ושלום לכל המאזינים והצופים.
והסוגיה שלנו היום במסגרת הלימוד של הסוגיות של הדף היומי, גם אם המהלכה ברורה, בלימוד קצת עיוני,
אנחנו נמצאים במסכת בכורות, ככה הדף היומי נמצא.
והיום הדף הוא באמת הדף שאנחנו הולכים ללמוד, זה ממש היום שהשיעור הזה מוקלט,
בדף מ"ט במסכת בכורות.
זה כבר סוגיות שעוסקות דווקא בבכור אדם.
באמת המסכת הזו, זה מעניין לראות איך שהיא מתחילה בעניינים של בכורות. בכורות, יש בכורות מכל החלקים של העולם.
יש בכורות של בהימות, מתחיל אפילו בפטר חמור ועובר לבכור בהימה.
וכאן יש בסוף המסכת, לקראת סופה, יותר דיון על הבכורות אדם.
וכשיש גם לבכורות אדם הלכות,
אז יש הלכות שנוגעות לדין של בכור,
שזה עוד בשלב יותר מאוחר.
בשלב הזה יש כאן את הדיון שעוסק בעניין של פדיון הבן.
זוהי מצווה ייחודית ומיוחדת לבכורות.
בכור אדם, שאדם שנולד מישראל, שהוא בכור, בכור לאמו, פטר רחם,
אז יש כאן דין של פדיון הבן, ובמסגרת הזו יש כאן כמה דיונים לימודיים, וגם, אם אלה, הלכתיים.
אנחנו יודעים שאת פדיון הבן עושים כאשר מלאו 30 יום לתינוק שנולד,
ורק לאחר 30 יום עושים את פדיון הבן.
אבל בגמרא יש קצת דיון על הנושא הזה,
כי יכול להיות פעמים שאדם צריך לעשות פדיון הבן ואולי הוא לא יהיה במקום בזמן שצריך לעשות,
אז אולי הוא מקדים ועושה כבר את הפדיון כדי שהמצווה תתקיים אפילו בזמנה,
אז הוא רוצה לעשות אותה עוד בזמן יותר מוקדם,
ועל זה נאמר בגמרא, אנחנו פה נמצאים בדף מ"ט במסכת בכורות: "איתמר הפודה את בנו בתוך שלושים יום,
רב אמר בנו פדוי, ושמואל אמר אין בנו פדוי". זאת אומרת, מדברים פה על מצב כזה של פדיון בתוך שלושים יום, שהוא עדיין עושה את הפדיון שעדיין לא מלאו שלושים יום.
ואז הגמרא עושה בירור של העניין וקובעת כמה גדרים.
דקולה עלמא אני קורא בגמרא: "מעכשיו אין בנו פדוי" זאת אומרת, אם הוא אומר שזה הפדיון, גם הוא עושה עכשיו, יחול עכשיו,
זה בוודאי שלא.
אבל לאחר שלושים יום, "ויתנו למעות" זאת אומרת, אם הוא עושה את הפדיון עכשיו והמעות יישארו ביד הכהן, יהיו בעין, זאת אומרת, הוא לא יוציא אותם לאיזה עניין אחר,
ויישארו בידו,
ודאי בנו פדוי, על זה אין מחלוקת.
המחלוקת היא: לאחר שלושים יום וניתקלו המעות.
יש המחלוקת פה בגמרא, כאשר האבא שרוצה לבדות את בנו בתוך שלושים יום, נותן את החמישה סלעים שאותם צריכים בשביל פדיון הבן לכהן,
והכהן השתמש, קיבל את הכסף, אז הוא משתמש בו, ואז לאחר שלושים יום הכסף איננו.
אז אם הכסף איננו, אז עכשיו השאלה אם הפדיון בכל אופן חל או לא חל.
מחלוקת בין רב לשמואל.
רב אומר שבנו פדוי ושמואל אומר שהבן אינו פדוי.
כפי שהגמרא מסבירה,
רב אומר, מי לדעה והקידושי אישה?
