שלום.
אנחנו ממשיכים עם השיעורים שלנו, ואנחנו מתקרבים, כידוע, לסוף מסכת נידה, שזה סיום הש"ס.
והדבר המעניין הוא שכשמסיימים מסכת נידה, מתחילים מייד אחר כך את מסכת ברכות.
והנה אנחנו רואים בסיום של מסכת נידה כבר משנה שעוסקת באמת בברכות. זה הדבר שמחבר במידה מרובה את נידה עם הברכות.
ואני מתעכב באמת,
ורוצה להתעכב היום על המשנה שמופיעה פה בפרק שישי,
בדף נ"א עמוד ב',
כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו,
ויש שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו.
זאת אומרת, המשנה פה באמת מדברת על ברכות,
ואומרת כמין כלל כזה,
שכל הטעון ברכה לאחריו, אין דבר כזה שיהיה טעון כאילו, לא מצאנו דבר שטעון ברכה לאחריו ולא טעון לפניו,
אבל יש שטעון לפניו ואינו טעון לאחריו.
ועל העניין הזה אני רוצה לרגע לדבר ולהתעכב. כאילו משמע מהמשנה הזו,
מלשונם,
שכאילו הדבר היותר ברור זה דווקא הברכה שהיא לפניו,
שיש דבר כזה שברכים לפניו ולא מברכים לאחריו.
הגמרא מבררת מהו הדבר שיש ברכה לפניו ואין ברכה לאחריו,
והיא מגיעה בסופו של דבר על ריח, שאדם נהנה מן הריח, הוא מברך בורא מיני פסמים נגיד,
אבל אין לו ברכה אחרונה,
בעוד שעל כל הדברים האחרים יש גם ברכה אחרונה.
אבל אני חושב שצריך ללמוד פה, באמת להבין את העניין.
זאת אומרת, כאילו יוצא שהברכה שלפניו כאילו יותר חשובה ויותר בטוחה מאשר הברכה שלאחריו.
והנה, אם אנחנו לומדים דווקא במסכת ברכות,
אנחנו בעצם מוצאים כיוון דווקא הפוך, אפשר לומר.
בעצם זה לא במסכת ברכות, אלא זה בעצם בדברי התורה.
מה שכתוב בתורה עניין של ברכה אז זה דווקא כתוב על ברכה שלאחריו ולא שלפניו מה שכתוב בתורה ואכלת ושבעת וברכת זה דווקא ברכה שלאחריו דהיינו לאחר הסעודה זאת אומרת שהברכה הכי חשובה כאילו אפשר להגיד זו דווקא הברכה שלאחר ברכת המזון
כאילו צריכים להבין מה המשנה הזו קובעת דבר ביחס לכלל שהמקור של הברכות זה דווקא ברכה שלאחריו
ושם אנחנו באמת לומדים ומסבירים, כשלומדים את הגמרא בדף כ"א במסכת ברכות, כפי שצוין בדף המקורות,
אז אנחנו רואים שבאמת יהיה, זה הדגש, הדגש הוא שברכת המזון דווקא לאחריו.
והגמרא בעצמה רוצה לדון האם יש גם ברכה לפניו שם,
הגמרא אומרת שלא.
הגמרא מצד אחד משווה את זה למה שנאמר בברכת התורה, ברכת התורה זו הברכה היחידה שכאילו מן התורה כתוב,
אנחנו לומדים כי שם ה' יקרא אבו גודל אלוקינו
אנחנו לומדים שיש ברכה לפניו זה דווקא בברכת התורה ואילו בברכת המזון דווקא לאחריו הגמרא כאילו רוצה ללמוד שאולי יהיה גם ברכה לפני המזון בקל וחומר כפי שנדרש שם בגמרא שכמו שיש ברכת התורה לפניו יהיה גם ברכת המזון לאחריו הגמרא אומרת שלא מה לברכת התורה שכן חיי עולם אומרת הגמרא
בעוד שברכת המזון זה לא רק חיי עולם, אלא זה חיי חומר,
ואז ממילא רק ברכה לאחריו. אז פה אנחנו רואים כאילו איזה מהלך בגמרא שמוביל את הברכה העיקרית, ברכה של האחריו.
ויפה מסביר את זה בספר החינוך, שמצוין כמובן בדף המקורות,
במצווה ת"ל, במצווה של ברכת המזון,
הוא אומר שבאמת זה נכון,
שיש בזה באמת סברה גדולה להבין שדווקא בדברים שבחומר, של מזון,
שמברכים לאחריו, כי הברכה היא כאילו עניינה לשבח, ברכת השבח,
להודות להשם.
אז מתי אתה מודה? אחרי שאכלת. לפני שאכלת אין לך על מה להודות, כי לא אכלת.
