שלום לכולם, נאום אנחנו בשיעור הזה, נאמר בכל אופן בשבוע של פורים,
לכן ראיתי לנכון לשנות מן הסדר וללמוד שיעור על סוגיה, אחת מן הסוגיות של פורים,
וכמו שאומרים, מעניינה דיומא.
והנושא שאני בחרתי לדבר בו,
נושא מאוד מסובך,
אני הייתי אומר, ואפילו מורכב,
אבל ננסה בכל אופן לעשות בו איזשהו סדר,
כאשר באמת הכותרת היא,
כותרת של השיעור, אפשר לומר, כותרת מעניינת, מיוחדת במינה,
כאשר היא מציגה את השאלה האם אפשר לברוח מפורים.
כי פורים באמת הוא חג מיוחד.
הוא חג מיוחד בזה שאין לו אח ורע בחגים אחרים,
שיש דבר כזה שהחג, מחולקים לימים.
יש את היום של 14, שזה פורים של רוב העולם,
שחוגים את פורים, הפרזים, כפי שזה נקרא,
ויש את היום של המוקפים, זה יום של ט"ו,
זה יום של המוקפים.
ואז זה דבר, כמו שאני אמרתי, לא שגרתי,
כי באמת בדרך כלל כל ישראל יש להם את החג באותו יום.
אולי זה גוף העניין, רגילים לומר שהצורך לקיים את החג לא ביום אחד, גם כדי להראות שזה בסופו של דבר היה חג אולי של הגלות,
שלא חג של עם ישראל בארץ ישראל, ולכן יש בו איזשהו ניסיון לתת את התחושה של פירוד שהוא באמת קיים בסופו של דבר, או פיזור, כמו שנאמר, יש לו עם אחד מפוזר או מפורד,
צריכים להביא לידי אחדות,
אבל יש פירוד ופיזור,
והפיזור הזה בא לידי ביטוי אפילו בקביעת הימים של פורים,
יום י"ד ויום ט"ו, ואז ממילא באמת נשאלת השאלה,
האם אפשר, כפי שאני קורא לזה, לברוח מפורים.
אז כמובן שאי אפשר לדון בזה בלי לראות את הדברים מעיקרם,
והנושא כפי שהוא מתפתח,
קודם כול בגמרא,
בפסכת מגילה, כמובן,
בדף י"ט עמוד א',
בדף י"ט עמוד א', אנחנו רואים את המשנה,
ומתוכה אנחנו נצטרך באמת לברר את השאלה, כפי שאמרתי, אם אפשר לברוח, אבל יש בעצם,
השאלה היא כפולה: האם שייך להגיד שאדם יהיה פטור מפורים בכלל,
על ידי תמרון בימים, דהיינו שיהיה ביום הראשון של יום י"ד יהיה בעיר המוקפת וביום השני יהיה בעיר הפרוזה,
ואז יצא שכאן הוא לא חייב וכאן הוא לא חייב אולי,
ויש מצב הפוך
שבאמת שייך לומר שהוא יהיה ביום, להפך, הוא ינהג פעמיים,
הוא ינהג יומיים, גם ביום הראשון וגם ביום השני,
פעם הוא יהיה בעיר ואחר כך הוא יהיה במה שנקרא בלשון המשנה הכרך,
יש עיר וכרך.
והמשנה מדברת לא בדיוק על זה,
אבל מתוכה אנחנו כמובן יכולים איכשהו ללמוד את הדברים ולעיין בהם.
המשנה בעצמה, אם אני קורא את המשנה בין עיר שהלך לכרך
ובין כרך שהלך לעיר,
אם עתיד לחזור למקומו, קורה כמקומו.
זאת אומרת שההליכה לא משפיעה על מצבו הקבוע,
המוחלט,
ואם לאו, קורה עימהם. זאת אומרת, אם הוא לא עתיד לחזור למקומו,
אז הוא משנה כאילו סטטוס וישנה את עצמו ממקום למקום.
זה בעצם מה שכתוב במשנה,
שהדברים טעונים בירור, והנה יש לנו את הגמרא,
וכאן יש לנו באמת, כשלומדים את העניין, יש את הגמרא בבבלי,
יש את הגמרא בירושלמי,
יש לנו את הגמרא בבבלי עם פירוש רש"י ועם דברי הראש,
והדברים בסופו של דבר נמצאים,
אפשר לומר, בחילוקי דעות מסוימים, כפי שאולי נתבונן בהם.
עיקר הדגש בגמרא בבבלי, מה שעומר רבא לא שנו,
אלא שעתיד לחזור בליל י"ד אבל אין עתיד לחזור בלילי ארבע עשר, קורה עימה אין.
