שלום לכולם,
ואנחנו ממשיכים בסדר שלנו,
שהוא שיעורים שמנסים להיות קשורים באיזו מידה ללימוד של הדף היומי,
והדף היומי כידוע נמצא עכשיו כבר בעיצומה של מסכת נידה.
אנחנו לראשונה נכנסים אל העניין הזה,
וחשבתי ששיעור ראשון יהיה נכון מצידי לנסות ולהגדיר
את האיסור של נידה.
שזה הרי הנושא העיקרי של המסכת.
כי באמת, העניין של נידה יש לו באמת שתי השלכות:
זה גדר בטומאה,
זה הלכה בטומאה, בענייני טומאה וטהרה, בלי קשר לעניין של איסור שישנו בין הבעל לאשתו ובין אישה בעניין של ביאה.
יש כמובן את העניין הזה של האיסור,
שזה בעצם דבר אולי נפרד, ואולי זה עצמו הנושא לדיון שאיתו אני רוצה לרגע לפתוח בו,
האם באמת שני הדברים האלה קשורים אחד עם השני,
או שזה כאילו שני עניינים נפרדים? זו באמת שאלה מעניינת,
שגם הייתה, כשמעיינים בה,
אז רואים שכפי שאני אומר תמיד,
אחד דיבר אלוקים, שתיים זו שמעתי, פירושו של דבר שיש באמת שתי גישות,
ככה נראה לי,
ואני אנסה לפרש אותם מתוך הלימוד,
פה בימים אלה במקורות אחרים, בסוגיות אחרות,
כי דברי תורה עשירים במקום אחר.
והנושא של המשנה הראשונה בפרק, במסכת,
זה העניין של בעצם טומאה וטהרה.
אין כאן בדיון של המשנה הראשונה שאלות של איסור והיתר של אישה לבעלה.
אלא שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן, והילל אומר מפקידה לפקידה, ואפילו לימים הרבה.
חכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא מעת לעת.
ממעט עת על יד מפקידה לפקידה, ומפקידה לפקידה ממעט עת על יד מעת לעת.
הנושא כאן זה מדבר על עניין של טומאה למפרע,
זאת אומרת שהיא מוצאת דם שיש בו כדי למילא להביא אותה לידי עניין של טומאה,
אז השאלה היא אולי זה לא רק מהיום אלא גם מאתמול.
למילא בית שמאי אומרים דיין שעתן, זאת אומרת שדי לנו מאותה שעה שהיא רואה,
והרק מאז היא נחשבת לטמאה,
אלא שמעמידים אותה על חזקתה, כמו שהגמרא אומרת,
ולפי הלל, היות שיש כבר ראותה שרואים את הדם, רואה דם,
אז ממילא זה לא,
אי אפשר לומר שכבר עכשיו ורק עכשיו,
אלא הלל אומר מפקידה לפקידה ואפילו לימים הרבה, זאת אומרת זה יכול להיות שמאותו רגע שבדקו בפעם הקודמת, היא בדקה ומצאה שלא היה, מאז, אחר כך כאילו אפשר להגיד, אבל ההלכה היא כחכמים, כפי שאנחנו לומדים,
רואים,
אם חכמים אומרים מפקידה לפקידה ומעת לעת, זאת אומרת מהזמן היותר קצר או מעת לעת ולא יותר מזה,
ואם יש פקידה עדיין ובדיקה בתוך הזמן הזה של מעת לעת,
אז אפילו רק מאז היא נחשבת לטמאה. אבל כפי שאמרתי,
הדיון הזה מדבר על עניין של טומאה וטהרה,
ואנחנו יודעים שבעניין של מידה זה רמת טומאה,
בדיני טומאה וטהרה אנחנו יודעים
שיש כמה דרגות, יש אבי-אבות הטומאה ואב הטומאה,
ומראשון לטומאה ושני לטומאה, ונידה היא ברמה של אב הטומאה,
והיא מטמאת. אבל כאן, כיוון שמדובר על טומאה למפרע,
אז אנחנו יודעים שזה לא טומאה דאורייתא, אלא טומאה מדרבנן, גם לפי הלל.
