שלום לכולם.
בשיעורים שלנו אנחנו עדיין נמצאים במסכת בכורות לפני סיומה,
ואני רוצה היום לדבר על סוגיה נוספת שעוסקת בענייני בכורות
ממה שקשור לבכורות בדיני ממונות,
ועל זה יש לנו גם כן משנה בסוף פרק שמיני,
שתי משמעות אפילו.
משנה אחת אומרת בדף נ"א עמוד ב:
"הבכור נוטל פי שניים בנכסי האב, אינו נוטל פי שניים בנכסי האם,
ולא נוטל בשבח ולא בראוי כי במוחזק".
ובכן, נאמרה כאן הלכה שבענייני בכור, הרי בכור מקבל בירושה פי שניים, ככה התורה מצווה לתת לבכור.
זה מה שנאמר בפרשת כי תצא, לתת לו פי שניים.
אבל המשנה אומרת על זה כמה הגבלות:
האחת, שלא נוטל בראוי ולא נוטל בשבח.
וזה עניין אחד.
והעניין השני זה המשנה הבאה בדף נ"ב עמוד ב',
שם אנחנו רואים דיון לגבי חלק של הבכורה,
אם הוא חוזר ביובל או לא חוזר ביובל.
כתוב שם שאין חוזרים ביובל.
אז הראשון הוא הבכורה,
אבל יש מי שסובר שכן חוזר ביובל.
העניין הזה, הדינים האלה, קשורים ב...
אנחנו רואים פה בגמרא ככה:
הגמרא אומרת לגבי העניין של בכור
שלא נוטל בראוי ובשבח,
אז הגמרא אומרת שזה נדרש מפסוק שכתוב
"בכל אשר יימצא לו ולא בראוי ומוחזק".
זאת אומרת, יש כאן איזה לימוד מהפסוק,
איזה מין דיוק מהפסוק שמלמד שלא נוטל בראוי. ראוי זה כידוע גדר כזה של דבר שהאבא,
לפני שמת, עדיין לא היה בידו.
והיה בידו רק מה שיש לו,
אבל היו דברים שהיו צפויים שיגיעו אליו, כמו ירושות אפילו נוספות מהאבא שלו, עוד ממנו.
ואז ממילא,
אם היתה אפשרות שהירושה הזו תגיע אליו לאבא עוד לפני שהיה מת,
מה קרה שהוא מת?
בסופו של דבר זה רק נשאר עכשיו בגדר ראוי,
ועכשיו הנכדים, נקרא לזה, של הסבא הם אלה שיורשים,
והם כאילו יורשים דרך האבא, ככה זה כאילו נקרא,
וממילא לכאורה היה מקום להגיד שהבכור
יקבל פי שניים גם באותו חלק, על זה נאמר שאינו נוטל בראוי כבמוחזק.
זה דבר אחד.
הדבר השני נאמר שלא נוטל בשבח. שבח
זה באמת גדר אחר,
שנכסים שהשביחו, רעיינו, האבא מת,
אבל נכסים השביחו מכל מיני סיבות,
בעיקר כפי שמבואר בגמרא בשבח שבא ממילא,
מכל מיני סיבות הנכסים השביחו במחיר,
מבחינת היקרה השתבחו מצד גידול שלהם, אם מדובר על דברים של גידולי קרקע שהשביחו.
גם אלה שהשביחו לאחר מיתת האב,
אומרת המשנה שהבכור לא נוטל בהם,
כמו שהוא לא נוטל בראוי, לא נוטל גם בשבח.
זה בעצם מה שנאמר פה במשנה,
כפי שאנחנו ציינו,
המשנה שלאחריה עוסקת,
וגם הגמרא,
בעניין של היובל.
השאלה היא האם חלק הבכורה חוזר ביובל או לא חוזר ביובל,
ועל זה עוד נדבר מייד בהמשך.
הנקודה היא שיש פה במקביל סוגיות אחרות,
והסוגיה העיקרית, כמובן,
שהיא המקבילה ואולי מפורטת אפילו יותר,
זו הסוגיה במסכת בבא בתרא שעוסקת "יש נוחלים",
פרק שעוסק בענייני ירושה,
ובפרק הזה יש שם גם בתוך הדברים כמובן דיון משמעותי לגבי הדין של הבכורה.
ממילא זה דבר אחד ברור. העניין הוא שלא גובה בראוי כבמוחזק,
זה נראה דבר מוסכם לגמרי.
