שלום, שלום לכולם.
אנחנו בשיעורים שלנו הולכים עם הדף היומי, והיום רק אפשר לומר בצדו של הדף,
כי הדף היומי הגיע לפרק כיסוי אדם,
שזה מצוות כיסוי אדם כששוחטים חיה ועוף.
זה פרק שישי במסכת חולין.
ואיך שהתחלתי להסתכל על הפרק,
אמרתי, יש פה שאלה מעניינת שהיא גם נוגעת
ומתקרבת לעניינים שקשורים לראש השנה,
ואני אסביר במה.
כי כשאומרים על כיסוי אדם זו מצווה,
זו מצוות עשה.
יש כאן דבר מעניין על הנושא של כיסוי אדם, ביורה דעה,
בסימן כ"ח,
אנחנו מוצאים דברים של ערימה שאומר שמי שמכסה את אדם
בפעם הראשונה ושוחט בפעם הראשונה ומכסה את הדם בפעם הראשונה, מברך שהחיינו,
ברכת שהחיינו. זאת אומרת, המצווה
נעשית בפעם הראשונה.
את זה אומר הרמ"א,
ולא בדיוק כולם מסכימים איתו.
כמובן שהשואל ישאל, אז למה דווקא מברך על הכיסוי ולא מברך על השחיטה עוד מקודם? התשובה היא שעל השחיטה לא מברכים,
כי היא גם לא מצווה,
ובסופו של דבר דבר שהורגים באימה או בעל חי, זה לא דבר שמברכים שהחיינו.
אבל כשנמצאים בשלב השני של כיסוי אדם,
אז זה שייך לדבר על קיום מצווה שעושים אותה, ואולי אפילו בשמחה,
לקיים את המצווה.
וממילא מובנים הדברים שאומר הערימה בשולחן ערוך שם שמברך שהחיינו.
מעניין, השח בסעיף קטן ו' על הנושא הזה שם ביורה דעה,
באריכות דן על דברי הרמ"א האלה,
והוא בסופו של דבר חולק על הרמ"א,
או לפחות נשאר בצריך עיון על העניין, כי נראה לו שלא מברכים על מצווה שעושים אותה בפעם הראשונה. וזו שאלה באמת מעניינת,
וזה הנושא שלנו היום,
לעניין של ברכת שהחיינו, שכפי שאמרתי גם קשורה לראש השנה,
גם ביום הראשון אנחנו דנים על ברכת השחיינו וגם ביום השני,
כפי שנדבר עוד בהמשך הדברים.
אבל כאן אנחנו כאילו מדברים על נושא של ברכת שחיינו, על מצווה שמתקיימת בפעם הראשונה.
ואולי יש באמת סיבה לברך, כפי שערימה אומר, אבל הנה אנחנו רואים שחולקים עליו.
וכאן באמת כדאי להתבונן מהם המקורות האפשריים שמהם אנחנו יכולים ללמוד את העניין הזה שאדם שמקיים מצווה בפעם הראשונה, אולי מברך עליו ברכת שחיינו
על העניין הזה. יש לנו אולי שתי מקורות.
מקור אחד זה במסכת מנחות, דף ע"ה עמוד ב', מופיע גם במסכת ברכות, דף ל"ז עמוד ב',
שם אנחנו מדברים על מי שהיה עומד ומקריב מנחה במקדש.
אומר רש"י שם
שהוא מברך שהחיינו,
כי הוא לא הקריב את המנחה אולי פעם ראשונה רק,
או שאולי הוא הרבה זמן לא היה בהקרבה הזו,
לכן הוא מברך. תוספות חולקים עליו באמת,
ותוספות אומרים שזה לא סיבה לברך ברכת שהחיינו,
ולכן הם מסבירים שברכת שהחיינו, זה בעצם אחת הנקודות החשובות שעליהן אנחנו פה צריכים לדבר,
כי ברכת שהחיינו היא בסופו של דבר,
שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.
זאת אומרת, הברכה היא ברכה שקשורה לזמן.
אז צריך לדעת האם גם הברכה הזו על המצוות מתחברת אל הזמן,
אל העניין של הזמן. אז לפי התוספות,
הנקודה היא שיש במקדש כ"ד משמרות,
ולכן יוצא שכל משמרת יוצא לה פעם או פעמיים בשנה בכלל לעבודה במקדש.
אז יוצא שיש פה התחדשות של הזמן לגבי הקרבת הקורבן, ולכן לבחינת המשיכי ינוע לפי התוספות.
