שלום,
אנחנו בשיעור שלנו היום,
אני עושה בסוגיה, אנחנו נמצאים בעיצומה של מסכת בכורות,
ועליה, כאן, מתוך הסוגיה, אני רוצה לדבר על נושא שבעצם מופיע גם בסוגיות אחרות,
אבל דרכה של תורה שדברים באים גם באופן מפתיע,
נושאים שאולי לכאורה שייכים רק לסדר נזיקין, מופיעים כאן במשנה, במשניות,
יותר נכון, בנסכת בכורות.
זה מתחיל בדף כ"ח, עמוד א' במשנה,
אנחנו לומדים על השוחט את הבכור ומראה את מומו. אנחנו לומדים פה ענייני בכורות, ממה מתחילים,
מהעניין הזה של בכור, שצריך בזמן הזה,
הרי אי אפשר לעשות איתו דבר עד שיהיה בו מום,
אבל כשיש בו מום צריך גם כן לא לעשות את זה בדעת אדם, בדעת עצמו,
אלא להראות את זה למומחה שהוא יראה ויקבע שבאמת זה מום כזה שמתיר כבר את השימוש ואת השחיטה של הבהמה ולאכולת בשרה לפחות.
בכל אופן, כאן נאמר שמי שאינו מומחה ורואה את הבכור ונשחט על פיו,
הרי זה ייקבר וישלם מביתו, כיוון שיש כאן איזו בעיה שאם הוא אדם שלא מומחה והוא זה שאמר על פיו ששוחטים,
אז יש בזה אפילו איסור,
ולכן אם הוא עשה את זה והוא נתן אמירה שכאילו מתירה את השחיטה,
והוא עשה את זה, אז זה דבר שלא היה ראוי,
כיוון שזה לא ראוי, אז בעצם מהבהמה אין מה לעשות עם הבשר,
ייקבר, כתוב, הרי זה ייקבר וישלם מביתו.
אז זו משנה אחת שעוסקת פה במין צורה של הוראה,
שאם היא הייתה בצורה שאינה ראויה,
אז היא מחייבת את זה שאמר בתשלום,
מדובר פה על תשלום שהוא משלם את הנזק שהוא כאילו גרם בזה ששחטו שלא כדין.
והנה בהמשך לכך יש לנו משנה, המשנה הבאה,
בדף כ"ח עמוד ב',
מדברת על דיין, זאת אומרת יש כאן איזו הקבלה,
הרואה את הבכור הוא בעצם אדם שאמור היה להיות מומחה כמו דיין בכלל,
והנה במשנה הבאה מדברים פה באמת על דיין ממש:
דן את הדין,
זיכה את החייו וחייב את הזכאי,
טימא את הטהור וטיאר את הטמא, מה שעשה עשוי וישלם מביתו.
זאת אומרת, הנה גם כאן המשנה ממשיכה את העניין של ראיית הבכור,
ממשיכה איתו גם לנושא של דיין, וזו סוגיה בפני עצמה שמפורסמת מאוד, מה שנקרא טעות הדיינים,
סוגיה שיש עליה הרבה דברים שנידונים ונזכרים,
ואנחנו ננסה במשהו גם כן להתייחס אליה. כי כאן, על המשנה הזו,
הגמרא אומרת: ליה מתנן סלמכ רבי מאיר,
דדא אינ דינא דגרמי. זאת אומרת, אם כתוב על הדיים שהוא משלם,
על הטעות שלו בדין משלם,
אז הגמרא אומרת, נגיד שהמשנה הזו הולכת דווקא לפי רבי מאיר,
דדא אינ דינא דגרמי.
זאת אומרת, הגמרא מכניסה אותנו מייד פה לנושא שהוא באמת נושא כללי גם בדיני נזיקין בכלל,
שזה קשור לגבי מושג שנקרא דינא דה גרמי.
זה נושא, אדם שמזיק חייב לשלם,
אבל אנחנו יודעים בדרך כלל לומר שגרמא בנזיקין פטור,
ובכל זאת יש משהו באמצע שהוא מין סוג גרמא כזה, שהוא יותר חזק,
יותר שייך לחייב עליו,
ורבי מאיר בכל אופן הוא דיינא דגרמי שמחייב בסוגים מסוימים של גרמא שנקרא גרמי.
