אנחנו בשיעורים שלנו ממשיכים, מוצאים סוגיה, כפי שאנחנו רגילים.
אחד הדברים הנלמדים בדף היומי, ועכשיו לפי הסדר שלו
נמצאים כבר באמת בסוף מסכת חולין, ממש בסוף, לקראת הסוף.
ואני, בהמשך לשיעור בשבוע שעבר, דיברנו בשיעור הקודם
על מתנות כהונה, זה הזרוע אבל לחיים, זה פרק עשירי בחולין.
היום אני רוצה לדבר משהו על פרק 11,
שזה פרק ראשית הגז,
שהצד השווה שבינו לבין העניין של זרוע ולחיים, שגם פה מדובר על מתנות כהונה,
שהן מתנות כהונה שנותנים,
חייבים לתת לכהן מן הכבשים,
כשגוזזים את הצמר,
זה מה שנקרא ראשית הגז.
ועל זה נאמר במשנה שבדף קל"ה,
בחולין כמובן,
ראשית הגז נוהג בארץ ובחוץ לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין אבל לא במוקדשים.
זה כפי שלמדנו על הזרוע ועל החיים. גם כאן יש את הגמרא שאומרת אחר כך שאף על פי שכתוב שזה נוהג גם בחוץ לארץ,
בכל זאת
ההלכה היא שבחוץ לארץ,
כרבי אלי,
שאומר, מובא אחר כך בגמרא, שאמר שבחוץ לארץ יש איזה מין דרשה שדורשים שלא נוהגים, זאת אומרת שכל הדברים האלה, בעיקר הדין,
נוהגים בארץ ישראל, וכאן בארץ ישראל יש עניין כמובן לתת את ראשית הגז ולתת לכוהנים,
אם יודעים באמת מי הם הכוהנים, וזו שאלה בפני עצמה,
שלא כאן המקום להתעסק בזה.
ואנחנו, אני רוצה היום לדון על גמרא שמדברת על העניין הזה, כי יש כאן כמה סוגיות,
גם שקובעות שיעור, יש שיעור לגבי ראשית הגזל, לא כל אחד שיש לו איזו כבשה אחת,
אז הוא חייב בראשית הגזל, אלא יש בזה שיעור של חמישה כבשים שצריך להיות, שיהיה לו כדי שהוא יתחייב.
ואז אנחנו לומדים פה בגמרא, בדף קל"ח,
יש כאן מחלוקת בין רב חיסדא לבין רבי נתן בראשייה.
איתמר, גזז ומכה ראשונה,
רב חיסדא אמר חייב, רבי נתן בראשייה אמר פטור.
זאת אומרת, אדם גזז ומכר את הראשונה, זאת אומרת שאחר כך, כשהוא גוזז את השנייה,
כבר אין לו את הראשונה,
היא כבר לא תחת ידו.
רב חיסדא אומר, זה לא משנה, חייב.
רב נתן בראשייה אומר פטור.
אומרת הגמרא, רב חיסדא אמר חייב,
והגזז, סוף סוף גזז, והוא גזז חמש כבשים,
כבשות, חמש כבשות,
ולכן יש לו באמת את השיעור הזה של החיוב הזה.
כן, ואילו רבי נתן בר אבו שעיה עומר פטור,
הגמרא המסבירה אומרת את דעתו בהינא דקמלא שיעור העם, בהינן צונחה ולכה.
זאת אומרת, בזמן שהשיעור מתמלא ומגיע לידי השלמה,
גם אז צריך שיהיה לו את כל הצום כאילו תחת ידו, ככה אומר אבי נתן ברושעיה,
ולא שהכוונה היא שכבר בזמן שהוא מגיע לכבשה החמישית, שכבר אין לו כבר את כולם, כבר את כולם הוא מכר.
אז זו מחלוקת אחת.
על המחלוקת הזו בעצם הלכה היא כרב חיסדא,
וככה נפסק גם בשולחן ערוך, ציינתי בדף המקורות, גם ברמב"ם, גם בשולחן ערוך.
זה נפסק בסימן של"ג, שזה הסימן ביורא דעה שעוסק בראשית הגזע. הלכה כרב חיסדא,
וזה עצמו דבר שאפשר להגיד הלכה פשוטה, כי הלכה כמותו מביאים הפוסקים כדבר,
כי הוא נחשב מרי דתלמודה.
