטל חוץ ממוקצה מחמת איסור מה זה מוקצה מחמת איסור?
הכוונה היא נר שלא רק בשעה שהוא דולק,
אלא גם אחרי שהוא כבר נחקבה.
נר שהיה דלוק בתחילת השבת, בין השמשות,
אז הוא אסור בטלטול למשך כל השבת.
בזה אין הלכה כרבי שמעון.
לפי רבי שמעון האיסור מצומצם רק בשעה שהנר דולק.
בעוד שההלכה כאן בעניין הזה היא פוסקת לחומרא לגבי אותו נר שהיה דולק,
שגם אחר כך הוא אסור בטלטול.
ורק הגמרא מוסיפה כאן שיש עוד מוקצה מחמת חיסרון כיס שאפילו רבי שמעון מודד, אתנן כל הכלים נטעלים בשבת חוץ ממסר הגדול ויתד של מחרישה.
מוקצה מחמת חיסרון כיס גם מובא פה כדוגמה שרבי שמעון מתיר, סליחה, אוסר גם כן את הטלטול של המוקצה הזה.
מוקצה מחמת חיסרון כיס כאן מדובר על כלים מיוחדים שמיועדים לדבר שלא לוקחים אותם סתם ככה לכל דבר.
זה גם מתאים לנו,
אנחנו מכירים את זה גם למשל בחפצי האומנות שנמצאים באיזושהי פינה או תכשיטים או כלים יקרים שמונחים בצד תמיד אפילו לקישוט או למשהו,
זה נקרא מוקצה מחמת חיסרון כיס שעליו גם רבי שמעון מודה.
או דוגמה אחרת שכתוב בדף מ"א שרבי שמעון מודה זה גם כן גרוגות וצימוקים. גרוגות וצימוקים,
רש"י מסביר שם שכאן רבי שמעון גם כן מודה שזה אסור בטלטול כי דחינו בידיים בדף מ"מ עמוד ב' דחינו בידיים ולא חזו, זה פירות כאלה יבשים בשעת הייבוש שלהם שהם לא ראויים לשום דבר ולא רק שהם לא ראויים אלא גם אני כאילו שמתי אותם בצד אז גם רבי שמעון מודה.
כל שפירטנו עכשיו ככה על רגל אחת אנחנו בסך הכל מוצאים ככה שיש דעת הנקמה וזה דעת רבי יהודה
שמרחיב את הגדר של מוקצה בדברים מרובים יותר,
כולל נר ישן כדוגמה שנזכרה פה כדוגמה,
ויש דעתו של רבי שמעון שמצמצם את הגדר של מוקצה בדברים מסוימים,
שהוא אומר שאין גדר של מוקצה בנר ישן כדוגמה שהובאה כאן,
אבל לעומת זאת גם רבי שמעון מודה בכל מיני דוגמאות אחרות שיש בהן גדר של מוקצה, וההלכה נפסקה כרבי שמעון,
חוץ מאשר לגבי נר שהיה דולק,
שאף על פי שהוא כבר קבע,
כאן ההלכה אומרת שנפסקה,
שהנר בכל אופן אסור בטלטול,
ואנחנו מכירים שזה גדר של מיגוד יתקצאי לבין השמשות,
יתקצאי לכולי יומא. כל מה שאמרנו עד עכשיו זה דברים שכתובים,
פחות או יותר סקירת הדברים המקובלים במחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון, שיש בהם, כפי שאמרנו,
הרבה הרבה פרטים.
וכפי שאני רוצה באמת לנסות להסביר את הדברים אולי קצת דרך איזשהו מהלך עקרוני.
כי צריך להבין
מה זה בכלל איסור של מוקצה?
מאיפה זה בא?
האם יש לזה איזשהו הסבר מבחינה זו על מה זה מבוסס הדין הזה?