זה לא טומאה מדאורייתא, וזה למפרע, וזה רק מתברר בגמרא אחר כך, בדף ו',
שזה רק לעניין קודשים,
ועניינים של קודשים ותרומה,
כי רק לגבי זה יש דרגת טומאה שאיננה טומאה לכל, אלא רק לדברים הרגישים האלה בקדושתם, כמו קודשים ותרומה,
וזה בעצם הדין של הסוגיה של המשנה.
אבל כפי שאמרתי, אני רוצה לדבר פה על משהו כללי, כי באמת
יש כאן את העניין הזה של טומאה וטהרה,
והשאלה היא האם באמת מה שאנחנו מדברים על נידה אצלנו היום,
בוודאי שנושא של טומאה וטהרה זה לא נושא שאנחנו עוסקים בו, כי אנחנו יודעים שכולנו,
מה שנקרא תמי מתים, ואין לנו טהרה בינתיים,
עד שיסתדר העניין של טומאה וטהרה בצורה מושלמת, על ידי טהרה,
על ידי פרה אדומה, וכל הדברים הקשורים לזה.
ואנחנו באמת, כשמדברים על העניין של נידה,
אנחנו לא מדברים במושגים של טומאה וטהרה, אלא מדברים עליה במובן של האיסור של אישה לבעלה,
שהיא נידה,
שזו פרשה כאילו בפני עצמה, יש פרשת טומאה של נידה,
ויש פרשת איסור של נידה לבעלה בפרשה של אחרי מות.
יש קודם בפרשיות תזריע המצורע, ויש אחר כך בפרשת אחרי מות.
הראשונה עוסקת בעניין של הטומאה, השנייה עוסקת בעניין של האיסור.
עכשיו, כשאנחנו מדברים לגבי עניין של טומאה וטהרה אנחנו רואים פה בסוגיה,
בגמרא, בהמשך שיש בטומאה וטהרה הלכה מעניינת
שלומדים מסוטה.
לומדים מסוטה, הגמרא מביאה את זה אחר כך בעניין של, בדף ג', זו גמרא פה, בדף ג',
וזו גמרא במסכת סוטה בדף כ"ח, ציינתי את זה בדף המקורות,
שעניין של טומאה,
יש דין מיוחד שספק טומאה מחמירים בו,
ואפילו בספק ספקה
מחמירים בו ואומרים שזה נלמד מסוטה.
סוטה זה בעצם לא שאלה של טומאה,
אלא זה שאלה של איסור אישה לבעלה.
רק מחמירים בה בספק
ואפילו בספק ספיקה.
הגמרא אומרת, וההלכה היא לגבי סוטה, שעשו את הסוטה, את הספק שלה, כוודאי.
אבל ממנה,
היות שהתורה נקטה בית דין של סוטה, הלשון של טומאה,
אז ממילא מכאן אנחנו לומדים שגם בטומאה שאיננה קשורה לסוטה, טומאה וטהרה, בהלכות טומאה וטהרה,
כשיש שאלה או ספקות בטומאה וטהרה,
אז אומרים שעשו ספק כוודאי.
וכאן ממילא השאלה נשאלת
לגבי איסור של נידה לבעלה, שיש ספק
האם מחמירים או לא מחמירים,
כי לחורא האם אנחנו יכולים להגיד
שלומדים מסוטה,
אז ממילא לומדים בטומאה כמו בסוטה, שעשו ספק כוודאי,
אז ממילא באמת זה גם יהיה קשור לאיסור של נידה,
כי נידה היא דין של טומאה.
זאת אומרת, אם אני רואה את העניין הזה של איסור נידה כחלק מדיני הטומאה והטהרה,
אז זה באמת לכאורה צריך להיות ככה.
לכאורה ככה יוצא מלשון הרמב״ם, אני מתכוון, מלשון הרמב״ם בהלכות הרגילות של הלכות איסורי ביאה, כפי שסימנתי פה בדף המקורות.