וכאן הגמרא אומרת שאם הדיין חייב לשלם זה מסתבר שזה הולך לפי רבי מאיר שדן דינא דגרמי.
והגמרא מתארצת: אמר רבי הילה אמר רב כגון שנשא ונתן ביד.
זאת אומרת הגמרא אומרת אל תפרש בהכריח את המשנה שהיא הולכת דווקא לפי רבי מאיר כי גם לפי חכמים שאינם מחייבים בדינא דגרמי
אז בכל זאת כאן ייתכן שמדובר במשנה כשנשא נתן ביד, זאת אומרת שהדיין לא הסתפק רק באמירה למי שחייב או למי שפטור,
אלא גם יותר מזה,
הוא גם ממש לקח ביד והעביר מזה שחייב והעביר לתובע את הכסף, נגיד בצורה הזו.
אז זו בעצם, כרגע קראתי את המשנה הראשונה שעוסקת בראיית הבכור,
המשנה השנייה של טעות הדיינים,
והגמרא שתולה את העניין הזה בדינא דה גרמי, אבל אומרת שלא בהכרח. כאן בעצם צריך להבין, כשהגמרא אומרת שזה דינא דה גרמי,
למה זה דינא דה גרמי? וזו בעצם השאלה המעניינת שעליה אני רוצה להתעכב פה בדיון שלנו עכשיו, בשיעור הזה.
למה באמת זה דינא דה גרמי? במה זה נקרא דינא דה גרמי?
וכאן אנחנו, כמובן,
כדרכה של תורה אנחנו מוצאים איזה שיטות שונות.
ושאלה נוספת, שבעצם קשורה אחת לשנייה,
אם זה דינא דה גרמי, למה ההערה על דינא דה גרמי,
שהמשנה הולכת דווקא לפי רבי מאיר,
נאמרה דווקא במשנה של הדיינים,
ולא נאמרה עוד קודם על המשנה הראשונה שהזכרנו אותה,
על זה שראה את הבכור ושלא כדין אמר שהבכור קיבל מום.
למה ההערה של דינא דה גרמי נזכרת רק במשנה הזו ולא במשנה הקודמת? באמת,
זו שאלת התוספות פה בסוגיה.
התוספות שואלים את השאלה הזו, אבל הם לא מתרצים.
זאת אומרת, התוספות שואלים למה לא הזכירו את הדינא דה גרמי גם בנושא של הבכור.
כשאנחנו מנסים להתבונן באמת מה ההבדל, ואם יש הבדל, בין המשנה של בכור לבין המשנה של הדיינים,
אז אנחנו שוב צריכים כמובן לחזור אל השורשים,
מדוע זה בכלל נקרא דינא דגרמי? וכאן אנחנו באמת יכולים להבחין בשתי שיטות, בדברי הראשונים שנמצאים פה, ולאו דווקא פה, אלא באמת במסכת סנהדרין,
עוד יותר בדף ל"ג כמצוין בדף המקורות, שכדאי,
מי שיכול ללמוד את העמוד הזה וללמוד את הראשונים, אם זה, אם אני אקח את הבירור הלכה על הסוגיה הזו, יראה דברים רבים על העניין. אבל בקיצור, מה שאני רוצה לומר,
כשאנחנו מנסים לבחון מדוע בדיינים זה נקרא דינא דה גרמי,
אז אפשר להסביר את זה בשתי צורות או שתי בחינות.
בחינה אחת היא שזה בעצם לא היה מעשה בידיים,
אלא שזו פעולה כאילו רק מכוח דיבור.
זאת אומרת, עצם הדבר שאדם מזיק על ידי דיבור בצורה כזו,
זה לא נחשב לנזק רגיל שאדם מזיק.
אדם מזיק, אדם מועד לעולם, כשהוא מזיק ככה, כשהוא ממש מזיק בידיים.
אבל כשהוא אומר משהו, כתוצאה מזה הדין אומר: אתה חייב, אתה פטור,
הוא אומר את זה בצורה של טעות,
אז זה לא נקרא מזיק ישיר, אלא רק באופן עקיף,
אפשר לקרוא לזה, או בצורה באמת לא ישירה ממש,
ולכן זה יכול להיות מחויב רק בדינא דגרמי.