אתה נהנה מהדבר שאתה נהנה ממנו בפועל.
ואז הוא אומר שבברכת התורה זה באמת אחרת.
אפשר לומר שאתה נהנה מן התורה, ככה הוא רוצה לומר,
עוד לפני שאתה אפילו לומד. אתה יודע שיש תורה,
אז ממילא אתה כבר מבין כמה שזה חשוב,
וממילא שייך לברך,
את הברכה לפני הלימוד. ככה אומר ספר החינוך את העניין הזה, ותעיין בדבריי, הוא אומר,
ותראה שדברי טעם הם. ככה הוא מסיים את ההגדרה הזו של ברכת התורה. אפשר להגיד שזה כמו בשמחת תורה.
אני אומר שרוקדים תמיד עם ספר תורה סגור, לא פותחים אותו,
כי מבינים שיש פה את העניין של תורה. זאת אומרת, אפשר לשמוח ולשבח את הקדוש ברוך הוא שנתן לנו את התורה גם אם לא לומדים.
בעוד שבברכת המזון, אם לא אוכלים, אז על מה אתה נהנה? להפך, אתה נשאר רעב.
אז ממילא לא שייך לברך. אז יוצא איך שלא יהיה שהגמרה הזו, והמקור הזה מלמד שהברכה היא ברכה דווקא לאחריו ולא לפניו.
אבל בכל זאת אנחנו רואים פה שהברכה שלפניו היא הברכה כאילו החשובה,
כאילו במשנה הזו שכרגע למדנו במסכת נידה,
שהגמרה במסכת ברכות מביאה, מזכירה אותה גם את המשנה הזו, כמובן,
שיש טעון לפניו ולא טעון לאחריו,
אז צריך כאילו להבין על מה מדובר פה.
מה זה הברכה שלפניו שהיא בעצם לא קשורה לברכה שלאחריו?
אז על זה אנחנו כנראה צריכים להסביר שיש פה באמת שני גדרים.
הברכה של התורה של ברכת המזון זה ברכת השבח.
הברכה שלפניו שעליו אנחנו אומרים שמברכים וזה לא קשור לברכה שכתובה בתורה, זה דין אחר.
כמו שהגמרא אומרת במסכת ברכות, בפרק, תחילת פרק שישי,
בדף ל"ה עמוד א', גם זה מצוים בדף המקורות.
שם אנחנו אומרים שאסור לו לאדם ליהנות מן העולם בלא ברכה,
וכל הנהנה בלא ברכה הוא כאילו מועל,
כאילו כמו שהוא מועל בקודשים,
אדם משתמש בקודשים שלא כדין, אז זה מעילה, זה דבר פסול.
ככה גם אם אדם אוכל משהו ולא מברך מקודם, הוא הולך ליהנות מהדבר שבעולם בלי לבקש רשות.
זאת אומרת, הברכה הזו היא כאילו ברכה של בקשת רשות. נמצאנו למדים שיש פה בעצם שני גדרים,
יש את ברכת השבח שהיא הברכה שלאחריו בברכת המזון,
ויש את הברכה שלפניו שהיא ברכה שהיא קשורה לבקשת רשות כזו.
אני רוצה ליהנות ממשהו, אז כדי ליהנות,
תברך אפילו על הדבר הכי פשוט וחסר,
קל ערך נקרא לזה, אפילו לשתות כוס מים,
תברך שהכל נהיה בדברו, כי אם לא זה אתה מועל בנכסי שמיים.
ככה בעצם יוצא מן הגמרא הזאת.
זאת אומרת שהברכה הזו היא בגדר אחר.
וכאן על זה אומרת הגמרא במסכת נידה ומסבירה לנו על פי המשנה שיש דברים שלא צריך לברך לאחריו. אומנם יש על זה דיון, היו כאלה שרצו להגיד שבאמת גם כמו מים וירק לא צריך לברך,
אבל אנחנו יודעים שבהלכה אנחנו אומרים כן לברך בוראי נפשות,
אבל על ריח בוודאי שכבר לא מברכים. אז הרעיון הוא שברכת השבח,
לא מחויבים בה אלא בדברים חשובים,
ולא בדברים שהם אולי פעוטים.
זה כאילו המשתמע מזה.
כי בסופו של דבר אנחנו הרי מודים, כל יום אנחנו מודים בתפילה, מודים אנחנו לך. מה זה המודים?
אני מסריח לך מבלוטיך שבכל יום, זאת אומרת שההודאה אנחנו מודים.
אז יש דברים שהם חשובים, כאילו,
אתה צריך הודאה בפני עצמה.
יש דברים שאולי לא חשובים, לכן היו כאלה שאמרו שלא צריך להודות.
