שלום כולם, אנחנו נמצאים עכשיו היום בתקופה הזו במשכת שבת.
אנחנו רוצים לדבר היום על סוגיה שהיא
קשורה אולי לדברים הנלמדים ממש באופן שוטף עכשיו,
אבל אפשר לומר שהיא קשורה יותר לנושא כללי.
כוונתי לנושא של שאלה לגבי גרמה במלאכות שבת,
ככה הכותרת אולי של השיעור.
אני אסביר.
זאת אומרת, יש כאן עניין לדעת במלאכות של שבת עד כמה יש חיוב ואיסור במלאכה,
גם כאשר זה לא נעשה כאילו אולי רק באופן ישיר, אלא על ידי גרמה.
זו שאלה שמאוד מעסיקה הרבה פוסקים להלכה בכל מיני שאלות שבעיקר קשורות לאמצעים טכנולוגיים,
שעל ידם רוצים להתיר דברים מסוימים על ידי פעולה שהיא לא ישירה אלא על ידי גרמה,
אבל כשלומדים את זה צריך לדעת שגם גרמה זה לא מובן מאליו
שהוא מותר ופשוט כל כך.
ואולי יש כמה סוגים של גרמה כמו שאלה שעוסקים בזה באמת
הראו שיש דברים כאלה, שיש סוגים שונים.
אני אסביר את דבריי מאיפה אנחנו באים.
יש מלאכות בשבת שאנחנו לומדים עליהן,
ולכאורה אדם לא עושה שום דבר.
ניקח למשל מלאכה שעוסקים בה בפרק קירה,
שלומדים עכשיו באופן שוטף,
היא עוסקת הרבה בענייני בישול.
אז בישול בשבת, זה ברור שזו מלאכה אסורה.
אבל כשמנסים לרגע לעיין בדבר, מה זה בעצם בישול?
אולי כלום.
יש אש,
אתה לוקח סיר ושם אותו על האש. מה עשית? בעצם שום דבר.
אלא שמת את הסיר בצורה כזו, את הקדרה על האש,
שאם זה יעמוד ככה במשך זמן מסוים, חצי שעה או שעה,
אז מה שיש בתוך הגדרה יתבשל, אז זה נקרא בישול בשבת,
זה ברור שזה אסור,
אף על פי שהוא בעצם לא עשה שום דבר.
על העניין הזה אנחנו גם לומדים כבר בפרק ראשון בסוגיה בדף ד' עמוד א', יש שם את השאלה של הגמרא,
ביי רביבי בר אביי,
יש שם בגמרא,
הדביק פת בתנור,
זאת אומרת מי שעשה כאילו פעולה
לא של בישול, אלא של אפייה.
התירו לו לרדותה קודם שיבואו לידי חיוב חטאת או לא התירו?
זאת אומרת, יש שם שאלה שהוא מדביק את הפת בתנור,
ואז נכנס תהליך
של אפייה,
אז התירו לו לרדותה או לא התירו לו לרדותה? כי אם יתירו, אם הוא ירדה, דהיינו יוריד את הפת מן התנור, אז הוא אולי יימלט מן האיסור שהוא עשה.
ואז הגמרא מדברת על זה גם במושגים של חיוב בשגגה של חטאת.
וגם במושגים של חיוב, של סקילה, במזיד.
ובאמת זו שאלה מעניינת, אם לא יתירו לו למשל,
אז מה, אז הוא יתחייב בכל זאת? הרי הוא כאילו עכשיו לא רוצה.
זו שאלת התוספות לגבי האדם שלא מתירים לו לרדות,
והוא בעצם עכשיו כבר לא רוצה. אז אם הוא לא רוצה,
אז בשוגג בוודאי שהוא לא חייב, ובמזיד,
האם הוא בכל זאת נשאר חייב כיוון שהוא עשה את הפעולה השלילית,
וזה שעכשיו הוא לא מרדה או לא מוריד,
אולי זה כבר לא משנה, כי הוא כבר,
השאלה היא, זאת אומרת, האם הוא בכל זאת נשאר בחיובו,
או שהוא לא נשאר בחיובו,
כיוון שהוא כבר לא רוצה,
עוד לפני שהפת נאפת. אז זו דוגמה שנדונת בגמרא בדף ד' כבר בפרק ראשון,
ואני, כפי שאני מסביר, אני רוצה לרגע לדון על זה מנקודת מבט יותר אולי כללית,
מפני שבאמת הדוגמה של מבשל היא דוגמה אחת.
יש דוגמה שנייה, מלאכה אחרת, נוספת, כמו זורע.
