קדימה.
אנחנו בסימן תש, ש״ט.
בסימן הקודם התחלנו לראות את כל נושאי
כלים שהם מוקצה.
עכשיו,
האם יש אפשרות לטלטל משהו שהוא מוקצה על ידי דבר אחר שהוא לא מוקצה?
בסדר? אבל לא נועה שולחן ערוך כך.
נוטל אדם את בנו
והאבן בידו.
ולא חשיב מטלטל לאבן.
והוא שיש לו געגועין עליו.
שאם לא ייתן לנו, יחלה.
אבל אם אין לו געגועין עליו, לא.
שמים לב.
הילד מחזיק ביד אבן.
מה דינה של אבן? מה אמרנו? זה אחד המוקצים הכי חמורים.
דבר שהוא לא כלי, לא כלי שמלאכתו לאיסור. זה מוקצה מחמת גופו.
בסדר?
שאפילו לצורך גופו ומקומו לא, מטלטלים אותו.
והילד הזה החזיק אבן ביד,
והאבא בא ולוקח אותו.
טוב, אז בעצם מה קורה? האבא מטלטל אבן.
ואסור לטלטל אבן.
אז איך הוא מטלטל אבן?
יש לנו היתר לטלטל בתנאי שלבן יש געגועין על אביו. מה זה געגועין על אביו?
לא עושה געגעגע, זה לא ברווז, אלא
הוא ממש רוצה שאבא שלו ירים אותו, ואם אבא שלו לא ירים אותו,
יקבל חום.
ראיתם ילד כזה פעם?
שאם אבא שלו לא מרים אותו, הוא נהיה חולה?
צריך אבחון.
בסדר, אבל ברור.
זה ההיתר.
עכשיו תראו, דיברנו פה על אבן.
זה מצד אחד חמור.
מצד שני זה קל.
למה זה קל?
כי הילד מחזיק אבן ביד.
אם הילד מחזיק אבן,
ונגיד זה נפל לו, אבא שלו הרים אותו, פוצילה מוצילה, בוא אליי,
פרפר נחמד, הכל בסדר,
ומרים אותו.
מה יקרה אם נפלה אבן בדרך?
נפלה אבן, נפלה.
אכפת לי.
זאת אומרת, מצד אחד זה חמור כי זה מוקצה מחמת גופו,
מצד שני זה קל כי לא אכפת לו, ואבא לא יבוא להרים את זה, לתת לזה.
אבל אם יש לו ילד ביד כסף,
לא, חכה, כסף.
מה דנו שכסף?
גם מוקצה מחמת גופו.
פה זה כבר סיפור אחר.
מותר לו לקחת את הילד?
הרי אם יפול הדינר, כן, מה שקורא לזה השולחנות, אם יפול הכסף מהילד הזה, מהתינוק,
מה אבא שלו יגיד?
וואלה, הלכה מאה דולר, מה אכפת לי, מה זה משנה? הלך מאה, יבוא מאה.
כן?
מה פתאום? הולך להרים את זה.
אנחנו מכירים את האבות.
הולך להרים את זה, פה זה כבר משהו הרבה יותר חמור.
עכשיו, זה אמרנו, שני דברים שאחד לא אכפת לו ואחד כן אכפת לו.
מה קורה אם הוא מחזיק ביד צעצוע של קשקשן?
הוא משמיע קול,
ברור.
אז מה נקרא הקשקשן הזה?
אולי כלי שמלאכתו זה איסור, אולי.
יכול להיות שזה גם פחות מזה.
ואז אם זה ייפול ויש לאבא שלו, לילד הזה געגועים,
אז מה יקרה?
אז מה קרה?
אז הוא יקשקש בזה,
אבל הילד רוצה, וכל הקשקשן הזה, מה, מאיזה דין זה אסור?
תודה רבה לב,
שיבא יתקן כבישיון, בסדר, זה ברור?
אז זה כבר משהו אחר.
אז אם ילד מחזיק קשקשן ביד, מותר לאבא שלו להרים אותו, או לאימא שלו,
כן, אין שאלה.
כל מה שדיברנו פה זה כשזה דבר שהוא מקצן בחמת גופו,
או כשלא אכפת לו, או שכן אכפת לו, שני הצדדים.
