טוב, שלום לכולם.
אנחנו, כידוע, נמצאים עכשיו בסוגיות של מסכת ערכין.
מסכת הזו מיוחדת בזה שיש בה נושאים מגוונים.
אנחנו גם כן עוברים כאן מנושא לנושא,
משתדלים לנגוע בנושאים המעניינים והחשובים במסכת.
והיום אני רוצה לדבר על סוגיה בפרק ראשון עדיין,
בדף ו'.
יש כאן סוגיה שעוסקת בעניינים של צדקה.
זו סוגיה שדי מפורטת פה לגבי דיני צדקה,
ובכל הסוגיות האחרות, כשלומדים על ענייני צדקה,
תמיד מזכירים את הגמרא ממסכת ארכין,
את כל מה שנאמר כאן, זאת אומרת שהיא כמעט סוגיה,
אפשר לומר, מרכזית
בעניין הזה של צדקה.
כאן הגמרא מתחילה לדבר בדף ו',
כפי שאמרתי,
יש כאן האומר סלע זו לצדקה, הוא לוקח מטבע של סלע,
אומר שהיא תהיה לצדקה,
זה בעצם לכאורה כמו נדר,
אבל זו באמת השאלה,
מה המשמעות של אותו נדר מעבר לזה שזה נדר.
ואז הגמרא אומרת פה,
יש כאן כאילו שאלה אם הוא אומר הרי סלע זו עליי,
או שהוא אומר סלע זו בלי כשהוא אומר עליי.
בין כך ובין כך אומרת הגמרא שהוא יהיה,
יוכל, זאת אומרת, תהיה לו אחריות על הדבר הזה, זה מה שכתוב פה.
אמר, אמר, הרי זו בעין אבאי למתווה, זאת אומרת שאם הוא אומר הרי זו, אז לכאורה הוא צריך לתת את הסלע הזו,
ואז תהיה שאלה אם הסלע הזו תלך לאיבוד,
וכאילו לא יהיה לו כבר את הסלע לתת,
אז השאלה אם הוא אחראי לתת במקומה סלע אחר.
ואז הגמרא דווקא פה אומרת,
שבין כך ובין כך,
גם כשהוא אומר "אמר זו" הוא משתמש בה כאחד ילחייב באחריותה.
דהיינו שהוא באמת כן מתחייב באחריות
על התשלום אם זה ילך לאיבוד. ככה גם רש"י מסביר פה שאם הוא אומר "הרי זו",
אז זה כמו שולח יד בפיקדון.
הרי הדין הוא ששולח יד בפיקדון, אם אדם קיבל פיקדון
והוא מחזיק את הפיקדון של מישהו אחר,
אז אם הוא שולח יד בפיקדון,
אז הוא מתחייב באונסין. דהיינו, אפילו אם קורה משהו של אונס,
הוא חייב להחזיר את הפיקדון.
אז ככה משמע פה מהגמרא עם רש"י,
שזה באמת הכוונה בעניין הזה של מי שאומר,
סלע זו לצדקה, הוא רוצה לתת צדקה.
ועכשיו השאלה היא, מה יקרה אם הסלע הזו באמת בסופו של דבר תלך לאיבוד?
האם באמת הוא חייב,
או פטור מלשלם בתמורת הסלע הזו.
וכאן הגמרא אומרת שהוא חייב.
והשאלה היא כאן, מכוח מה באמת אנחנו אומרים שהוא מקבל את האחריות הזו והוא חייב? האם זה באמת שולח יד בפיקדון?
זאת אומרת, האם באמת אפשר יהיה לומר שהסלע הזו,
כשהוא אמר שהיא תהיה לצדקה,
אז האם שייך לומר שהיא כבר שייכת לצדקה?
ובעצם מי זה הצדקה?
מי זה הצדקה? זה מיועד לעניים. אז האם העניים זכו בזה?
האם שייך לומר דבר כזה?
או אם באמת אומרים דבר כזה.