זאת אומרת, יש לו בתלמוד,
רב חיסדא, מעמד חשוב יותר.
אבל הגמרא ממשיכה הלאה ואומרת כאן איזו קושייה.
הגמרא שואלת על רב חיסדא דווקא,
מהמשנה בהמשך, כתוב תננה, לוקח גס צונו של גוי, של עובד כוכבים,
פטור מראשית הגז.
זאת אומרת, יש כאן איזה לימוד שאומר, זה כבר כתוב במשנה שמתחילה את הפרק,
שאם לוקח את הגס צונו של גוי,
אז הוא פטור, את הצמר של גוי, אז הוא פטור מראשית הגז.
בכל אופן,
הגמרא מדייקת מזה שאם הוא לוקח ממנו את הצאן בעצמו,
אז זה כן מחייב, כי אז יש לו כבר, זה כבר הופך להיות שלו, כי הוא קיבל את הרשות,
נגיד, לגזוז את הצמר מהגוי.
עד צונו לגוז חייב,
שואלת הגמרא, עמאי,
כל אחד ואחד בתר גזע נפקא לה מרשותי.
זאת אומרת, הרי בעצם, לכאורה, אם הוא קיבל,
אז הוא קיבל לגזוז.
הוא גוזז, קיבל רשות, וכל פעם שהוא גומר לגזוז כבשה אחת,
הוא שוב כבר לא תחת ידו.
אז אל לגזוז צונו,
זאת אומרת, אל צונו לגזוז חייב,
המאי כל אחד ואחד בתר גזע, נפקא, זאת אומרת, זה כאילו קושייה באמת על רבי נתן בר אושעיה,
מפני שלפי רב חסדס, כל כבשה שהוא לוקח מן הגוי, הוא מקבל את הרשות לגזוז,
הוא גוזז ונותן,
ומצרף אחר כך את מה שהוא מקבל, לוקח שוב ממנו, מהגוי.
אבל לפי רב נתן ברושעיה זה לא טוב, כי הוא גומר לגזוז, אז זה כבר לא תחת ידו.
והוא הרי אמר שצריך שיהיה כל הכבשים, כל הצאן תחת ידו, ואין כאן צאן של תחת ידו.
בתרגם הרב חיסדא, על איבד רב נתן ברושעיה, כגון שכנן לו כל שלושים יום.
זאת אומרת, הרב חיסדא, שהוא כאילו,
יש לו ראייה מן המשנה,
אבל הוא דווקא מתרץ, זה דווקא אחד מהדברים היפים בגמרא, מפעם לפעם,
שגם מישהו בר פלוגתם,
מחפשים את התירוץ להסביר. זאת אומרת, אם אתה רוצה, כאילו, אומר רב חיזבא, להקשות מהמשנה דווקא על רב נתן בר הושעיה, זה לא קושייה,
כי אפשר להגיד שהוא באמת קיבל את
מהגוי, הוא לוקח מדובר, כשהוא לוקח מהגוי את הכבשים ל-30 יום. זאת אומרת, זו לא קבלה
שרק בשביל הגזיזה, ואז יוצא שכשהוא גומר לגזוז,
אז כבר אין לו שום דבר עם הכבשה הזו,
אלא הכבשים כולם נמצאים תחת ידו כאילו לשלושים יום,
גם לאחר שהוא כבר גוזז, הם עדיין תחת ידו.
זה בעצם התירוץ של רב חיסדא כדי להסביר את המשנה ומה שיוצא ממנה לפי רבי נתן בר הושעיה. זו כאילו הגמרא כשלעצמה.
הנקודה המעניינת היא כאן, וזה מה ש...
יש כאן כאילו דבר בתוך דבר, אפשר להגיד.
כי מלכתחילה המחלוקת היא בין רב חיסדא ורב נתן בר הושעיה,
כפי שאמרנו.
האם צריך שכל הצון יהיה תחת ידו בזמן שהוא מתחייב,
או שאפשר שכבר אין לו, ורק כל פעם מצרפים את מה שהצטבר במשך הזמן, למרות שכבר אין לו את הזכויות.