לאבא אכפת או לא אכפת מהחפץ.
זה דבר שילד מתעסק איתו. מה, אתה רוצה שיתחיל לבכות?
כן, אתה לא היית פעם ילד שבוכה מה קורה מסביב?
מה קרה? מה קרה?
דרך אגב, זה אחד הדברים המיוחדים שצריך לשים לב אליהם.
ילד נופל, משתטח על הרצפה.
מתי הוא מתחיל לבכות?
כשאימא באה,
מה קרה לך? אז הוא התחיל לבכות.
הוא אומר, איזה כיף לך, תקום.
והוא יקום, נמשיך קדימה.
זה ברור? אפשר.
קצור תגובת שרשרת.
טוב,
בואו נראה את השולחן ערוך, את כל הסעיף הראשון.
נוטל אדם את בנו והאבן בידו, ולא חשבו שמיטלטל האבן.
מתי בתנאי, והוא שיש לו געגועין, פירוש
שיש לו עיצבון כשאינו עם אביו עליו.
שאם לא ייתן לב, יחלה. תבין איזה געגועים?
ייכנס למרה שחורה.
טראורת ילדות תהיה לו.
יפה.
אבל אם אין לו געגועין עליו, לא.
לא לוקח אותו.
תעזוב את האבן, אני לוקח אותך.
ואפילו כשיש לו געגועין עליו, לא יטירו לה באבן. אבל אם דינר בידו,
אפילו לאחוז התינוק בידו, והוא מהלך ברגעיו, אסור.
תחיישינן דילמן אפיל ועתי אבוהה לעתויי.
בסדר?
שומרים שלא אסרו, אלא כשהוא נושא התינוק עם דינר בידו.
אבל לאחוז התינוק בידו, אף על פי שדינר ביד התינוק,
אין בכך כלום,
כיוון שהוא לא מטלטל את התינוק.
אבל כשהוא מחזיק את התינוק עליו,
אז אתה אומר, אתה מטלטל בעצם את הכסף.
בסדר? סעיף ב'
כלכלה שהייתה נקובה, הוא סתמה באבן.
זאת אומרת, בן אדם יש לו איזו סלסלה גדולה שרוצה לשים בה פירות, שמים בה, לא יודע מה,
שמים בה פיצוחים.
חור.
מה הוא עושה כדי לסתום את החור?
לוקח אבן, תוקע.
והסלסלה, הסלסלה מקש.
לוקח אבן, תוקע. מה דין האבן בדרך כלל?
מה אמרנו?
נו, קצה,
מחווה את גופו.
אסור בשום אופן, בשום דרך, בשום צורה לטלטל.
ועכשיו הוא לקח אבן ביום שישי
ותקע אותה בתוך
הסלסלה הזאת.
הוא רוצה עכשיו להרים את הסלסלה.
האבן
מוקצה בחמת גופה.
זאת אומרת, מה הוא עשה? דבר, דבר, אתה צודק.
הוא ביטל את האבן אגב הכלי, כי הוא צריך את הכלי בלי חור.
והוא שם את האבן פה, כל מה שהוא מטלטל זה כאילו שזה חלק מהכלי.
אם זה לא היה חלק מהכלי,
שסותם לו את החור על מנת שיוכל לשים בפנים פיצוחים,
אז הוא לא יכול לטלט.
אבל כיוון שהוא בא ושם אותו,
דחף את האבן שם,
כדי שיסתום את החור,
אפשר להשתמש.
אתה יודע, כלכלה שהייתה נקובה וסתמה באבן, מותר לטלטל לה, שהיא נעשתה כדופנה.
וכן דלעת,
שתולים בה אבן כדי להכבידה למלות בה מים.
ראיתם פעם דלעת?
ריקה, לא עוד דלעת שקונים בסופר, בשוק.
לקחו את הדלעת, עשו פתח למעלה, רוקנו את הכול, נשאר קליפה יפה ככה.
זה משהו שיכול להיות 15 ליטר,
כמו עוד לי.
ואז עושים שני חורים וצדדים, שמים חוט
וזורקים לתוך הבור כדי למלא מים. אממה,
שכיוון שזו הקליפה, זה קל, אז מה קורה?