באמת, דנים על כך,
ולאו דווקא פה, אלא במסכת אחרת, במסכת בבא קמא,
בדף ל"ו עמוד ב', יש שם איזו גמרא שמדברת על מישהו שהיה צריך לקבל תשלום על נזק מחברו,
והתברר לו בהתחלה ההערה שזה סכום כל כך קטן, אומרת הגמרא,
אז הוא אמר, אם כבר זה לא שווה לי כאילו לקבל, אז הוא אמר שזה יהיה כבר לעניים.
ואחר כך הוא החליט בסופו של דבר כן לקחת לעצמו. אמרו לו שהוא כבר לא יכול לחזור בו מפני שכבר העניים זכו, כי שם היה הרב יוסף,
שהוא היה הגבאי של קופת הצדקה.
הוא כאילו אומר, אני כבר זכיתי כשאמרת בפעם הראשונה שתיתן את זה לצדקה.
אז על הגמרא הזו מדברים הראשונים שם,
מביא שם מעריף במקום, הכל נמצא כמובן בדף המקורות הנוסף כאן, המצורף,
מעריף מביא שיש כאלה שלמדו משם שרק בגלל שהיה שם רבי יוסף, שהוא היה גבאי של עניים,
של הצדקה, לכן אמרו שם שכבר הוא זכה בזה על ידי האמירה, וזה מה שנקרא שם לפי המבואר קניין של מעמד שלושתן, שהוא קניין שאפשר להעביר חוב שמישהו חייב,
אם מישהו חייב לפלוני,
אז אותו פלוני יכול להעביר את החוב למישהו אחר בנוכחות שלושת הצדדים האלה.
אז דווקא שם אנחנו רואים שבגלל שהיה שם מעמד שלושתן,
אבל אם לא היה מעמד שלושתן והיה רק האמירה הזו בלבד,
משמע שהאמירה לא תופסת.
זאת אומרת, השאלה היא אם האם האמירה הזו כבר גורמת לכך שעניים זוכים בכסף מייד או לא.
אז יש מן הגאונים, ובא בריף,
שהם אומרים, הנה אנחנו רואים שדווקא בגלל זה זכה,
אבל אילולי זה הוא לא היה זוכה.
והריף עצמו אומר, זה לא, הריף חולק על כך.
הריף סובר,
הריף סובר שעל ידי האמירה בלבד העניים כן זוכים,
על ידי האמירה לבד העניים כן זוכים, ולמה שם בגמרא משמע שהם לא זוכים אלמלא נוכחותו של גבאי הצדקה רב יוסף,
מפני ששם אז זה לא היה ברשותו.
ובכן הוא רוצה להגיד שהדין של צדקה, וזה בעצם מה שכאן הולך ומתבאר,
זאת אומרת, הדיון הוא כאן,
עד כמה יש להשוות את הדין של צדקה לדין של הקדש.
כיוון שבהקדש ממש, מה שנקרא קודשי שמיים, קודשי מזבח, מה שקשור לבית המקדש, מה שנקרא הקדש,
אנחנו יודעים שאמירתו לגבוה כמסירתו לעדיות.
כך הכלל. זאת אומרת, בדרך כלל כשמדובר על קניינים,
אז קניינים צריך לעשות קניין.
אם אתה לא עושה קניין, אז אמרת,
אבל לאמירה לא מחייבת, אם לא יהיה קניין.
אבל אמירתו לגבוה כמסירתו לאדיודמי.
זאת אומרת שלגבי הקדש,
העדין הוא שאם אדם אומר שעל דבר מסוים,
על חפץ או על כסף,
שזה יהיה להקדש, אז זה נהיה הקדש, אף על פי שהרי הוא לא מסר,
לא היה פה מסירה, לא היה פה קניין שעשה פעולת מסירה ממשית, פיזית.
בכל זאת, האמירה, די באמירה לבד כדי לעשות את זה לקניין.
עכשיו,
השאלה שמתעוררת כאן ונדונת אם כן בעקבות הדברים שראינו,
האם גם בצדקה אומרים את אותו דבר? כי גם בצדקה, אם אדם אומר,
לכאורה זה הכול מתחיל מגדרי נדרים,
אדם שאומר סלע זו לצדקה או שאומר סלע זו להקדש,
מלכתחילה זה בעצם כמו נדר,
אבל הנדר הזה, ייתכן שהוא הופך להיות למשהו יותר חזק מנדר.