אבל יש שם דווקא לגבי מה שנאמר פה לגבי השבח,
שם בגמרא, ב"יש נוחלים"
אנחנו מוצאים בזה מחלוקת בין רבי לחכמים.
שחכמים באמת סוברים,
כמו שכתוב פה במשנה,
שלא מקבל מן השבח,
אבל רבי סובר שכן מקבל מן השבח שהנכסים השביחו.
והגמרא שם מסבירה את הטעם של חכמים,
שהטעם של חכמים בעניין הזה,
הגמרא מסבירה:
"טעמיו דרבנון" ככה הגמרא בדף קכ"ד במסכת בבא בתרא אומרת: "טעמיו דרבנון"
שלא גובה מן השבח, מפני שהעניין של ירושת הבכור כתוב,
לתת לו פי שניים, מתנה קריה רחמנה.
זאת אומרת, זה נקרא מתנה א-דאתיה לידי.
זאת אומרת,
הגמרא מסבירה את הנימוק שהבכור לא נוטל מן השבח לפי דעת חכמים,
מצד דרשת הפסוק שהוא קורא לחלק הבכורה מתנה.
יש כאן איזשהו גדר חדש שהגמרא אומרת לגבי בכור שהחלק שלו נקרא מתנה,
ומסביר הרשב"ם שם,
דהיינו, מתנה זאת אומרת שכאילו האבא נותן מתנה לבכור,
ומתייחסים לזה כאילו זה עובר במתנה ולא בדרך רגילה של ירושה,
ואז ממילא אם זה מתנה זה מקבל גדרים של מתנה,
ואדם לא יכול לתת מתנה מדבר שלא בא לעולם,
ומשום כך הוא לא יכול להעביר את השבח אל הבכור,
את השבח הוא לא יכול לתת לבכור את החלק המיוחד שלו,
מפני שזה עוד לא היה אצלו.
לכן זה דבר שלא בא לעולם,
וכיוון שזה דבר שלא בא לעולם אז הוא לא יכול להעביר. זאת אומרת, הגדר של מתנה הוא הדבר שגורם לכך שהבכור לא מקבל שבח, ואילו רבי לפי זה חולק,
אז אולי הוא סובר שזה לא נקרא מתנה ועל זה אולי עוד נספיק גם היום לדבר.
השאלה שכאן עומדת לדיון,
אם אומרים שזה מתנה אז יש לה שאלה מהצד השני,
כי אם מגדירים ומסבירים שהעניין של
בכור שלא נוטל מן השבח זה בגלל שזה נקרא מתנה,
אז קשה,
כי הגמרא פה במסכת בכורות והמסכת שאנחנו עוסקים בה במשנה השנייה,
כפי שציינו אותה, כבר עוסקת לגבי הדין של יובל.
האם החלק של הבכורה חוזר ביובל?
ואז מתבהר בתוך הדיון שבגמרא,
שאם אני סובר שזה נקרא מתנה,
אז לכאורה זה קשה,
מפני שחכמים סוברים, לפי המבואר פה בגמרא, בסוף פרק שמיני בבכורות,
שמתנה זה כמו מכר,
וכמו שבמכר יש חזרה ביובל, גם במתנה זה חזרה ביובל.
אז לכאורה היה צריך להיות הדין שחלק הבכורה באמת יהיה לו דין, אם יש לו דין של מתנה, שיחזור ביובל.
ובכל זאת ההלכה היא גם לפי חכמים שאינו חוזר ביובל. על זה הגמרא אומרת שזה בעצם לא מתנה,
שזה בעצם נחשב כירושה. אז אנחנו רואים,
הגמרא אומרת פה במסכת בכורות,
בסוף הפרק, הגמרא אומרת שלפי חכמים יש לתת לו פי שניים, מקיש חלק בכורה לחלק פשוט.
מה חלק פשוט?
ירושה אף חלק בכורה ירושה.
זאת אומרת שכאן הגמרא כאילו אומרת את הצד השני.
אז יש לנו במידה מסוימת כמין סתירה,
כאילו צריך לדעת ליישב את הסוגיות.
מצד אחד הגמרא במסכת בבא בתרא אומרת שבכורה זה מתנה ולכן לא מקבלת בכור את השבח.
מצד שני הגמרא פה במסכת בכורות אומרת
שזה לא נקרא מתנה ועל כן זה לא חוזר ולכן זה לא חוזר ביובל.
