אנחנו בסימן ש״ח, סעיף כ״א.
בפעם הקודמת דיברנו על העניין הזה שאדם בא וסידר לעצמו איזה שהם דברים שבעצם לא רגילים לשבת עליהם. אבל הוא סידר אותם ביום שישי כדי לשבת, אז הם לא נחשבים מוקצה.
בסדר?
דבר שאני ארגנתי אותו ביום שישי לישיבה,
אבל הוא שהוא אמור להיות לבניין או לא יודע מה.
קבע שסידרתי אותו לטובת שימוש בשבת,
אז אפשר להשתמש בשבת.
כל זה בא לגבי העניין הזה שדבר,
זה קול דין מוקצה, כן?
דבר שאין לו שימוש בשבת, לא בגלל שהוא בלתי שמיש,
כי אני בדעתי לא רוצה להשתמש בו בשבת.
אין לו שימוש בשבת, אין לו גם הזזה בשבת.
אין שום סיבה להזיז אותו.
הדוגמה שהיה למשל בסעיף יז, לבנים שנשארו מהבניין,
מותר לטלטל אותם,
כי מה עושים עם לבנים שנשארים?
מה עושים עם הקירשטיין שנשאר לה ברחוב? הרי אף אחד לא יבוא לאסוף אותו.
עושים מדפים, עושים, לא יודע מה, כל מיני כאלה
בדלת שלו. כן, אבל ברגע
שבן אדם בא והוא סידר אותם,
אם הוא סידר אותם, למה הוא מסדר?
כדי להשתמש לפרויקט אחר.
אז זה אסור, כי יש להם שימוש מיוחד לבנייה.
בסדר, כל דבר צריך לראות לפי מה הוא.
טוב, סעיף כא אנחנו.
אבל נדבך של אבנים,
מה זה נדבך של אבנים?
שורה של אבנים.
אף על פי שישב עליהם מבעוד יום, אסור לשב עליהם,
אלא אם כן לימדום.
זאת אומרת, יש לנו שורה, שרשרת של אבנים,
כן?
שאנחנו עמוד קח,
214 מצד שמאל כתוב.
אני יודע, כולנו אירופאים, אני יודע,
מספרים יותר טוב.
בסדר? יפה.
אני חוזר.
אבל נדבך של אבנים,
אף על פי שחשב על עמי בעוד יום אסור לשב,
אלא אם כן לימדום. זאת אומרת, אם אני ראיתי איזו ערימה של אבנים,
אמרתי, מחר אני בא לשבת פה.
אבל מה האבנים האלה הם שיבשו לפני כן?
בבנייה, בסדר, שמו אותם שם. לא, אין דבר כזה.
אין אפשרות להקצות
אבנים על ידי מחשבה בלבד, על ידי דיבור בלבד.
צריך לעשות בהם מעשה.
מהו המעשה?
סדר אותם בשורה.
בעיר שסידרת, ארגנת לך פה ספסל מיום שישי,
בשבת אתם יכולים לשבת עליו.
על מה אנחנו מדברים?
על אבנים.
כי מה אמרנו? מה זה אבנים?
מה גדר המוקצה של אבנים?
מוקצה מחמת גופו. מה זה מוקצה מחמת גופו?
שהוא לא כלי,
הוא לא כלי,
ואין לו שום דבר, שצורה שעשינו.
בסדר?
ברור.
אומר רמב״ם, ויש אומרים, שדין אבנים כדין חריות.
כן, וחריות ראינו בשיעור שעבר, מה דינם?
אם קצצנו אותם לשריפה הם מוקצים,
ואם ישב עליהם בעוד יום, מותר לשב עליהם בשבת.
ויכול להיות שכן עם קשרם לשב עליהם, או חשב עליהם בעוד יום,
אפילו בחול.
זאת אומרת, מה שאמר פה השולחן העורך בסעיף הקודם,
שיש כאילו מי שאומר, כך מביא הרמה פה, שזה כמו חריות,
שמספיק לחשוב עליהם,
קשר אותם, סידר אותם, ארגן אותם, בוודאי.
אבל גם אם הוא חשב עליהם, לשבת עליהם בשבת,
על אף שבאמצע השבוע הוא קצץ אותם בשביל להשיג תנור.
בכל זאת המחשבה מספיקה.
ומה אמר פה לגבי אבנים על שולחן ערוך?
שמחשבה
או אמירה לא מספיקה, צריך לעשות
פעולה בידיים.
אומר הרמה, יש מי שאומר שגם באבנים זה כמו
חריות של דקל. מה זה חריות? ענפים.
בסדר?
ראיתי, כן אמרתי.
סעיף ב', סעיף כב',
אסור לכסות פי חבית באבן או בבקעת, או לסגור בהן את הדלת,
או להכות בהן בברזה,
אף על פי שחשב עליה מבעוד יום אסור,
אלא אם כן ייחדה לכך לעולם,
אבל אם ייחדה לשבת זה בלבד, לא.
והנמילה בדבר שאין דרכה ליחד עליכך, כגון על ידי המרן.
מה זה על ידי המרן?
אבן, בקעת, בסדר?