אם באמת זה הגדר,
אז הגדר הזה שייך גם לנושא של הבכור,
כי גם בנושא של הבכור לא מדובר על פעולה שהוא עשה,
אותו אדם שראה את הבכור הזה ואמר שיש לו מום,
אלא באמת הוא רק אמר,
הוא חיווה את דעתו ואומר: הנה, יש פה בכור עם מום שאפשר לשחוט אותו. זאת אומרת, הוא לא עשה מעשה בידיים של נזק אלא רק אמר ונשחט על פיו, כמו שכתוב במשנה, נשחט על פיו.
אבל לא שהוא עשה מעשה, אז זו אפשרות אחת.
אפשרות שנייה היא לומר, וזה באמת נושא מאוד מעניין,
האם באמת דיבור זה נקרא דינא דגרמי.
הראש למשל, במסכת סנהדרין, על הסוגיה שציינתי אותה, טוען שאם אדם מזיק על ידי דיבור זה אותו דבר כמו שהוא עושה על ידי מעשה. מה ההבדל?
דיבור זה, אתה עושה משהו על ידי דיבור,
אז זה נזק, אותו דבר כמו שעשית מעשה בידיים.
הוא מביא גם ראיה במשנה הבאה
בסוגיה הבאה, אנחנו לומדים כאן בהמשך על המפגל את הקודשים,
שאנחנו רואים שהמשנה אומרת על המפגל שהוא נחשב למזיק כשהוא משלם,
ואומר הראש שהנה אנחנו רואים שמפגל זה אותו דבר, אף על פי שהוא רק עושה דבר בדיבור,
הוא אותו דבר כמו מזעיג בידיי.
אז לדעת הראש במשכת סנהדרין באמת, ככה באמת הדין.
ואז לפי דבריו צריך להסביר שאם הגמרא אומרת כאן שזה דינא דגרמי,
אז הגמרא לא מתכוונת לפרש שזה דינא דגרמי בגלל שזה דיבור ולא מעשה,
כי לפי דעתו דיבור ומעשה זה אותו דבר.
אז צריך להגיד שהכיוון הוא מכיוון אחר,
שזה דינא דגרמי לא בגלל שזה דיבור,
אלא בגלל שזה נזק כזה שאפשר להחזיר אותו.
זה דבר מעניין מכיוון אחר, הסתכלות נוספת.
זאת אומרת, העובדה שאפשר להחזיר את המצב לקדמותו,
אז על זה לא צריך, לא מדובר שהחזירו, אלא מדובר אפילו שלא החזירו, אבל אפשר להחזיר.
אז אם אפשר להחזיר,
אז האם זה נקרא נזק שאדם מזיק או לא? כי בדרך כלל אם אדם מזיק הוא שובר משהו למישהו,
פוגע בדבר שלו.
אז הדבר הפגוע הוא פגוע, אי אפשר להחזיר.
צריך לתקן, לתקן זה תיקון חדש.
אבל פה מדובר על דבר שאולי אפשר להחזיר. כשמדובר על דיין שזיכה את החייב וחייב את הזכאי,
כפי שנאמר במשנה,
הרי על זה יש אפשרות, הרי אפשר להחזיר. הוא נתן, הוא חייב, ההוא שילם כסף,
אבל אפשר להחזיר.
אז יכול להיות שבגלל זה זה נקרא דינא דה גרמי.
ואם כן אפשר לפרש את המשנה שהיא מדברת פה כשהגמרא שואלת למה מתנית דקרבי מאיר שדיין דינא דה גרמי זה מהבחינה הזו שכאן אפשר להחזיר. וכיוון שאפשר להחזיר
אז ממילא אי אפשר לחייב אלא רק מצד העיקרון של דינא דה גרמי.
ואז הגמרא מתרצת שנטל ונתן ביד וצריך לפי זה להבין
שכשנטל ונתן ביד זו פעולה כזו שכבר לא מחזירים בדין,
זה באמת קשור לסוגיה בסנהדרין, ללמוד אותה במקביל.
אנחנו רואים שבאמת יש מקום להבין ככה,
שבדברי רב חיסדא שם בגמרא,
שנטל ונתן ביד זה אומר שלא מחזירים,
שכבר לא מחזירים את הדין, כבר אי אפשר להחזיר, הוא לא יכול לקוף את החזרה, זה הפירוש.
כיוון שהוא כבר נטל ונתן ביד כבר אי אפשר לקוף את זה שקיבל כסף שלא כדין,
להחזיר את הכסף.