בדרך כלל מקובל אנו שמוקצה זה קודם כל איסור דה רבנן. אמנם איסור חמור מדה רבנן,
שמחמירים בו כאילו זה היה איסור דה אורייתא,
אבל בסופו של דבר זה איסור של דה רבנן.
על כך ציינו פה בדף המקורות את דברי רש"י במסכת ביצה בדף ב' עמוד ב',
שם רש"י אפילו נוקט שמוקצה זה דאורייתא.
זה דברים שכולם תמהים על רש"י, שהוא אומר את זה בצורה כל כך חמורה שמוקצה זה דאורייתא, אבל העיקר בדבריו זה שמוקצה זה עניין של חיסרון בהכנה.
זה בעצם הגדר של מוקצה שרש"י מתייחס אליו שם.
הפרוש חיסרון בהכנה, כל דבר שהוא לא היה מוכן מבעוד יום
ודעתו של אדם לא הייתה נתונה לאותו דבר,
זהו מה שנקרא מוקצה.
מוקצה זאת אומרת דבר שמחוסר הכנה לשבת,
שזו הכותרת הכללית הכי משמעותית, הכי פשוטה, נגיד, היא פשוטה לענייני מוקצה. כך רש"י אומר את הגדר הזה של מוקצה, דבר שמחוסר הכנה,
שלא היה דעתו של אדם, לא הייתה נתונה לאותו דבר.
לעומת זאת אני מציין פה בדף המקורות את דברי הרמב״ם בפרק כ"ד מהלכות שבת כשהוא בא להסביר לנו למה יש בעצם דברים שאסור לטלטל דהיינו אותם דברים שנקראים מוקצה הוא מסביר לנו שזה קשור לעניין של קדושת השבת שאדם צריך בשבת להיות פחות עסוק בעניינים שבכל ולהיות יותר מרוכז רק בעניינים שנחוצים לשבת עצמה בדברים בין בדברים שברוח בין בדברים אפילו של סעודות השבת ועונג שבת.
אבל לא מעבר לזה,
וכאילו סייג לאותו עניין זה אותן הלכות ששייכות למוקצה.
ככל שאתה תהיה מנוע מטלטול של דברים שאינם נחוצים לך ממש לשבת,
אז תשומת הלב של כל אדם תהיה יותר נתונה ומרוכזת בעניינים של השבת עצמה מכוח השבת, ואדם לא יסיח את דעתו וישמור על קדושת השבת בצורה היפה והנכונה.
אז כדי לבוא לידי כך באו חכמים לפי הרמב״ם ואמרו שיש עניין של איסור של טלטול.
עכשיו אם אנחנו באמת רואים שדעת הרמב״ם הוא לא מזכיר את הכלל של מחוסר הכנה.
אולי זה מביא לידי כך שאפשר להגיד ולהבין
שיש באמת אולי שני כללים אפשריים או שני יסודות אפשריים לדיני מוקצה.
האחד זה באמת אותו עניין של חיסרון בהכנה והשני זה הרעיון
שמובא בדברי הרמב״ם מצד העניין שראוי לכל אדם שלא יטלטל דברים שאינם צריכים בשבת, שאינם צריכים לו בשבת.
ועל פי זה נראה לי שאפשר אולי להסביר ואני הייתי נוטה להסביר שזה דעתו של רבי שמעון, שכפילו אולי יהיה הבדל בין רבי יהודה לרבי שמעון בעניין הזה שלפי רבי יהודה
לפי רבי יהודה,
אז הגדר של
מוקצה הוא באמת מצד העניין של חיסרון בהכנה, וזה כולל, אם כן, את כל הדברים,
שכל הדברים שאינם נחוצים לאדם,
הוא ממילא לא חושב עליהם,
וממילא הם לא נמצאים בחשיבה שלו בהתכוננות לשבת.
חיסרון בהכנה יש בדרגות שונות, כמובן,
וזה הגדר של מוקצה,
ועוד שרבי שמעון דהי אומר שזה לא הנקודה.