זה צף, זה לא מתמלא.
מה עושים כדי שזה יתמלא?
שמים בפנים אבן וזורקים.
שמים אבן בפנים וזורקים, זה מתמלא.
בסדר? אתם פעם ניסיתם למלא מים מתוך בור?
מה?
שיטה איך זורקים את הדלי באלכסון כדי שהוא יתחיל להתמלק, אם אתה זורק אותו ישר
אז הוא יהיה
מעל המים, לא יתמלו מים, זה
מיומנויות
של הישרדות.
בסדר?
טוב.
כן.
וכן דלעת שתולים באבן כדי להכבידה למלות בה המים. אם הוא קשור יפה שאינו נופל, מותר למלות בה.
שהוא כמו הדלעת עצמה, שהוא בטל לגביו, ואם לאו, אסור.
טוב, סעיף ג'
כלכלה מלאה פירות ואבן בתוכה.
העם עושה סלסלה גדולה מלאה פירות, ופתאום מה מגלים שיש בפנים?
אבן. זה לא סותם את הכלכלה,
את הסלסלה הזאת.
ואין לזה תפקיד. במקרה זה נמצא בפנים.
אם הם פירות, סליחה,
כן, אם הם פירות רטובים כגון תאנים וענבים,
ייטול אותה כמו שהיא.
מדוע? שאם ינער הפירות מתוכה, ייפסדו.
אבל אם הם פירות שאינם נפסדים, ינערים.
וגם האבן יתנער יחד עם האבן ולא יתלנה עימם.
ואני אמין לו, כשלא צריך ללפר אותו לכלכלה,
אבל אם הוא צריך למכור בכלכלה,
מטלטלה כמות שהיא, גם כשיש בתוכה את האבן.
בסדר? לשים לב, יש לנו סלסלה עם פירות ויש בפנים אבן,
אז הדבר הטוב ביותר במקרה ואפשר ולא מתקלקל,
מה אני עושה?
אני הופך את הסלסלה.
כל הפירות התפזרו,
גם האבן התפזרה, ועכשיו תיקח את הפירות, תיקח אותם.
טלטל אותם לאן שאתה רוצה.
כי אני לא אטלטל את הסלסלה יחד עם האבן בתוכה.
אבל אם זה פירות רטובים,
טנים, ענבים,
מה עוד?
מישמישים.
בסדר? דברים כאלה שאם אתה תעיף אותם לרצפה,
אז זה מתקלקל.
טעותים.
ברור?
אז זה, אני יכול לקחת את הכל ביחד.
כולל האבן בפנים.
מקווה שאני רוצה את הפירות.
אחרת
לא מזיזים.
כן.
כן, אבל יש לנו הבדל בין דבר שמוקצה מחמת גופו לבין שאר הדברים.
בוודאי.
מוקצה מחמת גופו יותר חמור מכל שאר המוקצים.
טוב,
סעיף ד'.
שכח אבן
על פי החבית
או מעות על הקר,
מטה החבית על צידה והאבן נופלת,
ומנער הקר והמעות נופלים.
ואם הייתה החבית בין החביות בעניין שלא יכול להטות אותה במקומה,
היא יכולה להגביה, כמו שהיא, עם האבן למקום אחר להטותה שם, כדי שייפול מעליה.
ושים לב, אני קורא את ההמשך כדי שנבין. ואם היא ניחם
עליהם מדעתו,
על דעת שיישארו שם בכניסת שבת, אסור להאטות ולנער.
שימו לב להבדל.
בן אדם שכח
באיזשהו שלב, לא יודע מתי,
שכח על פי החבית או על הכרת, על המיטה,
שכח דבר שהוא מוקצה מחמת גופו,
אבן, כסף.
יש אפשרות להטות את המיטה, להטות את השמיכה, כדי שייפלו.
אבל אם הוא שם שם בכוונה את הכסף,
ביום שישי אחרי הצהריים, בא להחליף בגדים,
הוא אומר, טוב, בינתיים את הכסף אני אשים פה על המיטה, אחר כך
אני אוציא את זה.
זאת אומרת, הוא שם בכוונה תחילה את הכסף
על המיטה.