אפשר בהחלט לראות שהרמב״ם נוקט, כשהוא מדבר על איסור אישה לבעלה בנידה,
הוא קורא לזה טומאה.
קורא לזה טומאה, זה כל הזמן הוא נוקט בלשון טומאה.
ולכן באמת אפשר להבין שיהיה לזה דינים והגדרות של טומאה.
ואם אנחנו אומרים שלגבי טומאה וטהרה יש גדר של חומרה גדולה בספק,
אפילו בספק ספקא כמו בסוטא,
אז ממילא זה יהיה משפיע גם על איסור של נידה לבעלה.
לעומת זאת, ציינתי פה בדף המקורות
את התוספות במסכת בבא קמא,
יש תוספות במסכת בבא קמא בדף י"א,
הוא שואל שם שאלה מצוין פה, בדף המקורות,
מי שירצה בוודאי כדאי לעיין שם,
התוספות מדברים על עניין הזה של איסור של נידה,
הוא כאילו שואל,
כאילו יוצא שם שלא מחמירים בספק.
ואז שואלים התוספות למה לא מחמירים בספק? הרי צריך להיות הדין,
כמו בטומאה וטהרה שמחמירים בספק כפי שלמדנו מסוטה.
אומרים התוספות, לא, הסוגיה שם לא מדברת על טומאה וטהרה, אלא מדברת לאוסרה על בעלה.
ומדובר שם על אישה שהיא בטומאת נידה בצורה של הפלה,
בצורה, עניין של דיני יולדת ומפלת,
אבל זה בעצם אותה מסגרת.
ושם התוספות אומרים שלא מחמירים
בגלל שלא מדובר על הטומאה וטרה, אלא מדובר לאוסרה על בעלה.
רואים מכאן ששיטת התוספות הייתה,
או היא כזו,
שיש הפרדה באיסור נידה בין דין טומאה לדין נידה.
דין נידה בתור איסור על בעלה, זה לא הדין של הטומאה.
ונראה לי שזו באמת מחלוקת
שיש לה השפעה גם בגדרים אחרים ובדברים אחרים.
כי אחד הנושאים
שבאמת מתוך כך, או בלי קשר לכך, אבל זה בסופו של דבר כן קשור,
זה הדיון שצריך לדון בו לגבי איסור נידה.
האם איסור נידה,
אנחנו יודעים, עניין של גילוי עריות.
וזה באמת, כפי שאמרתי בפרשת אחרי מות,
בתורה אנחנו רואים את האיסורים של כל איסורי העריות של קרובות וקרובים,
כל מה שקשור לשם.
גם נידה נזכרת שם,
אבל באמת לא כל כך ברור האם באמת אפשר להגיד שנידה היא כמו כל העריות.
כשמתבוננים בדבר, אז יש באמת הבדל בין איסור נידה לבין כל איסורי העריות הנזכרים שם.
אני יכול למנות שלושה הבדלים.
הבדל אחד,
שבנידה יש תפיסת קידושין.
באריות הנזכרות שם אין תפיסת קידושין.
אין תפיסת קידושין.
זאת אומרת, מי שרוצה לקדש, כאילו מקדש את אחותו ואת כל אלה הדוגמאות שנזכרות שם, קידושין לא תופסים.
אבל מי שמקדש אישה בנידתה, קידושין תופסים.
הבדל שני,
באיסור גילוי אריות, בכל האריות המנויות שם,
אז אם מישהו בא על אחת מהאריות האלה, אז הבן הוא ממזר.
יש שם דין ממזר.
מי שבא על הנידה
שהיא לא נתערה,
אז הוא לא, אבל עד הוא לא ממזר.
אז הנה הבדל שני.
הבדל שלישי,
שיש טערה.
זאת אומרת, כל האיסורי עריות זה איסורים מוחלטים.
אי אפשר, הוא לא יכול לשנות את זה.