החיסרון בהכנה, אלא יותר הדגש הוא על מה שכמו שהרמב״ם אומר.
וזה גדר אחר, שכלים שאין בהם
שימוש בשבת,
שאדם לא ישתמש בהם ולא יטלטל אותם כדי להגיע לשמירת שבת בצורה הנכונה, כפי שאמרנו.
הדבר הזה בא לידי ביטוי בשאלה מעניינת שנזכרת אצל הפוסקים ובה כמחלוקת בדברי הראשונים.
וציינו פה בדף המקורות
את הדברים האלה מופיעים בכל מיני מקורות,
אבל בצורה יפה ופשוטה בדברי ערוך השולחן בסימן ש"ח, סעיף ו',
שם הוא אומר שהיות שההלכה היא כרבי שמעון,
שהוא מצמצם את הדברים של מוקצה,
אז אפילו יש במושג הזה של חיסרון בהכנה,
יש מושג שנראה עוד יותר מחוסר הכנה באופן בולט יותר ומודגש יותר,
זה מה שנקרא נולד.
נולד זה דבר שלא היה מקודם,
בכלל לא היה בעולם. לא רק שאני לא חשבתי עליו,
אלא שבכלל לא היה בעולם,
והוא כאילו נולד עכשיו. כמו הדוגמה שמדובר עליה במסכת ביצה שם בהתחלה,
מדברים על הביצה,
ביצה שנולדה ביום טוב, אז ההלכה היא שלא תאכל.
אז אם אתה מגדיר את זה, יש שם אחד ההסברים, זה נקרא נולד.
הביצה אתמול היא לא הייתה, היום היא כן ישנה.
אז ממילא זה נקרא נולד, שהוא נקרא מוקסה.
זה בעצם ההסבר הפשוט למושג של ביצה שנולדה ביום טוב, שזה גדר של נולד.
אז בואו ונראה, אם הגדר של מוקצה הוא
מצד הסברה של חיסרון בהכנה,
אז נולד זה הדבר שאולי הכי הכי דבר שיש בו חיסרון בהכנה.
לעומת זאת,
אם אנחנו הולכים לפי דעתו של הרמב״ם,
שהגדר של מוקצה זה כדי שאדם לא ייגע בדברים שאינם נחוצים בשבת, או שאינם צריכים לו,
שהוא לא צריך אותם בשבת,
אז דווקא ביצה שנולדה ביום טוב, למה לא? הרי הביצה הזו היא ביצה טובה וטריה,
ויכול להיות שדווקא כדאי להשתמש בה דווקא ביום טוב.
אז זה שזה נולד, מה אכפת לי אם הגדר הוא הגדר של הרמב״ם?
ממילא זה מתאים למה שאומר ערוך השולחן. ערוך השולחן אומר שתדע
תדע שרוב הפוסקים סוברים שכיוון שהלכה כרבי שמעון בענייני מוקצה,
אז ממילא אין גם איסור של נולד.
כי כמו שאין מוקצה בכל מיני דברים,
אז גם אפילו נולד זה לא סיבה לאיסור של מוקצה.
אבל יש דעת רבנו תם, הוא מביא את זה שם, זה נזכר בדברי הטור, זה מובא גם בדברי התוספות במסכת ביצה בדף בית עמוד א'.
הם אומרים שיש בסופו של דבר גדר של נולד,
אפילו לרבי שמעון, יש נולד גמור, אני מביא דוגמה כמו המים שנמצאים בעננים, מי הגשמים שנמצאים בעננים שבכלל לא היו קיימים במציאות בעולם שאם יורד גשם אז זה נולד באופן מוחלט וזה בוודאי יהיה מוקצה גם לרבי שמעון זה מתאים להגדרה של מוקצה מחמת חיסרון בהכנה מה למדנו מכאן?