זאת אומרת, כמו בקידושי אישה,
שאפשר, כפי שאנחנו מכירים ממסכת קידושין בפרק שלישי,
אנחנו לומדים על כך שאפשר לקדש אישה והוא אומר לה, הוא נותן לה את הפרוטה או את הטבעת,
והוא אומר לה, ראה אני מקדש אותך לאחר שלושים יום,
אז גם אם ניתקלו המעות לאחר 30 יום, הקידושין האלה חלים.
זוהי הלכה פסוקה וגם הלכה ברורה.
אז אומר הרב, כמו שאפשר לעשות קידושין, לעשות את מעשה הקידושין היום,
על מנת שיחול לאחר 30 יום,
וזה מועיל אף על פי שניתקלו המעות,
בכל זאת, אז ככה אותו דבר בפדיון הבן. אפשר לתת את המעות לפדיון,
והפדיון יחול לאחר 30, אפילו אם ייתקלו המעות.
זה מה שהרב שמואל אומר,
אומר: אין להשוות את הדין הזה של פדיון הבן לדין של קידושי אישה.
ואז הוא אומר איזו סברה מעניינת. שמואל אומר שהפדיון לא יכול לחול כי זה לא כמו קידושי אישה.
כי הטעם שבקידושי אישה מועילים הקידושין בצורה הזו,
מפני שבעצם היה יכול לקדש אותה כבר עכשיו.
הוא רק מצדו או מצדה רוצה להתקדש, או הם רוצים לקדש רק לאחר 30 יום.
אבל באופן, אין מניעה מלקדש כבר עכשיו.
לכן הוא אומר, כיוון שאפשר לקדש עכשיו,
אז הוא יכול לעשות עכשיו את המעשה גם כשיחול אחר כך.
אבל בפדיון הבן, רוצה לומר, לא שייך לפדות בתוך 30,
כי הרי אנחנו אומרים שפודים רק לאחר 30. אז ממילא, כיוון שזה לא שייך,
אז ממילא לא יכולים לעשות גם את הפעולה המיוחדת הזו של מעשה פדיון שיחול לאחר 30. אז בשלומיים המעות נשארות,
ככה צריך להסביר,
מעות נשארות באין, אז זה כאילו כל המעשה מתעכב והופך להיות למעשה בפועל לאחר שלושים. זה מה שהגמרא אומרת, אם המעות נמצאות באין.
אבל אם המעות כבר ניתקלו, אינם, הוציאו אותן, זאת אומרת, כבר אי אפשר, אין, כאילו, למעשה על מה לחול,
מפני שכבר אין את המעות, ולא שייך להסתמך על המעשה כמעשה שהיה מקודם,
מפני שמקודם זה היה זמן שלא ראוי לפדיון.
זה מה שאמרתי עד עכשיו, זה דברי שמואל בגמרא,
לעומת דברי רב. באמת ענייננו ותפקידנו, אפשר להגיד,
להבין מה באמת רב סובר.
מה באמת רב סובר. אז האמת היא שכשלומדים את הגמרא בפשטות,
וזו בעצם הנקודה לעיון פה בסוגיה,
שרב חולק על שמואל.
רב אומר שאף על פי שניתקלו המאות, בכל זאת הפדיון יכול לחול.
אז מה רב סובר כשהוא אומר את זה?
אז אפשר להגיד בדרך אחת שרב באמת סובר ששייך שיהיה פדיון גם בתוך שלושים.
זו בעצם אולי אפשרות ההסבר הראשונית שצריך להסביר את דברי רב, שרב הוא לא,
הוא חולק על שמואל בנקודה הזו.
שמואל סובר שהפדיון כאילו לא שייך בכלל בתוך שלושים, ואילו רב סובר שהפדיון יחול בתוך שלושים.
את הנקודה הזו אנחנו בעצם רואים מתוך דברי רש"י,
כי יש באמת שאלה בדברי רש"י בסוגיה הזו ובסוגיות אחרות,
ויש בזה נפקא מינא למעשה, כי כולם מודים כמובן שהפדיון צריך להיות לאחר שלושים, כפי שאמרנו בתחילת דברינו,
את זה כולנו יודעים.
השאלה היא למה, למה צריך לאחר שלושים?