זאת אומרת, מה זה נקרא לחזור או לא לחזור?
לחזור הכוונה בלילה,
דהיינו עוד לפני שיהיה אור יום.
אבל אם הוא עתיד לחזור רק אחרי אור יום, אז הוא כבר מקבל את הדין של המקום החדש.
וזה מה שנקרא, רב האומר מנא אמינא להו דורש דרשה שנקרא פרוז בן יומו נקרא פרוז.
זאת אומרת,
יש לנו פה איזה חידוש בגמרא שאולי באמת הוא לא היה מובן מאליו,
מפני שהמושג בדרך כלל בין עיר ובין כרך זה מי שהוא תושב העיר, אז הוא תושב העיר, אז גם אם הוא נוסע למקום אחר, נגיד מי שגר בעיר תל אביב,
אם הוא נוסע לירושלים,
אז מה, בגלל זה הוא הופך להיות בין העיר ירושלים, שהיא עיר מורכפת חומה?
הוא בא לטייל, הוא בא לבקר.
אז האם זה משנה?
כאן אנחנו רואים, ולהפך כמובן,
מלכתחילה לא היינו אומרים מה שרבא אומר,
אלא היינו אומרים שבין עיר הוא בין עיר ובין כרך הוא בין כרך.
אבל רבא מחדש לנו חידוש שפרוס בן יומו נקרא פרוז,
שגם על ידי יום אחד הוא נקרא מקבל את הדין של פרוז, וזה כמו שאמרנו חידוש.
ואז הוא ממשיך ואומר שגם מוקף בן יומו גם כן נקרא מוקף.
פרוז בן יומו נקרא פרוז,
מוקף בן יומו נקרא מוקף.
באמת, אם נתבונן בדבר, בירושלמי,
אני, כפי שנראה לי שבהחלט יש מקום לדייק שירושלמי,
כמצוין בדף המקורות, במסכת מגילה, דברי הירושלמי פה הם דברים מאוד בסיסיים וחשובים,
וכל הסוגיה הזו באמת לא משמע שהולכים עם הסברה של פרוז בין יומו ומוקף בין יומו, אלא אין דבר כזה פרוז בין יומו, מוקף בין יומו,
אלא זה הולך, כמו שאמרנו, בן אדם הוא קבוע במקומו, גם אם הוא נוסע למקום אחר, וזה לא משנה את מקומו, את כתובתו.
זה לא משנה.
בירושלמי לא נראה שסוברים ככה,
אלא שם כשמדובר על השינוי,
ההליכה ממקום למקום, כשמדובר במשנה,
מדברים על עקירה ממקום למקום. זאת אומרת, הוא עוקר את מקומו, משנה, עובר דירה.
הוא לא סתם נוסע לטייל, אלא עובר דירה. אז זה בירושלמי כדבר שנראה שונה ממה שכתוב פה בבבלי. אבל אנחנו הולכים עם הבבלי, מפני שההלכה היא דווקא כן, כדברי הבבלי,
שבאמת פרוז בן יומו נקרא פרוז.
וכאן מתברר מתוך הדבר מחלוקת בין רש"י לראש.
כי באמת בגמרא עצמה אנחנו נראה פה שהגמרא אומרת שיש פרוס בין יומו נקרא פרוס, ומוקף בין יומו נקרא מוקף.
רש"י, כשהוא מפרש את זה, הוא מפרש את זה רק לגבי חיוב.
דהיינו, פרוס בן כרך,
הוא מתחיל דווקא עם בן כרך שהיה בעיר ביום י"ד,
הוא נקרא פרוס בין יומו שמתחייב להיות כבני העיר.
ולהפך, פרוז שהיה ביום ט"ו בעיר המוקפת חומה,
הוא נהיה מוקף
בין יומו.
זה לפי רש"י.
הראש אומר שמלכתחילה בדברי רבא משמע שהדיון הוא דווקא על יום י"ד בלבד.
ואז גם מה שנאמר פרוז בין יומו וגם מה שנאמר מוקף בין יומו מתכוון באמת ליום י"ד.
ואני אסביר.
מה שנאמר פרוץ בין יומו, אז בעניין הזה אין הבדל בין רש"י לבין הראש.
זה שהוא נמצא בעיר בין הכרך ביום י"ד לפנות בוקר,
דהיינו הוא לא הלך בלילה מקודם, הוא לא הלך מקודם, אלא נשאר בעיר,
שאינה מוקפת חומה, נחייב אותו בכל מצוות הפורים ביום י"ד.