למדנו מכאן שלדעת רבנו תם ודעת תוספות
הוא אחד מדעתם של בעלי התוספות,
שגם לרבי שמעון בסופו של דבר יש גדר של חיסרון בהכנה שהוא עושה את הדברים לדין מוקצה.
לכן זה יתאים למי גשמים, וזה מה שנקרא נולד.
אבל רוב הפוסקים הראשונים האחרים, כמו שמציין ערוך השולחן ואומר,
לא מצינו בדברי הפוסקים שהתייחסו למושג של נולד.
ולמה לא?
ושלפי רבי שמעון אין דין נולד. למה לא?
הרי נולד זה דבר שהוא כל כך מחוסר הכנה, האם רבי שמעון לא יודה בזה?
אלא התשובה היא שרבי שמעון לא הולך מצד הסברה של חיסרון בהכנה,
אלא הולך מצד הסברה האחרת, כפי שאמרנו בדעת הרמב״ם.
ולכן לפי הסברה הזו,
אז דווקא נולד כשלעצמו זה לא דבר שצריך להיות מוקצה.
כי מצד עצמו, כמו שאמרנו, המי גשמים זה מים טובים,
הביצה שנולדת זה ביצה שהיא ראויה,
אז דווקא זה לא מתאים שיהיה מוקצה, אולי דווקא לא. זה שזה לא היה בתודעה או שהיה נולד, זה לא סיבה לחיסרון.
זאת אומרת שיש כאן מחלוקת בדעת רבי שמעון,
האם הגדר הוא בכל זאת באותם דברים שהוא אוסר מדין מוקצה.
זה מחמת החיסרון של הכנה,
או שבאמת יש לו טעם אחר לגמרי, כמו שהסברנו על פי דעת הרמב״ם.
על עניין זה אפשר להביא עוד דוגמה של מחלוקת מעניינת שמופיעה בשולחן ערוך,
באורח חיים בסימן רע"ט סעיף ד',
סעיף ד' כמדומה לי כן,
שם באמת מדובר על נר שהיה דולק, ואמרנו שאין הלכה כרבי שמעון לגבי נר שהיה דולק וכבה.
לפי רבי שמעון מיגוד יתקצאי לבין השמשות, זו לא סיבה לאסור אחר כך.
אבל אין הלכה כמותו בעניין הזה, אלא הלכה בעניין הזה לאסור.
שמגודית קצאי לבין השמשות יתקצאי לכולי יומא.
כאן אנחנו צריכים להבין מה באמת הסיבה שכאן אין הלחק רבי שמעון ואומרים מגודית קצאי לבין השמשות יתקצאי לכולי יומא.
אפשר להגיד שבעניין הזה לא הולכים עם רבי שמעון
ואומרים שכן יש חיסרון בהכנה. זאת אומרת נלך כל הזמן רק עם השיטה של חיסרון בהכנה ולפי השיטה הזו אז דבר שהיה אסור בין השמשות מבחינה זו הוא בוודאי לא היה מוכן בשבילי בין השמשות.
אז זה הסבר אחד.
אבל ההסבר השני, אם אנחנו אומרים שמבחינת ההלכה של רבי שמעון בכלל הגדר של הכנה הוא לא רלוונטי, הוא בכלל לא נושא שעליו אנחנו דנים ולא זה הדבר שמשפיע על עניינים של מוקצה,
אז צריך להגיד שמי עוד התקצאי לבין השמשות, שהתקצאי לכולי יומא שזה דין מיוחד שבו אין הלכה כרבי שמעון, זה לא בגלל חסרון בהכנה,
אלא זה מין הלכה בפני עצמה שהדברים
בשבת נקבעים לפי מה שהיה בין השמשות,
ומה שאסור בין השמשות אסור לכל היום.
דומה לדבר אנחנו מוצאים לגבי תחום שבת.