במקרה הזה יהיה אסור לו לנער את הסדין,
את השמיכה, כדי להפיל את הכסף.
ההבדל ברור?
בין אם זה נשכח באיזושהי דרך לבין אם הוא שם בכוונה אפילו על מנת להוציא,
הוא שכח.
שכח סתם באיזשהו שלב. הוא שכח את זה לדקה. כן, הוא לא, בלי משים. אבל אם הוא אמר, אני רוצה לשים את זה פה,
במטרה שאחר כך לקחת,
כיוון שהוא שם את זה במטרה שיהיה שם,
כן? אסור להטות ולנער, בסדר?
אז זהו, זה השכח,
בסדר?
בואו נראה את זה מחדש, תראו את הכול מההתחלה.
כי יש פה דקויות
שאנחנו לא תמיד שמים לב בכניסת שבת
לדברים שנמצאים במרחב שלנו,
בפרט שנמצאים בישיבה, בפנימייה ולא יודע מה, ולא הכול מסודר פיקס.
אנחנו מעדיפים
שהכול יהיה מסודר פיקס לכבוד שבת,
מוקצה במקום שיש מוקצה,
שמיכה,
כיסוי,
מסודרים, הכול כמו שצריך, מסדר המפקד.
מי זה המפקד?
המפקד העליון.
מי זה המפקד העליון?
בסדר? הקדוש ברוך הוא.
לכבוד שבת, קודש.
אומר השולחן ורוחקה, אני חוזר שוב סעיף ד',
שכח אבן על פי החבית, או מעות על הקר,
מטה חבית על צידה, והאבן נופלת ומנער הקר והמעות נופלים.
אם הייתה חבית בין החביות,
בעניין שאני לא יכול לטאותה ממקומה,
יכול להגביה כמו שהיא עם האבן למקום אחר, להטות שם כדי שייפול מעליה.
ואם הניחם עליהם מדעתו,
על דעת שיישארו שם בכניסת שבת,
בסדר? הוא חשב שזה יישאר שם,
אסור להטות ולנער.
ויש אומרים
שאפילו הניחם שם על דעת שיישארו שם בכניסת שבת כדי שיתלם בשבת,
מותר להטות ולנער בשבת.
ולא אסור, אלא במניחם על דעת שיישארו שם כל השבת.
בסדר? אז יש פה חומרה.
זאת אומרת, יש פה בעצם כולה,
גם אם הוא חשב שזה יישאר בשבת,
כדי שיתלם בשבת גם אז אסור.
זאת אומרת, מותר לנער, רק אם הוא חשב שישאר שם כל השבת, אסור לנער.
אז סתם ויש, מה עושים?
סתם.
זאת אומרת, במקרה הזה,
בעצם יש לנו פה את הצעד היותר מחמיר.
אבל אם מישהו נתקל והוא חייב לישון ולא יכול להשתמש במקום,
יש שם מקום להקל.
בסדר? זה בעצם מה שיוצא מהשולחן ערוך.
אומר הרמב״ם, ואז אפילו ניטל האיסור משם, אסור לטלטל הכלי.
מדוע?
אם אני אומר שאסור לטלטל, אסור אפילו לנער.
וזה נפל, בא ילד קטן, לקח את זה.
מגודי התקצה אל לבין השמשות, התקצה אל לכולי יומא.
זאת אומרת, מה שהוקצה אל בין השמשות,
בזמן בין השמשות, בכניסת שבת זה היה מוקצה,
כל השבת יש לו את אותו דין.
אפילו שהמוקצה הלך ממנו.
זאת אומרת, מישהו השאיר עט
על גבי ספר,
ובא מישהו מתוך כבוד הספר, חומש,
יומה, יש חומש, הוא לא שם לב, יש את העט על החומש, הוא הזיז את זה.
האם מותר לי עכשיו לבוא לקראת החומש?
לא.
אפילו בטעות, הוא לא שם לב.
כן.
אומר, מה?
מישהו בטעות שכח.
בוא, זה דבר שהוא סביר בבית המדרש במכון מהיר.
שמים על השולחן
באמצע השבוע כל מיני דברים.