אז אפשר להגיד, פה מין חקירה לימודית יש כאן,
האם הסברה, כי ככה התורה אמרה,
וכאילו באמת לא שייך פדיון אלא רק לאחר שלושים,
אז קודם שלושים זה באמת, אין בכלל שום נקודת אחיזה על הפדיון הבן,
בכלל לא שייך לדבר הזה.
המצווה מתחילה לאחר שלושים.
זה כמו נגיד בברית שצריך לעשות לאחר שמונה ימים,
אז לא שייך לעשות את המצווה הזו בתוך שמונה.
או אולי יש כאן בכל זאת איזושהי קצת חשיבה אחרת.
זה שהתורה אומרת שלושים זה לא מפני שבתוך שלושים הוא לא שייך למצווה בכלל,
אלא שבתוך שלושים אנחנו לא עושים, התורה אומרת לא לעשות את הפדיון,
כי יש חשש שמא הוא נפל.
כל זמן שהילד הקטן נולד ועדיין לא ימלאו לו שלושים יום,
הוא נחשב בהגדרה ההלכתית כאילו נפל.
זאת אומרת שהוא כאילו לא נולד, הוא בכלל לא, אין לו חיים בכלל.
אז ממילא כיוון שהוא עדיין בגדר נפל,
אז לכן התורה אמרה שיעשו את הפדיון רק לאחר שלושים.
לפי ההסבר הזה אפשר יהיה להגיד איזושהי מסקנה,
שאם יודעים בוודאות שהוא לא נפל,
ככה מדברים פה באמת בסוגיה,
למשל כשכלו לו חודשיו,
זה בעצם המבחן של ילד אם הוא נפל או לא נפל, כי תמיד יש חשש שהוא נולד אולי שלא בזמנו,
ואז אולי אין לו יכולת של עמידה של חיים,
אבל אם כלו לו חודשיו, זאת אומרת שההיריון היה כולו בשלימות,
אז ממילא גם אם עוד לא מלאו לו 30 יום, גם היה אפשר אולי לומר דבר כזה.
אז שוב,
יש כאן איזושהי נקודת אחיזה לאפשרות של פירוש כזה.
ויכול להיות שרב, כשאומר שהפדיון מועיל כשניתקלו המהות לאחר שלושים, הולך לפי השיטה הזו.
עכשיו, באמת בדברי הראשונים הדברים האלה הם לא עד הסוף מוחלטים.
אני אסביר את דבריי.
קודם כל, בגמרא עצמה, הגמרא עצמה אומרת
שהלכה, הגמרא אומרת שאף על פי שבדרך כלל הלכה כרב באיסורי,
שזה שאלות של איסור והיתר, פדיון הבן הגמרא רוצה לדון שזה לא שאלה ממונית,
אלא שאלה של מצווה, שזה גדר איסור.
בכל אופן, כאן הלכה כשמואל, כך כתוב פה בגמרא,
שהלכה כשמואל.
אבל למרבה הפלא זה דבר מעניין, שהרמב״ם והשולחן ערוך,
דווקא בניגוד למה שכתוב בגמרא, הם דווקא פוסקים כמו רב.
פוסקים דווקא כמו רב. אמנם הרמ"א בשולחן ערוך, כמצוין מדף המקורות,
הוא פוסק כמו שמואל, כאילו לפי מה שכתוב בגמרא,
אבל הרמב"ם בשולחן ארוך פוסקים דווקא כרב,
שהפדיון הזה הוא כן מועיל,
ומסבירים שכנראה הייתה להם גרסה אחרת בגמרא, וזה עצמו חידוש,
מפני שהגמרא, יש פה גרסה שהיא משמעותית ביותר בגמרא, כי הגמרא מעריכה בדבר הזה,
להסביר שהלכה כשמואל, אבל זה כרגע לא ענייננו.
הם כנראה גורסים אחרת,
ומתוך כך הם הגיעו לידי מסקנה שהלכה דווקא כמו רב.
זאת אומרת, יכול להיות שזה גוף השאלה שהעלינו לדיון, זה המחלוקת בין רב ושמואל,
ששמואל באמת סובר שהפדיון לא שייך בכלל, בתוך שלושים ולא לפי רב, הוא שייך.