זו מחלוקת אחת,
שבה נראה פשוט שהלכה כרב חסדא.
אבל יש כאן איזה מין דבר נוסף שרב חסדא, שתירס על רב נתן בר הושעיה,
הוכרח הרי לתרס, שהוא לקח מהגוי את הכבשות לשלושים יום. זאת אומרת, גם מעבר לזמן
מעבר לזמן של הגזיזה, ולכן כשהוא גומר לגזוז, נגיד, את כל המספר של הכבשים שהוא לקח מהגוי,
אחת לאחת, עדיין כולם תחת ידו, ושייך לחייב אותו לפי רב נתן בראשייה. הרב חיסדא לא היה זקוק לתירוץ הזה,
אבל לפי רב נתן בראשייה הוא זקוק לתירוץ הזה. אבל מה אנחנו לומדים?
אנחנו לומדים מהתירוץ הזה, אם עיינים בו, וגם איך שלומדים פה ברש"י,
30 יום אומר רש"י,
שיהיו כל הגופים קנויים ליד תשלום כל הגזים.
הרי אם אנחנו נגיד באמת,
זאת אומרת שכאילו יוצא מכאן שצריך שתהיה לו איזו בעלות
על הכבשים גם מעבר לזמן של הגיזה, כי אחרת אין פה את החיוב שמתחייב לפי רב נתן בר הושעיה.
מה שיוצא מכאן,
שהקנייה, כי אם אתה לוקח את הכבשה לגזיזה,
אז אתה גומר לגזוז, אז גמרנו, אין לך.
אבל אם אתה משאיר אותה תחת ידך, אז מה יש לך?
יש לך את הכבשה. רגע, אז היא שלך או לא שלך?
לא, היא שלי עד שלושים יום.
מה זה נקרא שהיא שלי עד שלושים יום? מה זה?
מה זה העניין של שלי עד שלושים יום? זה נקרא שזה שלי?
הרי אנחנו אומרים שצריך שיהיה שלי לפי רב נתן בר רשעיה.
אז פה מתחדש מכאן דבר שיוצא מכאן, שהוא סובר שברגע שיש בעלות על הכבשה לצורך גזיזה, זה נקרא בעלות,
או במילים אחרות.
שאתה מקבל כבשה או כל דבר אחר ממישהו לזמן, זה נקרא שזה שלך.
וזו שאלה מעניינת שאני חושב שכדאי לתת עליה את הדם, מפני שמה זאת אומרת? הרי אם קיבלתי לי זמן, אז בעצם אין לי כלום, אז שוב פעם אין לי.
בזמן שגזזתי, אז גזזתי, ברגע שלא גזזתי, אז כבר אין לי, אז אין לי שוב כבר שום דבר. אז איפה פה מה שיש לי, שזה נקרא, שלפי רב נתן בראש העיר, זה נקרא שיש לי,
וזה מחבר אותנו לסוגיה אחרת שקשורה בעניינים של קניינים,
של חושן משפט דווקא, ולא של יורה דעה,
של מושג שנקרא מתנה על מנת להחזיר.
כשאנחנו מדברים על מתנה על מנת להחזיר, זה מושג שאנחנו מכירים אותו ממסכת קידושין,
ממסכת סוכה, למשל במסכת סוכה, כשמדובר שצריך שיהיה לאדם אתרוג או לולב, את שניהם גם יחד,
שצריך שזה יהיה שלו משלכם,
אז הגמרא אומרת במסכת סוכה,
בדף מ"א הגמרא אומרת שהוא יכול לקבל את הלולב האתרוג ממישהו אחר במתנה על מנת להחזיר.
זה בעצם, אם אני מקנה למישהו במתנה על מנת להחזיר,
אז בעצם הוא לא קיבל, הוא קיבל רק לזמן, הוא צריך להחזיר.
בכל זאת זה נקרא שיש לו פה מתנה.
אז זה נקרא שיש לו מתנה, וממילא מתקיים בו הדין של צריך להיות לכם במצוות ארבעת המינים.