אז זאת אומרת, איך שלא יהיה, אנחנו מגלים פה שיש פה שני גדרים בברכה.
יש ברכה שלפניו שהיא בקשת רשות ויש גדר שני שזה ברכת השבח.
על כן,
לעומת זאת, בברכת התורה אנחנו רואים שיש את ברכת השבח
כי שם השם יקרב הוא גודל אלוקינו, כמו שאומר בספר החינוך, שזו ברכה ששם אנחנו צריכים לברך, יכולים ומסוגלים כבר לשבח מקודם,
כמו שדיברנו על עניין של התורה.
בתוך כל הדברים האלה כאן אנחנו בעצם מוצאים עוד שתי נקודות מעניינות.
נקודה אחת היא באמת בברכת התורה ויש דיון על זה שם בגמרא האם מברכים ברכה לאחריה המסקנה באמת שלא מברכים ברכה לאחריה אין ברכה לאחריה בברכת התורה אז למה באמת אין ברכה לאחריה כי יש ברכה שלפניה
אז אני רוצה לומר הברכה לא שייך לברך שתי ברכות מאותו גדר יש ברכה שעניינה בקשת רשות ויש ברכה שאחריה היא ברכת השבח בתורה אין לנו צורך לבקש רשות
כי זה בעצם חובתנו ללמוד תורה.
אז ממילא אבל אנחנו יכולים לברך מקודם ברכת השבח.
אחר כך לא נברך עוד פעם ברכת השבח, כי כבר בירכנו ברכת השבח. אז לא צריך לברך שתי ברכות שהן באותו גדר,
אלא לברך ברכות שהן לא באותו גדר.
ככה אני חושב שזה הגדר המתבקש בסופו של דבר, כי מתי מברכים ברכה לאחריה?
רק על קריאת התורה. זו תקנת הציבור, ככה הרשב"א מסביר את זה גם כן בתשובה,
כפי שמובא בדף המקורות,
שיש קריאת התורה זה משהו בפני עצמו, קריאת התורה זה תקנת הציבור ולכן שם יש ברכה מיוחדת של ברכה לאחריה.
אבל בדרך כלל מי שלומד, גומר ללמוד, לא מברך. אדם הולך לישון, גמר ללמוד במשך היום, הוא לא מברך.
אז לכאורה סברה פשוטה, כי אין צורך לברך, הוא בירך בבוקר.
יש לעומת זאת
עניין אחר שנדון פה בגמרא,
בגמרא כאן בנידה, ומוזכר באותו דבר במקביל במסכת ברכות בדף מ"ד.
העניין של ברכת המצוות.
אנחנו יודעים שכשמקיימים מצוות,
אומרים אשר קדישנו בצרותיו וציוונו.
הם מברכים את הברכה.
וכאן הגמרא אומרת שבני מערבה היו מברכים גם לאחר קיום המצווה.
זאת אומרת, כשאדם עושה מצווה, גומר מצווה, מברך על סיום המצווה.
זה דבר שצריך בירור.
אומנם יש כאלה שמסבירים, כפי שאנחנו רואים פה בגמרא, בתוספות אפילו, במסכת נידה,
אומר שבני מערבה היו מברכים בעיקר על תפילין ואז מדברים פה דווקא על תפילין ומסבירים את זה שאדם הניח תפילין במשך כל היום, בלילה הוא צריך להוריד את התפילין או למשל בערב שבת הוא צריך להוריד את התפילין לכן הוא מברך על התפילין על זה שהוא גמר לקיים את המצווה.
אז רוצים התוספות לומר שדווקא בתפילין שבהם יש רגע שאתה חייב להוריד את התפילין
לכן שייך לברך גם על הסיום, כאילו הסיום גם הוא מצווה,
אבל דברים אחרים שאין לך בסיום חיוב להפסיק את המצווה,
אז גם בני מערבה, דהיינו בני ארץ ישראל, לא בירכו.
אבל ראשונים אחרים, כפי שאנחנו רואים, לא הבינו ככה.
ראשונים אחרים הבינו שבני מערבה באמת כן בירכו ברכה על כל מצווה. אדם נוטל לולב, גומר ליטול את הלולב, ברוך אתה ה' יוקם מלך העולם,
ושביקשנו במצפותיו וציוונו לשמור מצפותיו. משהו בסגנון הזה מופיע בערביו.
זה מופיע גם בטור בסימן כ"ט בשם רבי גאון,
שיוצא מתוך דבריו וגם מדברי הרביו והרשב"א, מובא שם,
שהיו ראשונים שנהגו באמת לברך בסוף כל מצווה.
נהגו לברך בסוף כל מצווה, ולא רק על תפילין.
אנחנו לא נוהגים בשום דבר, גם לא בתפילין.