אבל בכל מידי דאורכי באחי, כגון לפצוע באגוזים,
בייחוד לשבת אחת, סגי.
ויש מי שאומר, דלוסנא.
בין כך ובין כך, לא מספיק לשבת אחת.
ויש אומרים שצריך שייעשה בה שום מעשה של תיקון מבעוד יום.
נשים לב לדבר הזה, שלוש דעות, ונראה מה פסיקת ההלכה.
דעה ראשונה אומרת,
כל דבר שלא הכשרתי אותו
למלאכתו
הוא מה שנקרא גולם,
חומר גלם.
אי אפשר להשתמש בו בשבת.
אלא אם כן ייחדתי אותו לעולם.
אמרתי, האבן הזאת שנמצאת כאן, אתם רואים אותה?
גם אני לא, בסדר.
האבן הזאת שנמצאת כאן
היא תהיה אבן שתשמש לי להחזיק את הדלת
מהרוח בכל השבתות, מפה כל השבוע,
מפה והלאה.
ממתי הוא יתחיל להשתמש?
משבת. מתי הוא ייחד אותה?
ביום שישי, כי בשבת לא יעזור.
ביום שישי הוא ייחד את האבן לכל, איך אומרים? לעולמים.
מכירים את הביטוי?
לתמיד לעולמים כל החיים. זה איזורך הסלע.
סיפור אחר, אבל אותה הוא ייחד לתמיד.
בעתיד הוא ירצה עוד משהו? מה, אני יכול להגיד לבן אדם שיש לך מכונית אחת ולא שתיים? כי בתחילה כן הייתה רק אחת?
יש לך שלוש?
לא יודע.
אני גם לא יודע. לכן הוא אומר, זה הדברים שאני לא יודע. אני לא יודע.
אני ברגע זה אומר, מה קורה עם האבן הזאת?
מישהו יש לו שני חדרים בבית,
קנה שני חדרים, אסור להוסיף שלישי,
אומר, תחשב אותה, אז למה פה לא?
ברגע שאיחדתי משהו לעולמים,
זה נקרא עד סוף כל הדורות,
זהו,
זה בסדר.
זו הדעה הראשונה.
זאת אומרת, ייחוד לשבת בלבד לא עוזר.
אבל אם איחדתי לתמיד,
או שעשיתי בה איזשהו מעשה,
ישב
מבעוד יום פעם. עשה וזה מעשה פעם אחת כבר לפני שבת,
אז זה בסדר.
אז הדעה הראשונה מה אומרת?
שמחשבה לא עוזרת.
בסדר?
וכל זה במה? באבן, בחתכת עץ,
שבדרך כלל את האבן הזאת יזרקו אחר כך.
אבל היום במקום הזה כולם רגילים,
איך רגילים לפצוע אגוזים?
מה זה לפצוע אגוזים?
לפצח אגוזים,
לוקחים אבן,
לוקחים אבן, פוצעים אגוזים.
כולם עושים כך, בנערינו ובזקנינו, בבנינו ובבנותינו.
כולם ככה מפצחים אגוזים.
אז באמת אפשר לייחד אפילו לשבת אחת
מיום שישי,
לא באמצע שבת.
שבת אחת מיום שישי, כולם עושים כך.
בסדר? זה ברור?
יש דעה ראשונה, כן.
אומר, אה נמילא שאין דרכה ליחדה כגון הנמרא, אבל בכל מידי דאורכי באחי,
כגון לפצוע באגוזים, בייחוד לשבת אחת סגי.
מספיק,
עבירו בשבת אחת.
במילים אחרות, בסטנדרט,
אם רוצים לייחד משהו שהוא לא כלי,
צריך לייחד אותו לתמידות.
כמובן, הכל לפני שבת, לתמידות.
אבל אם זה דבר שרגילים להשתמש בו איזה שהם פעמים,
אז אפשר אפילו לייחד לשבת אחת
בתנאי שביום שישי ייחדו אותו.
האבן הזאת בשבת אני מפצח אגוזים.
בסדר?
אבל במקום שרגילים,
אם הוא פתאום החליט שזה מה שהוא עושה,
הוא במקרה היה בשבת שטח.
בסדר, מה הדבר הראשון שצריכים לדאוג בשבת שטח?
שיהיה מניין לתפילה בקריאת התורה. בסדר? חוץ מזה, כל השאר זה כבר משני.
דבר ראשון, שיהיה לו מניין בקריאת התורה.
בסדר, ברור מה אני אומר?
טוב, בואו נראה איפה יעשו את זה.
בכל מקרה זהו. אז הוא פתאום, יש לו אבל פה, הוא רוצה לפצח אגוזים. ידידי,
זה לא עובד כך.
במקרה, כי אתה נמצא עכשיו בשטח, אנשים לא עושים את זה.
זו ידיעה ראשונה.
יש מי שאומר דלא שנא, זאת אומרת בין אם זה דבר שרגילים לבין אם זה דבר שלא רגילים
זה לא משנה, תמיד אני צריך לייחד
לכל הזמנים, קביעות.
אם לא החלטתי בקביעות אין שום דבר שאני אומר מכיוון שרגילים ואני אייחד לשבת אחת.