נדר זה דבר שצריך לקיים,
אבל זה עדיין לא תפס מבחינת העברת בעלות.
יכול להיות שהנדר בצדקה הוא יהיה כמו נדר בהקדש,
כי כמו בהקדש אמירתו לגבוה כמסירתו לאדיו דמי,
אותו דבר גם יהיה גם אמירתו לצדקה כמסירה לצדקה דמי.
וכאן מתברר לפי מה שאנחנו רואים מדברי הריף,
אנחנו רואים שבעצם זו מחלוקת אצל הקדמונים,
הריף והגאונים שהוא מביא כדעה לעומתו,
אנחנו רואים שהם נחלקו בשאלה הזו.
הגאונים סברו שקניין של צדקה הוא לא כמו קניין של הקדש,
ויש חילוק ביניהם.
זאת אומרת שאף על פי שבהקדש אמירתו לגבוה כמסירתו לאדיוט, אבל לא כך בצדקה,
לכן הם מסבירים על פי דרכם את הגמרא שם.
כאילו אם סוברים ואומרים שאילו היה הדין בצדקה כמו בהקדש, אז היה צריך להועיל שם,
אפילו כשזה לא היה ברשותו, גם בלי נוכחותו של הגבאי של הצדקה.
ככה באמת יוצא מדבריהם.
לעומת זאת,
הריב סובר שגם צדקה זה כמו הקדש,
שאמירתו לגבוה אמירתו לצדקה כמסירה לאדיודמי.
זאת אומרת שזה כבר בעצם לא שלו, זה שייך למי? זה שייך כאילו כבר למושג הזה של העניים, כמו שיש בהקדש.
המחלוקת הזו באמת טעונה הסבר ובירור וצריך אולי לנסות להבין מה באמת היסוד במחלוקת הזו ואיך מסבירים. כי אולי צריך באמת להסביר למה באמת אמירתו לגבוה כמסירתו לאדיוד. זה באמת דין פשוט, לכאורה,
אבל צריך לנסות להגדיר אותו,
מהי הסיבה שאמירתו לגבוה כמסירתו לאדיודמי.
אז ההסבר הנראה לי הפשוט הוא שכשמדובר על הקדש,
אז אין לנו בעצם מישהו ממשי שאמור לקבל את הנכס, את הכסף, את החפץ, מה שמדובר.
הקדש, הקדש זה לא בן אדם ששייך לדבר איתו במושגים רגילים של קניינים,
אלא זה שייך להקדש. הקדש, מה זה הקדש?
הקדש זה לא עניין של בעלות רגילה של ממונות.
ולכן, אם בקניין עם אדיוט,
אז הכלל הוא שצריך לעשות קניין ממשי,
כי אם הוא לא עשה קניין ממשי אז אין גמירות דעת ולא נעשה שום דבר בתור פעולה קניינית,
הרי כשהוא דובר על הקדש זה אחרת.
אין כאן צד שכנגד,
וכיוון שאין צד שכנגד ממילא אפשר להבין שהאמירה עושה את הכול.
לא צריך יותר מאמירה ואז ממילא האמירה לגבוה כמסירתו לאדיודמיה. כשאנחנו מדברים על צדקה זו באמת שאלה מעניינת איך להתייחס לגדר של צדקה.
האם צדקה זה מישהו ממשי או שצדקה זה גם משהו אולי ארטילאי?
וזו באמת השאלה שאולי קשורה למחלוקת הזו.
אני אסביר.
למשל לגבי תרומות ומעשרות אנחנו רגילים לומר שיש
דבר כזה שבט הכהנים או שבט הלוויים במעשרות.
אז אנחנו יודעים להגיד שיש, אומנם אנחנו לא יכולים לזהות באופן מיוחד מי זה הבעלים הספציפי לגבי תרומות ומעשרות שכל אחד מחזיק,
אבל אפשר להגיד שיש שבט, שבט הכהנים,
שבט סגור,
שהוא קיים וישנו.
אז כאן אולי יש מקום לבוא ולדון האם שייך לדבר על שבט עניים,
האם יש דבר כזה שבט עניים? שבט עניים, ההבדל בין שבט עניים לשבט כהנים הוא די ברור, כי שבט כהנים הוא שבט סגור, שכל הכהנים בעצם רוצים להיות חלק מן השבט הזה.