יש על זה קצת החושן שמדבר על כך בסימן רמ"א,
מסומן בדף המקורות. הוא אומר שהראש, וככה אולי רגילים לומר,
שאם מדובר על מתנה על מנת להחזיר,
אז פירושו של דבר שהוא חייב להחזיר, ואם הוא לא יחזיר,
אז כאילו הוברר למפרע שהוא לא קיים את התנאי, שזה לא נקרא שלא.
אז הראש אומר, איך הוא אבל מחזיר?
הוא מחזיר בצורה כזו שהוא עושה כעניין בחזרה.
זה מה שאומר הראש. זאת אומרת, יש כאן איזושהי דעה ראשונית שאומרת,
דעה של הראש, שהיא דעה ראשונית, כנראה מקובלת על הרבה,
שמדובר, כשאדם מקנה מתנה על מנת להחזיר, פירושו של דבר שהוא מקנה בחזרה את המתנה על ידי קניין.
זאת אומרת שהקניין שהיה הוא קניין מלא, מושלם,
אלא הוא צריך להחזיר. איך מחזירים? הוא עושה קניין מחודש.
אומר הקצות, קצות החושן,
לולא דברי הראש, הוא אומר, והוא מאריך בזה,
הייתי אומר שזה לא ככה.
אלא שמתנה על מנת להחזיר, לא צריך להחזיר בקניין,
אלא כשאני מקנה לזמן, מקנה ל-30 יום,
כפי שנאמר פה בגמרא,
זה נקרא מתנה לגוף הדבר. זאת אומרת, לפי קצות החושן הוא רוצה לומר שלא כמו הראש.
הוא רוצה להגיד שאם אתה מקנה חפץ,
משהו,
על מנת להחזיר,
אז זה נקרא מתנה,
וההחזרה נעשית בעלמא, לא על ידי קניין, אלא כאילו הוא מחזיר, כיוון שברגע שהוא מחזיר, אז הוא מחזיר בחזרה לבעלים. זאת אומרת שאין פה קניין מוחלט,
זאת אומרת שאין פה קניין מוחלט שכדי לבטל אותו,
להתגבר עליו, צריך לעשות קניין אחר כנגדו,
אלא כאילו הקניין נגמר מאליו על ידי זה שאני מחזיר ברגע שאני גמרתי ליהנות או להשתמש בדבר שקיבלתי.
אז זה קצת פעם מחדש לנו פה חידוש גדול מאוד,
שיש דבר כזה של מתנה על מנת להחזיר בלי קניין בשלב השני,
אלא שזה בא מעצמו. ולכאורה זה בעצם מה שכתוב פה ברש"י.
לפי רש"י, אם לומדים פה את הקניין שהוא לוקח מן הגוי,
מן הכבשות האלה,
מהגוי למשך שלושים יום,
אז מה יש לו במשך השלושים יום? הוא קיבל את הכבשות בשביל מה?
רק בשביל לגזוז.
ברגע שהוא גמר לגזוז, הוא בעצם צריך להחזיר.
אז שואלת הגמרא, לפי רבי נתן ברושעיה, הוא לא התקיים פה שום דבר בחיוב של ראשית הגז.
אומרת הגמרא,
זה אפשרי כיוון שהוא יכנע לשלושים יום,
זאת אומרת, ההקנה ל-30 יום היא זו שמחשיבה את הצאן גם לאחר שהוא גזז אותה כצאן שלו.
זה מסתדר לפי ההגדרה באמת
של קצות החושן, שקניין לזמן הוא באמת נקרא קניין לגוף הדבר. ונראה לי שבדברי רש"י פה בחולין יש חיזוק עצום לשיטתו של קצות החושן.
אומנם פה צריך לשאול שאלה, אבל גם הקצות קצת ער לכך,
כיוון שבגמרות אחרות אנחנו רואים,
וזה מצוין פה בדף המקורות, למשל בגמרא בגיטין בדף מ"ח,
אנחנו רואים שכל קנייה לזמן זה נקרא רק קניין פירות. כי מה זה לזמן?
כשאתה מקבל דבר לזמן, זאת אומרת להשתמש בדבר, ליהנות ממנו. ההנאה היא כמו הפרי של הדבר.
אז אם יש הנאה מהדבר וזה קניין פירות, והכלל הוא בהלכה שקניין פירות לאו כקניין הגוף, אז בעצם חסר פה משהו.
