שלום לכולם, ואנחנו ממשיכים בשיעור שלנו,
השבועי אפשר לומר,
שקשור לסוגיות של הדף היומי.
והיום אני רוצה להתחבר במשהו לשני הפרקים, כמו שלישי ורביעי,
שאלו פרקים שעוסקים בענייני טריפות.
ובדבר הזה, העניין הזה, אני רוצה קצת לדבר עליו, על המשמעות של
ייסורי טריפה,
וממילא העניין של המושג "טרפה" שזה קיים בעצם גם בבהימה לגבי דיני שחיטה וכשרות
וגם לגבי בן אדם, גם כן יכול להיות בן אדם שהוא טרפה, אנחנו עושים את המושג הזה,
מופיע לגביו בכמה וכמה סוגיות שמכוח זה אני רוצה באמת ללמוד ולהבחין
ולהבין אולי גם אם זה אותם דברים או שיש הבדלים.
הדבר הראשון הוא, פה אנחנו, אני כאילו יוצא מתוך סוגיה דווקא בפרק רביעי,
שזה בדף ע"ו במסכת חולין,
שם אנחנו לומדים במשנה,
בהמה שנחתכו רגליה מן הרכובה ולמטה כשרה,
מן הרכובה ולמעלה פסולה,
וכן שניטל צומת הגידין.
זאת אומרת, זה בעצם המשנה שעליה יש את הגמרא כאן, בע"ו עמוד א' ובע"ו עמוד ב',
והסוגיה עוסקת פה בסוג מסוים של טריפה, של בהמה.
בכלל, כל העניין של טריפות,
אני גם מפנה כאן בדף המקורות לדברי הרמב״ם,
גם בפרק ה', שם הוא מתחיל, זה טוב לראות את הדברים האלה דרך לשון הרמב״ם, שהוא כותב את זה בצורה מסודרת,
את העיקרון של בהמה שהיא טריפה,
שיש בזה גדר,
כתוב בתורה, בשר בשדה טריפה, לא תאכלו נוטו, זאת אומרת, עניין של טריפה זה מלכתחילה,
טרפה כשמה, כמשמעותה, שהיא נטרפה על ידי חיה רעה.
אבל במושג של טרפה, היות שהיא נטרפה על ידי חיה רעה, כפי שאמרנו,
אז היא ממילא קיבלה מכה, פציעה,
שהיא בעצם מעמידה אותה במצב של סכנת חיים.
אז בהשוואה לזה יש, נוספו כל הגדרים האחרים, כל הטרפות האחרות המנויות לפי, שמנויות פה בגמרא, בפרקים האלה, ושוב,
כפי שאני מפנה לרמב״ם,
כי באמת אצל הרמב״ם אנחנו מוצאים גם בפרק ה' וגם בפרק ח' וגם בפרק י' כאן ציינתי את הרשימה, שם הוא מציין את הרשימה של הטרפות. זאת אומרת שידוע שבהמה שהיא טרפה,
אם יתברר שהיא טרפה גם לאחר השחיטה, יתברר כשרואים על הבהמה אחר כך שהיו בה סימני טרפה, אחד מן הסימנים הידועים האלה,
אז הבהמה אסורה באכילה והשחיטה לא הועילה לה בשביל להתיר אותה לאכול.
אז זה קודם כל דבר ראשון.
מעבר לכך, המשנה הזו שקראתי אותה, היא בעצם מדברת על סוג מסוים של טריפה. וכאן בעניין הזה, מתוך העניין הזה,
באתי באמת לגדר של לימוד מסוים.
והדבר המעניין הוא,
מפני שכאן מדובר על העניין של חיתוך ברגליים של הבהמה,
ועל זה יש כאן דיון בדיוק על מה מדובר ובסופו של דבר מה שמתברר בסופו של דבר גם לפי ההלכה
גם כן הנזכרת פה בדברי הרמב״ם היא שיש ברגל האחורית של הבהימות יש בהם כאילו שלושה חלקים יש את החלק העליון החלק האמצעי וחלק התחתון ואז מתברר שרק בחלק העליון הסמוך לגוף הבהמה עצמה אם היא נחתכה שם
אז היא באמת נחשבת לטריפה והיא אסורה.