לא נותנים לזה את הדין של יובל.
יש כאן, אפשר לומר, איזה מין קושייה.
לקושייה הזו, מה שצריך כאילו להסביר,
אז לא שזה באמת נחשב
לגדר של מתנה, אלא שיש דין מיוחד
ביובל שלו,
או להפך, אולי זה באמת לא נקרא מתנה,
ובסופו של דבר הסוגיה במסכת בכורות תדחה את הסוגיה של הגמרא במסכת בבא בתרא ותגיד שזה בכלל לא נקרא מתנה.
ואז כשנרצה להבין למה הוא לא מקבל את השבח,
נצטרך להסתמך על גדרים אחרים,
אולי על הגדר שמופיע פה בכל אשר יימצא לו.
בכל אשר יימצא לו,
כך הגמרא בבכורות אולי מסבירה את הדין של ראוי,
אז אולי זה לא בא בגלל הגדר של מתנה,
אלא בא בגלל גדר אחר בכל אשר יימצא לו.
העניין הזה בעצם הביא אותנו לצורך להגדיר פה גדר מאוד מעניין.
והשאלה אולי תלויה באיזושהי חקירה שאותה באמת באופן לימודי אנחנו עוסקים, כשאנחנו לומדים את הסוגיות האלה של בכור,
ואנחנו דנים האם באמת הסיבה שהוא לא מקבל בראוי,
יש כאן איזה מין הגבלה ביכולת העברה בגדרי דיני הממונות
שמונע את היכולת להעביר את החלק של הראוי וגם את החלק של השבח,
או שזה איזה מין דין מיוחד בבכורה,
שבאופן מעשי דבר שלא היה ביד האבא הוא לא יכול להעביר. זאת אומרת, זה לא דין ממוני אלא דין, כאילו, מציאותי.
נפקא מינא בעניין הזה, זאת אומרת, האם זה גדר מציאותי,
שכיוון שזה לא היה בידו ממש,
לכן אין פה דין של בכורה,
או שזה באמת איזושהי הגבלה בדיני ממונות שמונע ממנו לממש את המתנה שהוא רוצה לתת,
הוא לא יכול לתת דבר שחסר לו בעלות מבחינה זו שמבחינה קניינית הוא לא יכול להעביר את הנכס,
את אותו חלק של הבכורה.
הנפקא מינא יכולה להיות, וזה הדבר המעניין אני חושב פה,
כי אנחנו מוצאים דיון בראשונים ובפוסקים האחרונים לגבי דבר אחר לגמרי,
לגבי בעל חוב,
בעל חוב שצריך לכבות את חובו, מגיע לו לקבל
תשלום מהמלווה בא אל הלווה,
ואז הוא כמובן לוקח ממנו את מה שיש לו, דורש ממנו לקבל את הנכסים שיש לו. אנחנו יודעים שיש גם שעבוד נכסים.
נשאלת השאלה, האם בעל חוב יכול לבקש או לדרוש
לקבל גם מה שנקרא ראוי. הרי אנחנו עושים את המושג ראוי,
הבעל חוב שלו, זאת אומרת, מי שחייב, הלווה,
הלך לעולמו,
בינתיים בסופו של דבר אבא שלו עדיין היה חי והוא מת אחריו.
ועכשיו השאלה היא, באו הנכסים האלה שהיו ראויים להיות בידו של הלווה אבל הוא כבר מת ולכן זה הגיע אל הבנים שלו.
על זה יש לנו דיון בשולחן ערוך שזה מבוסס כמובן על כמה סוגיות בסימן קד סעיף טז בחושן משפט.
אנחנו אומרים שהיורשים לא צריכים לתת את הנכס הזה למלווה שתובע,
והרמ"א מסביר למה,
בגלל שהוא לא יכול לגבות מראוי,
הוא לא גובה מראוי.
הש"ח,
כפי שמסומן מדף המקורות בסעיף קק"א,
הוא חולק על הרמ"א, הוא אומר: זה לא נכון,
הוא כן יכול לגבות מראוי.
והסיבה שם שהוא לא גובה זו סיבה אחרת,
שאין כאן, אולי כאן המקום להאריך בה.
יש לנו כאן מחלוקת, והמחלוקת בין אשך לרמ"א,
מתברר לפי הלימוד של דבריהם,
זה לא נוגע רק לראוי אלא גם לשבח.
