שלום לכל המשתתפים איתנו בשיעורים,
והיום אני גם רוצה ללמוד משהו שלא בסדר הרגיל של הדף היומי,
אלא בכל אופן, כיוון שאנחנו נמצאים בימי הספירה, בימי ספירת העומר,
אז אני רוצה להתרכז במשהו שקשור להלכות
של מצוות ספירת העומר,
מצווה חשובה וחביבה כל כך,
שראוי לתת לה תשומת לב גם בלימוד ההלכתי שאנחנו עושים,
ועל כך רציתי לדבר מכמה היבטים.
והנקודה הראשונה שעליה אנחנו גם יודעים,
שאפשר לומר ככה, שרוב הפוסקים סוברים,
רוב הפוסקים סוברים שהמצווה בזמן הזה היא באמת רק דרבנן.
שהם מפרשים שהמצווה מלכתחילה מכוונת דווקא לסדר הקורבנות של ממנחת העומר לשתי הלחם אשר בחג השבועות,
וממילא כל המצווה היום אולי איננה משייכת.
והאמת היא שיש לזה סימוכים בגמרא,
מתוך מה שנאמר במסכת מנחות, שם הסוגיה העיקרית שעוסקת בספירת העומר.
שם בגמרא יש דיון, אם מונים גם ימים וגם שבועות,
אז מי שסובר שהמימר שסבר שמונים רק ימים ולא שבועות,
הוא כאילו מנמק ואומר שאין לנו לעשות את הספירה בשלמות כפי שצריך לעשות על פי הדין המקורי,
מפני שהמצווה היום היא רק כזכר למקדש, כך אומר המימר בגמרא,
שהמצווה היא זכר למקדש. מתוך כך אפשר להגיד שהבינו רבים מן הפוסקים שזה דבר מוסכם,
שהמצווה היא זכר למקדש בזמן הזה ולא מעיקר הדין,
אלא יש מחלוקת גם על המצב הזה של קיום המצווה כזכר למקדש,
האם במסגרת הזו ממילא אפשר כאילו לקצר בספירה
ולספור רק את הימים בלי השבועות, או שאף על פי כן סופרים גם את הימים וגם את השבועות גם בתור זכר למקדש.
זה דעה של כולם, בגלל שההלכה למעשה,
אנחנו הרי יודעים שהתקבלה הלכה שסופרים גם את הימים וגם את השבועות ולא רק את הימים בלבד.
אבל מדברי הרמב״ם, בהלכות מדין ומוספים,
שם אנחנו לומדים ממנו שהוא סובר שהמצווה מן התורה גם בזמן הזה.
זאת אומרת שהוא סובר שזה כיפה אולי המחלוקת בגמרא.
מי שסובר שסופרים גם ימים וגם שבועות,
הוא סובר שהמצווה בזמן הזה היא מצווה מן התורה כמו בזמן המקדש.
וממילא אין שום סיבה לשנות את הצורה של הספירה.
ומה שהדין הרגיל שסופרים גם ימי וגם שבועות בזמן המקדש, שייך גם בזמן הזה.
וכאילו יוצא שזה לפי דעתו המחלוקת בגמרא,
שהמימר באמת סבר שזה רק מדרבנן, ולכן הוא אמר שהספירה היא רק של הימים ולא של השבועות.
אבל להלכה למעשה כאילו יוצא שהמצווה היא מצווה מן התורה,
זו דעת הרמב״ם.
הדברים האלה מובאים בצורה הזו בדברי הר"ן,
שמצוין פה בדף המקורות, הר"ן,
כפי שאמרנו, הנושא של ספירת העומר בגמרא,
הוא נמצא במסכת מנחות, בדף ס"ה-ס"ו,
ובצורה מפורטת, גם כן בדברי הראשונים,
בצורה אולי הכי מרוכזת,
זה נמצא בדברי הר"ן בסוף מסכת פסחים, מצוין פה בדף המקורות,
הוא מביא שם גם את הנקודה הזו של המחלוקת בין הרמב״ם לשאר הפוסקים,
האם המצווה היא מן התורה או רק מדרבנן.