אבל אם בחלק התחתון אז אנחנו אומרים שהיא לא נקראת טריפה, גם אף על פי שנחתכה ברגל שזה כמובן פציעה קשה אבל לא הביאה אותה למצב של טריפה. עם זאת וביחד עם זה אנחנו רואים בכל זאת שיש מה שנקרא למטה מן החלק האמצעי הזה יש מה שנקרא צומת הגידין ששם אם יש חיתוך
בצומת הגידין בפני עצמו אז זה נקרא טריפה.
יש כאן איזו כאילו שאלה מסוימת שהרמב״ם גם כן מפרט אותה,
הוא אומר אל תטמע, כאילו אל תשאל, כאילו קשה,
אם זה נחתך למעלה יותר אז יכול להיות שהבמעלה כשרה היא כשרה ורק בצומת הגידין זה מצב של טריפה.
ולכאורה אם למעלה זה כשר אז למה צומת הגידין?
אבל צומת הגידין יש בה איזשהו חיתוך בצומת הגידין.
מסבירים שיש בזה איזה מין כאב מיוחד,
משהו שהוא יותר קשה מאשר חיתוך אפילו של הרגל בקטע אפילו למעלה מזה,
ולכן החיתוך שבצומת הגידין הוא כן עושה את הבמה לטרפה. אז זו הלכה שהיא די מוסכמת בסופו של דבר על כל הראשונים.
ובכל זאת ישנה כאן איזו שאלה,
והשאלה ששואלים הראשונים, או יותר נכון דנים הראשונים,
או יותר או עוד יותר מדויק, נחלקו הראשונים,
וזה מתחיל בוויכוח שישנו בין הרמב"ן לרשב"א,
והדברים האלה מובאים בדברי הר"ן ובדברי הר"ש על הסוגיה הזו של דף הא"ו,
כי הרמב"ן אומר דבר מעניין,
שאם למשל אמרנו שאם נחתכה בצומת, היה חיתוך של הרגל, מה שנקרא,
בצומת הגידין, אז הבהמה נהייתה טריפה,
בא הרמב"ן ואומר,
גם כשכבר נעשתה טריפה,
אם בכל זאת חתכו אחר כך את הרגל בחלק העליון יותר.
אז ממילא, הפסיקה להיות טריפה. זאת אומרת, יכול להיות לפי הרמב"ן מצב שבהמה הייתה טריפה,
ובסופו של דבר היא כאילו יוצאת מזה.
ועל זה הראשונים האחרים חולקים עליו, כמו הרשב"א,
שמוסכמים דבריו גם על הר"ן ועל הראש.
הם אומרים שאחרי שכבר נקראת טריפה בגלל החיתוך בצומת הגידים,
שוב היא אין היצא ואין תרופה,
על ידי זה שאתה תבוא ותגיד שעכשיו היא כבר לא טריפה. זאת אומרת, אם הייתה טריפה, כבר לא יכול להיות שאחר כך היא לא תהיה טריפה.
זה מחלוקת בגדר אחד.
אבל הרשב"א גם הוסיף ושואל עוד שאלה, שאלה מאוד מעניינת.
הרשב"א שואל את הרמב"ן, נגיד.
אתה, הרמב"ן אומר שאם אתה חותך אחר כך בחלק העליון יותר,
אז אתה יכול אחר כך להכשיר את הטריפה.
אז הוא אומר, אם כן, למה כשאתה לא חותך, אתה אומר שהיא טריפה, הרי תמיד אפשר להגיד שאפשר יהיה לחתוך.
זאת אומרת, יש כאן עכשיו שאלה נוספת,
שאלה שאומרת, אם לפי דבריך שאפשר באמת להכשיר את הטרפה בפועל על ידי זה שחותכים את החלק העליון של הרגל מעל צומת הגידין,
אז גם כשאתה לא חותך, נגיד שהיא לא טרפה, עצם האפשרות שאפשר לעשות את התיקון הזה,
אז זה באמת לא נגיד שהיא טרפה, במצב הראשוני הזה.
כאן אנחנו מוצאים כמין מחלוקת.
ואז צריך לומר שהרמב"ן,
וזו באמת הנקודה כאן המעניינת.
כן, הרמב"ן כאילו חולק על זה, כאן יש מחלוקת כאילו לצד השני. הרשב"א טוען שאם אתה יכול לתקן, אז גם כשאתה לא מתקן, זה לא נקרא טריפה, כי אפשר לתקן.