כשאנחנו לומדים בדף א"ג במשנה את הסוגיה של ל"ט מלאכות,
אז המלאכה הראשונה הנזכרת שם זה זורע.
מה זה זורע?
לוקח זרעים, שם אותם בקרקע.
מה הוא עשה? בעצם כלום.
אז שוב דוגמה של מישהו שלא עשה שום דבר,
ובכל זאת הוא חייב עליו בדין מלאכה של שבת, כך אנחנו הרי רואים מהמשנה.
וזה באמת,
צריך להבין מה באמת, איך מגדירים את המלאכות האלה,
איך המלאכות האלה נעשות. עכשיו, לגבי זה יש לנו אולי פתח לדיון ולהבנה דרך מסכת בבא קמא דווקא,
שהגמרא שמה בדף ס'
מדברת על מלאכת זורע ורוח מסייעתו.
או זורע, זה בעצם, הוא שם, משליך מידיו את החיתים,
ומשליך מידיו את החיתים, ורוח מסייתו לפזר את המוץ,
דהיינו מהגרעינים,
לגרום לכך שהגרעינים ישתחררו מהעטיפה של המוץ, של התבואה,
וזה נקרא זורע ורוח מסייתו.
ואז השאלה היא גם זו, האם זו מלאכה, איזה סוג מלאכה זו?
שוב, הוא לא עושה בעצם,
הוא לא עושה בעצם שום דבר.
אז אם באמת אנחנו אומרים שהוא חייב, אז מדוע הוא באמת חייב?
שם יש בגמרא, במסכת בבא קמא,
הגמרא אומרת שבכל זאת הוא חייב דהיתאווידא מחשבתו,
ולכת מחשבת כעשרה תורה דהיתאווידא מחשבתו.
ושם נחלקו הראשונים בפירוש העניין הזה.
יש, הסבירו, זה הסבר של הראש,
הראש מסביר שם שככה התורה אסרה.
זאת אומרת זורע ורוח מסייעתו אף על פי שהוא לא עשה כלום, בכל אופן התורה אסרה.
אסרה את זה גם בצורה הזו.
זאת אומרת שמין מלאכת זורע יש לה איזו ייחודיות.
לפי הראש הזה, לפי ההגדרה שלו,
אז באמת צריך להבין שגם זורע ורוח מסייעתו זה דומה גם במלאכת זריעה.
ככה התורה אסרה.
ובבישול גם, ככה התורה אסרה.
לעומת זאת רש"י שם במסכת בבא קמא,
נסביר אחרת.
רש"י במשרד בבא קמא אומר דהיתאווידא שאני זורע ברוח מסייעתו אומרת שם הגמרא דמלאכת מחשבת כעשרה תורה דהיתאווידא מחשבתו אומר רש"י וממילא איתאווידא מחשבתו זה בעצם אמירה של רש"י זאת אומרת שכיוון שהמחשבה שלו מה שהוא רצה לעשות נעשה ממילא זה נקרא מלאכה בעצם מתוך דברי רש"י משמע שזה שזה נעשה דברים נעשו בדרך של גרמא
כי הוא לא עשה את זה ממש, אלא נוצרו הדברים ממנו, מכוחו, בדרך של גרמא,
זו הסיבה שזה אסור. ולכן רש"י הזה, ממנו יש מקום ללמוד חידוש גדול לגבי מלאכות בשבת,
שגרמא זה לא מובן מאליו שזה מותר, כיוון שבעצם אולי הדבר העיקרי הוא לראות התאבידה מחשבתו או לא התאבידה מחשבתו.
דהיינו, אם התאבידה מחשבתו, זאת אומרת שזה מה שהוא רצה שיהיה,
אף על פי שהוא לא עשה את זה,
אלא רק בדרך של גרמא,
בכל זאת הוא יהיה חייב ויהיה אסור,
ככה לכאורה משמע.
וזה בעצם הדבר שצריך אותו לפתח וללמוד,
גם כשלומדים, כמו שאמרתי, על המלאכות של זורע ובישול.
לגבי בישול כבר אמרנו שהגמרא כאילו נותנת לנו בדף ד' את העניין,
הגמרא נותנת לנו בדף ד' את העניין שיש מקום לרדות את הפת,
ואז השאלה היא, האם זה גורם לכך שהוא משתחרר לגמרי מהאיסור על ידי רידוי הפת או לא? כאן אפשר להבין.
איך נסביר את זה?
אם נסביר
שגרמה בשבת זה שום דבר,
אז צריך להגיד שכל המלאכה בבישול גם כן ובאפייה זה בהנחת הקדירה על האש.