ויש מי שאומר ויש אומרים שצריך להיעשה בשום מעשה של תיקון מבעוד יום, זאת אומרת לא רק שלא מספיק לייחד לפעם אחת ולא רק שלא מספיק לייחד לצמיתות
ולא רק דברים שרגילים או לא רגילים,
אלא בלי שעשיתי איזשהו מעשה בגוף האבן או בגוף הבקעת,
אי אפשר להשתמש בשבת.
בסדר?
השאלה היא מה בסוף?
המסקנה.
אומר לנו הרמ״ה,
היל ליל סימן דבר שנ״ט, שבייחוד סגי.
זאת אומרת, הרמ״ה המסיק,
שמספיק ייחוד.
בסדר? אומר המשנה ברורה,
שבייחוד סגי, היינו, מה שמבואר שם, סעיף ב',
דאפילו באבנים,
סגי בייחוד לעולם.
או לעניין מי דא אוכל באכי, נראה שבמקום הצורך יש לסמוך להקל בסגי בייחוד לשבת אחת. זאת אומרת, הרמה הלך פה להקל בשני דברים.
א', בדעה הראשונה, שאם זה דבר שרגילים בו אפשר לייחוד לשבת אחת, ב',
שמספיק ייחוד ולא צריך מעשה.
אז עוד פעם, כמו שאתה מתחיל שואל, אז למה שולחן ערוך הביא את זה?
למה הוא אמר שצריך לעשות מעשה?
כי זה מה שכדאי ורצוי לעשות לכתחילה.
לצאת ידי חובת
כל הדעות.
אם אתה רוצה להשתמש באיזושהי אבן,
תגרד אותה, תעשה לה ידית,
תשפצר אותה,
בקת, תחליק אותה, תעשה משהו בגוף הדבר,
תחתוך, תיישר,
תעקם, לא משנה מה,
משהו בגוף הדבר כדי שנראה שאתה עושה אותו ככלי.
זה לא כלי.
אני חטא את זה. זה מראה על האיכות על ידי עשיית מעשה.
בסדר?
לא.
אומר לך שיעשה בה שום מעשה של תיקון מבעוד יום,
בסדר? בגוף הדבר.
בסעיף כ״ג מותר לחתוך ענף מן הדקל מבעוד יום,
ומותר להניף בו על השולחן בשבת, להבריח הזבובים,
כיוון שלצורך חתכו עשה אוקלי גמור.
חתך דקל מהעץ,
והוא רוצה לעשות מזה מניפה.
אתם ראיתם את המניפות האלה שיושבים שם
עם כאלה נוצות?
אז הוא לא עושה עם נוצות, הוא עושה עם דקל.
טוב.
מה אנחנו עושים היום מניפה כדי לאברח זוגים? מה עושים?
מנורה כחולה,
כל מיני כאלה דברים.
יפה.
כד. פשטן סרוק
וצמר מנופץ שנותנים על המכה.
אם חשב עליהם מבעוד יום לתתם על המכה,
או שישב בהם שעה אחת מבעוד יום,
או שצבען בשמן דגלי דתה דלמכה קיימה,
או שכרחן ממשיכה ליתנם על המכה בשבת,
תו לדבור משיעור מוקצה ומשיעור רפואה נמילקה שנוהלה כמו מלבוש שלא ישרטו בגדיו במכה
וישארו שלא הוסק במחשבה לחוד.
לשים לב, היו לוקחים, הרי פשטן זה גידול.
צמר, לא מדברים על צמר גפן, אלא
צמר כבשים,
כן?
שהוא ביום שישי חשב עליהם כדי לשים אותם על מכה.
עכשיו יש כמה סיבות שאני שם,
הרי תהייה או איזשהו כיסוי על מכה.
סיבה אחת היא שאני שם שם חומר כדי לרפא.
סיבה שנייה,
בלי חומר שאני שם בשביל
שלא יסרט,
שלא יפתח הגלד
ואז ירד לי דם.
זאת אומרת, יש אפשרות של ריפוי ויש אפשרות של הגנה.
שני דברים, הגנה זה לא רפואה,
הגנה זה מניעת נזק.
לכן,
אם זה להגנה, אין בעיה, זה לא רפואה בשבת.
למה אסור לעשות רפואה בשבת?
גזירת, גזירה, דרבנן, גזירה, דרבנן,
שחיקת סממנים,
שיבוא להכין תרופות בשבת.
אז דבר שהוא לא ברור שהוא לרפואה,
אז אין שום בעיה לעשות אותו.
מישהו למשל שהידיים שלו קצת יבשות.
אם ידיים קצת יבשות, זה רפואה עכשיו? לא.
מה הוא עושה? לוקח שמן זית
שהוא ראוי למאכל,
ומורח על הידיים בשבת.
למה?
זה לעידון, זה לא רק לרפואה,
זה לא רק לרפואה. אבל אם הוא ייקח עכשיו חומר שהוא ממש רפואי,
הוא לא ראוי לשום דבר חוץ מאשר לרפואה,
יש לו בעיה של רפואה,
בסדר?
הנושא ברור.
אין בעיה של שיחה בשבת.
נוזלים, אין בעיה.
יש עניין של מריחה ומשחה, בסדר. וג'ל.