ואני תמיד רגיל לומר שהאמירה בזמן הזה שהמצווה היא מן התורה,
זה הפירוש הוא שבגלל שמצוות ספירת העומר הרי נזכרת בפרשת אמור,
פרשת המועדים.
אנחנו היום אומרים את השיעור בדיוק בפרשת השבוע של פרשת אמור.
זאת אומרת שבאמת בפרשה הזו,
שם מדובר על ספירת העומר במסגרת כל פרשת המועדים.
זאת אומרת שבהחלט אפשר להבין שספירת העומר זה חלק
ימי ספירת העומר, זה ימי מועד. כמו שיש מועדים, שלוש רגלים,
ויש חול המועד,
ככה יש גם עניין של ימי הספירה.
וימי הספירה זה ימים מיוחדים, זה לא רק ספירה סתם בעלמא, אלא זה מבטא איזשהו גדר של חשיבות שיש לימים האלה מעבר לימים רגילים. זאת אומרת, ימים רגילים פלוס עם עוד תוספת,
והתוספת הזו באה לידי ביטוי על ידי ספירת העומר.
את הגדר הזה, כשאני לומד,
אני יכול למצוא אותו בכמה נקודות הלכתיות מעניינות.
ככה לדוגמה ראשונה,
דוגמה ראשונה זה עניין של,
אנחנו סופרים ספירת העומר,
אנחנו גם מברכים,
אשר קדישנו מצוותיו וצבענו על ספירת העומר.
אז ישנה שאלה ששואלים הראשונים, שאלת התוספות במסכת מנחות פה,
בדיבור המתחיל המצוין בדף המקורות וזה מופיע גם בדברי ראשונים אחרים כפי שאפשר לראות בדברי הפוסקים ושוב גם בדברי הר"ן שהזכרנו אותו מקודם.
השאלה היא למה באמת הברכה שנתקנה נתקנה רק על ספירת העומר ולא מצאנו שלמשל אישה נידה שסופרת שבעה ימים או שבעה ימים נקיים, אישה נידה וזבה שנאמר עליהם בתורה וספרה,
זאת אומרת שיש לה גם דחורה מצוות ספירה, כאילו אותו דבר כמו ספירת העומר, לא שמענו שמברכת אשר קלשנו את שותה וצבענו על ספירת נידה או על ספירת זבה. לא שמענו כדבר הזה.
בעצם זו שאלת התוספות.
אז התוספות, כאן אנחנו רואים שיש באמת שתי תשובות לדבר.
ושתי התשובות קשורות ממילא להגדרה של העניין.
תשובה אחת אומרת,
וזו תשובת התוספות, היא תשובה כאילו פשוטה כזו.
התשובה הזו אומרת,
שהנידה והזבה אינן מברכות,
מפני שאתה לא יודע אם המצווה באמת תתקיים על ידן באמת לגמרי. למה?
מפני שיכול להיות שכפי שיכול להיות פעמים שהיא תסתור את הספירה,
היא תתחיל לספור, וביום מסוים, בתוך שבעת הימים הנקיים,
יהיה מצב של לא,
יש יום נקי לצורך זה,
ואז אני רוצה שכל הספירה כאילו מתקלקלת.
אז לא שייך, אומרים התוספות, לברך כאשר אתה לא בטוח או היא לא בטוחה שהספירה הזו תתקיים לגמרי. בהחלט אפשרי שהספירה הזו תיעצר באמצע, ואז היא לא תתקיים.
ואם היא לא תתקיים, לכן אמרו שלא לברך. זו תשובה,
אפשר לקרוא לה במושגים שלנו תשובה טכנית כזו.
זאת אומרת, יש כאן איזושהי בעיה טכנית כאילו,
מושג טכני, אבל כאילו שזה מונע את העניין של הברכה.
