אנחנו נמצאים היום, ממשיכים עם השיעור שלנו,
שהוא נמצא באיזו מידה קשור לדף היומי,
זאת אומרת באיזו מידה, כיוון שהיום אני רוצה לדבר על דף כ',
למרות שאני יודע שכבר לומדי הדף היומי התקדמו יותר כבר במסכת ברכות,
אבל אני רוצה גם לכרוך את הסוגיה הזו שאותה אנחנו רוצים ללמוד,
גם דברים שקשורים לחגים הבאים עלינו לטובה,
כי הדברים קצת מתחברים זה עם זה.
אני מתייחס אל המשנה בפרק שלישי,
דף כ', כפי שאמרתי,
כתוב: "נשים ועבדים וקטנים פטורים מקריאת שמע ומן התפילין,
וחייבים בתפילה במזוזה ובברכת המזון".
וזו המשנה בעצם.
המשנה מדברת על אלה שחייבים בפטורים, כמו נשים למשל, שזה דבר יותר ברור לנו ומוכר לנו,
שהן פטורות ממצוות שהזמן גרמה,
אבל חייבות במצוות שאין הזמן גרמה,
וזה הדיון גם לגבי ברכת המזון, לגבי נשים,
אף על פי שזו מצוות עשה שאין לה זמן גרמה,
יש שאומרים שהן חייבות רק מדרבנן,
כי לא יתחייבו בברית ותורה, כפי שהגמרא מסבירה.
אבל אני רוצה להתרכז יותר, וזה קשור אחד לשני, בעניין הזה של הקטנים.
הראשונים שואלים,
רש"י כבר שואל, על מה מדובר פה,
שאתה אומר שהם פטורים מקריאת שמע או מן התפילין?
האם מדובר בקטן שהגיע לחינוך או לא?
אז באיזשהו מקום יוצא כאן מפירוש רש"י שמדובר פה בקטן שהגיע לחינוך,
ובכל זאת הוא פטור מקריאת שמע,
מפני שרש"י אומר: אפילו קטן שהגיע לחינוך לא הטילו על אביו לחנכו בקריאת שמע, לפי שאינו מצוי תמיד כשמגיע זמן קריאת שמע. זה באמת חידוש
של רש"י, שרש"י אומר פה כדבר הזה,
שאין כאן, אבל תוספות לא כל כך נראה להם העניין הזה,
ולכן תוספות נוטים יותר לומר שמדובר פה בקטן שלא הגיע לחינוך, ולכן הוא דווקא פטור בקטן שלא הגיע לחינוך. ומה שכתוב בסוף המשנה שחייבים בתפילה ובברכת המזון, אז תוספות מסבירים שלא מדובר פה על קטנים, אלא מתכוונים באמת רק על אותה חלק של נשים ועבדים. אז זה בעצם מצד פירוש הסוגיה.
אבל הנושא הזה שכאן מדובר עליו לגבי קטנים,
אם הם חייבים בברכת המזון,
הסברה הפשוטה אומרת בסופו של דבר שזה יהיה דבר מוסכם על כולם,
שאם לא הגיעו לחינוך אז לא חייבים, אבל אם הגיעו לחינוך כן חייבים.
בקשר לזה מדובר פה בגמרא,
לגבי מובא פה בגמרא,
הגדר הזה שבאמת אמרו, כתוב בגמרא,
בן מברך לאביו ועבד מברך לרבו ואישה מברכת לבעלה.
זאת אומרת, כאילו היות שהם חייבים,
אז הם יכולים להוציא ידי חובה גם את מי שאדם רגיל שחייב.
אבל אמרו חכמים, תבוא מהרה לאדם שאשתו ובניו מברכים לו, זה סתם דבר לא ראוי שאדם לא יודע לברך ברכת המזון והוא צריך שהבן שלו יברך בשבילו.
וכאן הגמרא בסופו של דבר אומרת שגם אם החיוב שלהם הוא מדרבנן, למשל של האישה,
אז צריך להגיד שהיא מוציאה ידי חובה את בעלה נגיד,
כאשר בעלה אוכל בשיעור קטן שחייבים עליו ברכת המזון רק בשיעור מדרבנן, דהיינו כזית או ביצה,
והיא אוכלת כדי שביעה, והיות שהיא אוכלת כדי שביעה זה השיעור שחייבים דאורייתא,
אז היא יכולה להוציא את בעלה. זה מה שכתוב פה. לכאורה זה גם כתוב כאן ביחס לבן.