אבל שמן אין איתו בעיה.
בוודאי.
לעדן.
יש שחיינים
שלפני שהם נכנסים לבריכה
מורחים את עצמם בשמן.
זה לא רפואה.
מכיר אנשים שאחרי שהם מתקלחים, אחרי שלא יודע מה,
הם מורחים את עצמם בשמן.
קוראים לזה שיחה.
שמן שיחה.
מה זה שמן שיחה?
אה, חשבתי ששמן של המנוע באוטו.
לא משנה, אנחנו מדברים על שיחת אדם, לא שיחת מנועים.
טוב, כן, לא רק בן אדם, גם רוקח היום כמעט ולא עושה תרופות,
הוא מוכר קופסאות.
בסדר, יש את הגזירה, לא הסתגנו הדברים.
גבע שיש את הגזירה, זה לא משתנה.
אנחנו לא מפרקים מוצרים, בסדר?
היום, דרך אגב, חוזרים לכל מיני דברים, אתה מכיר את זה?
כל מיני כאלה תרופות טבעוניות, ואני יודע מה,
דבש, ושום, ובצל, וכרוב,
דברים דורות משתנים והתקנות חכמים לעולם עומדות.
מה שעכשיו ב-20 שנה, תראו, אני אתן לכם דוגמה למה שאתה אומר.
יש תשובות,
מה שאני אתן לכם דוגמה, התשובה של הרב עובדיה יוסף, זכר צדיק לברכה,
לגבי אם מותר לסוך בשמן,
שמן זית, אסור,
הוא כותב שאסור,
אבל מפורש במשנה, לא.
כיוון שזה נדיר
וזה יקר, ואנשים לא משתמשים בשמן אלא במקרים מיוחדים של רפואה.
לכן הוא אומר, הדבר הזה לא רגילים להשתמש בו עכשיו, כי הוא יקר,
לכן אסור,
כי זה מוכח שזה לרפואה.
זה היה לפני 50 שנה,
60 שנה. היום?
לא, זה יקר, אבל אכפת לנו, הוא יקר.
ברוך השם,
ברוך השם,
גם אם זה יקר, לא אכפת לנו.
משתמשים חופשי, סלט, נרות של צדיקים, הכל.
משתמשים שמץ זין. זאת אומרת,
לא שינינו כלום בהלכה,
אלא השימוש שלנו השתנה.
הייתה תקופה שזה היה,
בסדר?
את התקנה לא שינו.
על סמך מה הוא אמר את זה?
על סמך התקנה שדבר שמשתמשים בו רק לרפואה, זה נראה כזה לרפואה.
ופה זה לא משתמשים בזה, זה היה איזה תקופה.
ואותו דבר פה, זו תקופה.
בסדר,
חוזרים חזרה.
פה מדובר על תקנת חכמים.
טוב,
קדימה.
אז אמרנו ככה, פשטן סרוק וצמר מנופץ שנותנים על המכה.
אם חשב עליהם מבעוד יום לתיתם על המכה, או שישב בהם שעה אחת מבעוד יום,
זאת אומרת כבר השתמש בהם,
או שצבען בשמן,
דגלי דתא דלמכה קיימא,
כן, שמים את זה עם שמן.
למה? כי אם אני אשים בלי שמן, מה יקרה אם יש פצע?
מה קורה כששמים גז, תחבושת
על פצע בלי שמן,
זה נדבק, ורק כשאתה רוצה להוציא,
אתה מקלף, איי! מכירים את האיי הזה?
אל הפלסטר?
יופי, זהו.
זהו זה.
טוב?
או שכרחן ממשיכה,
טו לא יטבעו משום מוקצו, משום רפואנה מלקה, שאינו אלא כמו מלבוש שלא ישרטו בגדיו במכה,
וישום שלא סגו במחשבה לחוד,
אלא צריך לעשות מעשה,
להשתמש בזה, או לשים בזה שמן, או לעשות משהו לפני שבת. זה בדיוק דומה למה שאמרנו מקודם,
האם יש אפשרות לייחד בלבד,
או שצריך גם לעשות מעשה. לשים לב שזה חורז.
תמיד יש לנו שתי הדעות, האם מספיק ייחוד,
או שצריך גם לעשות איזשהו מעשה כדי שזה יהיה יוחד לשבת.
סעיף כה,
אורות יבשים,
בין של אומן, בין של בעל הבית, מותר לטלטלם.
מה ההבדל בין אורות יבשים לאורות לחים?
אורות יבשים, לא, לא, אם תגיד לי אורות לכתיבה, זה מוקצה.
לשבת עליהם,
להכניס בהם איזו חבילה,
כל מיני דברים, שימושים.
להתכסות, לא יודע מה.
אור יבש, זה כבר יבש.
כבר עיבדו אותו,
כבר הלחות השמנונית
של הבשר יצאה ממנו,
עכשיו הוא יבש, הוא ראוי למה?
לעשות אותו בגד, לעשות אותו שמיכה,
לשבת עליו.
כן.
לא בגלל שהמצב שיתפור, בגלל שהוא מקפיד על זה שלא ישתמשו כדי לעשות בגד.