מהו התחום שבת שבן אדם יכול ללכת אלפיים עמל, לפי מה זה נקבע, איפה המקום שהוא נמצא?
לפי המקום שהוא נמצא בין השמשות.
זאת אומרת, יש איזשהו עניין של בין השמשות, הזמן של בין השמשות קובע לכל השבת, ויתכן שדווקא בגלל שאין סיבה לאסור מצד חיסרון בהכנה,
אז צריך להסביר את העניין של מי גודית קצאי לבין השמשות, יתקצאי לכולי יומא מהכיוון האחר,
שזה לא בא מבחינת חיסרון בהכנה שלא היה,
אלא איזה מין הלכה בפני עצמה,
שמה שאסור בין השמשות אסור לכל השבת.
זה באמת אפשרות להסביר את ההבנה של מי גודית קצאי, והדברים האלה יבואו לידי ביטוי בשולחן ערוך,
בסימן רשע ע"ט אמרתי, בסעיף ד', שם הדבר הזה מובא,
ושם יש מחלוקת בין המחבר לרמ"א,
האם בן אדם, לגבי נר שדולק בערב שבת,
שאמרנו שהוא יהיה אסור אפילו כשהוא קבע,
מה יהיה אם בן אדם יעשה תנאי? הוא יגיד,
אני דווקא חושב שהנר הזה,
כשהוא יכבה, אני דווקא רוצה את הנר, את הכלי של הנר,
כפי שאמרנו בתחילת הדברים,
אני ארצה להזיז אותו, לקחת אותו.
האם התנאי מועיל?
אז הנה מחלוקת. המחבר אומר שהתנאי מועיל, הרי מה הוא אומר שזה לא מועיל? מה המחלוקת ביניהם?
מה הסיבה שדברים שהיו מוקצים לבין השמשות מוקצים לכל היום?
לפי הדעה הראשונה,
הסיבה היא שזה נקרא חיסרון בהכנה, ושהוא גם נחשב לגורם גם לפי ההלכה שפוסקים כרבי שמעון.
אם הבעיה היא חיסרון בהכנה, תמיד תנאי מועיל.
אם אדם עושה תנאי על דבר ואומר, אני דווקא חושב שכן אשתמש בזה אחר כך,
או אקח את זה אחר כך, אז התנאי מועיל.
לעומת זאת, אם הסיבה לאיסור, מה שבין השמשות נאסר, נאסר לכל היום,
זה מין גדר בפני עצמו שלא קשור לזה,
אלא זה דין בפני עצמו באמת שבו אין הלכה כרבי שמעון,
לא מועיל לתנאי, כי זה, מה מועיל לתנאי?
הרי דבר בבין השמשות הרי הוא היה אסור בלי קשר לתנאי,
ואין לך יכולת להתגבר על זה, כי זה נר דולק, נר דולק בוודאי שאסור.
ולכן כיוון שהאיסור הוא איסור מוחלט,
הוא ממילא משפיע על כל השבת כולה ולא מועיל לתנאי, כי זה לא תלוי במה שאתה הכנת או לא הכנת.
הנה כי כן אנחנו רואים שהעניין הזה,
האם באמת במוקצה אנחנו תולים את הכל, נחמת חיסרון ההכנה,
או שיש גורמים אחרים שלפיהם אנחנו קובעים את ההלכה,
הדברים האלה באים לידי ביטוי בהלכה זו,
ובאמת בעוד הלכות, אלא אנחנו, כיוון שאיננו מעריכים ואין דרכנו לפרט את הכל, הלומד ילמד, אולי גם לפי המקורות שהבאנו, יוסיף וילמד ויראה את הדברים בצורה יותר ברורה.
והאמת היא שהדברים האלה הם לא פשוטים,
ותמיד צריכים עיון ולימוד גדול מאוד.
אז כל טוב ושלום, שלום, שלום.
שלום, שלום.
שלום, שלום.
שלום, שלום.
