שלום,
ואנחנו בשיעורים שלנו, כפי שאני תמיד אומר,
שיעורים על אחת הסוגיות הנלמדות בדף היומי, גם על פי ההלכה הברורה וגם לפי הקצב של הדף היומי, נמצאים היום במסכת ארחין.
כבר ציינו בשיעורים הקודמים שמסכת ארחין מיוחדת בזה שהנושאים בה מגוונים ועוברים מעניין לעניין, וזה דבר מעניין ויפה כשלעצמו,
וגם אנחנו משתדלים קצת להשתלב בגיוון הזה.
ועל כן, היום אנחנו ניתן את השיעור על הנושא של השירה,
שירה בכלל ושירה במקדש,
שירת ההלל והשירים האחרים אשר היו במקדש ושיהיו במקדש במהרה בימינו.
והדברים האלה באים לידי ביטוי במסכת ערכים בסוגיה די ארוכה,
מדף י' לדף י"א,
וכל מה שנאמר כאן מסביב,
ואנחנו מוצאים פה שיש דיון על,
יש אמירה של המשנה, כתוב: אין פוחתים מ-21 דקיאות במקדש
ולא מוסיפים על 48.
מדובר כאן על כל מיני כלי שיר, אין פוחתים משני נבלים ולא מוסיפים על שישה,
אין פוחתים משני חללים ולא מוסיפים על 12. אחר כך במשנה נאמר על הימים שבהם אנחנו, בהם נוהגים באופן מיוחד עם החליל,
חליל מקל לפני המזבח,
כמובן בשמונת הימים האלה, לפי מה שמבואר אחר כך בגמרא,
אלו הימים שאומרים בהם את ההלל.
ושוב נאמר בהמשך של המשנה,
שעבדי כהן, מחלוקת מי הם אלה שהם היו מנגנים,
אז יש כאלה שאומרים שהיו עבדי כהנים, רבי יוסי אומר משפחת בית מגרים,
רב חנינא אומר לוויים היו.
זאת אומרת, יש כאן, כל המשנה עוסקת בענייני השירה,
וממילא גם הגמרא עוסקת בעניין הזה.
אני הייתי מחלק את העניין שאני רוצה לדבר בו, לראות אם אני רוצה לחלק אותו לשלושה חלקים.
החלק הראשון זה העניין של ההלל, כי כפי שציינו, העניין הזה פה במשנה, בתוך הדברים מדובר פה על ה-12 יום, וכאן ה-12 יום, הכוונה באמת, כפי שמבואר בגמרא,
זה קשור לעניין של ההלל,
קשור לעניין של ההלל, וכאן זו אחת הסוגיות שעוסקות
בנושא של ההלל, שאנחנו מכירים אותו כמובן,
גם בזמן הזה, כשאומרים הלל,
כפי שמבואר פה, 18 יום בשנה,
גומרים את ההלל, ואז אנחנו מוצאים את הימים שהם הימים של החגים,
וגם ימי חנוכה,
שאלה בעצם ביחס, זה 18 ימים, לפי החשבון שהגמרא כאן עושה בדף י',
ואחר כך הגמרא באמת מבארת לנו שראש חודש לא כלול בתוך העניין הזה, ומבואר, אם כן, הגמרא אומרת,
שלגבי ראש חודש,
אז לא אומרים את ההלל,
כי אומרים את ההלל רק בימים שהם נקראים מקרא קודש ואסורים במלאכה.
היות שראש חודש אין לו את ההגדרה הזו של אסור בעשיית מלאכה,
לכן בראש חודש לא אומרים את ההלל. זו סוגיה של מסכת ערכין שנוגעת בעניין. במקביל, אנחנו כולנו מכירים, או מכירים הרבה,
את הסוגיה במסכת תענית בדף כ"ח עמוד ב',
ששם אנחנו מוצאים את העניין הזה מהיבט מיוחד של ראש חודש,
כפי שמסופר שם על רב שהזדמן לבבל,
רב שהזדמן לבבל ומצא שם אותם אומרים את ההלל, והוא היה תמה על כך, כאילו, למה אומרים את ההלל?