וכך התורה אסרה.
אז אולי אפילו זה לא משנה אם אחר כך זה לא בא לידי מימוש.
כיוון שהוא עבר על האיסור,
אז ממילא כבר איזה איסור גמור שכבר יש בו... שייך לחייב אותו, אפילו שאחר כך הוא נגיד לא רוצה,
הוא מגלה דעתו שהוא לא רוצה,
אבל זה כבר לא משנה,
כיוון שעיקר הדבר זה מה שהוא הניח את הקדירה,
יכול להיות אולי,
אבל אם אנחנו אומרים שהאיסור הוא דווקא מתוך מה שהוא רצה שתהיה התוצאה,
זה כמו גרמא כזה,
תתעביד המחשבתו, כמו שרש"י אומר במסכת בבא קמא,
אז בעצם כל המלאכה הזו לא תהיה נקראת מלאכה אלא רק בגלל העובדה שבסופו של דבר זה מתבשל.
ואז ממילא אם הוא בשלב מסוים כבר לפני הסיום של הבישול הוא לא רוצה,
אז אפילו אם לא ייתנו לו לרדות את הפת,
זה בכל אופן הוא כבר משתחרר מהאיסור.
זה בעצם מה שתוספות אומרים.
תוספות אומרים שם בדף ד' שאם לא יתירו לו לרדות את הפת,
אז הוא ממילא לא יעבור על האיסור, כיוון שהוא מצידו כבר לא רוצה.
זה דרך אחת. לעומת זאת, בתוספות ישנים אומרים שאולי באמת הוא כן יישאר בחיוב שלו,
אף על פי שלא התירו לו,
אף על פי שהוא מצידו לא רוצה,
אבל לא התירו לו לרדות. זאת אומרת שהאיסור הוא,
נקבע רק באמת החיוב על מה שהוא עשה בהתחלה.
את הנושא הזה אנחנו שוב רואים בצורה מפורטת לגבי המלאכה של זורע, כמו שאמרתי.
יש פה דברים מעניינים שמובאים כמחלוקת,
בין הרשש לבין המנחת חינוך, כמצוין בדף המקורות.
הדברים האלה אולי ידועים ומפורסמים ללומדים, אבל מי שלא מכיר, אז זה דבר מאוד מעניין לראות ולשמוע את מה שהם אומרים.
הרשש בדף הע"ג, שם על המשנה, בכלל גדול,
מדבר על מלאכת זורע באמת.
מדבר על מלאכת זורע ומנסה לדון מה האיסור בזורע.
בזורע יש הבדל אפילו ביחס לבישול,
הבדל גדול.
אמנם שניהם זה לכאורה הוא לא עושה כלום, רק מניח, כפי שאמרנו,
אבל בזורע זה לא רק שהוא רק מניח,
אלא אם מדובר על יותר מזה,
אז זה כבר לא יהיה בשבת.
בדרך כלל, מה לא שייך? אדם זורע, זה נגיד שהזריעה הזו, מה שנקראת משרישה.
מתי משרישה?
משרישה אחרי אולי כמה ימים, ולא משרישה מיד.
זאת אומרת שבעצם בשבת באמת לא היה שום דבר.
זה רק זריעה ותו לא.
אז זו באמת שאלה מעניינת, האם איך שייך לחייב על זריעה?
אז כאן יש בעצם אחת מן השתיים.
אפשר להגיד שאין הכינה מהתורה האוסרת בזריעה על עצם הפעולת הזריעה כי זה בעל כורחנו, כאילו הדבר היחיד ששייך אף על פי שזה לא כלום.
וזה כמו שאמרנו שהראש אומר על זורע ורוח מסייעתו,
אז גם בזריעה אולי זה ככה,
ואולי בעצם כיוון שעל זה לא נאמר בגמרא מה שנאמר,
אז צריך להגיד שהמלאכה של זריעה היא בכל אופן תלויה בזה שזה משריש.
ואז ממילא, אף על פי שזה אמור להשריש רק ביום חול,
בכל אופן המלאכה הזו חייב עליה,
אף על פי שמשריש.
ואז יהיה נפקא מינה מעניינת,
וזה מה שאומר, אם באמת המלאכה תלויה בסיום שלה,
ובלי זה הוא לא יהיה חייב,
אז אנחנו נאמר שאם הוא למשל יזרע בשבת,
וביום ראשון הוא יוציא את הזרעים.
הלכור ההוא היה עבריין מועד בשבת,
אבל ביום ראשון הוא הוציא את הזרעים.