בסדר, הוא מקבל את מה שאתה אומר.
אבל אם זה לך עדיין,
אז הוא לא ראוי לכלום. למה?
כי בגד, אור באמצע העיבוד שלו, למה הוא טוב?
לכלום.
ולכן יש בעיה.
זאת אומרת, אורות יבשים, בין של אומן, בין של בעל הבית,
מותר לטלטלם.
מה הבעיה בשל אומן? כי אומן אולי מקפיד עליהם, כי הוא רוצה לתפור מזה מעיל.
ואז אם אתה תשתמש, זה נקרא מוקצה מחמת
חסרון כיס.
בכל זאת,
אור, בין של אומן, בין של בעל הבית, אם הוא יבש, מותר לטלטל לו.
אומר הרמ״ב, שאומרים דווקא אורות בהמה גסה עד, יחזי לשבע עליהם,
אבל בהמה דקה אסור.
למה?
כי הדבר היחיד שיעשו מהם זה?
יפה, קלף לכתיבה.
אלא אם כן חשב ולשב עליהם מבעוד יום.
והנה, לכל פעם באותו עניין, האם מספיק לחשוב עליהם או צריך לעשות מעשה.
מה אומר הרמה?
מספיק מחשבה.
נסרים של בעל הבית,
פסי עץ,
קרשים של בעל הבית, מותר לטלטלם. ושל אומן, עשו.
למה? מה ההבדל בין בעל בית לבין אומן?
בשביל מה בעל הבית הביא קרשים?
משתמש בהם.
אומן, למה הוא מחזיק קרשים?
לבנות מהם?
שולחן, כיסא,
ברור.
אלא אם כן חשב עליהם בעוד יום, ניתן עליהם פת לאורחים או תשמיש אחר.
או על הפלטות האלה חשב לעשות
קידוש בשבת בבית הכנסת.
טוב.
עצמות, סעיף כז, עצמות שראויים לכלבים
וקליפות שראויים למאכל בהמה,
ופרורים שאין בהם כזית,
מותר להעבירם מעל השולחן.
אבל אם אין הקליפות ראויים למאכל בהמה, אסרו את טלטלם,
אלא מנער את הטבלה והם נופלים.
ואם יש פת על השולחן,
מותר להגביה הטבלה ולטלטלה עם הקליפים שאינם מאכל בהמה,
שמבטלים אגב הפת.
כל זה כשאני רוצה לקום וללכת, לשים לב, אני מדגיש,
ועכשיו שימו לב,
ואם היה צריך למקום השולחן,
אפילו אין עליה אלא דברים שאינם רואים למאכל בהמה,
מותר להגביה ולטלטלה.
זה ברור?
שים לב לדבר.
וזה בדרך כלל מה שקורה לנו.
באופן עקרוני, אם יש לך פה קליפות שלא ראויות למאכל בהמה,
איזה קליפות לא ראויות למאכל בהמה?
מה?
אגוזים.
בסדר, לא ראוי למאכל בהמה.
מה אני עושה עם זה?
מוקצה, אי אפשר.
על הרצפה.
כן, כמו שאמרנו, שפעם היו אוכלים בשר ואת העצמות זורקים אחורה.
בסדר, כשהייתה הרצפה מעפר.
היום הרצפה היא מ...
מי?
שהיה איש איטלקי, מה קרה לך? איפה אתה? באיזה בעיית אתה חייז?
מה, אתה בקרוון?
בסדר, זה ברור.
לא משנה.
לא, אבל מה אנחנו צריכים? צריכים מקום.
אני צריך את המקום, אני צריך עכשיו לשבת
שולחן שבת, לשבת ללמוד.
זה ברור.
אז מותר, בדיוק.
אז מה אנחנו עושים?
לוקחים מפת ניילון,
מקפלים הכל בפנים,
בין טוב בין לא טוב,
תרים טייף.
זה ברור?
בסדר?
אבל אם אני צריך את המקום, אתם יכולים להוציא את זה, להזיז, כי אני צריך עכשיו את המקום.
הרי מוקצה,
בסדר? אפשר.
אז יאללה, תרים ותוציא.
טוב,
סעיף כח, חבילי עצים וקש שתקינם למאכל בהמה,
אפילו הם גדולים, הרבה מותר לטלטלם.
הלכנו באזור ערפת, החלטנו שרוצים עכשיו, או בדיר,
רוצים לשבת, לנוח.
החלנו כיסא לשבת,
לוקחים חבילות של חציר,
אפשר להזיז אותם כדי לשבת עליהם?
מה כתוב פה?
מה כתוב פה?
מה כתוב?
הרי למה מיועדות חבילות החציר?
בירפת ובדיר.
למאכל בהמה.
נו,
אז זה ראוי למאכל בהמה. הקבש זה ראוי למאכל בהמה.
לא צריך כלום, אפשר להזיז.
אבל זה חבילות גדולות ענקיות. מכירים את הענקיות האלה? הגלגלים שמוציאים, בסדר? פעם היו מלבנים
יחסית קטנים. היה יותר גדול. לא אכפת לי.
ברגע שזה מיועד למאכל בהמה, אתה יכול להזיז.