אבל מה יהיה אם בן העיר נמצא,
להפך, ביום י"ד
בעיר המוקפת חומה?
כאן רש"י לא אומר שהוא נהיה מוקף בין יומו, כי לכאורה יכולנו לומר,
יכולנו לומר, והראש באמת אומר.
הראש אומר שעל זה מדובר שהוא מוקף בין יומו.
מוקף בין יומו מדובר גם כן לגבי מקביל למה שנאמר על פרוס בין יומו.
פרוס בין יומו ביום י"ד, מוקף בין יומו גם ביום י"ד.
מה הפירוש מוקף בין יומו ביום י"ד?
אז הפירוש לפי הראש, שכיוון שהוא נמצא ביום י"ד,
אז ממילא מצוות הפורים שלו היא דווקא יום ט"ו. זאת אומרת, זה משפיע עליו
שהוא יצטרך לעשות פורים ביום ט"ו.
ואז הראש אומר, אפילו אם הוא בסופו של דבר יחזור
ביום ט"ו, הוא כבר לא יהיה בעיר המוקפת חומה.
אבל זה שהוא היה בעיר הזו, המוקפת,
לפנות בוקר ביום י"ד, עושה אותו למוקף
בין יומו, שזה מחייב אותו לקרוא את המגילה ביום ט"ו.
ביום ט"ו, אפילו אם הוא כבר נמצא בעיר.
ואת זה רש"י לא סובר.
ככה זה נראה פה, שרש"י את הפרט הזה לא סובר.
רש"י סובר שמוקף בין יומו, מה שנאמר פה, זה רק לגבי זה אם הוא נמצא ביום ט"ו בעיר המוקפת,
שאז הוא מתחייב.
אבל מי שנמצא בעיר,
דהיינו, בן כרך שהיה בעיר
ביום י"ד,
אומר רש"י הוא לא נהיה מוקף בין יומו. זה לא נקרא מוקף בין יומו,
כיוון שהוא נמצא ביום י"ד,
ביום י"ד במוקפים אין להם גדר מיוחד,
זה בעצם נחשב ליום טוב במובן מסוים, אבל זה לא יום של פורים,
אז ממילא הוא לא מתחייב בעניין הזה בכלל.
מה הדין שלו באמת?
לא כל כך ברור,
אבל באופן פשוט לפי רש"י צריך לומר שמי שבן עיר שיהיה בעיר מוקפת חומה ביום י"ד,
כאן יהיה הבדל אם הוא בן עיר
אז כאן, כיוון שהוא לא נהיה מוקב בין יומו להפקיע את עצמו מהמצווה,
אז הוא התחייב במצוות פורים ביום י"ד, אף על פי שהוא נמצא בכרך.
אבל רק מי שנמצא בכרך, בתור בן כרך ממש,
הוא באמת פטור, כיוון שמבחינתו לא התחיל החיוב.
כאן יהיה הבדל, זאת אומרת, כשנמצאים בעיר מוקפת חומה, מי שנמצא בה בתור אורח,
לפי רש"י,
החיוב שלו ממשיך להיות ביום י"ד,
ומי שנמצא בן כרך עצמו,
אז החיוב שלו יהיה רק ביום ט"ו,
וזה באמת מה שיוצא לפי רש"י, ומה שאין כן לפי הראש,
שכולם יהיו באותו סטטוס.
כל מי שמגיע לעיר ולכרך ביום י"ד לפנות בוקר,
הוא מקבל את המעמד של בן כרך,
שהחיוב שלו הוא בט"ו, אף על פי שהוא אפילו למחרת כבר אולי לא יהיה שם.
זה דעת הראש מול דעתו של רש"י.
בכלל בעצם כשרוצים ללמוד את העניין הזה זה בעצם קצת
אפשר להגיד
שמצד אחד אלה שני ימים אבל באמת אולי הם לא בדיוק אותו דבר.
יום י"ד בהחלט אפשר לומר שזה יום פורים של כל העולם.
זהו היום של פורים.
יום ט"ו זה יום
זה יום שקבעו אותו בתור תקנה מיוחדת לערים המוקפים.
אולי זה רק מצד ההימצאות במקום מתחייבים,
ולא שזה נחשב לפורים בדרגה שווה.
יש לזה למשל שתי נפקא'מינות מעניינות.
את שתי הנפקא'מינות אנחנו לומדים בירושלמי דווקא.
בירושלמי מובאות שתי שאלות הלכתיות.
שאלה אחת היא, האם בן עיר יכול להוציא ידי חובה,
נמצא בעיר בכרך, בט"ו,
האם הוא יכול להוציא ידי חובה את אלה שנמצאים בכרך, אין להם מישהו שהיא בעל קורא.