אצל הרמב״ם זה אפילו יותר מזה.
הרמב״ם, שמדבר על זה בהלכות מדין ומוספים, כמפורט בדף המקורות,
הרמב״ם בנושא הזה הוא אפילו אומר עוד יותר, הוא אומר שמי שמקריב במקדש את המנחה של קורבן חדש,
מנחת חדש שמביאים למחרת הפסח,
זהו הקורבן שעליו מדובר, שמברכים שהחיינו. זאת אומרת, הנה אנחנו רואים כאן מחלוקת מעניינת בין רש"י לבין תוספות ורמב"ם.
כי בעוד שרש"י נראה שעצם הדבר שכבר לא היה מזמן, או שזה בפעם הראשונה, זו סיבה מספקת לברכת שהחיינו.
והנה התוספות דווקא חולקים על זה ומחפשים פה את המוקד של הזמן שמסביבו מברכים את הברכה.
זה התוספות, וגם הרמב״ם אולי עוד יותר מזה, אז זה כבר נותן לנו איזשהו כיוון חשיבה על הברכה הזו. עכשיו יש לנו סוגיה נוספת
שעליה מדובר גם כן לגבי קיום מצווה.
זה, למשל, בסוף פסחים, בדף קכ"א עמוד ב',
הגמרא מדברת על פדיון הבן.
מי שעושה את פדיון הבן, כתוב בגמרא,
שמברך, מלבד הברכה שקשורה לפדיון,
הוא מברך גם את הברכה, ברכת שהחיינו.
והגמרא שואלת, מי מברך ברכת שחיינו?
הכהן שנהנה מהכסף שהוא מקבל על הפדיון,
או האבא שמקיים את המצווה?
מסקנת הגמרא שהאבא שמקיים את המצווה הוא זה שמברך את ברכת שחיינו. אז הנה לנו דוגמה מאוד יפה של אדם שמברך שחיינו על קיום מצווה,
וזה דוגמה יפה של פדיון הבן.
אז לכאורה, אולי יכולתי לומר שהנה זו ראיה לשיטה שהרמ"ם מביא אותה לגבי כיסוי אדם,
ממה שרש"י אומר לגבי קורבן, לגבי הקרבת המנחה,
אבל זה לא בדיוק אותו דבר. וכאן צריך באמת לומר שבפדיון הבן זה דבר שקשור לזמן. ככה נראה לי שזו התשובה שישיבו על הגמרא הזו תוספות ורמב״ם,
מפני שפדיון הבן זה בעצם ילד נולד, ברוך השם, מזל טוב.
עוברים 30 יום, אז הברכה קשורה לזמן.
אז 30 יום הם אלה שגרמו לברכה.
ואותו דבר גם לברכת המילה.
יש לגבי מילה, כידוע,
דעות של בכלל לא מברכים שהחיינו, מכל מיני סיבות, גם בגלל שיש פה צער לתינוק ולא מברכים,
אבל מי שסובר שכן מברכים, כפי שהמנהג שלנו היום די מקובל על כולם, שמברכים שהחיינו,
זה גם קשור לזמן, הבא היום השמיני, הגענו לזמן הזה.
זאת אומרת שפדיון הבן וברית מילה הן אומנם ברכות שמברכים על המצווה,
אבל היא קשורה לזמן, זו לא מצווה שהיא מנותקת מן הזמן.
לכן כיוון שהיא קשורה לזמן אז יש לה עדיין את הברכה. הנושא הזה נדון בכמה נקודות, אחד מהמקורות החשובים זה מובא בתוספות במסכת סוכה בדף מ"ו עמוד א',
כמצוין בדף המקורות, ושם מובאים דברי רב שריר הגאון לגבי כל העניין הזה של הברכות על מצוות, כאילו הוא טוען שאולי באמת לא צריך לברך על מצווה, והוא כאילו מניח שאפילו אם כן זה רק רשות,
והוא אומר שבאמת צריך עיון, למה על פדיון הבן מברכים,
מתי כן ומתי לא, זה בתוספות בסוכה.
אבל המקור הכי חשוב לעניין הזה הוא גמרא במסכת עירובין.
הגמרא במסכת עירובין, בדף מ, עמוד ב,
היא דנה על העניין של ראש השנה.
השאלה של הגמרא, האם בראש השנה מברכים שהחיינו או לא מברכים שהחיינו?
אז יש שם שני שלבים בסוגיה.