כי זה ראוי למאכל בהמה, אתה יכול לקחת את זה, לתת לאכול,
אז זה לא מוקצה.
כל דבר שראוי למאכל בהמה אפשר להזיז. השאלה הגדולה היא,
לא משנה, זהו זהו, בדיוק כמו שאני מתחיל עכשיו.
אני מבין את השאלה שלך.
השאלה אם אני פה בירושלים יכול להזיז דברים שראוי למאכל בהמה שנמצאת איפה?
בבן שמן.
מה?
זה ראוי למאכל בהמה שנמצאת, איפה?
בחוץ לירושלים.
אני יכול עכשיו להזיז את זה?
עצם העובדה שהדבר ראוי למאכל בהמה, זה מה שמתיר לי להזיז?
או מכיוון שאני באופן פיזי יכול לתת את זה לאיזושהי בהמה?
השאלה ברורה?
שימו לב, שלושה חלקים.
האם מכיוון
שזה ראוי לאיזושהי בהמה, לא יודע איפה היא,
בכל מקרה זה ראוי לבהמה, לכן זה מותר,
או האם מכיוון שיש בסביבה בהמה,
שאני יכול להגיע אליה, אני לא יודע אם אני אגיע או לא אגיע,
או שחייב להיות שיהיה לי בהמה.
שמים לב מה אני אומר?
האם יש באיזשהו מקום בעולם, חוץ לירושלים הכוונה, חוץ לתחום,
או אם יש בירושלים,
או שאני אומר שזה משהו ששייך לי.
יש פה בזה דעות שונות.
אנחנו מקלים בעניין,
כי כל דין מוקצה הוא דין לרבנן,
ויש כבוד ועונג שבת.
כיוון שיש כבוד ועונג שבת, אם אני צריך לפנות מהשולחן,
אני מפנה.
כי עכשיו אני רוצה לשבת לשולחן.
בסדר?
טוב.
שום בעיה, בוודאי.
אני רוצה שולחן נקי.
אין שום שאלה.
אני רוצה לשבת ללמוד,
אני רוצה לשבת לדבר לפטפט, להביא פיצוחים, לא משנה מה.
צריך את המקום.
ברגע שצריך להיות במקום, אז אני יכול להזיז.
בסדר? זה ברור.
טוב.
יש לך חתול?
אין לך. אז מה... זה בדיוק מה שאמרתי לפני רגע.
יש פה שאלה, האם שיש לך, שיש בסביבה,
או אפילו יש באיזשהו מקום.
בסדר, יפה, בסדר.
אמרנו, בפועל הכול אנחנו מכירים.
בסדר.
ויש כאלה שמחמירים.
אני אומר את זה,
אני אומר את זה כדי שאנשים ידעו,
שיש כאלה שמחמירים.
טוב.
כל שהוא ראוי למאכל חייו העוף. המצויים? שמת לב?
המצויים. מה זה מצויים? איפה מצויים?
יפה.
מטטלים אותו. ואם אינו ראוי למאכל חייו העוף שאינם מצויים,
אם יש לו מהון זו, מנו חייו העוף מותר לטטל למאכל הראוי לאותו המין.
ואם לאו אסור,
ולפי זה מותר לטטל עצמות שהתפרקו מן הבשר מערב שבת אם ראוי לכלבים.
די הכלבים מצויים?
זה מה שאומר פה על שולחן ארוך.
בואו נראה את המשנה ברורה.
זעיף קטן קיוט שאינם מצויים אצל רוב בני האדם,
שימו לב,
לא אינם מצויים בעולם,
אצל רוב בני האדם.
זאת אומרת, אנחנו יוצאים מנקודת הנחה
שבני האדם מחזיקים בעלי חיים.
השאלה היא איזה בעלי חיים?
ומה שעשירים מגדלים אותו המין בבתיהם לא נחשב מצוי.
איזה דברים עשירים מגדלים בבתיהם?
קופים.
מה?
יפה.
כאלה עשירים שמגדלים דברים שלא...
טוב, בקיצור...
היום כולנו עשירים, כולם גדלים הכול.
זאת אומרת, מי שמגדל, יש כאלה מה פתאום, לא ייכנסו בעל חיים אליי הביתה.
בעלי החיים היחידים שנכנסים אליהם הביתה, מי זה?
הילדים שלו.
בסדר, זהו, למה נכנך לו?
ברור.
איזה בעלי חיים יש אצלכם עשירים?
מיוחדים. לא, אל תדבר עם ארז.
אתה אמר לך ולבעלי חיים, אתה רואה. באמצע העיר, בקומה 13. משהו מיוחד תביא לי.
סוסים, אבל סוסים
של עשירים,
לא סוסים סתם, סוס מעורב.
בסדר, מעורב לא ירושלמי, מעורב בן שמני.
בסדר, יאללה.
בכל מקרה, יש כאלה, תראו למשל, הבן משחק כותב
שמה היו מגדלים בבגדד,
בבתים?
צבעים.
צבעים.
צבי.
שאלה שלו אם מותר לסגור את השער בשבת,
כי אולי הצבי יכול לברור כשהשער פתוח,
אולי זו בעיה של צד.
בסדר?