זו תשובה אחת.
אבל יש גם תשובה אחרת,
וזו התשובה שמובאת על ידי הר"ן בדברים שלו שהזכרתי מקודם בתחילת דבריו במסכת פסחים,
וזה מובא גם על ידי הט"ז בשולחן ערוך בסעיף קטן א', כמדומה לי,
סעיף קטן א' בסימן תפ"ט, שזה הסימן שעוסק בספירת העומר בשולחן ערוך,
והט"ז מביא את הר"ן,
ואז הוא בעצם אומר בקיצור את הדבר הפשוט,
שמצוות ספירה יש רק בספירת העומר,
אין מצוות ספירה לזבה, זאת אומרת,
זה שאישה נידה וזבה צריכות לספור זה לא שיש מצוות ספירה,
אלא באופן ממשי היא צריכה לספור כדי לדעת מתי נגמרים שבעת הימים, זה הפירוש, זה לא איזה מצוות ספירה.
וכאן יוצא באמת שהר"ן בדרך הזו שלו ואתה בעקבותיו הם אומרים שיש פה איזה גדר מיוחד של ספירה.
שהספירה מקבלת איזושהי משמעות מיוחדת של מצוות ספירה, זה לא סופרים בשביל לדעת.
בדרך כלל אפשר היה להבין שסופרים בשביל לדעת מתי נגמר השבעה ימים או מתי נגמרים חמישים יום.
זאת אומרת, אתה סופר כדי לדעת.
כבר אני לא סופר כדי לדעת.
אני סופר כי יש מצווה לספור.
זאת אומרת, הספירה הופכת להיות ערך בפני עצמו,
שעל ידי זה שאני אומר היום כך וכך לעומר,
אני בעצם אומר משהו שהוא חשוב בשביל להדגיש ולהבליט את חשיבותו של היום הזה.
כפי שאמרנו בתחילת דברינו, זה מין יום עם ערך מסוים.
זה יום שיש לו ערך לעצמו בזכות העובדה שהוא כך וכך לעומר, זאת אומרת, שהוא נמצא במדרגה מסוימת,
שדווקא הדברים האלה הם יותר ברורים ומובנים על ידי זה שאנחנו גם שמים לב למידות המצורפות תמיד לספירה, שאנחנו יודעים לפי המידות של חסד, גבורה, תפארת, נצח,
עוד יסוד מלכות, המידות האלה מופיעות בתור איזשהו גדר, בתור דבר מצטרף לספירה. אין זאת, אלא שזה באים לומר על ידי כך שזה לא סתם ימים.
כי אם זה היה סתם ימים, אז מה לתת להם את הגדר המיוחד הזה שקשור לאותן מידות עליונות ויעילאיות?
אז זה בעצם אנחנו רואים כנקודה אחת לגבי מצוות הספירה.
יש גדר אחר, יש כאן הרבה גדרים,
אי אפשר כאן במסגרת שלנו לדבר על הכל,
אבל אני אתן למשל דוגמה להלכה מעניינת שמופיעה בשולחן ערוך בסימן תפ"ט,
סעיף ג'.
בשולחן ערוך אומר, זה מצוין, כמובן בדף המקורות, כל אחד יכול לעיין וכדאי שיעיין,
שם הוא מדבר על כך שמי שמתפלל עם הציבור מבעוד יום,
יש ציבור שמתפלל מבעוד יום.
זה דווקא דבר שיכול להיות בתקופה שלנו,
במקומות שבהם עושים בקבלת שבת בעיקר.
בשעה מוקדמת, כידוע, כאן צריך, הציבור צריך להיזהר לא לספור מבעוד יום ובכל זאת לא לשכוח מצד שני לספור אחר כך. זה דבר שסתם ראוי להזכיר ולציין שאולי בזמן הספירה צריך, כמו שאומרים, להקפיד על זה במיוחד ולא להפסיד את הספירה.