הדברים האלה באים לידי ביטוי דווקא בפירוש רש"י,
כי בפירוש רש"י, גם בסוגיה הזו, במסכת בכורות קודם כול,
וגם במסכת בבא קמאק המצוין בדף המקורות, יש על זה כמה סוגיות שציינו כאן,
יש לנו סוגיה זו במסכת בכורות,
יש לנו סוגיה במסכת בבא קמא,
יש לנו סוגיה במנחות,
שאפשר לראות אותן,
צריך לראות אותן במקשה אחת,
לראות איך הן מתחברות זו לזו, ואני אסביר.
רש"י פה כבר במסכת בכורות, המשנה אומרת פה מקודם,
כתוב שאם מת הבן בתוך 30 יום,
אם אדם נתן את המעות של פדיון הבן באמת בתוך 30 יום, לא במקרה של ייתקלו המעות, בסדר שמעות לא מתקלות,
ואמרנו שזה דבר לגיטימי שהוא נותן את הפדיון והמעות יחולו אחר כך אם הן נשארות,
על זה הרי אין מחלוקת, ככה אמרנו.
בכל אופן, מה קורה כשמת הבן בתוך 30 יום?
אז מת הבן בתוך 30 יום, אומרת המשנה,
אף על פי שנתן לכהן, יחזיר. כאילו התברר שלא היו דברים מעולם,
שלא היה בזה צורך, ולכן כתוב שיחזיר.
אבל רש"י, וזה תוספות עומדים על פירוש רש"י,
רש"י מסביר למה צריך להחזיר, מפני שאם הוא מת אז זה נקרא שהוא בעצם כאילו יחזיר, רש"י אומר: דנפל הוא,
שהוא נפל.
שואלים התוספות, למה רש"י צריך להגיד שהוא נפל?
הרי תגיד שבכלל עוד לא הגיע לזמן החיוב ולכן הוא צריך להחזיר. למה אתה צריך להחליט ולהגיד על התינוק הזה שנולד ומת גם בתוך 30 שהוא נקרא נפל?
אז תוספות אומרים, לא צריך להגיד ככה.
פה רואים את נקודת ההבדל בין רש"י ותוספות,
כי תוספות הולכים לפי השיטה שאומרת שעד שלושים אין בכלל שום שייכות למצווה, כדברי שמואל.
ואילו רב בעצם רומז כאן, רש"י רומז כאן למשהו שונה,
שהוא כאילו מנמק, הוא צריך להסביר למה צריך להחזיר,
כי הוא נפל. זאת אומרת, שאם הוא לא היה נפל,
אז זה אולי לא היה ככה. איפה זה בא לידי ביטוי?
זה בא לידי ביטוי במסכת בבא קמא, שם מדובר,
בגמרא במסכת בבא קמא, על בכור שנטרף בתוך 30 יום.
יש הלכה שעוסקת, גמרא שעוסקת בשאלה של בכור שנטרף בתוך 30 יום.
מחלוקת רש"י ותוספות שם, מה הפירוש בכור שנטרף.
רש"י מסביר בכור שנטרף שהוא נהרג.
נטרף, טרפו אותו כפשוטו,
חייר החל"ט הוא, זאת אומרת, ממש טרפו אותו, בכור שנטרף.
אז מה נאמר עליו?
שבאמת הוא לא פודים אותו, זאת אומרת, כאילו יכולתי לחשוב שפודים אותו,
אז קמ"ש ולאנציקי, כי בסופו של דבר הוא לא הגיע ל-30 יום, אז לא פודים אותו.
שואלים שם תוספות על רש"י,
בשביל מה צריך בכלל לימוד על זה? הרי זה דבר מובן מאליו, הוא לא הגיע ל-30 יום,
אז בשביל מה צריך את זה?
אבל רש"י אומר ככה,
זאת אומרת, שרש"י אומר שאני צריך פסוק מיוחד שילמד אותי שאף על פי שהוא נהרג בתוך 30,
שלא צריך לפדות אותו.
זאת אומרת, אומרים התוספות כבר בדעת רש"י, רואים שרש"י באמת צובר שאם כלאו לו חודשיו בוודאות,
אז יכול להיות שמצוות הפדיון שייכת גם בתוך שלושים.