ויש ספר תורה אצלנו בבית הכנסת, שהיית בליל שבת,
מאור של צבי,
מבגדד, מעיראק.
כמה צבעים צריכים לשחוט כדי לכתוב ספר תורה אחד?
61 יריות, כן?
61 יריות יש בספר.
ברור?
אז היו שוחטים 60 יריות,
הוא כבר מוציא את העיניים, הוא איש טבע, הוא יודע מה.
ואז יש לך עוד צבי,
בעל חיים מוגן,
אחד אסור.
בסדר?
טוב.
בכל מקרה,
ולפי זה, רוצה לומר, לפי משיט ברק, שהוא ראוי לחייו בעוף המצויים,
אף שאין לו מאותו המין מותר לטלטל, גם בזה מותר לטלטל.
בסדר? אם זה מצוי באיזשהו מקום,
אז אם מותר לטלטל.
אפילו שהוא לא מצוי לו.
בסדר?
אצלך בבית יש איזשהם בעלי חיים?
חוץ מנמלים.
נמלים. אמרתי ישר, אני ידעתי מה זה.
ואתה תענה לי.
דוד?
גם לא. מה אצלך?
היה זה. היו.
גם אצלי היו. עכשיו הם בבטן שלי. כן.
הסלמון, אתה מתכוון.
אה, לא סלמון?
סדה.
אז אסור לאכילה.
אסור. כן, אסור.
אין, יש בעלי חיים?
די.
מה היה?
רגיל כלב. שמעתם? רגיל כלב.
כל אחד לפי הרגיל שלו.
תלוי באיזה שכונה.
יש שכונות שאין דבר כזה. טוב,
קדימה. סעיף ל'
גרעיני תמרים במקום שמאכילים אותם לבהמה מותר לטלטלם.
והאדם חשוב צריך להחמיר על עצמו שלא לטלטלם לדרך שינוי. למה?
כי מי לוקח דברים כאלה? אנשים עניים שאין להם מה להאכיל את הבהמות שלהם אז הם נותנים להם גרעינים.
אבל אדם שיש לו לא, זה אדם חשוב וצריך
להחמיר על עצמו שלא לטלטל אלא דרך שינוי.
בסדר?
כמובן, קול זועק שאנחנו לא צריכים את המקום. אם צריך את המקום, מה אמרנו?
הדגשנו את זה, אפשר?
בסדר?
יפה. סעיף ל״א,
בשר חי,
אפילו טפל שאינו מלוח כלל,
מותר לטלטלו.
משום דחזי לאומצא.
שאי לב, וכן אם הוא טפוח, מסריח,
מותר טלו, משום שהוא ראוי לכלבים.
זאת אומרת, בדרך כלל איזה בשר אפשר לטלטל? פשוט בשר שהוא מבושל, בשר שהוא לא מבושל, בטסה איתו.
בקולקל, אסור באמת. לא, זה תפוח. אבל בשר תפל,
שאפילו לא המליכו אותו.
האם מותר לאכול בשר ללא המלאכה?
לצלוט מנגל.
בסדר, אבל אפשר בשבת.
בשר ששחטו אותו ביום שישי,
האם אני אכול עכשיו לאכול אותו?
מה אתה אומר?
אפשר ללכת.
שטוף אותו שאין על הפנים,
על שטח הפנים אין דם,
ותאכל.
השתיק האלה בהימה.
אתה מבין את הביטוי?
חתיכת בהמה.
אוכל, כמה פעמים אמרנו את זה, שניסינו כמה פעמים לתת לכלבים בשר חי.
אה, בשכונה אצלנו יש כמה כלבים, יש.
יש אחד שמשתובב חמישה, אחד שמשתובב שישה, אחד שמשתובב אחד.
גדלים שונים,
מגובה האדם עד גובה קטן.
יש, ברוך השם.
ואתה רוצה לתת בשר חי לכלב.
בא בעל הבית, מה אתה נותן לכלב שלי בשר?
אמרתי לו, בשר חלק, אבל מה אכפתו, זה הכל טוב.
ואמרתי לו, לא יודע, החלקתי אותו אפילו, חלק.
מה אכפת לך, זה נותן לו, זה כשר, ולא...
אתה לא נותן לכלב שלי בשר חי.
למה?
זה יהפוך אותו לאכזרי.
אתם מבינים?
ואני תמיד שואל, אם בעלי חיים נהפכים להיות אכזריים מזה שהם אוכלים בשר חי,
מה קורה לבני אדם שהם אוכלים דברים לא מבושלים?
אם זה היה רק כאב בטן, הייתי בחריש. הבעיה היא שזה כאב ראש.
הראש שלהם משתנה.
אתם מכירים שיש כאלה מסעדות שאוכלים לא מבושל ודברים כאלה?
זה ברור.
אין תורתן צלפון חי. אין חי. כבוש לפחות.
כבוש זה מבושל.
כבוש זה כמו מבושל.
תראו, המעושן, אני הייתי מתנזר ממעושן.
אתה יודע, שמעתי שעכשיו מוכרים הרבה מעשנות.
אנשים בבית עושים, מה זה רעך?
סיפרו לי, סיפרו לי, אומרים שזה לא בריא,
תבדוק את העניין.