השלב הראשון בסוגיה,
השלב הראשון בסוגיה,
אומרת הגמרא שם,
מי שעונה, רב יהודה, כמדומה לי,
רב יהודה עונה,
ששאלו אותו אם מברכים שיחיינו בראש השנה,
זה דבר שהוא כל כך פשוט אצלנו כמובן, אבל שם בגמרא זה לא היה כל כך פשוט.
הגמרא גם מסבירה את השאלה,
כי לכאורה ברכת שיחיינו קשור למה שדיברנו קודם, עוד יותר ממה שאמרנו,
שברכת שיחיינו, הגמרא אומרת, אולי זה שייך רק לשלוש רגלים.
שלוש רגלים זה שלושת החגים, ורגלים פירושו זמנים.
זאת אומרת, הברכות מלכתחילה נתקנו על הזמנים, דהיינו על החגים,
שנקראו זמנים, מקדש ישראל והזמנים. זו ברכה שאומרים באמת בחגים, במועדים האלה שנקראו רגלים.
אז יכול להיות שאפילו בראש השנה לא מברכים.
ואז התשובה הראשונה בגמרא, הוא אומר לו, אני מברך,
כך הוא עונה לו שם, רב יהודה,
אני מברך על קרא חדתא, זאת אומרת על דלעת חדשה, על מה שנקרא אצלנו פרי חדש,
אז אתה על ראש השנה לא תברך?
כאילו אם אני מברך על פרי כזה,
אז בוודאי שאני אברך על ראש השנה. ואז הוא אומר לו, מה זה שייך?
מה שאתה מברך על קרא חדתא, על הדלעת החדשה ועל כל פרי חדש,
זה רק רשות.
זה רק רשות ולא חובה.
זה רשות ולא חובה.
ולכן מזה אני לא יכול ללמוד על ראש השנה, אם באמת זה חיוב.
זאת אומרת, אנחנו פה רואים שהגמרא בשלב הזה סברה שאפילו על פירות חדשים,
זה רק רשות ולא חובה,
וממילא על ראש השנה הוא לא יודע אם מברכים. מסקנת הגמרא והלכתה במסכת עירובין שם,
שכן מברכים בראש השנה, גם כן ברכת שהחיינו.
וזה מביא אותנו פה לדיון
שצריך להבין אותו.
כי באמת מצד אחד אנחנו מוצאים את הברכת שהחיינו, שמברכים על כלי חדש,
על בית חדש.
זה במסכת ברכות,
במשנה, בפרק תשיעי.
שם אנחנו רואים כדבר ברור שמברכים ומשמע שזה חיוב.
לעומת זאת, על הפרי החדש, אנחנו רואים פה בגמרא שזה דיון,
ואולי זה רשות ולא חובה. אז קודם כול צריך להבין את ההבדל בין זה לזה.
ולמה זה באמת שונה?
כי בית חדש וכלים חדשים, הברכה של "שהחיינו" היא ברכה של שמחה.
אדם יש לו בית חדש, כלים חדשים, אז הוא שמח.
אז צריך להבין שהשמחה היא שגורמת לברכה.
כשאדם רואה פרי חדש, זה לא בהכרח שמחה.
הוא רואה פרי חדש, הוא רואה את הרימונים. אז מה, זה שמחה?
זה לא בדיוק שמחה מיוחדת, זה לא כמו אדם שקונה בית חדש.
אז מה הרעיון של הפירות החדשים?
הפירות החדשים קשורים דווקא לזמן,
כי באמת כתוצאה, כשאתה רואה את הפרי החדש, אתה רואה שעבר הזמן,
עבר הקיץ, מתחיל החורף, או עבר החורף והגיע האביב,
וכן הלאה, כל פרי יש לו את העונה שלו.
אז זה לא שמחה, אלא ברכה על התחדשות הזמן. אולי גם שמחה, אבל העיקר הוא פה ברכה על הזמן, שהגיענו לזמן הזה.
אבל כפי שהגמרא אומרת, אם אתה מדבר על זמן,
זמנים זה החגים.
אז הדיון שם בגמרא, האם גם כשאתה מדבר על זמן, לא במושגים של החגים,
האם אתה מברך שהחיינו או לא.
ואז יוצא מכאן שהגמרא בסופו של דבר אומרת בהתחלה שזה רשות,
אבל בסוף דווקא אומרת שזה חובה. אז אולי באמת המסקנה היא שזה חובה,
אבל זה לא אותה חובה כמו הברכה שמברכים על בית חדש.