אז יש בעצם שתי שאלות בשני הצדדים,
האם בן כרך יכול להוציא את בני העיר ביום י"ד,
והאם בן העיר יכול להוציא את בני הכרך ביום ט"ו.
הירושלמי יוצא,
הירושלמי נאמר,
שלגבי האפשרות האחת,
דהיינו, שבן הכרך יוציא את בני העיר, אז הוא באמת מוציא.
כי הכלל הוא בלהוציא ידי חובה,
הכלל הוא שמי שמחויב בדבר יכול להוציא גם את האחרים,
אפילו שהוא בעצמו כרגע לא יוצא.
וזה בן כרך, ביום י"ד, נחשב מחויב הדבר, כי זה פורים של כל העולם.
בעוד שבהפוך,
ביום בן עיר, אם יכול להוציא ידי חובה את בני הכרך,
כאן אנחנו רואים בירושלמי שזה כאילו בוודאי שלא.
מקרה אחד, בעצם כשאמרתי שכן, זה כאילו ספק,
והמקרה השני של בן כרך, אם יכול להוציא את בני העיר,
שם נאמר בירושלמי שזה פשוט,
סליחה, בן העיר, אם יכול להוציא את בני הכרך,
ברור שלא,
כי בין עיר ביום ט"ו אין לו בכלל את המצווה.
זאת אומרת שהמצווה של ט"ו היא שונה,
היא לא מצווה של כל העולם, אלא היא מצווה מצד ההימצאות במקום.
אז מי שנמצא במקום חייב, מי שלא נמצא במקום לא שייך, זה אולי מתאים לשיטת רש"י שאמרנו.
שמי שנמצא במקום שייך, מי שלא נמצא במקום לא שייך.
אבל זה דין של יום ט"ו, לעומת זה את יום י"ד גם מי שלא נמצא במקום הוא שייך.
אומנם הוא קורא בט"ו, אבל הוא שייך.
זו דוגמה אחת
להבדל בין יום י"ד ליום ט"ו. ועוד הבדל,
זה נאמר גם בירושלמי,
אם מישהו קרא מבני הכרך ביום י"ד בטעות או באיזושהי סיבה,
אז הוא יצא ידי חובה, הוא לא יכול כבר למחרת לקרוא ברכה.
זאת אומרת שהוא כבר יצא ידי חובה בקריאת המגילה ביום י"ד. כי הקריאה של יום י"ד, אפשר להגיד, היא כללית
מעל כולם, בעוד שהקריאה ביום ט"ו היא יותר מקומית,
היא קשורה יותר למקום מצד ההימצאות במקום. וזה נראה ההבדל דווקא לפי רש"י,
שבאמת עושה את ההבחנה הזו,
שמוקף בין יומו יהיה מוקף בין יומו רק מצד מי שמתחייב, כיוון שהוא נמצא ביום ט"ו,
והוא לא ייפטר ביום י"ד מצד מה שהוא היה ביום י"ד,
הוא לא ייפטר בתור כאילו שהוא מוקף.
רק הראש אומר, זה לפי הראש משמע ששתי הצדדים הם שווים.
עכשיו באשר למה שדיברנו.
בירושלמי עצמו נאמר שיש אפשרות שאדם יתחייב פעמיים ויש אפשרות שייפטר בכלל.
יש דבר כזה.
בירושלמי רק מדברים על מי שעוקר את מקומו.
זאת אומרת, נגיד בן כרך שיוצא, עוקר, עובר דירה. מתי עובר דירה?
בליל ט"ו.
ביום י"ד הוא היה במקומו בכרך, אז לא חייבים, כי הוא היה בן כרך.
הוא יוצא החוצה, עוקרת הדירה מתי?
בתפר שבין יום י"ד ליום ט"ו,
והוא יוצא שביום ט"ו הוא כבר מגיע לעיר.
אז כתוב בירושלמי שנפטר מכאן או מכאן.
זה מה שכתוב בירושלמי.
ולהפך, אם בן עיר עקר את מקומו,
דהיינו, עקר את מקומו לגמרי,
ביום י"ד לקראת יום ט"ו,
אז הוא מתחייב פעמיים, גם זה החידוש,
שיש מצווה כזו שאפשר להתחייב פעמיים,
כאילו אותו דבר.
שתי השאלות האלה בירושלמי הן מבוררות כשאלות
שנובעות מהעובדה שהיו מדברים על עקר את מקומו.
זאת אומרת שהוא ממש עזב את המקום,
עובר, הוא עכשיו לא בן כרך, הוא בן עיר.