אבל הנקודה היא ששם הוא אומר שמי שמתפלל עם הציבור מבעוד יום והציבור סופר,
אז הוא כאילו באיזשהו מקום סופר עמהם, כתוב שם,
ואחר כך הוא הולך וסופר,
אחר כך הוא יכול לספור אחר כך עם ברכה.
יש כאן איזשהו דבר לא ברור, שהפוסקים באמת דנים על כך, על מה מדובר שם בכלל.
כמו שעטז שם, במקום הזה, אומר,
ההלכה, יש לו איזה ביטוי חריף,
האם השולחן ערוך מדבר, אטו ברשיעי עסקיננו, הוא אומר.
למה זה רשיעי,
שאנשים שעושים ספירת העומר שלא בזמן, ממש מבעוד יום, בעוד יום הרי זה היה עוד היום הקודם, מה פתאום אין סופרים על היום הבא? וזה נכון אפילו לגבי מי שמקבל שבת,
היום הוא בכל זאת עדיין לא היום,
זאת אומרת לגבי זה. אז אתה שואל, אטובר, שיעסקינן? זאת אומרת, זה דבר תמוה בכלל, כל ההלכה הזו. ולכן הנטייה של הפוסקים, גם של הטס שם,
וזה מבואר יותר בביאור הגר"א,
שהוא אומר שמדובר שם על בין השמשות.
מדובר שם על בין השמשות,
זאת אומרת שהיא מצאה ציבור שמתפלל בין השמשות, בין השמשות זה כבר מצב קצת תמיד אחר, בין השמשות הרי נחשב אצלנו כספק יום וספק לילה,
זה הרי בגדר של ספק,
והיות שזה גדר של ספק אז זה כבר לא לגמרי,
זה כבר אי אפשר לקרוא לזה רשייה,
כי זה כבר מין ספק, תופסים פה ספירת העומר במצב של ספק.
במצב של ספק,
בדיעבד אנחנו נגיד שהספירה יצאה ידי חובה,
ולכן בעצם מצד אחד זה כבר כאילו קצת יותר מובן מה הציבור עושה.
אבל מה שכתוב בהלכה הזו, שהאדם אחר כך יכול עוד הפעם לברך ולספור, זה עצמו שוב לא כל כך ברור.
והגר"א מסביר, כי שוב זה לא ברור, כי אם הוא יצא ידי חובה בספירה של בין השמשות ולכאורה הוא יצא כי זה כבר ספק,
אז מתוך ספק זה כבר אי אפשר להגיד שלא יצא ידי חובה,
אז בעצם הוא נקרא שכן יצא ידי חובה,
ובכל זאת אומרים עליו שהוא יכול אחר כך לברך בברכה,
לספור אחר כך בברכה בשעה שכבר ברור צאת הכוכבים.
הגרא משווה את זה, וזה דבר מאוד מעניין,
הגרא משווה את זה שם,
בביור הגרא, שכל אחד יכול כמובן לראות, להלכה של ברכות קריאת שמע.
להלכה של ברכות קריאת שמע, וזה דבר מעניין,
כיוון שברכות קריאת שמע, יש על זה הלכה שהוא מציין שם בשולחן ערוך באורח חיים,
ס"ס, סעיף ב' באורח חיים,
ושם מדובר, שמה מדובר על מי שאמר קריאת שמע בלי לברך,
בלי להגיד ברכות קריאת שמע.
אז יש כאילו שתי הלכות שם,
בהלכה עצמה יש שני שלבים.
שלב אחד אומר שיהיה, שלב אחד אומר
שיברך בכל זאת אחר כך את הברכות גם בלי קריאת שמע,
ויותר טוב כתוב בשולחן ערוך עצמו שיחזור ויקרא קריאת שמע ויברך.
הגראה באמת בדימוי מעניין,
משווה את העניין הזה לזה.