נמצאנו למדים שעל העניין הזה של ברכת שהחיינו יש באמת כאילו שני חלקים.
יש חלק שמברכים מבחינת הזמן, שזה קשור לזמן,
זה ברגלים, ומתחדש לנו גם בראש השנה,
ומתחדש לנו שזה גם בפרי החדש,
ויש ברכה שמברכים,
שהחיינו, שהיא נתקנה כאילו כדבר נספח לזה,
זו ברכה שמברכים על שמחה, כשיש לך שמחה באופן פרטי,
בית חדש,
כלים חדשים,
זה באמת עניין,
זה עניין אחר.
זאת אומרת שזה לא בדיוק אותו דבר,
וזה באמת מלמד אותנו על העניין,
ואני מגיע מכאן,
כמו שאמרנו,
כפי שדיברנו, בראש השנה עצמו,
הבא עלינו לטובה עכשיו, אנחנו נמצאים ערב ראש השנה,
בראש השנה עצמו, הגמרא בעצמה אפילו לא היה לה ברור כל כך שמברכים שהחיינו.
המסקנה היא שמברכים,
אבל מה ביום טוב שני של ראש השנה?
יום טוב שני של ראש השנה,
שמה לכאורה זה כבר לא היום הראשון, היום השני, האם מברכים.
אז כידוע, ככה המנהג שלנו, שמובא בשולחן ערוך,
שמברכים ביום השני,
היות שזה לא ברור האם להחשיב את זה כיום בפני עצמו או להחשיב את זה רק כיום שהוא ממשיך את היום הקודם, אז כאילו לפתור את הבעיה הזו,
אז הציע הראש במסכת ראש השנה וגם במסכת ברכות,
הוא הציע,
ואולי עוד מי שאמר ככה,
לכל פרי חדש. זה המנהג שאנחנו מכירים,
לקחת פרי חדש ביום השני של ראש השנה כדי,
כאילו לתת ביטוי להתחדשות גם של ראש השנה. בנקודה הזו אני רוצה להאיר בתשומת לב, זה דבר מאוד מעניין,
לעיין בשולחן ערוך בסימן תר,
אורח חיים כמובן,
סעיף ב',
דבר מעניין שיש שם כאילו הבדל בין הרמ"א לבין המחבר,
כי המחבר מדבר דווקא על פרי חדש, גם הראש מדבר על פרי חדש,
הרמ"א מכניס שם גם בגד חדש,
כאילו מחלוקת.
למה דווקא המחבר רצה פרי חדש ולא בגד חדש או כלי חדש?
בגלל, וזה מובן דווקא,
מפני שהמחבר פה הולך עם השיטה שברכת שחיינו מברכים על הזמן, כמו שאמרנו.
כשאתה רוצה לברך, ולכן הפרי החדש
הוא עיקרו התחדשות הזמן,
ולכן הוא מתחבר לעניין של ברכה על ימים טובים, גם כמו ראש השנה.
כלומר, זאת בגד חדש,
ברכת השחיינו שלו לא מכוונת בכלל לזמן,
היא מכוונת רק להנאה שהוא מקבל,
ולכן אולי זה לא קשור. אז הרי מה באמת אומרת?
תיקח גם בגד חדש,
והוא סובר באמת שמברכים שחיינו גם על כיסוי אדם, אם אני מזכיר את מה שהתחלנו בהתחלה.
אבל המחבר מדייק לומר דווקא פרי חדש, ואני חושב שזה מאוד מעניין,
כי פרי חדש,
הלקיחה של פרי חדש,
יש לה איזשהו רעיון דומה לברכה שמברכים על היום בעצמו,
שזו ההתחדשות של הזמנים.
כי ראש השנה ביום השני, השאלה היא האם לראות אותו כיום שמבטא איזו התחדשות של זמן,
ואז היות שאנחנו לא לגמרי בטוחים בזה,
לכן גם לוקחים את הפרי החדש, שהוא מתחבר מבחינת התוכן של הברכה שלו,
אל הברכה של יום טוב של ראש השנה, כך אפשר לומר.
וזה בעצם הרעיון שאנחנו עם זה הולכים בראש השנה,
שבאמת להתחדש, אבל להתחדש בעזרת השם, לטובה,
שתאחל שנה וברכותיה,
ובהתחדשותה תביא עמה ברכה והצלחה לכל ישראל, בעזרת השם.
טוב, אז שלום ושנה טובה באמת.
::::::