אז ממילא זה פתרון,
למה זה יהיה חיוב גם לפי חכמים ולא רק לפי רבי מאיר?
את זה אני אומר, את הדברים האלה הם באמת שייכים לעומק הדברים בסוגיה המאוד מורכבת של טעות הדיינים במסכת סנהדרין,
אבל כרגע לצורך הבירור שלנו פה בגמרא שלנו במסכת בכורות זה דבר מאוד מעניין לראות,
כי אם אנחנו עושים את ההקבלה לעניין הזה של הבכור,
מה הסיפור של הבכור? שמישהו אמר על הבכור שיש לו מום,
הוא עשה את זה שלא כדין, ולכן אמרו שהבכור הזה ייקבר.
אז זה מצב כזה שמצד אחד, אם המבחן של גרמי בסוגיה שלנו הוא מצד הדיבור,
אז גם שם, שזה רק מצד דיבור ולא מצד מעשה, אז אמרנו מקודם שזה אותו דבר.
אבל אם אנחנו נגיד שהמבחן של גרמי בסוגיה שלנו זה לא מצד הדיבור, אלא כמו שנגיד שדיבור ומעשה זה מבחינה זו היינו נוח,
אלא המבחן הוא האם זה נזק כזה שאפשר להחזיר או אי אפשר להחזיר.
הרי מובן שאם הוא אמר על הבכור שיש לו מו ושחטו,
אז די, זה כבר אי אפשר להחזיר, זה דבר אבוד.
שחטו כבר.
כבר אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורנית.
ממילא,
אם אנחנו מתבוננים יפה בעניין הזה, אז אנחנו מוצאים פה הסבר יפה לעניין.
מבין שבאמת בנושא של הבכור,
כיוון שאי אפשר להחזיר,
אז ממילא על זה הגמרא לא שאלה.
הגמרא שאלה רק על הסוגיה של דיין, כי היא חשבה שאפשר להחזיר.
ואז הגמרא אומרת שאם בכל זאת אמרו שמשלם, זה רק לפי רבי מאיר,
ולכן תרצו לפי חכמים שנטל ונתן ביד.
אבל בכור במשנה הקודמת הגמרא לא שאלה,
מפני שהגמרא הבינה שפה אי אפשר להחזיר.
תוספות, כפי שאמרנו מקודם, לומדים אחרת.
הם הבינו שהדיון פה על גרמי, שזה כן גרמי או לא, זה מבחינה זו שזה לא על ידי מעשה,
ולכן הם שאלו למה בבכור זה לא נאמר אותו דבר,
גם בבכור הנזק נעשה רק על ידי דיבור ולא על ידי מעשה.
וזה באמת קשור פה, כשאנחנו עכשיו הגענו פה לפירוש הזה, פה בגמרא, להבנת הגמרא, שאפשר באמת להבין את הגמרא בשתי צורות, התוספות שואלים ולא מתרצים,
אבל אנחנו כאילו, לפי הפירוש השני של ההבנה של גדר גרמי בסוגיה שלנו, שזה תלוי אם מחזירים או לא מחזירים,
זה מובן שבנושא של שוחט, כפי שאמרנו, בנושא של בכור,
שזה כבר לא נקרא גרמי. זה דווקא הדבר המובן.
באמת זה קשור לסוגיה אחרת, וזו באמת שאלה מאוד מעניינת:
האם כשעושים נזק שאפשר להחזיר,
האם חייבים מדינא דה גרמי?
כי כפי שאמרנו,
ההלכה היא שדנים דינא דגרמי, וזה מצוין פה בדף המקורות, בשולחן ערוך,
בסימן שפ"ו.
נאמר: קיימלן, הלכת רבי מאיר שדנים דינא דגרמי, זאת אומרת שכן דנים דינא דגרמי.
אז לכאורה, אם דנים דינא דגרמי,
אז זה אומר שיהיו חייבים בדינא דגרמי גם לפי ההלכה,
ואז אנחנו צריכים לדעת מהו הגדר של גרמי שמחייבים עליו.
האם זה, אגב, החידוש הוא שגם על ידי דיבור ולא רק על ידי מעשה,
או שהחידוש הוא שהוא יהיה חייב אפילו כשאפשר להחזיר.