זה לא נקרא איך הוא נהנה, ולכן גם באתרוג שהקצות אומר שאתה מקנה על
על מנת להחזיר בלי שיש קניין בחזרה,
אז יש פה בעיה, כי בעצם כל מה שקיבלתי זה רק את הנעת השימוש,
והנעת השימוש שנקראת פירות, ואם זה נקרא פירות, קניין פירות לאו כקניין עגוף, וזה דבר שלפי דעתי צריך בירור עצום,
כי באמת הקצות גם אפשר לראות שהוא מתמודד עם העניין, אבל הכלל שלו, שקניין לזמן נקרא קניין גמור. אני חושב שכשבודקים את העניין ורואים בסוגיות רבות איפה שהעניין של קניין פירות נזכר,
זה תמיד רק באמת בקרקעות.
כאדם מקנה קרקע,
הוא לא מקנה את הקרקע עצמה אלא רק את הפירות של הקרקע, זה נקרא קניין פירות, לאו כקניין הגוף.
אבל כשאדם מקנה מיטלטלין להנאה שלהם למשך זמן,
זה נקרא באמת קניין הגוף ולא נקרא קניין פירות. והראייה החזקה שיש פה הלכות מפורשות שמתבהרות במסכת בבא בתרא,
בפרק "יש נוחלים",
שמי שמקבל מתנה על מנת להחזיר,
אז אם למשל קרה אונס למתנה הזו,
אז הוא פטור מלשלם. הרי בדרך כלל אם אני משאיל למישהו משהו לזמן,
אם קורה אונס, אני חייב להחזיר.
במתנה על מנת להחזיר, זה שאני קורא לזה מתנה ולא קורא לזה שאלה,
יש לזה השלכה הלכתית מאוד מהותית שאני לא צריך להחזיר. למה לא צריך להחזיר? כי כשקרה מה שקרה זה היה שלי, לא שלך. אז ממילא אני לא צריך לשלם לך כי אין לי מה לשלם, כי עכשיו כבר הדבר איננו וכבר לא שייך.
אנחנו רואים מכאן שלגבי מיטלטלין,
שיכול להיות שבאונס הוא יהיה פטור מלשלם,
זאת אומרת שכשאני מקנה לזמן זה באמת קניין הגוף,
וזה מה שאני חושב הקצות לומד מכאן.
וההשלכות מכאן הן מעניינות מאוד גם בהלכות של ראשית הגז,
כי אם מעיינים בהלכה בשולחן ערוך בסימן ש״לג,
כפי שציינתי בדף המקורות,
בסעיפים ז' וח',
אנחנו רואים שהרמ"א מביא שם את דברי הטור שאומר שכדי להתחייב בראשית הגז צריך שיהיה הגוף קנוי.
זו בעצם השיטה של התירוץ של רב נתן בר הושעיה. זאת אומרת, שאף על פי שהלכה כרב חיסדא,
לגבי הדין אם צריך שכל הצאן יהיה תחת ידי,
אבל רב חיסדא בעצמו, שתירץ את התירוץ של רב נתן בר הושעיה,
לפי הטור הוא סובר שהתירוץ הזה הוא מקובל גם על רב חיסדא מצידו. זאת אומרת, כדי שאני, כל אחד יתחייב על הצאן של גוי,
הוא צריך לקבל את הכבשה בתור מתנה על הכבשה כולה,
שזה יהיה הגוף שלו, כי זה בעצם מונח בתירוץ של רב חיסדא, אליבא דרב נרתן בר אושעיה.
זה מופיע בשולחן ערוך בהלכה,
שהוא אומר שם שאם אין קניין גוף כזה,
אז הוא יהיה באמת פתור, וזה מה שרואים שם בהלכה הזו.
הדברים אולי קשים ועמוקים, אבל נראה לי שיש פה חידוש גדול שיוצא פה מתוך הסוגיה,
כפי שזה נראה, כפי שהסברנו,
מתוך הסוגיה של ראשית הגז,
לסוגיות של קניינים וההלכות העמוקות שיש בהן,
והכול עוד עדיין צריך לימוד, ועוד יש תמיד מה להוסיף, והלומד ילמד עוד ויחקין.
שלום, שלום.