לעומת זאת בעניים נראה לי שאף אחד לא רוצה להיות בשבט הזה, בעצם כל אחד רק מחפש את ההזדמנות לצאת מהמסגרת הזו.
זאת אומרת, אם נשייך לדבר על שבט עניים,
זה דבר לא בהכרח דומה למושג של שבט כהנים.
ומתוך כך, אז אפשר בהחלט להבין.
אם אני סובר שיש מושג כזה של שבט עניים,
אז ממילא בצדקה זה לא כמו הקדש.
הקדש זה באמת, אין כאן, זה רק ישות
שאין לה מציאות ממשית בעולם.
לעומת זאת, בצדקה אפשר בהחלט להבין שהעניים הם בבלבתים,
יש כאילו שבט עניים.
אבל אם אנחנו תופסים שאין דבר כזה שבט עניים, וכפי שהסברנו זה שונה מהמושג של שבט כהנים,
אז זה דווקא הולך להיות דומה יותר לעניין של הקדש,
שהכל מבוסס על הנדר של מישהו שהוא מחליט לומר שזה צדקה,
וברגע שהוא אומר שזה צדקה זה הופך להיות צדקה.
יש כאילו מושג ארטילאי,
אפשר לומר, של צדקה, שצדקה זה מין מושג קצת מופשט,
וממילא, היות שהוא לא בן אדם ואין כאן בן אדם ספציפי,
אז ממילא האמירה שוב היא מועילה כמו מסירה. והיות שזה מתחיל בתור נדר כמו בהקדש,
גם כאן הנדר הזה ממומש בתור דבר של בעלות שישנה כמו בהקדש.
ייתכן מאוד שבשאלות האלה נחלקו הקדמונים, הגאונים כבר עם הריף,
בשאלה איך לראות את הנדר של צדקה,
האם הנדר של צדקה יהיה לו גדר כמו אמירתו לגבוה כמסירתו לאדיוט או לא?
ייתכן פה שכשרש"י אומר פה שזה נקרא פיקדון,
כאילו רש"י סובר שאמירתו לצדקה כמסירת דני, זאת אומרת שאפשר כבר להגיד שקרה פה משהו ממוני,
זה לא רק החלטה של נדר כשאני אומר סלע זו לצדקה,
אלא זה בעצם במילה הזו גם התרחש,
הייתה פה פעילות,
שאפשר לומר,
של העברת בעלות ממונית מן הסלע הזו היא עכשיו כבר לא שלי אלא שייכת לצדקה ובצדקה אפשר לפי זה להבין שאמירתו לגבוה כמו אמירתו לגבוה סליחה זה כמו מסירה לאדיוט וזה כבר כאילו נחשב וזה אולי יהיה תלוי בדבר הזה כי באמת מה שכתוב פה בגמרא במפורש
זו שאלה כאילו הלכה למעשה כפי שאני מציג אם אדם למשל מחזיק סלע
הסלע הזו, והוא באמת, הסלע הזה הלך לאיבוד.
האם הוא צריך להשלים את הסלע?
זאת אומרת, אם הוא לקח את הסלע,
אז אומרים שהוא צריך להחזיר,
כי הוא התחייב לתת צדקה.
אבל אם הסלע מצידו הלך לאיבוד באיזשהו דבר של אונס,
אז היה ואיננו.
לפי כאן, מה שכתוב בגמרא, יכול להיות שהוא דווקא חייב.
הוא דווקא חייב לשלם, מפני שאף על פי שקרה פה אונס,
בכל זאת הוא חייב לשלם,
כיוון שזה כבר היה בידיו כמו איזה פיקדון שחייבים עליו בתור דיני אונסין.
זה באמת מובן יותר אם אנחנו מבינים ונותנים לזה את הגדר של שינוי בעלות על ידי האמירה.
באמת, אם מתבוננים בעניין הזה, רואים שהעניין הזה,
יש עליו מחלוקת לעוד כמה נושאים. ניתן למשל פה הדוגמה, הגמרא בעצמה מביאה פה את העניין שאפשר,
בכסף של צדקה, אפשר, כתוב שדנים על זה פה.