לא, הרמב"ן אומר, זה שאני יכול לתקן,
אבל כרגע לא תיקנתי, אז המהמה נקראת טריפה.
אם אני אתקן, לאחר התיקון, אז באמת היא לא תהיה טריפה.
אז יש כאן כאילו שתי מחלוקות, האם אפשר לתקן בכלל?
אבל נוסף לכך, אם אפשר לתקן,
אם אני מחשיב את התיקון כדבר שמשנה את הדין של הכשרות של הבהימה גם כשאני לא מתקן. וזו המחלוקת בין הרמב"ן לרשב"א,
והיא באמת נקודה מאוד מעניינת וחשובה.
כי באמת, למשל, כפי שאמרתי בתחילת דבריי,
הנושא של טרפות זה נושא חשוב בבהימות, כמובן.
אלה שעסוקים בשחיטה יודעים להבחין וצריכים לדעת להבחין בין כל סוגי הטרפות בסופו של דבר.
אבל יש שאלות דומות באמת, אולי להבדיל, אבל בכל זאת שאלות שקיימות אצל אדם שהוא טרפה.
אנחנו יודעים שיש הרבה שאלות אצל אדם שהוא טרפה.
למשל, אנחנו לומדים בהלכה,
והטרפות של אדם הן בהרבה דברים דומים לטרפות של הבהמה מבחינת מומי.
כשיש לבן אדם מום חזק וברור כמו שיש אצל בהמה נתלה הריאה, משהו עם הלב, משהו עם הריאה וגם ברגליים באיזשהו שלב,
כמו שראינו פה,
אז בן אדם נקרא טריפה.
למען הנביא, יש המון הלכות לגבי אדם שהוא טריפה.
ההלכות הפשוטות והמוכרות,
הן מופיעות בגמרא בסנהדרין בדף א"ח בהרבה הלכות.
למשל, ההורג את הטריפה,
אז אנחנו אומרים שהוא פטור.
זאת אומרת, אז כאילו יבוא מישהו ויגיד, מה, מותר להרוג בן אדם שהוא טריפה, שיש לו הגדרה של טריפה?
ברור שיגידו לו שאסור.
אבל אנחנו מדברים, מבחינת ההלכה הפורמלית המוחלטת,
אי אפשר להגיד שהוא היה במצב של איסור רציחה ממש.
הרי מי שרוצח ממש מכה איש ומת מות יומת על פי דין תורה.
לא נאמר את זה כאשר בן אדם מכה אדם שהוא טרפה.
אדם שהוא טרפה פטורים ממי שרוצח אותו.
למרות שזה ברור שזה אסור וזה מכוער וכולי וכולי וכולי.
יחד עם זאת, כאן התעורר השאלה המעניינת.
באמת, למשל, היום,
או בעיקר היום, זה תמיד, חוכמת הרפואה הרי היא בסופו של דבר מתקדמת ומשתכללת.
ויש דברים הרבה שנקראים, דברים שהם נקראים טריפה,
שלאדם יש בעיה קריטית בריאה, לאדם יש בעיה קריטית בכל מיני איברים פנימיים, כמו שאנחנו יודעים.
אז היום לא אומרים נואש וטריפה,
אלא עושים השתלות, עושים חצאי השתלות והשתלות שלמות.
יש תיקונים מוכרים לנו בלב, שזה מעשים שבכל יום.
אז עכשיו השאלה, בן אדם שהוא בגדר טריפה,
אבל לכאורה, או באמת, אפשר, לפי חוכמת הרפואה העדכנית,
אפשר לתקן אותו, אפשר לתקן את המום הזה שישנו.
על זה באמת יש הערה מעניינת וחשובה בשו"ת אחיעזר,
שציינתי אותו בדף המקורות,
כי לכאורה היינו יכולים לומר שזה תלוי במחלוקת שבין הרמב"ן לרשב"א,
כי לפי הרמב"ן, זה שאני יכול לתקן אבל לא תיקנתי, אז זה לא נקרא מתוקן.
בעוד שהרשב"א טוען כנגדו, אם אפשר לתקן, אז זה ממילא לא נחשב טריפה.