ככה זה יוצא. ואולי יהיה נפקא מינא, למשל.
אם קרה אסון שבכור כזה נהרג בתוך שלושים,
לא על מיטה טבעית, אלא נהרג על ידי תאונה או משהו כזה,
אז יכול להיות שהוא לא יחזיר את המעות.
ככה באמת רוצים לומר.
זאת אומרת, לפי רש"י זה מה שיש לו, לא צריך להחזיר את המות, רק כאן, כי אומרים שהוא נפל.
אבל כשהוא נהרג, הרי הוא לא נפל.
זאת אומרת שרש"י די הולך עם השיטה הזו.
תוספות באמת חולקים עליו, כי תוספות באמת לא סוברים ככה. תוספות סוברים שהעניין של
שלושים יום זה מעיקר הדין, לפני זה בכלל אין שום שייכות למצווה.
ולכן תוספות לא מסבירים שם על בכור שנטרף, שהכוונה בכור שנהרג,
אלא הם מסבירים: בכור שנטרף, פורשו של דבר שנעשה טריפה.
קרה לו משהו,
באמת, הוא לא מת, רק נעשה טריפה.
טריפה, פורשו של דבר שקרה לו איזה מום,
שבהגדרת ההלכה הוא נקרא טריפה. יש מושג של טריפה גם בבהימות, להבדיל גם בבני אדם.
אז זה מה שתוספות אומרים, שהוא נטרף, נעשה טריפה.
ואם לומדים טוב את הסוגיה,
אז בעצם יוצא שרש"י, שלא רוצה ללמוד כמו תוספות,
באמת סובר שבכור שנטרף אולי באמת כן צריך פדיון,
כי הגמרא מדברת דווקא על בכור שנהרג.
והדברים האלה קשורים לגמרא במנחות, שגם היא מצוינת בדף המקורות.
שם אנחנו רואים דוגמה של טריפה שבאמת חייב בפדיון.
שם מדובר על מקרה שלא נדע,
מקרה קשה של תינוק שנולד עם שני ראשים, ככה מדובר שם.
אז הגמרא אומרת שצריך לתת עשרה סלעים,
לא חמישה.
וכל כך למה?
בגלל שיש לו שני ראשים, הוא כאילו שני בני אדם, שניהם בגדר בכורים ביחד.
אבל בכל אופן רואים שזה, ומקובל לנו שמושג כזה של שני ראשים זה טריפה,
אז רואים מכאן שיש מושג של טריפה שיש עליו דין של פדיון.
אז רואים שבאמת יש מחלוקת.
אז צריך להסביר את הסוגיה שם לפי תוספות, אבל לפי רש"י באמת יוצא דבר כזה,
שבאמת יכול להיות שבכור של טריפה,
אולי באמת יש לו באמת דין של פדיון, ככה לכאורה יוצא.
בין כך ובין כך אנחנו בדרך כלל לומדים גם את דברי הפוסקים.
וכבר ציינתי בדבריי שהפוסקים פה, באופן מפתיע, לא סוברים כמו שמואל, אלא סוברים כמו רב.
באמת,
זה לכאורה הייתי אומר שהם הולכים כמו רש"י,
והולכים לפי שיטתו של רש"י לאורך כל הדרך.
אבל באמת אנחנו רואים שזה לא ככה.
כי אנחנו רואים שהרמב"ם ו"שולחן ערוך" אומנם הולכים פוסקים כמו רב,
שאם ניתקלו אמהות הפדיון מועיל,
אבל מצד שני הם לא מסכימים למשל לגבי בכור שנטרף,
שנעשה טריפה.
שם הם דווקא אומרים בפירוש שאם נעשה טריפה הם פודים אותו.
זאת אומרת שהם לומדים את הגמרא כמו תוספות ולא כמו רש"י.
אז זה בעצם קצת מראה שלומדים מצד אחד כמורה ולא מגיעים למסקנות שראינו אולי מתוך דברי רש"י.
ואז אולי צריך להסביר בדרך אחרת את מחלוקת רבי שמואל.
אמרנו, ובזה הייתה תחילת דברינו,
רבי שמואל חולקים לגבי מי שפודה את הבן, נותן את הכסף,
ובכסף ייתקלו המהות.