אם מותר לשנות את הכסף של הצדקה, נותנים כסף של צדקה כבר לקופה של הצדקה.
נותנים את הכסף הזה ויש כבר קופה.
אז אליחור המיועד לעניים,
האם מותר להשתמש בכסף הזה גם למטרות אחרות?
אז לפי מה שמתבאר פה,
גם במקורות האחרים שהבאנו, כמו במסכת בבא בתרא,
מתבאר שלכאורה הגבאי,
יש כאן שלב של גבאי ויש שלב של בני העיר.
הגבאי, נאמר עליו שאין לו את הסמכות,
שבאמת מחוסר סמכות,
אבל בני העיר כולם, יש להם את הסמכות
לשנות את הכסף של הצדקה לכל מה שירצו.
ככה נאמר פה בסוגיות שאנחנו נמצאים בהן בעניין הזה של הצדקה.
וכאן,
כשמתבוננים בדבר,
מוצאים מדבריה הראשונים שיש ביניהם איזשהו הבדל בהתייחסות אל ההלכה הזאת.
יש מי שאומר שאפשר לשנות, בשביל זה בני העיר יש להם את הסמכות והם יכולים לשנות,
כאילו הכול נקבע על דעת בני העיר,
ולכן בני העיר כולם יכולים להחליט לקחת את הכסף של הקופה של הצדקה ולתת אותה לכל מיני מטרות אחרות שנראים להן נכונים וחשובים באותה שעה.
לעומת זאת, הרמב"ן, וככה נימוק יוסף אומר, מצוין פה בדף המקורות,
הוא אומר שגם כשאתה לוקח את הכסף הזה אתה צריך להחזיר.
זאת אומרת, אתה יכול לשנות,
כי באמת כסף של צדקה הוא לא כמו כסף של הקדש,
אין בו קדושה שיש בו איסור של שימוש.
אבל אתה יכול להשתמש למטרות אחרות,
אבל אתה צריך להחזיר.
כאילו רואים פה מחלוקת אם צריך להחזיר או לא צריך להחזיר,
ולי נראה שהמחלוקת הזו קשורה למה שדיברנו,
מפני שאם אתה מבין שהעברה של הכסף לצדקה היא כבר בעצמה גם העברת בעלות,
אז כשאתה לוקח את הכסף למטרות אחרות, אתה בעצם גוזל ממי שזה שייך לו.
ואם יש פה כבר בעיה של גזל,
אז אפשר להגיד שזה גזל לגיטימי, לא גזל, אלא כאילו מותר להלוות מהם,
ככה קוראים לזה פה, אתה כאילו לווה מהם, אתה לווה מהם, לווה צריך גם להחזיר.
אבל אם אתה מבין שאין כאן גדר של בעלות שכבר עברה
על ידי האמירה,
כי האמירה לצדקה היא לא כמו אמירה להקדש,
אז ממילא אין כאן העברת בעלות. אם אין כאן העברת בעלות, אז ממילא כל מה שהיה, יש פה התחייבות מצד העניין של הנדרים,
אבל אין פה בעלות. כיוון שאין פה בעלות, אז הנדר כנדר הוא כבר תלוי ברצונם של בני העיר, ולכן אם בני העיר משנים,
הם בעצם יכולים לשנות.
כמובן שידאגו לעניים תמיד צריך לדאוג,
אבל מבחינת הכסף הזה שמונח בקופה,
שהם משנים,
אין כאן בעיה של גזל ולכן הם גם לא נקראים לווים שצריכים להחזיר.
הנה ככן, אפשר לראות עוד דוגמאות,
אבל לענייננו נראה לי שפה הצגנו קצת את השאלה המעניינת בצדקה,
מבחינת הקשר שלה להלכות נדרים מצד אחד,
אבל אולי להקדש גם,
וזה באמת, כפי הנראה,
כמו דברים רבים, יש בזה שני צדדים וגם שתי שיטות,
ואנחנו פה נישאר בזה, בעזרת השם.
כל שלום שלום, שלום, שלום,
שלום, שלום, שלום, שלום, שלום, שלום,
::::