אומרים שזה לא בריא.
אמר השאלות האלה של הבית, יש כאלה.
זה יותר מהר ממנגל ונהיה יותר רך. מה?
עזוב, עזוב. בסדר? עזוב.
אנחנו עדינים, אנחנו עדינים.
משתדלים להיות עדינים.
אבל מצד לא תעמוד על דם רעך, אנחנו אומרים שלא כדאי.
מי שאכל פעם, אכל פעם בחיים, צדק, כמו כל דבר לא.
אבל לא להתחיל להתרגל, כי אתה יודע, כשבאים החבר'ה,
זה יותר מהר מאשר לעשות, אפילו יותר קל מאשר לעשות
מנגל.
נכנס עכשיו, שנתיים-שלוש האחרונות, זה נכנס לבתים.
אתה יודע מה אני מדבר?
בטח שאתה יודע.
נו, מה, אתה רואה שאני מדבר איתך?
בסדר, ברור.
יאללה. לכן אני אומר שצריך להיזהר.
יש הרבה דברים פופולריים בארץ, ובסוף מתברר שזה פופלארי.
בסדר? יאללה.
קדימה, איפה אנחנו?
כן, אז בשר חי אפילו תפל, שאינו מלוח כלל, מותר לטלטלו, משום דחזי לאומצא,
וכן אם הוא תפוח,
מותר לטלטלו, משום שהוא ראוי לכלבים.
השאלה היא איזה בעל כלב ייתן לך לעשות את זה. לב,
דג מלוח מותר לטלטלו, ושאינו מלוח אסור,
מפני שאינו ראוי.
אם הדג הוא כבר מלוח, הכוונה היא מלוח מלוח, כן, שמו אותו כבר חצי שנה, שנה, שנתיים.
דרך אגב, דיברנו כמה פעמים, אמרנו, למה היו עושים דברים כאלה?
בשר מלוח, בשר מרושן, בשר דג מלוח, למה כל זה?
שימור, כי לא היו מקררים.
היו עושים פעולות על מנת שיהיה אפשר לשמר.
מייבשים בשר,
מעשנים אותו שלא יהיו לו יותר נוזלים,
דג, שמים אותו בתוך מלח,
מייבש כל מה שיכול להסריח.
בסדר?
ככה זה היה.
זה אותו דבר חמוצים.
למה לא היו חמוצים תמיד?
לשמר.
עגבניות בחורף.
אתם יודעים מה?
מישהו פעם ראה בסופר עגבנייה בחורף?
כן, כל השנה יש.
אתה רואה, אתה צעיר.
מה, אני אגיד שאני זקן?
בסדר?
מלפפונים בחורף.
אתם יודעים, בסדר? מאיפה יש מלפפונים בחורף?
מתי העונה של מלפפונים?
מה?
בקיץ, באבא של הקיץ.
לא יכול להיות בלי זה.
בסדר? ואז מה עושים בקיץ?
קוטפים הרבה מלפפונים, שמים אותה בתוך
פח עם מלח,
סוגרים-סוגרים, מרתחים את זה יפה, בשוק בוכרים היה מישהו שהיה מלחים את הפחים של השמן ופותחים את זה בחורף.
בחורף אין מלפפונים, פותחים חמוץ.
מה אנשים עושים היום?
יש חממות,
יש הכל, למה החמוץ הזה?
זה משבח את איכות החומר והוא מקלקל אותו.
זה יותר טעים, אבל לא יותר בריא.
בוודאי, בסדר?
אם אתה קונה זיתים בקופסה,
תקנה קש יותר זול,
תוסיף לו חומרי טעם.
מה ההבדל בין זיתים בקופסה לבין קש?
קש יש בו יותר ויטמינים,
זה ההבדל.
זיתים, כלום.
בואו, התהליך שהם עוברים, עד שהם מגיעים לך לקופסה,
אני הייתי...
עושים בבית.
כובשים בבית זיתים.
כי זיתים אי אפשר לאכול אותם ירוקים כמו שהם, זה מה?
טוב, בואו נראה לאן אנחנו מתקדמים היום.
כן,
קמיע שאינו מומחה, אף על פי שאין יוצאים בו, מטלטלים אותו.
זאת אומרת, לא יוצאים איתו מחוץ
לבית במקום שאין עירוב, אבל בתוך הבית אפשר לטלטל אותו.
קמיע?
קמיע, שתולים, שסמים, שמניחים, שלא יהיה, קמיע.
קמיע זה מין כתב שיש בו איזה שהם פסוקים או שמות
שהוא יכול לגרום לאדם לשמירה, לבריאות, לרפואה וכו'.
שיש בן אדם שהוא מומחה לקמאוד, שכתב קמיע שברור לנו שהוא מטפל באנשים כי הוא ריפאה שלושה אנשים.
קמיע מומחה וכותב מומחה.
בסדר? שני דברים יש.
טוב,
זהו,
אנחנו בזה נגמור היום.
בסדר? אז הגענו, שנייה,
הגענו לסעיף ל״ד בסימן ש״ח.
שלוש דקות הפסקה ואחר כך ילכויות ש״ח,
זה סעיף ל״ד שבוע הבא.