שבח שלאחר מיתה של נכסים לאחר מותו של הלווה,
האם המלווה יכול לגבות מאותו שבח. זאת אומרת, יש כאן איזה מין,
אותו דיון שאנחנו מכירים בבכורה,
אנחנו רואים אותו גם בבכור,
אותו דיון אנחנו מוצאים גם
אצל בעל חוב.
והשאלה היא באמת
מאיפה אנחנו ניקח את ההשוואה הזו,
וזו שאלה מעניינת, כי בגמרא לא מדובר על בעל חוב.
אז הרמ"א אומר בכל אופן שבעל חוב הוא כמו בכור,
בהרבה מובנים,
השאר חולק עליו.
אין זאת אלא שבכל זאת הרמ"א, ומי שהולך אתו סובר שבאמת יש להשוות את בעל חוב לבכור.
אם אנחנו רוצים לחשוב איך משווים
בעל חוב לבכור, הרי זה באמת שני עניינים שונים,
אז כאן צריך לומר,
זה תלוי מצד מה יהיה ההגבלה של הבכור, שהוא לא לוקח ראוי והוא לא לוקח
גם מן השבח.
אם ההגבלה היא הגבלה ממונית בדיני ממונות מצד חיסרון והיכולת הקניינית של האבא להעביר לו את הדברים,
אז זה דבר שאולי משפיע גם על בעל חוב, כי גם בעל חוב הרי נהיגה של הנכסים מצד האחיזה הממונית שיש לו,
אז יש לו זכויות ממוניות,
אבל הזכויות הממוניות מבוססות על כך שללווה היו לו הזכויות האלה והוא כאילו מקבל אותן.
אבל אם אנחנו מגדירים שראוי זה לא נחשב לזכות ממונית שאפשר להעביר,
אז זה גם לא נחשב לזכות ממונית שבעל חוב יכול להשתמש בה וליהנות ממנה.
זה הפירוש של הרמ"א שאומר שהוא לא גובה מן הראוי ומן השבח.
אבל אם אני מסביר בדין של בכורה שזה דין בפני עצמו,
זה לא קשור לדיני הממונות הרגילים,
אלא זה קשור לגדרים יותר מציאותיים,
כל אשר יימצא לו.
מה שיש לו ביד,
יש דין בכורה, מה שאין לו ביד, אין דין של בכורה.
זאת אומרת, מה שיש לו ביד מבחינה פיזית ממש,
ולכן גדר מיוחד בדין בכורה שהוא לא קשור לדיני ממונות.
בדיני ממונות מסתכלים על זכויות ממוניות כמו שיעבודים מעבר למה שיש לו ביד כרגע.
לכן הזכות הממונית שלו כוללת גם את האפשרות לגבות
מהדברים שנקרא ראוי וגם שבח. וכאן אנחנו מוצאים את המחלוקת הזו בין הפוסקים בין השח לבין הרימה. כפי הנראה,
הרימה סבר כצד אחד,
שזה גדר ממוני שממילא יש לו גם השפעה,
אף-על-פי שבגמרא זה לא נזכר גם על בעל חוב.
כמובן, הדברים האלה מיוסדים על דברי ראשונים שקדמו להם, אבל פה לפנינו אנחנו רואים את המחלוקת הזו בצורה ברורה
בין ערימה לבין השאר, וזה מסביר איך מתייחסים אל העניין הזה של בכור.
מהו הדגש? האם הדגש הוא חיסרון בזכויות הממוניות,
או שמדברים פה על משהו יותר ברמה של מציאות פיזית? האם זה נמצא בידו או לא נמצא בידו?
ואם זו הסיבה,
אז לגבי בעל חוב זה לא קשור, הוא לא תלוי בגדר הזה בכלל. זה גדר שהוא ספציפי מיוחד לבכור,
ואין לו קשר לעניין הזה של בעל חוב.
אז הנה כי כן,
אנחנו רואים שהסוגיות האלה שאולי יש בהן מכאן ומכאן,
שאני באמת מוכרח לומר,
לא הצלחנו למצות את הכול בדברים,
אבל המעיין ויראה גם לפי דף המקורות יוכל אולי להבין את הרעיון של הדברים האלה, לראות את הסוגיה של בבא בתרא אל מול הסוגיה בבכורות. וייתכן
שהסוגיה בבכורות נוקטת בשיטה אחרת מאשר הסוגיה בבבא בתרא,
והדברים עדיין באמת צריכים עיון גדול,
והמעיין בוודאי יעיין ויחכים עוד.