ביחס לבן, דהיינו בן קטן שהגיע לחינוך,
אז אולי הוא בדרגת חיוב כמו של האישה,
מפני שזה החיוב שלה או מדרבנן לפי הגמרא פה,
וגם החיוב של הבן שהוא חייב מצד מצוות חינוך זה גם כן חיוב מדרבנן.
אז זה הפירוש הפשוט של הסוגיה,
וככה גם נפסק להלכה בשולחן ערוך בסימן קפ"ו כפי שמצוין פה בדף המקורות. אבל העניין הזה לא לגמרי מוסכם על כולם,
ואני רוצה להראות את הדברים איפה הם מופיעים ונידונים.
הם מופיעים ונדונים בכמה עניינים שדווקא קשורים לנושא של קטנים בחגים הבאים עלינו לטובה, כפי שאמרתי.
בכל הנושאים, יש לנו את ראש השנה,
יום הכיפורים וסוכות,
ומה שנוסף על כך בדיון זה גם החיוב של פורים, כפי שנראה מיד בהמשך.
זאת אומרת, בעניין של חגים,
גם אנחנו נפגשים עם העניין הזה של הקטנים.
אז באמת דווקא נתחיל בעניין הזה של מגילה,
זה מחלוקת בגמרא במסכת מגילה,
שקטן לא יכול להוציא במצוות מגילה.
זה מה שכתוב במשנה במסכת מגילה, בדף י"ט עמוד ב' במסכת מגילה.
אבל רבי יהודה כתוב שמכשיר בקטן,
וכאן התעוררה השאלה למה קטן לא יכול להוציא לפי חכמים ידי חובה את הגדול בקריאת מגילה.
הרי קריאת מגילה חיובה בלאו הכי הוא רק מדרבנן,
והיות שחיוב מגילה הוא רק מדרבנן,
אז זה שהקטן מצוות חינוך אצלו היא גם כן
ברמה של דרבנן לפי הפירוש הפשוט של הסוגיה שלמדנו בברכות,
אז ממילא הוא יכול להוציא ידי חובה את כולם בקריאת המגילה.
אז למה הוא לא יכול להוציא אותה, למה החכמים אומרים שלא?
זו שאלה ששואלים התוספות במסכת מגילה,
וכאילו יוצא ממה נפשך, רבי יהודה כן מכשיר, אז אם הגיע לחינוך, אז למה החכמים אומרים שלא?
אם לא הגיע לחינוך, אז למה רבי יהודה אומר שכן?
תוספות יוצאים מזה על ידי הגדרה שהיא בעצם כנראה שנויה במחלוקת.
תוספות רוצים להגיד שאף על פי שחיוב המגילה של דרבנן,
של הגדול,
אבל החיוב של הקטן הוא עוד פחות,
וזה מה שנקרא טרי דרבנן,
כי חיוב המגילה בעצמה זה דרבנן,
אבל הקטן, כיוון שמצד עצמו בכל דבר החיוב שלו רק מדרבנן,
אז זה דרגה נמוכה יותר שהוא לא יכול להוציא ידי חובה את הגדול. ככה רוצים התוספות להגיד כפירוש לדעת חכמים.
אבל הרמב"ן שמובא בר"ן על הריף במסכת מגילה, כמסוים בדף המקורות,
הוא אומר, אין דבר כזה, אם זה דרבנן,
למה שהוא לא יכול להוציא ידי חובה?
לכן הרמב"ן הגיע לחידוש גדול.
כמה חידושים אומר הרמב"ן בקטע הזה?
חידוש אחד אומר הרמב"ן שמצוות חינוך היא לא מצווה של הקטן,
אלא היא מצווה של האבא לחנך.
ולכן יוצא שכשהקטן עושה את המצווה, הוא לא יכול להוציא ידי חובה את הגדול,
מפני שהוא בעצם בכלל לא חייב. כל החיוב של מצוות חינוך, הוא רוצה לומר,
זה מצווה מדרבנן של האבא, לא מצווה של הבן.
אז כיוון שזה לא מצווה של הבן, הוא לא יכול להוציא ידי חובה בכלל.