אז אם הוא ביום ראשון הוציא את הזרעים,
אז עכשיו כבר המלאכה הזו לא באה לידי מימוש, זאת אומרת, הוא ניתק את המלאכה ממקורה. האם באמת על ידי זה הוא פוטר את עצמו מהחיוב על המלאכה?
לגבי מלאכת זריעה, הרי שש משיג את השאלה הזו והוא נוטה לומר שבאמת הוא מנתק את עצמו. זאת אומרת שהחיוב בזריעה הוא לא בעצם ההנחה,
אלא החיוב כאילו עדיין עומד ותלוי אם זה ישריש או לא ישריש.
רק כי כשזה ישריש,
המלאכה הזו מגיעה לידי,
בכלל שיש פה משהו.
זה בעצם קשור למה שאמרנו.
אם באמת אנחנו אומרים שיש גרמה במלאכות של שבת,
אם אנחנו אומרים שיש גרמה במלאכות של שבת,
אז שייך להגיד שהוא חייב בגלל שעל ידי ההנחה,
בסופו של דבר אחרי שלושה ימים זה ישריש.
אבל אם אין גרמה במלאכות של שבת,
אז לא שייך להגיד דבר כזה.
אז נצטרך להגיד שהמלאכה היא רק בעצם ההנחה ולא מצד ההשרשה.
זה הרשש אומר שזה כן בא מצד ההשרשה,
ואז הוא אומר שזורע או מבשל זה אותו דבר,
כך הוא רוצה לומר,
זורע מבשל זה אותו דבר,
ואם הוא מנתק את הדבר ממימוסו,
אז זה לא יהיה כבר נקרא מלאכה,
וזה הוא אומר גם מהצד השני.
לפי זה הוא אומר שגם מבשל, צריך לומר,
הוא רוצה להגיד חידוש גדול,
שגם מבשל,
מי שמבשל במוצאי שבת,
לא במוצאי שבת, סליחה,
כמה הוא מבשל, הוא שם סיר קדרה על האש
זמן קצר לפני צאת השבת,
אז לכאורה הקדרה הזו לא תתבשל אלא רק במוצאי שבת.
אז בעצם איזה מלאכת בישול יש פה?
אומר הרשש, כמו שבזריעה,
שאתה אומר שהזריעה אוסרת אף על פי שזה יהיה השריש רק אחרי שלושה ימים,
ככה גם בבישול שייך להגיד שהבישול יהיה אסור ויהיה חייב עליו
אפילו שהוא עושה את זה כמעט לפני מוצאי שבת. זה מה שאומר הרשעה הזאת. זאת אומרת, הוא לומד
זורע ממבשל,
שכמו במבשל, אם הוא מרדה את הפת, אז הוא לא חייב.
ככה הוא סובר לגמרי.
אז ממילא גם בזורע, אם הוא מנתק את הזרע מן הקרקע, הוא לא חייב.
ואחר כך הוא לומד נבשל מזורע שיהיה חייב אפילו כאשר הוא עושה אותו לפני צאת השבת.
אף על פי שהבישול עצמו לא מגיע אל סופו סיומו אלא לאחר השבת. זה חידוש עצום שאומר הרשש כאשר הוא מבין שהאיסור לא יכול להיות רק מצד עצם ההנחה אלא האיסור צריך להיות מצד זה שהוא גורם להשרשה או מצד זה שהוא גורם לסיום הבישול כמו שאמרנו אם תופסים שמלאכות שבת
זה סיבה לחייב, אז גם בזריעה ובבישול אנחנו יכולים להגיד שזוהי ההגדרה של המלאכה.
הגדרה של המלאכה תלויה בסיום, כי בלי זה זה לא נקרא מלאכה בכלל.
אבל אם אנחנו סוברים שגרמבה בשבת זה בעצם לא סיבה לחייב בכלל,
אז לא נוכל להגיד את זה. נצטרך להגיד שהסיבה במלאכה זה מה שהוא עושה,
מה שהוא עושה כמעשה,
ואף על פי שזה מעשה שאולי אין בו ממש,
בכל אופן המעשה הזה,
כמות שהוא זה מה שהתורה אסרה כמו שאומר הראש לגבי זורע דברים כאלה אפשר מבחינתנו ללמוד
גם בדברי הרמב״ם זה דבר מעניין שהרמב״ם
מדבר לגבי מלאכת זורע הוא אומר מביא הלכה כמצוין בדף המקורות פה
הוא מביא דוגמה של שורה זרעים במים
אומר הרמב״ם הוא חייב משום זורע למה הוא חייב משום זורע?