זאת אומרת שכאן זה אותו דבר, והמתבונן לרגע יכול להתבונן ולומר האם זה באמת כל כך מובן הדימוי הזה לדימוי הזה, כי הלכור ברכות קריאת שמע הן לא בדיוק כמו הברכה של ספירת העומר.
ברכת ספירת העומר, אנחנו תופסים אותה כברכה לכאורה, כשזו ברכת המצוות.
יש מצווה לספור, אז מברכים ברכה.
אז אם כבר יצאת ידי החובה, אז מה שייך לברך?
בברכות קריאת שמע זה לא מגדירים את זה כהגדרה של ברכת המצוות, אנחנו לא אומרים אשר קידישנו במצוותיו וציוונו לקרוא קריאת שמע, אלא ברכות קריאת שמע זה תקנה של ברכות שמלוות את הספירה,
זה תקנה של ברכות שמלוות את הספירה, סליחה, את הקריאת שמע, מלוות את הקריאה והברכות האלה בעצמן הן כאילו תפילה בפני עצמן,
תפילה בפני עצמן, ככה בעצם זה יוצא,
לכן שם זה גם כאילו מובן יותר שאף על פי שכבר יצאתי ידי חובת קריאת שמע, בכל זאת נברך עוד פעם,
ובכל זאת אפילו יקרא עוד פעם קריאת שמע עם הברכות, כי זה גדר של תפילה שהוא לא קיים אותה בשלמותה.
אז זה לא כל כך ברור, ההשוואה הזו,
היא בעצם אומרת שהגראפו נותן לנו איזשהו רמז מעניין לאיזה כיוון שהוא בעצמו מסתפק בדבר, צריך לומר את זה,
שהברכה בספירת העומר היא משהו מהסוג הזה.
ואז זה בעצם שוב חוזר למה שאמרנו,
שספירת העומר זה לא סתם סופרים כדי לדעת,
אלא סופרים כדי לתת איזשהו ביטוי ליום. ואז כשאתה רוצה לתת ביטוי ליום בצורה שיש לו גם ערך של קדושה,
כאן הברכה משמשת כאילו איזשהו דבר נוסף. זה לא סתם ברכת המצוות לפני שעושים מצווה, אלא לברכה יש תפקיד.
מפני שברגע שאתה עושה את הספירה, כי אם אני סתם סופר, ישאלו אותי מה התאריך היום, אז כל אחד יסתכל בלוח ויגיד את התאריך.
זה לא סתם אומרים את התאריך,
אלא התאריך זה חלק ממה שקידישנו במצוותיו וציוונו.
זאת אומרת שהברכה מקבלת פה משמעות של ברכת המצוות, אפשר להגיד, ברמה יותר גבוהה וחזקה מאשר סתם, נגיד סתם, אף פעם זה לא סתם,
אבל זה לא איזה משהו כאילו ברכת המצוות בלבד,
אלא זה משהו שהוא נותן איזשהו גיבוי של קדושה לספירה.
ולכן הברכה פה היא מקבלת איזשהו ערך,
כמו הברכות של קריאת שמע,
אם הגר"א משווה את זה לקריאת שמע,
משמע שהוא רואה פה איזשהו דימוי מסוים.
וזה מחזיר אותנו שוב אל אותו גדר שאמרנו
לגבי הברכה של ספירת העומר, או יותר נכון לגבי כל המצווה המיוחדת הזו של ספירת העומר,
שהיא לא איזה דבר טכני אלא משהו גדול יותר,
שמוסבר בעיקר, אני חושב, בעיקר לפי שיטת הרמב״ם,
שגם בזמן הזה, כשאין קורבנות,
המצווה נשארת מדאורייתא כמו כל המועדים, זה חלק מפרשת המועדות.
אז זה, אני חושב, הלימוד שאפשר ללמוד כרגע בדבר מיוחד שקשור למצווה הזו של ספירת העומר. וממילא יש עוד דברים, אבל אנחנו,
כדרכנו, לא אומרים את הכל במסגרת הזו.
אז קולטו ושלום שלום.
שלום.
שלום.