יש אומנם אחות אשתו,
שאם אשתו מתה, שהאחות מותרת, אבל זה לא שהוא יכול להתיר את האחות. אם קורה שהיא מתה, אז יש היתר.
אבל באופן רגיל זה איסור עולמי.
כל האיסורים האלה זה איסורים מוחלטים,
בעוד שאיסור של נידה הוא לא איסור מוחלט, הוא איסור שמתירים אותו.
זאת אומרת, שלושת ההבדלים האלה אולי נותנים לנו איזושהי יכולת הבחנה,
שזה לא בדיוק איסור של עריות,
אלא באמת זה איסור אחר.
למהי נפקא מינה, למשל?
נפקא מינה יכולה להיות בשתי שאלות מאוד חשובות.
שאלה אחת, האם יש גדר?
אנחנו יודעים שאין דבר שבערווה פחות משניים.
אז השאלה אם אפשר לדון על דינים של נידה על ידי עד אחד.
על ידי עד אחד.
כי הכלל הוא שעד אחד נאמן בייסורים,
אבל בדבר שבערווה אין דבר שבערווה פחות משניים.
אז השאלה אם יש אפשרות לדון על הנידה על ידי עד אחד.
אנחנו יודעים שהגמרא לומדת בעצם עד אחד בייסורים, דווקא לומדים מנידה,
מזה שכתוב וספרה לה.
זאת אומרת שהאישה נאמנת על הספירה.
וזה בעצם אומר שזה כאילו נידון לא כשאלה של אריות, אלא שאלה של איסורים.
ויש שם תוספות בגיטין, כפי שמצויים, לדף המקורות,
שממנו אפשר ללמוד שתוספות סוברים שבאמת
היא לא נחשבת כדבר שבערווה.
זה באמת דבר מעניין,
שהיא באמת גדר של איסורים, גדר של איסור, לא דבר שבערווה.
זאת אומרת, יש כאן איזושהי הפרדה עצומה וגדולה
בין העניין של נידה לבין שאר האריות.
שאלה שנייה,
לא פחות משמעותית ואולי אפילו יותר,
זו השאלה, אנחנו יודעים שבכל הדברים שבתורה פיקוח נפש עדיף,
ואנחנו אומרים שיעבור ואל ייהרג, חוץ משלושה דברים שהם גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה, זאת אומרת גילוי עריות.
כאשר יש שאלה של גילוי עריות,
אז הדין הוא שייהרג ואל יעבור.
מה עם הנידה?
אם אדם,
אונסים אותו ויש לו שאלה של פיקוח נפש ולגבי
נושא של נידה, כל מיני מצבים יכולים להיות, עניינים של רפואה, דברים האלה יכולים, אפשר להבחין בשולחן ערוך ביורה דעה.
סימנתי בדף המקורות בסימן קצ"ה בדברי המחבר, אבל בדברי הערימה והשח שם בצורה מפורשת.
הם באמת סוברים,
זה דעת הבית יוסף,
שגם בנידה יש דין של ייהרג ול יעבור.
זאת אומרת שזו אותה שאלה של עריות, אז זאת אומרת שיש כאן איזו מין שיטה ברורה שאומרת שבאמת יש פה גדר של גילוי עריות.
השאלה אם זו מתאים לשאלת התוספות, שאומר שזה לא נקרא דבר שבערווה.
בכל אופן, צריך לדעת
שיש מי שסובר שאין דין של ייהרג ולא יעבור בעניין של נידה.
זאת אומרת שנידה היא סוג אחר.
על זה היא ככל האיסורים שבתורה, ואם פיקוח נפש דוחה שבת, אז פיקוח הנפש גם דוחה נידה.
יכול להיות.
יש מי שאומר ככה לפחות, זה לא בש"ח שסימנתי,
זה מופיע, הדעה הזו מופיעה,
לא ציינתי את זה בדף המקורות כי זה ספר נדיר ולא מצוי,
זה נקרא שו"ת פני יהושע,
זה מובא גם באנציקלופדיה התלמודית, מי שירצה יראה שם
בנושא הזה, הוא מביא שם את הדעה הזו,
שהוא באמת,
שו"ת פני יהושע זה הסבא של הפני יהושע המוכר לנו,
והוא כותב שם באריכות גדולה את הדעה הזו שכפי שכרגע סימנו אותה,
שעניין של נידה זה לא דין של עריות,
זה דין של איסור.