אז הוא שואל, אז למה רבי יהודה מכשיר בקטן?
אז הוא אומר חידוש מעניין שנדבר עליו בהמשך,
שרבי יהודה מכשיר עליו בקטן כי כאילו קטנים היו באותו הנס.
זה מין גדר בפני עצמו,
שהגמרא אומרת את זה לגבי נשים במסכת מגילה, לגבי קריאת המגילה,
שנשים חייבות במגילה אף על פי שזו מצוות עשה שהזמן גרמה כי נשים היו באותו הנס אז ממילא גם קטנים ככה דעת רבי יהודה זה מה שאומר הרמב״ן כחולק זאת אומרת שלפי הרמב״ן גדר מצוות חינוך החידוש שיוצא כרגע זה לא מצווה שמוטלת על הבן וזה לא נקרא שהוא בכלל מקיים מצווה אלא המצווה נחשבת מצווה של האבא לכן כיוון שהמצווה של הקטן מה שהוא עושה לא נחשב כמעשה של מצווה הוא לא יכול להוציא ידי חובה
וכאן ממילא מתפתח המחלוקת לגבי ההגדרה של מצוות חינוך,
כי כאן יוסף שתוספות והר"ן,
כפי שהוא חולק על הרמב"ן שם,
הוא סובר, הם סוברים שמצוות חינוך היא מצווה של הבן, זה כן שייך לקרוא לזה מצווה של הבן,
ולכן שייך היה להגיד שהוא יוציא ידי חובה,
ואם הוא לא מוציא זה רק בגלל שטרייד רבנן.
כאן הגמרא בברכות שהתחלנו איתה, היא לכאורה מפורשת שהבן יכול לברך לאביו,
וממילא על איחור הזה נגד הרמב"ן,
כי הבן תמיד הוא בלאו הכי החיוב שלו הוא רק מצוות חינוך.
ואילו מטעם מצוות חינוך הרי הרמב״ן אומר שאי אפשר בכלל להוציא ידי חובה.
הרמב״ן באמת כפי הנראה,
לא כפי הנראה, הוא באמת מפרש שמה שכתוב בן מברך לאביו לא מדובר פה בבן קטן
אלא בבן גדול.
זאת אומרת זה שזה לא יפה לאבא שהבן צריך לברך זה גם כשהבן הוא בר מצווה.
וזה מה שהגמרא מדברת פה וכנראה שיש כאן גרסה אחרת בגמרא לפי הרמב״ן,
שלא מדובר פה על בן קטן,
אלא מדובר פה על בן גדול,
כי בן קטן בוודאי שלא יכול להוציא את אביו לפי דעת הרמב"ן.
הרעיון הזה והעניין הזה של מצוות חינוך, אם זה מצווה של האבא או מצווה של הבן,
אנחנו יכולים לראות את זה בכמה מקומות,
כפי שאמרתי, במצוות של החגים הבאים עלינו לטובה.
ניקח לדוגמה מצוות יום הכיפורים.
מצוות יום הכיפורים,
אנחנו יודעים שכתוב בפירוש בגמרא, בהמשכת יומה,
שמחנכים את הקטן,
מחנכים אותו לשעות.
לא כתוב שמחנכים אותו לצום מלא,
אלא מחנכים אותו לשעות.
זה מה שכתוב בגמרא.
ואז יש דיון בגמרא במחלוקת בין המוראים, האם יש גם פעמים שמחנכים את הקטן להשלים את הצום. זאת אומרת, לא רק לצום חלק מהיום,
אלא לצום באופן מלא. ורבי יוחנן אומר שאין דבר כזה השלמה מדרבנן.
זאת אומרת, מצד מצוות חינוך אין מצוות השלמה.
אחרים חולקים עליו והדבר הזה בא לידי ביטוי בדברי הפוסקים כפי שצוין בדף המקורות פה כי הרמ"א מביא את דעת רבי יוחנן שיש אומרים שאין מצוות חינוך על השלמת הצום והרעיון היוצא מכאן הוא שלפי הרמב"ן שהסברנו אותו ולמדנו אותו עכשיו הזכרנו אותו יוצא שמצוות חינוך היא לא מצווה של הבן
אין מצווה על הבן בכלל
כל זמן שהוא לא בר מצווה
אלא זה מצווה של האבא
ממילא כל מצוות החינוך זה מין תרגולת שהאבא עושה עם הבן.