עכשיו הוא לא בן עיר, עכשיו הוא בן כרך.
ממש שינה את כל מעמדו, כל מקומו ודירתו.
השאלה היא, האם אנחנו נגיד את הדברים האלה גם לפי ההגדרות של הבבלי,
שם אנחנו מדברים על פרוז בן יומו ומוקף בן יומו,
האם גם נאמר דבר כזה שיהיה אפשרות להתחייב פעמיים ולהיפטר פעמיים? זו באמת שאלה גדולה.
אם אפשר להתחייב פעמיים,
דהיינו אדם יהיה בן עיר ואחר כך יצא
לכרך,
כמו שאצלנו מצוי מאוד,
הוא בא לירושלים ליום ט"ו,
לכאורה מתחייב פעמיים, כי עכשיו הוא מוקף בין יומו. יש דבר כזה מוקף בין יומו בבבלי.
אבל להפך,
מישהו שהיה בעיר ועכשיו הוא יוצא,
מישהו, סליחה, מישהו שהיה בכרך ויוצא עכשיו לעיר.
כשהוא היה ביום י"ד בכרך,
אז הוא לא קרה.
למה הוא לא קרה? כי הוא לא היה חייב.
אבל אם הוא יצא עכשיו
ביום יט"ו, בליל ט"ו, הוא יוצא לכיוון של העיר, יוצא מן הכרך,
אז עכשיו אין מה שיחייב אותו, כי הוא לא נמצא בכרך.
זה דווקא מתאים לשיטת רש"י,
שיכול להיות דבר כזה.
דווקא באופן הזה, דהיינו, כשהוא בן כרך,
כשהוא יוצא לעיר בליל י"ד.
לא שהוא הוכר את דירתו אפילו, אלא יוצא.
אבל נאמר בן עיר שעושה את הקונסים האלה והוא ביום ט"ו, ביום י"ד, מחליט להיות בכרף,
האם הוא יכול להיפטר? דווקא לפי רש"י אמרנו שלא.
כי בן עיר, היות שבהיותו בן עיר, הרי הוא לא נהיה מוקף בין יומו ביום י"ד בשביל להיפטר.
הוא לא נהיה, אלא להפך,
אנחנו אומרים שהוא נהיה,
נשאר בן עיר שחייב במצווה של יום י"ד,
כי לא אומרים מוקף בין יומו להיפטר,
ובמובנה זה הוא נשאר חייב, אז ממילא זה כבר לא משנה אם הוא יחזור למחרת, כי הוא ממילא חייב ביום י"ד.
האפשרות של להיפטר על פי הירושלמי אפשרית באמת לבן כרך, לפי רש"י.
לפי רש"י, לבן כרך יכול להיפטר על ידי זה שהוא יעשה את הקונץ הזה.
זה רק לפי רש"י, על פי הירושלמי.
אבל לפי הראש,
גם זה לא אפשרי,
כי לפי הראש מי שנמצא ביום י"ד במקום המוקף,
הוא כבר נתחייב מצד הימצאותו ביום י"ד לקרוא את המגילה ביום ט"ו.
וזה כבר לא משנה איפה הוא נמצא, כך הוא אומר בפירוש.
זה לא לפי הירושלמי.
זה דווקא נראה לפי הבבלי לשיטת הראש,
שמוקף ופרוז זה בעצם אותו דבר.
והחיובים שלהם הם אותה דרגה,
וזה משמעותי לגבי כל ההלכות שאמרנו מקודם,
אבל הדבר המרכזי שבו מדבר הראש בעצמו,
שאם הוא נמצא ביום י"ד,
בכרך הוא מחויב לקרוא ביום ט"ו אפילו שהוא לא נמצא באותו מקום.
אז הנה ככן אנחנו רואים שיש דבר כזה,
יהודים טובים אני לא חושב שכדאי להמליץ להם לעשות את זה,
אבל לכאורה כפי שהירושלמי אומר דבר כזה,
יש אפשרות להגיד דבר כזה גם לפי ההלכות שלנו בבבלי, אולי לפי רש"י לבני כרך שעוזבים את הכרך בליל ט"ו.
זה אולי באמת יכול להיות, לפי רש"י, שיש דבר כזה.
אבל מי מאיתנו רוצה לעשות את זה? כולם דווקא שמחים בפורים ורוצים דווקא לנהוג לפי הצד השני, שלהפך, לא רק שלא נפטרים, אלא אולי אפילו חייבים פעמיים.
ותמיד שיהיה פורים שמח.
אז כל טוב ושלום שלום.
הגוֹרָהָהּ