ואם יאמר אין דין של יהרג ועל יעבור מדין של נידה.
זה אומר שיש פה בעצם שתי שיטות.
ואני חושב ששתי השיטות האלה כאן קשורות לשתי השיטות שהזכרנו מקודם.
נראה לי שיש היגיון רב לחבר בין הדבקים.
דהיינו, התחלנו מקודם ואמרנו האם הדין של נידה הוא כמו דין של טומאה,
או שזה באיזשהו מקום משהו נפרד. התחלנו בשאלה אחת והגענו לשאלה שנייה.
וייתכן מאוד שיש קשר בין הדברים.
כי מי שרואה את הקשר של נידה, שזה בעצם חלק מדיני טומאה,
אז זה באיזשהו מקום, אם האיסור של נידה קשור לאיסור של טומאה,
אז אנחנו, כפי שאמרנו, המקור של הטומאה בקטע הזה, זה מה שנאמר אצל הסוטה, שהיא טמאה.
זאת אומרת, לומדים טומאה מסוטה.
אז אם אתה בא ואומר שהנידה יש בה גדר של איסור שהוא בעצם איסור של טומאה,
אז זאת אומרת שאתה מחבר את העניין של האיסור של הנידה לגמרי ל"איסורי העריות" שנקראים טומאה.
האיסור העריות, החמור ביותר, זה באמת סוטה.
זה באמת האיסור של סוטה, שאצלה המושג של טומאה הוא החלטי,
השאלה למה זה נקרא טומאה,
כי ברגע שיש הפרה של חיים של הקדושה בבית,
ההפך מזה זה טומאה.
לכן המושג של טומאה נדבק במושג של סוטה.
וזה הדין, והדין גם של יערי גבל יעבור הוא נלמד בעיקר על אשת איש.
משם לומדים לכל העריות.
אבל מלכתחילה זה נידון לגבי זה.
ואם דין של נידה זה דין של טומאה, אז מסתבר שיהיה לזה את אותו דין. כי דין של טומאה שמחמירים,
מאיפה אני יודע שמחמירים?
בספק מדין סוטה.
אז ממש חזרנו בחזרה שנתנו לזה את אותו הדין.
אבל אם דין של נידה זה כמו שתת התוספות בבבא קמא,
שזה לא קשור לדין של טומאה אלא זה כאילו שני עניינים נפרדים, יש דין של טומאה שזה דיני טומאה וטהרה ויש עניין של איסור של אישה לבעלה בנידה אבל זה לא קשור לטומאה,
אז אני יכול לבוא ולומר שכשאני מדבר על האיסור של נידה,
אני לא דן פה באותו היבט של עריות כי זה באמת משהו אחר כפי שאמרנו ואז יכול להיות שאין פה דין של יריג ואל יבוא ובעצם זה הכיוון של אותו ספר שות פני יהושע שהוא באמת ככה אומר
ואז יכול להיות נפקא מינא, גם לגבי, כמו שאמרתי, לגבי עדויות,
וגם לגבי עניין של ייהרג ואל יעבור.
אז זה בכל אופן, כפי שאמרתי,
שאם צריך, יש בדין ייהרג ואל יעבור או לא, זה יכול להיות תלוי בשאלה הזו,
כאשר יש בה, אנחנו רואים בדברי הפוסקים והמפרשים חילופי דעות בזה,
כפי שאמרנו,
"אחד יימר אלוקים שתיים זו שמעתי",
באמת אפשר לראות פה את הגדר באיסור הנידה באמת בשתי צורות,
ושתי הצורות, אלו ואלו דברי אלוקים חיים.
נשאר בזה בינתיים.
כל טוב ושלום שלום.
שלום שלום.