לגבי אדם,
אומר בשוט אחיעזר, ואומרים עוד, אני חושב, עוד פוסקים אחרונים,
לגבי אדם אנחנו לא נאמר את הדבר הזה.
זאת אומרת, לגבי בן אדם, עצם הדבר שאפשר לרפא,
זה משנה את הגדר שלו, שהוא לא נקרא באמת טריפה.
זאת אומרת שבזה יש הסכמה.
וכאן כשננסה להתבונן למה אז באמת אפשר להסביר את זה בהסברים פורמליים פשוטים כאלה להגיד שבטרפה בבהמה ככה יש האומרים זה הלכה למשה מסיני ממילא אי אפשר לתקן
בעוד שאצל בן אדם זה רק עניין של סברה ולכן אפשר לתקן אבל אני חושב שאפשר להגיד משהו קצת יותר מוסבר בעניין הזה שאצל הבהמה אין מצווה לתקן
בעוד שאצל האדם יש מצווה לתקן
אני חושב שזו נקודה מאוד נכונה, ולכן הפניתי פה לגמרא במסכת נדרים שמדברת לגבי מודר הנאה.
אדם שמודר הנאה ויש, שאסור לו להיענות,
לעסוק, לגרום להנאה לחברו.
מודר הנאה, מסכת נדרים עוסקת בדברים כאלה הרבה.
ואז ישנה שאלה, בן אדם שהוא מודר הנאה ממנו,
הוא חולה.
אז אם הוא חולה, מותר לי לרפא אותו?
אם אני ארפא אותו, אז הוא נהנה ממני.
ונהנה ממני הרי הוא עובר באיסור הנאה, אז האם אפשר או לא?
אז שם כתוב במסכת נדרים שזה מותר, למה? כי זה מצווה.
אז ממילא זה לא מתייחסים לזה במושגים של ההנאה שבן אדם לחלשהו גורם לחברו,
אלא מתייחסים לזה מבחינת ההגדרה שזו מצווה.
לעומת זאת, לגבי בהימה,
אנחנו אומרים שאם בהימת חברו חולה, אז אסור לו לעשות את זה.
למה? בגלל שזה לא מצווה.
וזה נכון,
בהימה אומנם יש לנו עניין של צער בעלי חיים,
אבל אין לנו מצווה,
ככה זה נראה בסופו של דבר, זה די מוסכם, ציינתי פה את התוספות במסכת נדרים שם, אומרים את זה במפורש,
שאין מצווה ברפואה של בהמה. זה לא, אין לנו את המצווה לרפא בהמה.
בהמה שחולה והיא יכולה או תמות, אז אין מצווה, אין פיקוח נפש,
אין פיקוח נפש בבהמה, זה נראה די פשוט.
בעיות של ממון זה לא בעיות של הגוף מבחינת ההגדרה ההלכתית.
והיות שאין מצווה,
אז ממילא למודר הנאה אסור. אז הנה, זאת אומרת, אנחנו מוצאים את ההבחנה בין אדם שהוא טריפה
לבין בהמה שהיא טריפה על פי ההגדרה הזו.
במיוחד שלפי ההגדרה הזו, היות שיש מצווה לרפא,
אז ממילא גם כשאני עדיין לא מרפא, אפשר בהחלט להגיד על אדם שיש בו מומים שהם טריפה על פי ההגדרה ההלכתית המקורית,
בכל אופן לא נחשיב אותו כטריפה מפני שהוא בעצם,
יש מצווה לרפא אותו.
והיא הנותנת, עצם העובדה שיש מצווה לרפא הוא כבר לא נקרא טריפה.
למרות שאצל בהמה אף על פי שאפשר לרפא, לפחות הרמב"ן אומר שזה שאפשר לרפא זה לא משנה את המעמד שלה, מפני שבאמת אתה הרי לא ריפאת ואין מצווה לרפא,
ממילא ההגדרה של הבהמה היא נשארת הגדרה של טריפה,
ככה לפחות לפי הרמב"ן,
ואולי הרשב"א באמת חולק,
אולי הוא סובר שיש בכל זאת מצווה לרפא בהמה משום צער בעלי חיים.
יש אפשרות לומר ולחשוב בכיוון הזה, כי ראיתי שיש כאלה שנוטים לומר שיש גם מצווה. זו שאלה מעניינת בהגדרות של צער בעלי חיים וביחס לבעלי חיים.
מכאן, כשאני לומד, מגיע לדברים האלה,
זאת אומרת, עשינו את ההבחנה המסוימת בין אדם לבהמה בעקבות הדברים שלמדנו פה במחלוקת הרמב"ן והרשב"א.
יש כאן באמת נפקמינה לגבי שאלה אחרת,
ואני אסביר למה הכוונתי, באמת לא לבהימה,
אלא באמת בעניינים שקשורים לעניינים של האדם.
כי אחת השאלות החשובות בדברים האלה, מקודם ציינתי,
שכשהאדם הוא טרפה,
אז אנחנו מתייחסים אל הדיון,
למשל, כשמישהו הורג אותו, אבל זו לא השאלה היחידה.
יש שאלה אחרת שהיא מעניינת לא פחות,
אולי אפילו יותר.
זו שאלה עד כמה צריך למשל להתאמץ, להציל
בן אדם ממצבי פיקוח נפש. אנחנו יודעים שפיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה ודוחה שבת.
והגמרא במסכת יומא,
מצוין פה שוב אני מציין בדף המקורות, בדף פה, שם עוסקת בעניין הזה,
לגבי הצורך להציל בן אדם
כשיש פיקוח נפש.
הדברים האלה ידועים לכולנו, כולנו יודעים את זה.
והחידוש הוא שלא רק שיש מצווה להציל,
אלא גם מצילים כשזה כרוך
בחילול שבת, וזה כבר חידוש שהוא לא מובן מאליו,
כי בכל זאת חילול שבת, אז מי אמר שמותר, אבל פיקוח נפש דוחה שבת.
ואז הגמרא בעצם מדברת שם על כל ה... מובאים שם כל מיני טעמים בגמרא,
מדוע באמת פיקוח נפש, איך אנחנו יודעים שפיקוח נפש דוחה שבת.
יש הגדרה אחת שאומרת שבגלל,
אומרים חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה,
מופיע שם בגמרא כאחד הנימוקים,
אבל הנימוק שנחשב, הנימוק בגמרא, נראה הנימוק הכי חזק,
שגם מופיע בלשון הרמב״ם,
זה הנימוק של שמואל,
שאומר, דורש לעניין זה את הפסוק "וחי בהם ולא שימות בהם".
זאת אומרת שמצוות התורה היא
לדאוג לחיים.
חי בהם ולא שימות בהם, ולכן פיקוח נפש,
אומר שמואל,
לומדים מכאן שדוחה שבת.
ומכאן מסתעפות כמה שאלות.
מסתעפות כמה שאלות.
למשל,
יש שאלה שהיא די... נשארה די במחלוקת, אני מוכרח לומר.
האם למשל מותר להציל, לחלל שבת בשביל עובר?
כשיש צורך בשביל עובר להציל, ולמה זו שאלה?
כי שלגבי עובר אנחנו אומרים וחי בהם, עובר הוא עדיין לא נחשב חי.
אם הוא לא נחשב חי, אז מי אמר שמותר לחלל שבת בשבילו?
אומרים שהשאלה הזו היא לא כל כך משמעותית.
ככה רן אומר,
בגלל שאומר שתמיד זה כרוך בשאלה גם לגבי האימא.
ממילא, היות שלגבי האימא זה פשוט שמותר, אז ממילא זה כבר,
אין שאלה לגבי העובר. אבל העיקרון של השאלה הזו באופן עקרוני כן מופיע בדברי הראשונים,
דברי בעל הלכות גדולות ובדברי הרמב"ן. זה לא מצוין פה, בדף המקורות הדברים האלה אפילו מופיעים בביאור הלכה של המשנה ברורה בסימן שכ"ט.
זאת אומרת, ובמידה זו הגמרא בעצמה במסכת יומא אומרת, למשל,
שגם חיי שעה, לכן אדם שהוא גוסס גם כן מותר להציל אותו. למה? מפני שבינתיים הוא לא מת, הוא יחיה עוד שעה.
כיוון שהוא יחיה עוד שעה אז ממילא אנחנו אומרים שאפילו חיי שעה גם נקרא חיים לצורך זה שמחללים שבת אפילו לצורך שעה אחת או שעתיים כפי שאפשר היה להגיד בעצם אז זה משנה כאילו.