רב אומר כזכור,
רב אומר כזכור,
שזה כמו קידושין שעושים לאחר שלושים יום. שמואל אומר לו, זה לא דומה,
כי בקידושין בידו לקדשה גם עכשיו.
אז אמרנו, אז מה רב חולק?
כי הרב סובר שגם בפדיון, אמרנו, גם בפדיון הבן הוא סובר שזה שייך גם עכשיו.
וזה הסברנו כדברי רקע למה שבאמת יוצא בפירוש רש"י,
שזה באמת יכול להיות כדרך יפה בלימוד,
אבל באמת אפשר ללמוד בדרך אחרת,
שהמחלוקת בין רב לשמואל היא לא בעניין של פדיון הבן אם זה שייך או לא שייך,
אלא המחלוקת אם זה כל כך משנה אם זה שייך או לא שייך.
ששמואל אומר שאם זה לא שייך עכשיו, לא שייך לעשות לאחר 30 יום,
כשייתקלו המעות.
ואילו רב סובר,
ואילו רב סובר שזה לא נכון,
גם כשזה לא שייך,
גם כשזה לא שייך, גם כן אפשר לעשות קידושין,
לעשות קידושין לאחר 30 יום, שייתקלו המעות,
ואז ממילא גם בפדיון הבן אפשר לעשות את אותו דבר.
יש לזה קצת ראיה.
אנחנו רואים בסוגיה במסכת קידושין,
למשל אחד אומר לאישה שהיא גויה בעצם,
שאומר לה: תתקדשי, קחי פרוטה שתהיי מקודשת ולאחר שתתגיירי.
אז יש שם מחלוקת בין חכמים לרבי מאיר,
חכמים אומרים שהיא לא מקודשת ורבי מאיר אומר שהיא מקודשת. ומבואר שם בסוגיה שהמחלוקת היא אם אדם מקנה דבר שלא בא לעולם או לא מקנה דבר שלא בא לעולם.
רבי מאיר סובר שאדם מקנה דבר שלא בא לעולם והגיור שלה נחשב לבחינת דבר שלא בא לעולם,
ואילו חכמים בגלל זה סוברים שהקידושין בכלל,
חכמים מסורים של הקדושים לא חלים. אז מה אנחנו רואים?
שזה בכלל לא שייך עכשיו,
ובכל זאת אף על פי שזה לא שייך,
זה לא שייך בכל אופן. רבי מאיר אומר שזה מועיל, חכמים חולקים אליו שזה דבר שלא בא לעולם.
אז אנחנו אולי יכולים לראות מכאן ראיה שזו אולי ההוכחה של רב, שגם כשזה לא שייך עכשיו,
זה לא מונע חלוץ של קידושין, ממילא גם של פניון הבן, שיחול אחר כך,
אף על פי שייתקלו המעות.
וכאן על זה עוד אפשר להעריך במשהו,
אבל אני אעצור כאן.
מי שהמבין יבין,
ואולי אנסה להסביר גם את נקודת המחלוקת בסוגיה שם, כי זה תלוי בהבנה של דבר שלא בא לעולם מה הבעיה, אם הבעיה היא באמת בהיעדר חלוט,
שזה באמת העניין, שזה לא שייך,
או שזו בעיה בגמירות דעת. ואם זו בעיה בגמירות דעת, אז יכול להיות שבאמת אין לנו ראייה,
אנחנו יכולים לומר שגם דבר שלא שייך, אם יש גמירות דעת,
שאפשר יהיה לעשות את הדבר גם לאחר זמן,
אף על פי שהוא לא שייך,
כי יש גמירות דעת ואף אחד שניתקלו המורות. אני אומר את זה כמעט כרמזים לפי דעתי לפתרון הסוגיה הזו בעצמה,
וזה נתן לנו קצת מבט גם על העניין הזה, וגם כמובן על הזמן של מצוות פדיון הבן,
אם יש בזה באמת שייכות גם בתוך 30 יום, יש בזה כנראה איזושהי נקודת מחלוקת גם כן. אז נישאר בזה בינתיים,
ושלום לכולם.
������
