שלנו על סוגיות מהדף היומי, כאשר הדף היומי נמצא בערך בסוף מסכת חולין.
אף אנחנו נדבר על אחת הסוגיות שנוגעות לחלק הזה של המסכת,
והנושא הוא מתנות כהונה.
זה מרוכז בעיקר בפרק הזרוע והלחייה, פרק עשירי, וגם בפרק
11 זה פרק ראשית הגז,
ועל זה אני רוצה לדבר.
קודם כול באמת על הזרוע ועל חייים.
הזרוע ועל חייים והרכבה, זה נאמר בתורה בספר דברים.
נאמר שזה נותנים באמת לכהנים.
ויש במתנות הכהונה האלה משהו שבוודאי שונה ממתנות כהונה. הרי יש מתנות כהונה אחרות.
קודם כול, כל מה שנותנים מן הקודשים, הקורבנות,
ויש בתרומה ותרומת מעשר, אלו וחלה שמפרישים מן העיסה.
ומתנות כהונה אלה שהזכרנו, יש בהן בוודאי קדושה,
אסור לאכול אותן בטומאה ויש שצריך לאכול אותן במקומם,
אלה שקשורים לקודשים.
לעומת זאת, זרוע ולחיים וכיבה שייכים למתנות כהונה של מסכת חולין, כמו שאנחנו פה נמצאים,
ואין להם קדושה, וזו רק מצווה לתת לכהנים.
זה גם לא מתנה שאיננה תובלת, זאת אומרת,
למשל בתרומה, הרי אם לא נותנים, מפרישים תרומה,
אז כל
הפירות או התבואה
אסורות ממילא באכילה, זה תבל אם לא מפרישים.
בעוד שכאן אין דין של תבל, זאת אומרת, הבהמה עצמה והבשר של כל מה שיש
מהבהמה הזו, הכול מותר ואין בו קדושה,
וזאת אומרת שאין בו קדושה מצד אחד, הוא גם לא טובל
מצד שני,
אבל יש מצווה של מתנות כהונה, וזה הזרוע לחיים והקיבה, שעליהם אנחנו פה מדברים.
באמת, כשלומדים את זה, אז יש לעיין
בהגדרה של המתנות האלה,
מה הגדר המיוחד שלהם
ואיך להגדיר אותם, האם זה נחשב לממון של כהן,
או שזה רק מצווה, אפשר היה להגיד שזה ממון של כהן,
כאילו כל בהמה ששוחטים,
אז יש לכהן כאילו שותפות בבהמה,
במה שבאותו חלק שזרועה לחיים וקיבה. זה אולי איזושהי אפשרות אחת להבין ככה.
אבל האפשרות האחרת,
שנראית לי יותר מדויקת,
היא דווקא לא ככה.
אלא שהיא לא שייכת לכהן, לא שייך לכהן.
אלא יש מצווה לתת לכהן, יש מצווה לתת לו את המתנה.
ולכאן אני בא מכוח הגמרא שמדברת בדף ק"ל, עומר רב חיסדא,
יש באמת בדבר הזה איזו נקודה מעניינת.
הגמרא אומרת שהמזיק מתנות כהונה או שהחלן פטור מלשלם.
זה בעצם מראה לנו,
קודם כל, שבאמת אין לכהן בעלות ממונית על אותו חלק של זרוע לחיים וקיבה לפני שהוא מקבל. ולכן, כאילו זה היה שלו, לכאורה אם הוא מזיק, לכאורה היה מקום לדבר על חיוב.
אבל בואו נבדוק את הדבר הזה יותר במדוייג גם כאן.
על פניו, בגמרא מדובר על כך שהמזיק מתנות כהונה באמת פטור.
ואותו דבר גם אם מישהו אוכל מתנות כהונה, גם כן פטור.
זאת אומרת, הוא לא חייב לשלם או לפצות כאילו את הכהן
או את הכוהנים על זה שהוא לא קיים את מה שצריך לתת את המתנה הזו.
בגמרא עצמה יש בעצם שני הסברים מדוע הוא פטור.
הסבר אחד מובא בגמרא מפני שזה ממון שאין לו טובים,
ואז הפירוש הרגיל שרגילים לומר על כך,
ממון שאין לו טובים,
זה כאילו אולי מתייחס אל כך שזה כן היה שייך אולי לכהנים,
אבל אין לו טובים. זאת אומרת, אין אף אחד שאפשר להגיד,
אף אחד מן הכהנים לא יכול לבוא ולומר זה שלי.
אף אחד לא יכול לבוא ולומר שמגיע לו, כי אני או מי שישראל שאצלו הבהמה הזו הייתה שייכת,
הוא יכול תמיד לומר לכל כהן, אני לא רוצה לתת לך, אני רוצה לתת לחברך, אני לא רוצה לתת לחברך, אני רוצה לתת למישהו אחר בכלל.
ואז ממילא, כאילו, אף אחד אין נקודת אחיזה.
לפי הפירוש הזה, אם אנחנו אומרים,
אז בעצם מתנות כהונה אולי כן שייכים, אם אפשר היה להגיד,
כממון של כהנים,
אלא שאין אפשרות לממש פה תביעה ממונית על ההיזק או על האכילה,
כפי שאנחנו מוצאים פה.
אבל הגמרא דווקא מביאה עוד פירוש לעניין הזה. הגמרא אומרת ש"איבא התאמה", אומרת הגמרא,
מפני ש"איבא התאמה דכתיב זה".
היא בהתאם הזה, רש"י מסביר, "דה משמע בעודן קיימות חייב ליתנן, אבל אינן קיימות לא חייב הכתוב בהם תשלומים".
זאת אומרת, יש כאן איזשהו לימוד נוסף שאומר שזה בא מכוח דרשה.
אולי הדרשה הזו מלמדת אותנו,
אז אפשר היה להגיד שיש פה אולי מחלוקת בין שני התירוצים לגבי ההגדרה של מתנות כהונה,
ואפשר לומר שאחד מגלה על השני, כי מצד הפסוק משמע שבאמת, כמו שאמרנו,
הנטייה יותר לומר שאין כאן גדר של דבר ממוני
ששייך אולי לכהן,
ועל זה עוד נדבר, אם ככה צריך לראות את זה לפי ההמשך.
כי הגמרא,
בהמשך הגמרא, הגמרא שואלת כאן שאלה.
הגמרא שואלת שאלה לגבי העניין הזה על רב חיסדא,
בדף קל"א, עמוד א', הגמרא שואלת,
הרי שאנשו בית המלך גורנו אי בחובו חייב להסר.
יש כאן,
הגמרא לא מדברת פה על מתנות כהונה, אלא מדברת על מעשרות.
ועל מעשרות הגמרא שואלת,
הנה העובדה שלגבי מתנות אנחנו אומרים, לגבי מעשר אנחנו אומרים שאם גבו ממנו בחובו את החלק של המעשר, אם גבו ממנו אז הוא חייב,
הכוונה במעשר גם כן שאין בו קדושה, כמו מעשר ראשון, שאפשר אפילו לקחת את זה ולאכול לכאורה, אבל העובדה היא שמי שלקח, לקח,
גבה את זה בחובו, זאת אומרת, האדם שהיה לו את הפירות הוא חייב
למישהו כסף,
והבעל חוב ראה את זה, אז הוא לקח ממנו בעצם את הפירות.
אז אנחנו, כאילו עכשיו השאלה אם הוא חייב, הוא יגיד, עכשיו אין לי הרי מה לקחו ממני.
אבל בכל זאת אומרים, אתה בעצם חייב היית לתת את החוב. עכשיו, כתוצאה מזה שהחוב שלך,
בכל אופן שילמת את החוב על ידי המעשר,
הרי שהאנסו, בית המלך,
גורנו,
אם בחובו חייב להסר, זאת אומרת שהוא חייב עכשיו,
במקום מה שלקחו ממנו,
הוא חייב בכל זאת להסר. זה מה שכתוב פה בגמרא, ואז הגמרא שואלת למה לכאורה,
הרי אמרנו שכאילו במתנות כהונה וכיוצא בהן,
אז לא צריך לשלם,
אומרת הגמרא, שאני הטעם,
אומרת הגמרא, דקא משטר שילי.
זאת אומרת, יש כאן איזה תירוץ מעניין, הגמרא אומרת דקא משטר שילי, פירושו של דבר,
שוב,
צמודים לפירוש רש"י, אז הפירוש הוא שזה שאתה השתמשת במעשר לפרוע את החוב,
יוצא שהרווחת משהו,
כיוון שאתה היית צריך לשלם את החוב.
כיוון שהיית צריך לשלם את החוב, עכשיו החוב נפרע על ידי המעשר הזה,
יוצא שאתה הרווחת מזה. זאת אומרת, יש לך כאילו איזשהו רווח מן הדבר הזה, ולכן כיוון שיש לך רווח, אתה כאילו צריך,
לא כאילו,
אלא באמת צריך לשלם, וזה מה שנקרא כמשטר שלה.
הנקודה הזו פה בגמרא היא נקודה מאוד חשובה ומעניינת,
מה זה כמשטר שלה.
המשטר שלה מגלה לנו פה שגם כאשר יש בעיה ביכולת התביעה הממונית,
בכל זאת יש
מקום לחייב אדם לשלם גם כשמצד התובע יש חיסרון, כי הרי זה מה שאמרנו מקודם,
ממון שאין לו תובעים.
הרי אין מישהו מסוים שיכול לבוא ולומר, זה מגיע לי.
ובכל זאת,
הבעלים חייב לשלם,
מפני שהוא כאילו הרוויח משהו. יש פה איזה מין חיוב,
של הייתי אומר את החוב, שהוא מתבקש מתוך המציאות הנתונה, שעובדה שלא רק שאתה לא נתת, אלא אתה אפילו הרווחת מזה.
זה שאתה הרווחת, אז זה כבר הרווחת מדבר שהוא לא שלך, כאילו יוצא.
אז אם הרווחת מדבר שהוא לא שלך,
אתה צריך לשלם אפילו כשמצד התובע אין לו את יכולת התביעה.
זה בעצם גדר מאוד מחודש שמופיע פה בגמרא במושג של כמשטר שליה.
וכאן מעניינת שאלת התוספות. תוספות שואלים אם ככה, שאומרים בכמשטר שליה, שיש אפשרות לומר שבכל זאת חייב, אז הוא חוזר בחזרה אל מה שלמדנו מקודם,
המזיק מתנות כהונה או שהחלן,
או שהחלן,
אנחנו לומדים שם, בגמרא אמרנו שהוא פטור, הרי זה מה שלמדנו מקודם. שואלים התוספות, אם הוא אכל זה כמשטר שליה.
מה זה משנה אם הוא פרה את החוב במעשרות או במתנות כהונה או שהוא אכל אותם?
הרי אם הוא אכל אותם, הרי אם הוא לא היה אוכל אותם,
היה הרי אדם רגיל, אדם אוכל.
אז אם אדם אוכל, אז הוא היה אוכל משהו אחר. אז אם הוא היה אוכל משהו אחר ועכשיו לא צריך לקנות, כאילו, לקחת משהו אחר,
אז הוא שוב הרוויח משהו בפועל ממש.
זאת אומרת, אם הסברה של כמשטר שלי היא סברה
שמשפיעה על הדבר שאדם חייב לשלם, אפילו כשיש בעיה מצד התובע,
אז עכשיו השאלה היא אם כן גם לעיל מי שאוכל מתנות כהונה, מדוע שהוא לא יהיה חייב לשלם מצד אותה סברה של כמשטר שלא. נראה לי תוספות תשובה שאפשר להגיד שהיא באמת קצת מפתיעה.
התוספות אומרים, יש לומר, דלא דמי לאנסו בית המלך גורנו.
למה? מפני שבאוכלו אפשר, זה לא משטר שהיה מתענה.
זאת אומרת, מי אמר שהוא היה אוכל?
יכול להיות שהוא לא היה אוכל.
האמת היא שתירוץ התוספות הוא דחוק,
כיוון שבאמת, מה זאת אומרת? בן אדם רגיל הרי כן אוכל.
ומתוך, כשתוספות אומרים דבר כזה, אז מה שצריך ללמוד, אם כן,
אני חושב שמה שצריכים ללמוד מהתוספות, שתוספות באמת סוברים,
שאם היה מדובר על אכילה כזו שבוודאי לא היה מטענה,
אז בוודאי שהיה צריך לשלם. זאת אומרת,
אי אפשר להגיד תמיד על בן אדם "הוא היה מטענה".
אתה יכול להגיד על בן אדם שהוא מתענא עכשיו, ברגע הזה, אבל אם למשל בן אדם לא מתענא במשך כמה ימים, הוא אוכל רק זרוע לחיים וקיבה, נגיד,
באיזשהו מקום, מה תגיד, הוא היה מתענא או לא היה מתענא, הוא היה אוכל, הרי אדם לא יכול לצום כל ימיו.
אז אם הוא אוכל כל הזמן מתנות כהונה,
אז זה כמשטר שלה.
זאת אומרת, תירוץ התוספות בעצם מוכיח שכן אומרים כמשטר שלה, גם בדוגמה של מה שלמדנו מקודם,
שהאכלן.
וזה בעצם אחד מהדברים שנראים לי
חשובים לבדוק עניין,
מפני שזו תשובה מפתיעה, מה שיוצא מתוך התוספות הזו.
כי לכאורה אפשר היה להגיד גם אחרת, ונראה לי שבדברי הפוסקים משמע שהם לא הולכים כמו התוספות.
כי בדברי הפוסקים, אם לוקחים למשל את הרמב״ם ואת השולחן ערוך כפי שהם מביאים
את הדין הזה של מזיק, מתנות כהונה או שהחלן, הם אומרים תמיד שפטור.
הם לא יגידו חילוק בגלל שהוא היה יכול להתענות,
אלא אומרים שהוא באמת יהיה פטור.
זאת אומרת, נראה לי שיש כאן אולי מחלוקת
איך להבין את העניין הזה של קמישטר שלה.
האם קמישטר שלה מובא בגמרא, כפי שציינו בדברינו הקודמים,
לא בקשר למתנות כהונה, שזה הנושא שלנו היום,
אלא זה מובא בקשר למעשרות.
וייתכן אם ככה שאפשר להבין שקמישטר שלה שייך רק במעשרות,
שזה בעצם המון כהנים,
שזה בעצם המון כהנים,
אבל במתנות כהונה,
שאולי כמו שהגדרנו ואמרנו שזה לא נחשב לממון כהנים, אלא יש מצווה לתת, זה לא אותו דבר כמו מעשרות, מעשרות זה באמת ממון השבט, מה שנקרא, ואז ממילא המעשר הוא ממון השבט.
אבל מתנות כהונה כמו זרוע על חיים וקיבה,
ייתכן בהחלט לומר ולהגדיר שזה לא נחשב לממון השבט,
אלא יש מצווה לתת,
וכיוון שיש מצווה לתת, אז על כגון זה לא אומרים אפילו כמשטר שלה.
זאת אומרת, ייתכן שיהיה פה איזושהי מחלוקת לפנינו, אם שייך לומר כמשטר שלה או לא שייך לומר כמשטר שלה.
זו שאלה שנראה לי מלווה פה חזק מאוד את הסוגיה של
מתנות כהונה של זרוע לחייהם וקיבה, עד כמה הם באמת שייכים לכהן,
כי מכל ההלכות הסובבות אנחנו רואים שיש בהחלט מקום לומר
שזה לא נקרא מתנות, לא נקרא ממון, ממון של כהנים.
כיוון שבכל אופן בלימוד עיוני עסקינן,
אני מוכרח לומר שהנושא הזה של כמשטר שלי, מוכר לנו,
מי שקצת לומד בעיון ומכיר,
מופיע בסוגיה אחרת לגמרי,
במסכת בבא קמא.
במסכת בבא קמא יש סוגיה מוכרת לנו שזה נהנה וזה לא חסר. אנחנו יכולים להגיד, זה נהנה וזה לא חסר, פטור.
ככה לכאורה הסוגיה במסגרת בבא קמא, בדף כ',
דברים שדי שגורים על לשוננו, אנחנו מכירים את הכלל הזה.
ושם יש דיון בתוספות,
שם יש דיון בתוספות לגבי,
יש שם דוגמה של מקיף וניקף, דהיינו מישהו שהקיף את הגדר,
ואז השאלה,
והוא הועיל לא רק לעצמו, אלא הועיל גם לחברו,
האם חברו צריך לשלם או לא, ואז אומרים שזה נהנה וזה לא חסר,
הוא עשה, הוא לא חסר, כיוון שהוא בסופו של דבר עשה בשביל עצמו.
והוא נהנה מהגדר שכעת הוא גם הרוויח ממנה,
אז אין נהנה מזה, לא חסר, פטור. כתוב שם בתוך התוספות
אפשרות
שמתי אנחנו אומרים באמת שהוא פטור,
דווקא במקרה הרגיל, שהאדם הקיף לעצמו ויצא שהוא הועיל בזה גם לחברו.
אבל למה, למשל, כאשר הניקף,
זה שנהנה,
הוא בעצמו גם כן השלים ועשה את החלק של הגדר הזה,
אז כתוב
בתוך הסוגיה, שאז הוא יהיה חייב.
נחשבת השאלה אם זה ננה וזה לא חסר, פטור,
אז למה אם הוא עשה משהו כזה, אז הוא חייב?
כך התוספות אומרים.
על כך יש לנו,
בדברים של אחד מגדולי האחרונים,
הלמדנים החשובים, רבי שמעון שקופ,
אומר שגם שם אפשר להגיד כמשטר שלה.
זאת אומרת, המושג הזה של כמשטר שלה, הוא טוען שזה מופיע, יכול להופיע גם שם.
למה גם שם? כי זה נהנה וזה לא חסר,
כאילו הוא חסר בתביעה של התובע.
אין לתובע נקודת אחיזה במקום הזה.
ולכן, אבל אם אדם נהנה, אז הוא פטור.
אבל אם הוא כמשטר שלה, מה זאת אומרת?
כשרואים שזה דבר שחשוב אצלו,
לא סתם חשוב אצלו שהוא נהנה,
אלא הוא מוכן להשקיע על זה כסף,
אז ההשקעה הזו מלמדת שמבחינתו זה דבר שהוא שווה כסף,
שהוא מצידו כמשטר שלי. אז הוא רוצה להגיד,
כמו שם,
או להפך, כמו פה או בחולין, שאנחנו רואים כמשטר שלי,
ככה גם שם.
באמת,
מי שלומד שם את הסוגיה רואה שם שזה מחלוקת,
ואני אפילו סימנתי פה את ההלכות בשולחן ערוך בסוגיה,
בהלכות האלה של מקיף וניקב, שזה ננה וזה לא חסר,
ורואים שיש מחלוקת בדבר,
האם באמת אומרים או לא אומרים. וכאן כנראה שזה יהיה תלוי במה שכרגע למדנו אנחנו פה בסוגיה.
מפני שאם אנחנו אומרים,
מפני שלכאורה,
אם אנחנו לוקחים את המושג של כמשטר שלה ומעתיקים אותו גם לעניין של מתנות כהונה,
ומתנות כהונה, כפי שאמרנו, זה לא בדיוק ממון כהנים,
אבל יש כאן אולי מישהו שיש לו כאן כתובת הכהן.
הכהן.
אם אומרים כמשטר שלי גם לגבי מתנות כהונה ולא רק לגבי מעשרות,
אז יכול להיות שזה מלמד גם על זה ננה וזה לא חסר, שגם כן יהיה מושג של כמשטר שלי.
כי מה זה זה ננה וזה לא חסר? הרי הוא לא לקח ממנו שום דבר,
הוא לא לקח ממנו כלום,
אלא הוא נהנה מהדבר שהשני עשה,
וממילא אין לו יכולת של תביעה כיוון שהוא לא חסר.
אבל אם אנחנו אומרים כאן, כמו במתנות כהונה,
שיכול בצורה הזו,
שצריך אולי בצורה הזו לשלם, בגלל שכמי משטר שלי,
אז יכול להיות שגם בזה נהנה וזה לא חסר. ואנחנו רואים שיש בזה מחלוקת,
וכפי הנראה המחלוקת הזו, לפי דעתי,
תלויה בהבנת הסוגיה הזו פה במתנות כהונה,
עד כמה באמת אנחנו נחייב בן אדם לשלם על משהו בסופו של דבר אכל,
בסופו של דבר דבר שהוא אכל,
כאשר לשני אין בעצם שום תביעה והוא לא יכול לתבוע אותו בכלל,
אבל בכל זאת יש לו כאן איזושהי נקודת אחיזה, כי הוא לכאורה צריך לתת את המתנה לכהן. אבל הכהן, אין לו הרי זכות תביעה,
כמו שאמרנו,
אין לו בעצם שום אולי נגיעה לדבר הזה, ובכל זאת
ייתכן שבמקרה שמישהו אכל
באופן כזה שאפשר להגיד עליו כמשטר שלא, כמו שאומרים התוספות,
שהוא לא היה מתענה,
אז באמת יהיה חייב. זאת אומרת שהלימוד הזה מוביל אותנו באמת להבנה,
שהלימוד מכאן מוביל אותנו להבנה גם בסוגיות אחרות.
וכפי שאמרתי, הבעיה היא, השאלה העיקרית הנדונת היא עד כמה מתנות הכהונה יש להן זיקה,
אפשר לומר, כלפי הכוהנים עוד לפני שהם מקבלים,
כי מצד אחד אנחנו יודעים שהם לא יכולים לתבוע,
אבל מצד שני בכל זאת זה אמור להגיע אליהם.
ואז אם כמשטר שמועיל פה,
אז אולי הוא מועיל גם במקומות אחרים,
כמו שהזכרנו. וזו באמת סוגיה עמוקה מאוד,
שצריכה הרבה עיון.
אני רק להעיר את הערתי,
עשיתי, ונראה לי שכדאי עוד לעיין בדבר הזה וללמוד אותו בעיון רב,
בכל אופן, וזה נישאר בזה.
אז כל טוב ושלום שלום.
:::::::::
:::::::::::::::::::::::::