ממילא אין גם עניין שיצאו צום מלא, אין בזה צורך.
מפני שבסופו של דבר, היות שאין משמעות למה שהבן עושה, הקטן,
כמצווה, אז גם צריך להגיד לו שיצאו מלא.
זה מה שאומר רבי יוחנן.
לא צריך להרגיל אותו בדבר שאין בו חשיבות מצד עצמו. מספיק שמרגילים אותו לשעות.
זה מה שאומר רבי יוחנן.
דוגמה זה באמת בא לידי ביטוי, כפי שאמרתי, אפילו בדברי הפוסקים מדברי הרמ"א, במצוין בדף המקרואות, בהלכות יום הכיפורים.
בהלכה אחרת, בסוכות,
כתוב בגמרא בסוכה בדף מ"ב,
וזה עדנים הראשונים, כפי שגם צוין,
כתוב שקטן היודע לנענע חייב בלולב.
לגבי תפילין, לעומת זאת, כתוב שאביו חייב לקנות לו תפילין. שואלים הראשונים,
למה לגבי לולב לא נאמר שהוא חייב לקנות לו לולב?
אז יש שמסבירים בגלל שזה לא משנה, גם לא צריך לקנות, מספיק שייתנו לו לנענע.
מה פירוש?
הפירוש הוא כי לתת לקטן את הלולב זה בעיה,
כי כידוע אם נותנים לקטן את הלולב, היות שצריך לקיים את המצווה בלולב משלכם,
אז אם נותנים לו את הלולב הוא לא יכול להקנות בחזרה,
זו סוגיה בפני עצמה.
זאת אומרת שאי אפשר לתת לקטן בצורה מושלמת את הלולב.
אז יש שאומרים שזה הפירוש של הדבר,
שנותנים לו את הלולב
רק בשביל שיתרגל למצווה,
אבל לא אכפת לנו אם הוא מקיים את המצווה בשלמותה או לא,
כי הוא בסך הכל הרי לא חייב במצווה,
והמצווה שהוא עושה היא גם לא משמעותית, זה רק מצד התרגולת,
כפי שאמרנו.
זאת אומרת, לפי דעת הרמב"ן,
המושג של חינוך איננו בא כקיום מצווה בסופו של דבר,
אלא רק בתור רעיון של תרגולת.
אז כפי שאמרנו, הנושא הזה בא לידי ביטוי בפורים,
אמרנו גם ביומא וגם בלולב.
יש דוגמה נוספת, זה באמת עניין של ראש השנה.
זה דבר מאוד מעניין,
כי במשנה,
די בסוף המסכת של ראש השנה,
אנחנו לומדים שם שאין מעכבים את התינוקות מלתקוע.
לא רק שאין מעכבים,
אלא יש שם עניין שמתעסקים עימהם,
זאת אומרת,
וזה יכול להיות לפי פירושים מסוימים, לפי הגמרא,
שזה אפילו בשבת. זאת אומרת, אם ראש השנה חל בשבת,
הרי אנחנו לא תוקעים, כידוע, ורק במקדש תוקעים.
בכל זאת, לגבי קטנים,
אומרים שנותנים להם או שלא מפריעים להם.
זו באמת שאלה איך זה מסתדר העניין הזה, שאלה על מי מדובר שם.
מדובר על קטן שהגיע לחינוך,
ומדובר על קטן שלא הגיע לחינוך. תוספות אומרים שדווקא קטן שלא הגיע לחינוך,
אז באמת נותנים לו לתקוע.
דבר מאוד מעניין,
וכאן צריך להבין מה זה העניין הזה שנותנים להם לתקוע ואיזה חשיבות יש לדבר הזה. הרי ממה נפשך?
אם הם הגיעו לחינוך,
אז באיזשהו מקום למה שהם ינהגו אחרת מכולם? ובשבת לא תוקעים, אז למה הם יתקעו?
ואם הם לא הגיעו לחינוך, אז בכלל מה עושים פה?
אלא זה מלמד, כפי שאני חושב,
שהעניין של תקיעת שופר זה לא רק קיום המצווה האישית,
אם אדם תוקע בשופר בגלל שהוא חייב במצווה,
אלא יש עניין שתישמע
פקיעת שופר של עם ישראל בימי ראש השנה.