אז תוספות מסבירים שאנחנו, אין לנו את הבעיה בתפילין,
כי אנחנו לא סוברים שיש חיוב להוריד את התפילין בלילה,
תוספות לשיטתם.
אבל היו כאלה בראשונים שבירכו סתם על כל סיום של מצווה,
וצריך להבין אם כן, במה כן המחלוקת.
ואנחנו רואים שהרב יום הביא,
שאביו היה מברך, או רבי גאון אומר שמי שנוהג ככה ינהג, אנחנו לא נוהגים.
אבל בכל אופן הדבר עצמו צריך איזושהי הבנה, מה הרעיון פה,
שבכן מברכים על כל סיום של מצווה.
מה שנראה לי,
כמו שהסברנו,
שלברך אותה ברכה פעמיים זה לא שייך.
אם יש שני גדרים למצווה, ואתה יכול להגיד שברכה אחת היא מסוג אחד וברכה שנייה היא מסוג שני,
אז שייך להגיד
שיברך שתי ברכות.
וזה אולי ממילא מביא אותנו לדיון או להגדרה ולהבנה מה זה בעצם ברכת המצוות בדרך כלל שאנחנו מברכים.
מה זה?
אשר קידישנו מצוותיו וציוונו על נטילת לולב. מה משמעות הברכה הזו?
וכאן נראה לי שיש בזה חקירה,
שאולי אין כאן מקומה להעריך בזה, אבל להגיד את זה, זה כן מקומה להגדיר שברכת המצוות אפשר להבין אותה בשתי צורות.
אפשר להבין אותה כברכת השבח.
אנחנו מודים להשם אשר קידישנו מצוותיו וציוונו על נטילת לולב,
וכן על כל המצוות האחרות,
שזה בעצם מין שבח שיש לנו מצוות.
ואפשר להבין שהברכה היא לא ברכת השבח שיש לנו מצווה,
אלא היא חלק מן המצווה,
בגלל שהמצווה בלי הברכה, במידה מסוימת זה כגוף בלי נשמה.
והברכה נותנת למצווה את הפנימיות שלה ומעבירה אותה לאיזה מין מסלול יותר גבוה.
זאת אומרת שהברכה היא לא ברכת השבח במובן החיצוני של המילה,
אלא זו ברכה שנותנת איזשהו בסיס ותוכן משמעותי יותר
למצווה כולה.
זאת אומרת שזה הופך להיות חלק מהמצווה. זו שאלה מאוד מעניינת, כיוון שהיא נוגעת לעוד שאלות מאוד הלכתיות, מאוד מעניינות.
כי אם אתה אומר ככה, אנחנו בדרך כלל יודעים שמברכים על כל המצוות עובר לעשייתן. השאלה היא אם אחר כך,
אם אדם לא בירך, האם יכול לחזור ולברך?
זה אולי תלוי בהבנה הזו, כי אם זה ברכת השבח,
אז למה שלא ישבח גם אחר כך?
למה לא ברכת השבח זה יכול להיות גם אחר כך?
אבל אם זה בא להיות חלק מהמצווה,
אז אחרי שכבר עשית את המצווה, אין לך מה לברך.
זה באמת יכול להיות הסבר למחלוקת יפה וחשובה בראשונים לגבי ברכות בכלל.
אבל לענייננו מה שחשוב,
אם באמת הברכה היא חלק מהמצווה ונותנת תוקף למצווה,
אז ממילא אין סיבה שלא נברך אחר כך את ברכת השבח.
וזה בעצם בני נערבה ככה נהגו.
זאת אומרת שברכת המצוות זה לא ברכת השבח, אלא היא ברכה מסוג אחד.
כפי שאמרנו, זה הכלל.
כאשר יש
שני גדרים, אתה יכול לתת שני גדרים לברכות, תברך גם לפניו, גם לאחריו.
כאשר אין לך שני גדרים, זה רק גדר אחד,
אז באמת לא יברך רק פעם אחת.
זהו הדבר שדיברנו, שלא שייך לברך שתי ברכות, אלא כאשר אתה יכול להגדיר את הברכות בתור גדר נפרד ויפה. וזה, אני חושב, הדיון פה במשנה, כל שטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו,
ויש שטעון ברכה לפניו, אינו טעון ברכה לאחריו, כי הברכה לאחריו היא ברכת השבח,
שהיא לא נחוצה, למשל בריח, אבל הברכה הראשונה היא ברכה בגדר אחר, היא ברכה שעניינה לבקש רשות ליהנות, זה כן צריך. זה בעצם טורף הדברים האלה כאן, בקיצור, שהם חשובים למסכת נידה,
ואולי עוד יותר מבהירים דברים לקראת מסכת ברכות.
וזה נשאר בעזרת השם, וכל טוב לכולם.
שלום, שלום.
