שלום, אנחנו שוב בהלכה היומית, כמדי יום ביומו, קובעים איתים לתורה, כבר רואים, רואים, רואים כבר את הסוף.
איך אומרים?
סיום האורח חיים הקדוש.
האורח חיים, אורח חיים.
בסדר? אנחנו עושים, בעזרת השם, אנחנו מתקרבים.
סימן תרנח,
עוד רגע ננוח,
יקח לנו איזה כמה שבועות.
נלמד היום סעיפים ג',
ד' וה'.
סימן תרנח.
לולב ביום טוב הראשון, אמרנו לקחתם לכם ביום הראשון,
היום הראשון זה דאורייתא
בכל המקומות,
שאר הימים בגבולות זה בגבולין, מה שנקרא לא בירושלים זה דה רבנן,
אבל בתוך ירושלים בית המקדש זה שבעה ימים דאורייתא,
כמובן עם כל מה שקורה בשבת,
התקנות מאוחרות.
טוב, בסעיף ג' אומר השולחן ערוש בתרנח,
אין אדם יוצא דרך אהבתו ביום ראשון בלולב של חברו שישילו,
דבאינלן לכם.
מה זה לכם? לקחתם לכם ביום הראשון, מי שלכם.
ואפילו אמר לו, יש אחד שתצא בו, ואחר כך יהיה שלי כמתחילה, לא יצא. דאבי כמו שאול.
אז מה עושים מי שאין לו לולב?
אמרו קהילות פעם, היה רק אחד לכל הקהילה,
אחד לבית, במקרה הטוב. ברוך השם, כל אחד יש לו, גם ילדים קטנים, דיברנו על זה.
אבל ברגע שאנחנו, אין למישהו מה הוא עושה?
ואם נתנו לו במתנה, מותר.
עכשיו תשימו לב מה אני מוסיף, במתנה?
אפילו על מנת להחזיר.
לא אמר לו, יהיה שלך, ואחר כך אני, יהיה שלי.
לא,
נתנו לו במתנה על מנת להחזיר. עכשיו זו מתנה גמורה ברגע זה, זה שלך, בלי שום ערעור ובלי פקפוק.
אחר כך,
על מנת להחזיר.
אומרת ההלכה שמי שלא מחזיר
מתנה על מנת להחזיר, גם מרגע ראשון זה לא היה שלו.
אז לשים לב לדברים. בכל מקרה, צריך להיות משלכם,
ביום הראשון, כמה שזה טהורייתא.
אם כך, אז גם מי שבמקדש,
כן, צריך שיהיה משלו, אז זה צריך להיות מתנה ממש.
סעיף ד',
נתנו לו על מנת להחזירו,
הנה נתן במתנה על מנת להחזירו,
הרי זה יוצא בו על ידי חובתו מחזירו,
שמתנה על מנת להחזיר, שמה מתנה.
ואם לא החזירו,
לא יצא, אפילו נתן לו את דמיו, אפילו נאנס מידו.
וכן אם החזירו לאחר זמן מצוותו, לא יצא, כי הבן אדם רוצה את שלו ברגע זה, שזה זמן המצווה.
מוסיף הרמה ואומר, הוא מותר לתת לו אתרון במתנה על מנת שלא יקדישנו,
שלא גרם לי מתנה על מנת להחזיר.
אתה יודע, מתנה על מנת להחזיר, כשאתה נושא איזושהי מגבלה,
אז זה נחשב כמו מתנה על מנת להחזיר. סעיף ה',
נתנו לו סתם.
כך.
רגע, רגע, איך אתה נותן לי? שאול,
אתה נותן לי לרגע שאני אתן לך, אתה נותן לי מתנה על מנת להחזיר? מה אתה נותן לי? מתנה גמורה?
לא אמר, נתן לו.
אומר השולחן ערוך, נתנו לו סתם?
הרי הוא הווה כאילו אמר לו על מנת שתחזירו לי.
ומסתם על דעת כן נתנו לו, כאילו שצריך לצאת בו שאין לו אחר.
ואם לא יחזירו, לא יצא. זאת אומרת, בן אדם עולה בשוק כך, על דעת מה הוא אומר לו כך?
תורה ציוותה אותנו
ליטול לולב? כן.
חכמים באו ואמרו מתנה,
על מנת להחזיר זה בסדר? אז על דעת חכמים, על דעת התורה, על דעת המקום ברוך הוא, ועל דעת הקהל הקדוש הזה,
הוא נותן כפי מה שאנשים רגילים לתת. מה הרגילות שצריכה להיות? מתי? על מנת להחזיר.
לא צריך להתפלפל, בסדר?
כמובן, כשמדובר על אנשים שקיימים דברי חכמים,
אלא שלא, אז הם בבעיה.
טוב.
עובר הרמה, וצריך לחזור ולתנו לבעליו במתנה,
כדי שיהיה של בעלים ויצא בו.
מיהו?
אולם.
אפילו לא החזירו לידו אל האחר ואחר לאחר, והאחרון מחזיר לבעלים, יצא.
זאת אומרת, אנחנו יכולים להעביר בבית הכנסת.
יש בעלים ראשון, מתנה מה תחזיר, מתנה מה תחזיר, מעבירים את כל בית הכנסת 200 איש,
בלי מעם.
אפשר לעשות דבר כזה, העיקר שבסוף זה חוזר לבעלים הראשון, בזמן המצווה.
טוב, מחר אנחנו נמשיך, כל טוב, להתראות.