כולל עיתים, כולל, אני יודע, מחורר, כל מיני דברים.
בסדר? זה מוקצה בשבת.
עכשיו, בכניסת שבת, היה לו ככה, איך אמרו? הספר סגור, היה פה עט
על הספר, עומד.
ומישהו ראה את זה,
לא שם לב, העיף את זה.
מותר לי עכשיו לקראת את הספר?
כניסת שבת בשקיעה וצאת הכוכבים
זה היה בסיס לדבר אסור,
נכון?
אז כל השבת אסור להזמין.
לא אמרתי, אם נפל המוקצה בטעות,
בכל זאת אסור לקחת, זה מה שאומר פה הרמה.
ואז אפילו אם ניתן משם האיסור, אסור לטאטל הכלי, או לאחר שנעשה בסיס לדבר האסור למקצת השבת,
אסור כל השבת כולה.
וכן בכל מוקצה.
שמים לב
כל מוקצה
שזה בסיס דבר אסור בכניסת שבת, כל השבת אסור להשתמש בו.
ולכן ניתן לכמה סימנשים יהודים. אדם הניח דבר מוקצה
על של חברו, לא אמרו לו שנעשה את בסיס הדבר האסור,
שאין אדם אוסר של חברו שלא מדעתו.
אם לא אני שמתי את העט,
מישהו שם פה עט, לא שלי בכלל,
ואני רוצה עכשיו לקרוא בחומש בשבת.
הוא יכול לאסור את החומש שלי?
לא.
זה לא בסמכותו.
אדם לא יכול לאסור דבר שחברו.
סעיף ה'
עד דלא שערי אלה להטוט ולנער דווקא בצריך לגוף החבית והקר.
אבל אם צריך למקום החבית והקר,
ולא הספיקו לו ההטייה והניעור,
הוא יכול לטלטלם עם האבן ועם המעות שעליהם לפנות מקומם.
בסדר, זה דבר חשוב לשים לב. אם אני צריך את החפץ עצמו, לנער.
אם אני צריך את המקום, תטלטל את הכול ביחד.
לא.
לא, לא הבנתי. במה אתה צריך את המקור?
אתה רוצה לישון? כן. יפה, זה לא עובד.
למה אתה מזיז את הכרת עם הכסף האלה? כי יש עליה כסף, לא כי אתה צריך לשים כרת אחרת.
אתה לא צריך עכשיו לשבת פה.
בסדר?
אתה, אתה, מה שדיברנו על שבוע שעבר,
אתה חושב חשיבה דתית.
איך אני יכול לתחמן על מנת להסתדר עם ההלכה?
אתה לא חושב חשיבה של בן אדם שרוצה להשתמש.
אתה מבין, בן אדם שרוצה להשתמש, אז הוא, אני רוצה להשתמש.
אבל בן אדם שאומר, רגע, רגע, יש הלכה כזאת,
איך אני אבוא ואגיד ואעשה משהו שבסופו של דבר אני אוכל?
עזוב אותנו, אנחנו לא שם, בסדר?
כמו אלה שמפרקים אוכל וכל מיני דברים יש.
אני רוצה חשיבה הגיונית, אנושית,
לא חשיבה של פרונקאית, בסדר? יפה. איפה אנחנו?
סיימנו?
כן, סימן ש״י, נמשיך.
ממשיכים בנושא מוקצה.
עץ
שטולים בו דגים,
ראיתם פעם דבר כזה?
עץ שטולים בו דגים, אה?
איך, איפה ראית?
מה?
יש כאלה ששמים חוט ויש כאלה ששמים מקל.
טולים את הדגים,
לייבש אותם.
דגים מלוכים, מה?
אתה ראית, דוד?
איפה?
בחוץ לארץ,
בחוץ לארץ.
פה כבר אין דברים כאלה, אין מי שעושה את זה.
בסדר?
טוב.
עץ שתולים בו דגים, אף על פי שהוא מאוס, מותר לטלטלו.
דקאם עליהם במוקציה מחמת מאוס, כי הרבי שמעון דשאריתא.
כן, זה מסריח, עד שזה מתייבש.
לוקח זמן.
איפה אנחנו עומדים?
מה הסיפור פה?
כן.