כאילו, הרי ידענו שלא אומרים הלל,
ואז באיזשהו מקום, כיוון שהוא ראה שהם לא אומרים את ההלל השלם, אלא מדלגים, כפי שאנחנו גם יודעים, הלל של ראש חודש,
אז הוא ידע שזה כבר לא אומרים את ההלל בתור חיוב גמור,
אלא אומרים את זה בתור מנהג, ככה כתוב שם בגמרא, שזה מנהג, כאילו, מנהג אבותיהם בידיהם.
וזו הסוגיה של תענית שמשלימה את הסוגיה פה בארחין.
ומבחינת ההשלמה הזו, כאן אחד מהדברים הקשורים לעניין הזה מופיע פה גם בתוספות במסכת ארחין, השאלה הידועה והמוכרת לנו לגבי העניין של ההלל בראש חודש,
האם מברכים או לא מברכים,
וזה כידוע מחלוקת, כאן תוספות אומרים שמברכים,
אחרים, אמרה ברמב"ם, בהלכה אנחנו יודעים שלא מברכים,
היא אומרת שלא לברך וזה כאילו תלוי במחלוקת אם מברכים על מנהג או לא מברכים על דבר שהוא רק בגדר מנהג.
מברכים על מנהג או לא מברכים על מנהג, לדעת התוספות, כפי שנפסק על ידי הרמ"א, מנהג האשכנזים,
שמברכים על ההלל של ראש חודש אף על פי שהוא מנהג.
אבל אני רוצה לרגע לגעת פה באיזו נקודה מעניינת שבאה לידי ביטוי בסוגיה ובעיון של אמירת ההלל.
זאת אומרת, אמירת הלל בכלל,
מהי? יש בה איזושהי מצווה ביסודו של דבר?
או שזה בעצם מין אמירה,
אנחנו רואים כאן שזו אמירה שקשורה למקדש,
כי מדובר פה במקדש, שהחליל, היו מנגנים עם החליל את ההלל. זאת אומרת שיש כאן איזשהו קשר לעניין של ההלל במקדש,
ובאמת משמע שזה יותר עניין של חיוב, לפחות במקדש,
שיש בו חיוב של, אפילו חיוב של תורה.
מה שאנחנו רק יכולים לומר על זה,
ציינו בדף המקורות שלנו כמה דברים.
הערה אחת, דברי הרייבד על הרמב״ם בהלכות ההלל, זה שמופיע בהלכות חנוכה,
שם מדבר הרמב״ם על אמירת ההלל,
ושם אומר הרייבד שההלל זה עשה מדברי קבלה,
וזה בעצם כתוב פה מהפסוק שמופיע פה, "עשיר יהיה לכם כליל להתקדש החג",
להתקדש החג שזה פסוק שמופיע בדברי הקבלה אצל הנביא ישעיהו זאת אומרת שיש כאן חיוב של אמירה מצב דברי קבלה ככה דעת הרייבד על הרמב״ם בהלכות חנוכה מעבר לכך אני רוצה לציין פה וציינתי פה בדף המקורות את דברי הרמב״ם בספר המצוות הרמב״ם בספר המצוות בהשגות שלו לשורש הראשון שם הרמב״ם באמת מדבר על כך שההלל הוא רק מדרבנן
דעת הרמב״ם כאילו הלל רק מדרבנן,
אבל הרמב״ן טוען כנגדו שההלל אנחנו רואים מכל המקורות שדאורייתא, הוא מביא ראייה מלשון הגמרא פה שהלל בדרך כלל הוא דאורייתא,
רק בראש חודש הוא לא דאורייתא. זאת אומרת שלכאורה משמע שהחיוב שלו הוא מן התורה,
ואז אומר הרמב״ן, מאיפה הבסיס שלו?
הבסיס שלו זה ממה שכתוב באמת בפסוק: "והתקעתם בחצוצרות וביום שבחתכם ובמועדיכם
ובראשי חודשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחיכם".
אומר הרמב"ן, שם כתוב: "ויום שמחתכם, מועדיכם וראשי חודשיכם",
ושם אנחנו אומרים שתקעתם בחצוצרות. מה אומרים, הוא אומר?
אומרים באמת את ההלל, והוא כורך את זה עם הסוגיה שלנו,
דהיינו, זו השירה שאומרים במקדש,
גם בראש חודש,
שאומרים אותו,
וזו השירה שאומרים,
זאת אומרת שההלל בראש חודש מבוססת פה על העניין של במקדש מצד דין התורה.