אבל יש דבר כזה.
ממילא השאלה נשאלה גם במידה זו גם לגבי טריפה. זו שאלה באמת מעניינת כיוון
טריפה זה לא בדיוק גוסס.
טריפה זה,
ככה אני תמיד רגיל לומר, טריפה וגוסס זה לא אותו דבר.
גוסס זה בן אדם חי שנמצא בתהליך שהוא לקראת,
יודעים שהוא נוטה למות.
טריפה זה בן אדם או בהמה שיש בה מום שבעצם לפי העקרונות הרפואיים הוא לא יכול לחיות.
לא בעוד שעה הוא לא יכול לחיות, הוא לא יכול לחיות עכשיו.
זאת אומרת זה מין בן אדם שלפעמים כשיש למישהו בעיה, חס וחלילה, לא עלינו בלב למשל,
יגידו הרופאים,
אנחנו לא יודעים איך הוא חי.
כאילו זה שהוא חי זה נס.
כי בעצם לפי העקרונות הרפואיים הוא כל רגע יכול למות. יש דברים כאלה ברפואה. אז הם אומרים, תעשה ניתוח, היום עושים הרי תיקונים כאלה. זה כמו שאמרנו מקודם.
אבל טריפה זה באמת הגדרה של מישהו שזה לא כמו גוסס.
אפילו כדאי להזכיר שאפילו לגבי הלכות של בהימה
אנחנו מוצאים את ההבדל הזה.
שבהימה שהיא טריפה אז אסור לאכול אותה, שחיתתה פסולה, כלום.
בימה שהיא מסוכנת, שהיא עתידה למות, שהיא נחלשה,
ובהמות גם כן כמובן לא חיות לנצח,
אז היא נחלשה ונוטה למות.
אז כל זמן שלא מתה מותר לשחוט אותה.
אולי בתנאים מקבילים לבדיקה שהיא באמת לא מתה כבר.
אבל אפשר להציל את הבימה על ידי זה ש... זאת אומרת,
בימה טרפה אסור לאכול משחיטתה.
בימה שהיא מסוכנת,
כל זמן שהיא לא מתה,
כפר כסת, כמו שקוראים לזה שם, אז בעצם מותר. אז אנחנו רואים שיש הבדל בין טריפה לבין... אז לכן אפשר היה לחשוב, והנה עובדה, הנושא הזה נדון,
ואני מזכיר אותו פה, במנחת חינוך דן בזה, בית המשנה ברורה, בביור הלכה, במנחת חינוך, והוא רוצה להגיד שהאדם שהוא טריפה זה אפילו יותר חמור מעובר,
שהוא בעצם עוד פחות מעובר אפילו, כך הוא רוצה לומר,
ואז יכול להיות שבאמת טריפה,
המושג של חיי שעה,
שהגמרא אומרת, לא תופס לגביו,
מפני שלא מתייחסים אליו כאל חי ישע, אומרים שהוא כרגע, כעת, לא יכול לחיות.
אז זה באמת, לכאורה, אפשר היה להגיד שעל טריפה אסור לחלל מישהו שיש לו מום בלב, נגיד.
אבל דווקא היום אין לנו את הבעיה הזו בכלל.
מפני שכפי שאמרנו, היות שלפי חוכמת הרפואה היום,
אדם שיש לו מומים כאלה, הרי אפשר להציל אותו, והרפואה יודעת איך להציל אותו,
ממילא הוא לא נקרא טריפה, לפי ההגדרה שאמרנו מקודם, שבאדם, כיוון שיש מצווה לרפא, אז ממילא הוא גם צריך לרפא, אז אפילו כשעדיין לא רפא, הוא נחשב
כאילו כבר כן ריפא, ולכן הוא לא נקרא לטריפה,
לכן אפשר וצריך כמובן לחלל עליו את השבת.
אז זה המושג של טריפה,
שזה גדר מאוד מיוחד, כפי שאמרנו,
ואם הצלחתי קצת להבעיר את הנקודה הזו,
אז גם זו לטובה, והלומד תמיד יוכל להוסיף וללמוד ולראות
גם מן המקורות האלה, שלמדנו את הדברים בפרוטרוט שלא הספקנו לפורטם.
שלום, שלום.
שלום, שלום.