והזרעים במים עתידים להשריש,
כמו הזרעים באדמה.
זה דבר שהפוסקים מסביבו, מסביב לרמב"ם, וגם מסביב לשולחן ערוך,
כמו שצוין פה כדוגמה המגן אברהם,
טמאים על כך, כי אין לזה מקור בדמרה.
והנה כאן הדוגמה המעניינת והיפה.
בגלל שכשהוא שם את הזרעים במים,
אם מדובר על זריעה מצד הזריעה הרגילה, זה זריעה באדמה.
כאשר הוא שם סתם זרעים במים,
אז זה לא זריעה,
אז זה לא זריעה.
אבל מה?
יש מחנה משותף.
המחנה המשותף הוא שכאן עתיד להשריש וכאן עתיד להשריש.
המגן אברהם אומר, הוא לא מבין איפה הרמב״ם לקח את זה.
אבל אם הרמב״ם למד את הסוגיה בדרך שאמרנו עכשיו,
שהמלאכה שזורע הוא מבשל,
זה בגלל מה שעתיד לעשות, ולא בגלל,
ולא בגלל,
רק בגלל מה שהוא עשה,
אלא שהוא עשה עם אפשרות שזה יגיע לכך. זאת אומרת, החיוב הוא על מה שהוא גרם שיהיה.
על מה שהוא גרם שיהיה.
אז כמו שבזורע הוא חייב,
ככה גם בשורה את הזרעים במים הוא יהיה חייב.
אם אנחנו נגיד שהחיוב בזריעה הוא רק מעצם ההנחה של הזריעה, ולא יותר,
אם נגיד ככה,
אז אין לנו ראייה ששורה במים בכלל נקרא זריעה, הוא לא נקרא זריעה, הוא לא נקרא זורע.
זה לא מה שאסרה תורה, אסרה תורה זריעה, זה לא נקרא זריעה.
אבל אם אתה אומר שהזריעה היא בעיקרה נקראת מלאכה בגלל מה שעתיד להיות, דהיינו על ידי השרשה,
אז ממילא גם בשורה במים אפשר להגיד שיש פה מכנה משותף מבחינת מה שזה עתיד להיות.
אז הנה אנחנו רואים ברמב״ם שיש אצלו את הסיבה הזו, את העניין הזה של חיוב שבא מחמת ההשרשה,
ממילא אפשר להבין שיש חיוב גם בבישול בגלל מה שיהיה,
ולא הפעולה עצמה שהיא לכאורה אולי לא כלום. זה מתאים למה שרש"י אומר במסגרת בבא קמא,
שכשנעשה התעבידה מחשבתו,
התעבידה מחשבתו פירושו של דבר שזהו הדבר המחייב במלאכות שבת,
שהוא מביא לדבר שאחר כך יש ממנו איזושהי תוצאה.
וכשהתעבידה מחשבתו,
מלאכת מחשבת עשרה תורה,
דהיינו, בדרך כלל אנחנו אומרים מלאכת מחשבת בתור גורם שהוא כאילו מיקל.
דהיינו,
לא צריך להגיד שזה אסור,
כיוון שהתורה מדברת על מלאכת מחשבת,
כאילו מלאכה שהיא יותר מתוכננת,
מדוקדקת, מאורגנת היטב.
אבל פה אנחנו רואים איזה מין גדר אחר,
כמו שרש"י אומר במסגרת בבא קמא,
שמלאכת מחשבת מתפרשת לחומרא,
שהיא עיקרה מצד המחשבה ולא מצד העשייה.
אם אתה עושה משהו שהוא אפילו לא כלום,
אבל הוא מביא במחשבה שלך לידי איזושהי תוצאה,
זהו החיוב.
זה הדבר המעניין שמתחדש פה בסוגיה תחת הכותרת של גרמא במלאכות שבת.
כפי שאמרתי,
העניין הזה דורש תשומת לב מבחינת שיטת רש"י, ואולי זו גם שיטה של הרמב״ם לגבי גרמא, שבכל זאת זה לא מובן מאליו תמיד שמותר,
אלא כשרוצים להגיד גרמא שיהיה אסור, חייב להיות משהו בצורה אולי מיוחדת, כפי שיש הרבה פוסקים במסגרות שעוסקות בטכנולוגיה על פי הלכה,
שמצאו את הדרך, שטוענים שיש גרמה,
שבוודאי כולם מסכימים שהיא מותרת. ועל זה הם מסתמכים בהרבה דברים.
נתיים להישאר בזה, וכל טוב ושלום.