זו דעת הרמב"ן כפי שמופיע בספר המצוות. אני, לעניין הזה,
חושב שמותר לומר בעקבות הדברים האלה של הרמב"ן,
שאם אנחנו מוצאים את היסוד של אמירת ההלל כחיוב דאורייתא במקדש,
ממילא אפשר להבין שהמנהג שנהגו אחר כך להמשיך לומר
את ההלל גם בזמן שאין בית המקדש קיים, ובכל מקום זה מבוסס על המנהג, על היסוד של הדבר, על המנהג, יסודו של המנהג הוא באמירה במקדש.
וממילא שזה היה חיוב גמור, ולכן זה מובן יותר למה מברכים על המנהג הזה,
מפני שזה מנהג שהוא לא בא בתור מנהג, אלא הוא בא כמנהג כהמשך למה שהיה הדין שצריך לומר במקדש. בדומה לדבר, אני אתן דוגמה,
בדומה לדבר, מה שאנחנו יודעים, שבנטילת לולב בסוכות,
אנחנו יודעים שבכל הארץ, בכל המדינה, בכל המקומות,
נוטלים לולב רק ביום הראשון, לפי דין תורה, רק במקדש נוטלים שבעה ימים,
והנה אנחנו אומרים שמיום שאחריו המקדש התקינו,
שיאמרו,
שיאטלו את הלולב בכל הגבולים, גם כן בכל שבעת הימים.
זאת אומרת שהנהיגו את ה...
נהגו במדינה את המנהג שנהגו מלכתחילה במקדש ומברכים עליו. זאת אומרת שיש פה סברה כזו,
דבר שישנו במקדש, ודווקא בזמן שהמקדש איננו קיים הזכר לדבר,
נוהגים להגיד במדינה כולה,
ואז גם מברכים על המנהג הזה שיסודו בדין תורה.
אצל הרמב"ן, אני חוזר אל העניין הזה,
ונמצא שהעניין של ההלל זה חלק מהשירה שאומרים על הקורבנות, וזה בעצם הפירוש פה בסוגיה, וזה מתאים לנו,
כי הסוגיה פה מדברת על ההלל, ואחר כך עוברת מייד אל העניין של השירה במקדש.
אז החלק השני שבדברנו,
מה שאני רוצה כאן לתת את תשומת הלב לעניין,
הגמרא פה במסכת ערכין אחר כך מדברת,
מעלה את השאלות. יש כמה שאלות.
שאלה אחת,
מה זה עיקר השירה בקורבנות במקדש,
עיקר השירה בפה או עיקר השירה בכלי? זו סוגיה כאן, זו סוגיה במסכת סוכה, ציינו גם את זה בדף המקורות.
הנטייה של הגמרא היא לומר שעיקר שירה דווקא בפה ולא בכלי.
זאת אומרת, שעיקר השירה,
הדגש בשירה הוא דווקא במה שאומרים ולא במה שמנגנים.
זאת אומרת שיש כאן עניין של התוכן שאומרים,
של פרקי שירה,
זהו הדבר שמודגש כנטייה, וכך נפסק להלכה בפסקי הרמב״ם שמובאים כאן.
מעבר לכך, מתחדש לנו,
וזה גם מתחדש לנו כאן מתוך המשנה, במסכת תרחין,
וזה התוספות במסכת סוכה, מדברים על כך שאף על פי שעיקר שירה, הדגש בשירה זה בפה,
בכל אופן יש עניין באותה שירה שהם מוסיפים בכלי.
ובמה זה בא לידי ביטוי שיש עניין, כפי שאני מתבטא,
שזה אף על פי שעיקר השירה היא בפה ולא בכלי, בכל אופן הנגינה בכלי מותרת
גם בשבת ובימים טובים.
אף על פי שהרי יש איסור מדרבנן לנגן בכלי נגינה בשבת,
בכל אופן במקדש זה מותר, ואז מסבירים מזה שאין שבות במקדש.
כי הגמרא בסוכה בהתחלה חשבה שאם סוברים שעיקר שירה בפה יהיה אסור לנגן בשבת.
אבל הנה אנחנו רואים,
שמן המשנה בארכין אנחנו רואים שככה משמע, שהחליל עושה שמונה ימים,
ככה התוספות מדברים,
מנגן שמונה ימים בחג,
דהיינו בהכרח כולל שבת,
ובכל זאת, אף על פי שעיקר שירה בפה, בכל זאת מנגנים בכלי,
אפילו בשבת, אף על פי שהכלי הוא לא עיקר הדבר.