זה נושא שנבחן שם בהלכה בשולחן ארור בסימן שפ"ו,
נבחן בקשר לנושא שמופיע דווקא בגמרא בבבא קמא,
בגמרא בבבא קבא, בצו צ"ח,
שם אנחנו מדברים על זורק מטבע לים,
אדם זורק מטבע לים,
אז השאלה, לכאורה הוא הזיק,
היה לבן אדם מטבע ועכשיו אין מטבע.
בגמרא כתוב שפטור על זה.
למה פטור? מסבירים, כי הוא אומר לו, הנה המטבע, מה אתה רוצה?
יש מטבע, מה, עשיתי משהו למטבע שלך?
לא עשיתי כלום, המטבע היה קודם רק ביד שלך ועכשיו זה בתוך המים.
אז זה לא נקרא שהזקתי לך.
במילים אחרות אפשר להחזיר,
אפשר לקחת צוללן שיצלול במים ויביא את המטבע.
אלא מה, הכסף של הצוללן זה כבר דבר זניח,
ואפילו יכול להיות שזה נקרא גרמה, רש"י ככה אומר.
זה גרמה ממש, שהוא צריך להביא צוללן שיצלול במים ויביא לו את המטבע.
באמת, בסופו של דבר, בהלכה אנחנו מוצאים פה מחלוקת,
כי לפי רש"י ותוספות יוצא שבאמת אפשר
להחזיר ובאמת פטור אבל בשולחן ערוך מופיעה פה הדעה הראשונה שאומרת דווקא שחייב
וזו שיטת הרמב״ם ומסבירים את זה שהם סוברים שאומנם הגמרא אומרת שפטור זה הולך לפי מי שסובר שבדינא דה גרמי פטור אבל אם בדינא דה גרמי חייב אז יהיה חייב זאת אומרת שאף על פי שאפשר להחזיר
זאת אומרת אפשר להחזיר את המצב לקדמותו זה לא נזק דבר שאין לו תקנה
אלא אף על פי שאפשר להחזיר, בכל זאת יהיה חייב מדינא דגרמי. דבר מאוד מעניין, אם ככה,
שהנה אנחנו רואים את המחלוקת הזו בהלכה בשולחן ערוך,
באופן מעשי, בדוגמה המעניינת הזו שזורק מטבע על הים.
אם אני מחזיר את הדבר בחזרה לסוגייתנו,
הרי זה באיזשהו מקום, זה מה שאמרנו.
כשאמרו למה דלא קרא רבי מאיר, למה המשנה כמו רבי מאיר, מאיזו בחינה?
מהבחינה הזו שאפשר להחזיר ולכן זה רק לפי רבי מאיר, או מהבחינה הזו שיש דיבור. ואז צריך להגיד שמדובר במשנה שאי אפשר להחזיר.
למה אי אפשר להחזיר?
כי זה כבר תלוי בסוגיה במסכת סנהדרין.
ככה לפחות התוספות במסכת סנהדרין מסבירים את הגמרא פה,
שבאמת הגמרא סוברת שאי אפשר להחזיר.
וכיוון שאי אפשר להחזיר,
אז לכן באמת יהיה חייב אבל רק לפי רבי מאיר, כיוון שזה דיבור ולא מעשה.
הנה כי כן הקפנו פה, במהירות, אפשר לומר,
על קצה המזלג, נושא מאוד חשוב לגבי דינא דה גרמי.
האם, היות שההלכה היא שדינא דה גרמי חייב, זו הלכה פסוקה,
אז השאלה היא מה החידוש בדינא דה גרמי.
בא לומר בעניינים שלנו פה שזה מצד זה שהוא דיבר ולא עשה מעשה,
או שבעצם זה שהוא דיבר ולא עשה מעשה זה לא חידוש,
כמו שהראש אומר,
ואז צריך להגיד שהחידוש הוא שהוא יהיה חייב על נזק אף על פי שאפשר להחזיר.
וזה לכאורה מופיע פה בגמרא ויש עוד מה לדייק וללמוד, אבל אנחנו כדרכנו שלא מעריכים אמרנו את עיקרי הדברים וראשי פרקים כמעט והלומד שיוסיף וילמד את הסוגיות כמצוין בדף המקורות יראה את הדברים אולי בצורה יותר פתוחה רחבה ומדויקת יותר.
אז כל טוב ושלום שלום.