ולכן דווקא להפך, דווקא קטן,
שהוא קטן בלבד, ואפילו אולי לא הגיע לחינוך,
אנחנו כאילו מעודדים אותו לתקוע, אף על פי שאנחנו הגדולים
כבר לא תוקעים ואפילו מנועים מלתקוע בגלל החשש שיש בזה משהו כמו מלאכה כידוע,
אלא אנחנו כאילו מרגילים אותו.
זאת אומרת שהפעילות של הקטן פה היא לא פעילות של חינוך,
אלא פעילות של קיום מצווה בצורה שיש בזה עניין לכלל שהתקיים המצווה.
נראה לי שזה דומה למה שאנחנו למדנו מקודם והזכרנו את מה שהרמב"ן אומר לגבי קטן במגילה לפי רבי יהודה.
הרמב"ן אומר שקטן,
מכשיר בקטן, שקטן יכול לקרוא את המגילה כי הוא היה בתוך הנס.
השאלה היא מה פירוש קטנים היו באותו הנס.
הגמרא באמת אומרת את זה לגבי נשים,
שנשים חייבות במגילה כיוון שהן היו באותו הנס.
מה פירוש היו באותו הנס וקטנים היו באותו הנס?
ברור שקטנים היו באותו הנס, זאת אומרת בינתיים הם לא חייבים במצוות, כשהם יהיו גדולים
אז יקיימו את המצווה. מה זה משנה עכשיו שהוא קטן להגיד עליו שהוא היה באותו הנס?
אלא כנראה אני חושב שהרמב״ם בוודאי מתכוון לעניין הזה שיש פה איזה גדר בפני עצמו,
יש פעמים של קיום מצוות שזה לא מתחיל מהצד האישי שאתה, הבן אדם, חייב,
אלא יש עניין חיובי באופן כללי.
בפורים, למשל,
שהמגילה תישמע אצל כל מישהו ששייך לעם ישראל.
זה לא גדר של מצווה חיובית אישית,
אלא זה מצווה מסוג מסוים מיוחד.
מצווה שיש עניין שהמגילה תישמע אצל כל אדם ואדם ישראל,
ממילא גם הנשים בכלל ישראל,
וממילא גם הקטנים בכלל ישראל,
ולכן שייך לדבר על מושג כזה, זה דומה למה שאנחנו אומרים לגבי תקיעת שופר.
בתקיעת שופר המצווה היא,
יש מצווה אישית,
אבל יש מצווה כללית, שיש עניין שיישמע שופר אצל עם ישראל כמה שיותר אפילו, ולכן מעודדים את הקטנים שיתקעו. יש דבר כזה של קיום מצווה כללית,
שעל ידי כל אחד ואחד חשוב שיתקיים אצלו המצווה הזו. זה דברי תוספות במסכת ראש השנה,
שעניין של תקיעת שופר זה שיעלה זיכרונם של ישראל לפני המקום, כי כן אנחנו אומרים: "שומע כל תרועת עמו ישראל ברחמים".
הנה כי כן, מה שכעת אנחנו אומרים:
יש מצוות חינוך.
מצוות חינוך, יש מחלוקת בין הראשונים, האם זה נקרא שהוא מקיים מצווה או לא נקרא שהוא מקיים מצווה,
האם זה רק תרגולת.
זה ראינו ושמענו מדברי המחלוקת, הרמב"ן והר"ן, במסכת מגילה,
ויש לזה נפקא מינא גם במסכת סוכה ובמסכת יומא, כפי שאמרנו.
יש עוד עניין שפעמים קיום המצווה הוא לא מן ההיבט האישי אלא יותר מן ההיבט הכללי שיהיה כל אחד ואחד מישראל שייך למצווה שהיא באיזשהו מקום נותנת את התוקף והערך המיוחד של אותם ימים שופר בראש השנה ומגילה בפורים וכן כל הדברים האלה יש להם איזשהו ערך מיוחד ששייך שיתקיים אצל כולם וכמו שאמרנו שיעלה זיכרונם של ישראל לפני המקום
בזה צריך לכוון הרבה בעניין של תקיעת שופר, לקוות שבאמת יעלה זיכרונם של ישראל לפני המקום ותהיה באמת שנה טובה.
אז בזה נישאר, בעניין הזה.
כל טוב ושלום שלום.