דבר נוסף שנידון בהמשך הגמרא,
זה העניין האם שירה בסופו של דבר מעכבת או לא מעכבת,
בגמרא בארכין מחלוקת תנאים,
ההלכה לא ברורה עד הסוף,
מפני שבדברי הרמב״ם בעניין הזה אין לנו הכרעה אם מעכב או לא מעכב, ובדברי האחרונים, או בדברי המפרשים, גם בדברי הרמב״ם, שוב,
משמע שעשירה דווקא היא דבר שמעכב,
זה לא דבר שאפשר להקריב את הקורבנות בלי עשירה,
אלא עשירה היא ממש חלק מתוך העניין.
אז זה הדבר השני בדברים שרציתי להדגיש היום.
הדבר השלישי הוא באמת דבר די ממורכב ולא כל כך פשוט, ואני אסביר את דבריי.
אנחנו אומרים שיש עניין לשיר,
וזה חשוב,
אבל לא ברור בדיוק מה שרים.
ובזה אנחנו, באמת, הדברים לא ברורים. יש לנו מצד אחד
גמרא במסכת ראש השנה,
שאומרת שם בדף ל"א את השיר של יום,
כפי שהוא מוכר לנו בכל יום בימות החול.
מדובר שם גם על השירה של שבת.
מעבר לזה, בגמרא לא נזכר שירים שאומרים בחגים,
דהיינו, איזה שירים אומרים.
וההנחה היא, זה ברור לנו שיש שירה שאומרים במוספים,
אבל לא ברור בדיוק מה.
דווקא הגמרא בראש השנה מדברת על שירה שאומרים במוסף בשבת,
משירת הזינו.
דווקא זה דבר שלא מוכר לנו ולא אומרים, ואינני יודע בדיוק להסביר למה לא אומרים אצלנו בשיר של יום,
גם על המוסף,
לפחות בשבת,
את מה שמובא בגמרא שם כשיר של יום של שבת במוסף,
אבל לא אומרים.
מה שאומרים במוסף לא מפורש בגמרא,
מפורש לעומת זאת שברור שיש במוסף. יש דיון בגמרא, בהמשכת סוכה,
האם כשאומרים במוסף, איך נוהגים כאשר יש שני מוספים, דהיינו שבת וראש חודש,
שבת ויום טוב.
מה אומרים? אומרים את השיר של המוסף של שבת,
או שאומרים את השיר של מוסף של ראש חודש,
או של מוסף של החגים? וכאן מתוך הסוגיה יוצא שזה משתנה,
שכאשר מדובר על ראש חודש, אז אולי ראש חודש עדיף,
ראש חודש עדיף,
שאומרים רק את השירה של ראש חודש,
כי יש עניין לפרסם את העניין של ראש חודש.
לעומת זאת, בשבת,
שיש בה שבת וחג,
ייתכן שדווקא נוהגים עם של שבת ולא של החג,
זה דבר שבאמת לא יתברר עד הסוף, כי אין לנו על זה ביאור מפורש,
ביאור מפורש בגמרא, אבל ככה לכאורה אפשר להבין שזו תהיה המסקנה.
מעבר לכך, דבר נוסף שלא ברור כל כך זה האם ביום טוב,
וביום טוב, איך נוהגים בשחרית.
כי משמע שהשירים שעליהם מדברים בגמרא מדברים על שירים של המוספים,
אבל לא מדברים על שיר של שחרית.
איננו יודעים אם בשחרית אומרים
שיר של יום רגיל, של יום חול,
שבאותו יום יוצא חג למשל,
או שאומרים שיר מיוחד,
ואם יש שיר מיוחד, מהו השיר המיוחד?
זה באמת לא ברור,
ואנחנו לא יודעים להגיד בבירור אם יש באמת
שיר מיוחד לשחרית גם כן,
כפי שבאמת יש כאלה שנוהגים היום אבל אין לנו נקודת אחיזה לעניין הזה בפירוש מתוך הגמרא.
הנושא הזה מפורש כאילו במסכת סופרים בפרק י"ח ובפרק י"ט,
אבל גם שם הדברים לא ברורים עד הסוף, ויש שם כפי הנראה גם חילופי נוסחאות לגבי כל מיני פרטים,
גם כאלה שהם מאוד ברורים לנו,
לא כל כך ברורים במסכת סופרים.
אני רק אציין שבדברי רש"י, בשני מקומות יש כאילו משמעות,
מקום אחד ברש"י, במסכת ראש השנה, ציינתי את זה בדף ל"ד עמוד ב,
משמע ברש"י שבשחרית
לא אומרים שיר מיוחד,
שאומרים רק בממוסף שיר מיוחד, ככה משמע ברש"י,
סליחה, להפך,
זאת אומרת, יוצא משם שבשחרית לכאורה כן צריכים להגיד, והוא מסביר שבראש השנה דווקא לא אומרים, כי עוד לא ידעו בבוקר,
עוד לא יודעים בבוקר אם היום יהיה ראש השנה או לא יהיה ראש השנה.
אבל משמע שבדרך כלל כן אומרים שיר בשחרית, שיר מיוחד. לעומת זאת, רש"י במקום אחר, במסכת סוכה, בדף נ"ה, משמע שכל החידוש של התחדשות השירים המיוחדים הוא דווקא במוסף ולא בשחרית.
האחרונים דיברו על זה, דיברו על זה בחידושי תורי אבן על סוכה ובמנחת חינוך במצווה שי"ב.
יש על העניין הזה איזשהו דיון,
כי קצת משמע פה קצת כמו ספירה. ייתכן,
אם אני חושב,
להגיד שתי אפשרויות: אפשרות אחת, שיהיה הבדל בין החגים לבין חול המועד וראש חודש,
כי הגמרא בסוכה, שם רש"י אומר שהשיר הוא המיוחד, הוא דווקא במוסף,
עוסקת בחול המועד וראש חודש,
שהם בסופו של דבר ימי חול באמת,
ולכן כיוון שהם ימי חול מצד, בכל זאת, מותרים במלאכה,
אז יכול להיות שאצלהם המיוחד הוא רק במוסף,
כמו שאנחנו נוהגים למשל להתפלל בשחרית בראש חודש ובחול המועד את התפילה הרגילה של ימות החול, מה שאין כן בחגים,
היות שבתפילת שחרית גם כן,
אנחנו הרי משנים ומתפללים את התפילה המיוחדת לחג ולא מתפללים את התפילה של יום חול,
יכול להיות שבאמת יש לנו איזה שיר מיוחד לאמירה בשחרית,
וזה אם כן רש"י בראש השנה רק אומר שבראש השנה לא אומרים, אבל בשאר החגים אולי כן אומרים.
מעבר לזה, זו אפשרות אחת.
אפשרות שנייה, שאני חושב,
על פי דברי הרמב"ן, שאמרנו בתחילת דברינו,
שהרמב"ן אומר שההלל זה בעצם השירה שאומרים על הקורבנות,
אז יכול להיות שבשחרית תמיד המזמור שאומרים זה מזמורי הלל.
ככה חשבתי שזה יכול להיות דבר נכון,
שאומרים גם בראש חודש וגם בחול המועד,
אומרים את פרקי הלל במקדש, כפי שאמרנו, גם בראש חודש וגם בחול המועד וגם בחגיל.
ואז יוצא שהשיר המיוחד שעליו הוסיפו, שעליו מדברים בגמרא ובכל המפרשים,
זה באמת על המוסף, זה שיר נוסף ונפרד,
מעבר לשיר של ההלל שאומרים אותו בשחרית,
ייתכן שבזה אנחנו מסבירים יפה את הסוגיה כולה,
הסוגיה שאנחנו לומדים בערכים, שמחברת את עניין אמירת ההלל עם השירה של כל הקורבנות.
הדברים האלה באמת מורכבים.
יש בזה, אני מוכרח לומר,
כמו שאמרתי, חילופי גרסאות ודברים שמי שאומר את זה,
המגן אברהם באורח חיים אומר בסימן קל"ב שבאמת הדברים לא עד הסוף ברורים,
ובעזרת השם,
כשיבנה בית המקדש, בוודאי נדע את הדברים האלה בצורה יותר מסודרת וברורה וגם מדויקת.
בינתיים נישאר בזה.
ובשלום שלום.
