הלכנו בסימן קנד,
בשבוע שעבר סיימנו את סעיף ד'
לגבי מתפחות ספר תורה שבלעו.
עמוד מ״ב במשנה ברורה הסטנדרטית,
קנד סעיף ה'.
החפץ הקדוש ביותר שיש
בעם ישראל זה ספר תורה.
מה קורה לספר תורה שבלה?
מה זה אומר שבלה?
מתקהלף, נמחק,
אומרים לך הסופרים, כבר לתקן אותו זה יותר מאשר לכתוב ספר תורה חדש.
יש ספרי תורה שמחזיקים
גם 300 שנה ו-400 שנה ו-500 שנה, יש כל מיני ספרי תורה.
אבל גם יש ספרי תורה שמתבלים.
תלוי באיכות הקלף, תלוי באיכות הדיור,
תלוי בתנאי השימור,
לחות, יובש.
קיצור,
ספר תורה, בסופו של דבר, אם נקרא לזה כך, זה חומרים מהטבע.
זה דבר חי.
על מה כותבים ספר תורה?
על קלף.
מה עושים קלף?
אור.
אור של בעלי חיים, לאו דווקא.
אור של בעלי חיים.
ממילא הוא נושם, הוא חי.
הוא בטבע.
נכון, אחרי עיבוד וכולי, אבל
דיו, ממה עושים?
כלומר, ספר תורה עצמו, מה מותר בפיך?
מדברים שמותרים?
לאכול או לשתות.
זה אומר חומרים טבעיים,
צמחים.
בסדר? זה הדברים שמהם מכינים את הדיון.
אז כל זה הם דברים טבעיים.
כל דבר טבעי, פגעי הטבע פוגעים בו.
אין מה לעשות.
לכן התפקיד שלנו זה לשמר כמה שיותר.
לדאוג לכך שספר תורה יהיה שמור
כמה שיותר.
גם היום שמכניסים ספרי תורה לכספות.
כספות הן מתכת.
מתכת, קור, חום, בתוך בית הכנסת,
יכול להיות זיעה, יכול להיות לחות,
כל מיני,
כאילו כך,
נקרא לזה תוצרים של המציאות הזאת של מתכת,
שביכולים לקלקל את הספר תורה.
לכן,
בוכרים את זה גם היום,
קופסאות כאלה של חומר סופח לחות.
כמו שיש בנעליים, כמו שיש במוצרי אלקטרוניקה.
את הסקיירת האלה נראה כמו סוכר בפנים, כמו מלח.
זה חומר שהוא סופח לחוט.
אז גם בארון קודש אפשר לשים דבר כזה, זה חשוב.
זה חשוב, כדי שחס ושלום לא יהיה קילקול.
אבל מה קרה בסופו של דבר? אחרי כל מה שהקדמנו,
ספר תורה בלה.
עד יואו לא היה מהמשובחים ביותר, התפוצץ, דהה.
אתה תתחיל עכשיו לעבור על כל האותיות מחדש?
לעבור כל האותיות שהיה ספר תורה מחדש, מה כדאי לי?
לכתוב חדש ולזמור.
בסדר?
יש כל מיני דברים שאתה אומר, זהו, זה יתבלע. מה עושים עם זה עכשיו?
זה ככה, תשמיש קדושה
הכי מקודש בעם ישראל.
מה עושים איתו?
אז יש דברים שגם בסדר, יגנוז פה, יגנוז שם.
גם זה אנחנו צריכים לשים לב. הרבה פעמים אנחנו מאבדים פרופורציה.
אנחנו לא שמים לב שאנחנו עושים דברים יותר ממה שצריך
כשזה מזיק. לעשות יותר ממה שצריך, אנחנו תמיד אומרים, תהדר, תמיד תהדר, רוח המפקד.
אבל לעשות דברים שיכולים לקלקל זה גם בעייתי.
למשל, יש הרבה בתי כנסת,
ראיתי כמה כאלה,
שמחלקים בהם ניירת כל שבוע במשקלים של בין 15 ל-20 קילו.
ניירת.
מה עושים עם כל הניירת הזאת?
אז ראיתי כאלה ששמים את זה בגניזה.
אתה לא מבין שהגניזה נועדה לדברים שיש להם ממש קדושה?
דברים שאתה לוקח ואת כל הניירת הזאת מכניס
לגניזה, לא ישאר מקום לדברים שבאמת צריך לגנוז אותם.
מה לבשל צריך לגנוז?
ספרי קודש.
תפילין, מזוזות, הרמה שונה כבר.
אנחנו הולכים,
מזוזות, תפילין, ספרי תורה.
לפני כן מה יש?
ציצית, פתילים של ציצית אולי.
ספרי קודש,
חומשים,
תנ״ך,
גמרות, אתם רואים, אנחנו מדרגות, מדרגות בקדושה.
שוויון.
מדרגות.
ואחר כך גם כל מיני דפים שמחלקים בבתי הכנסת,
שהייתי אומר,
יש בהם גם דברי תורה.
יש כאלה.
נוזמה עכשיו, תשים את זה בגניזה,
תמלא לי את המערות.
בעיה, יפה.
מיחזור זה גם עניין של גניזה.
יש הלכה שאומרת
שמה שלא גונזים, זאת אומרת קוברים באדמה,
הדרגה הבאה אחרי קבורה,
זה שריפה.
איך עושים את המחזור?
מה התהליך במחזור?
קודם כל, חומרים כימיים שמכלים את הדיו,
כי אחרת זה לא טוב.
כאילו הדיו זה בעצם שריפה.
הדברים שאין בהם שמשים, שאסור.
דברים שאין בהם פסוקים שלמים,
דברים שהם איזה מין מאמרים של אנשים,
שימו אותם במחזור.
ככה אנחנו עושים.
כל הנערת הזאת שאנחנו משתדלים להביא כמה שפחות,
כי גם ככה זה... אפשר רק במוצאי שבת לקרוא את זה,
אבל
מה שמביאים, מסביב אחר כך במחזור.
בסדר?
מה כן אנחנו גונזים?
מספרי ההלכה,
אחרונים,
ראשונים,
גמרות,
חומשים,
עד ספר תורה.
ספר תורה הוא שונה מכל האחרים ברמתו ובגניזתו.
אומר לנו השולחן עבור בסעיפי.
בסדר, כל זה הקדמנו כדי לראות את הסעיף.
ספר תורה שבלה,
יש
קנד סעיף ה',
סעיף ה' אנחנו.
סליחה?
אתה איתי?
כן, יפה.
ספר תורה שבלה, מניחים אותו בכלי חרס,
מוציאים ממנו את הארגז,
מוציאים ממנו את המעילים,
תלוי איזה סוג של ספר תורה,
אפילו את עצי החיים מוציאים ממנו,
הקרשים, כן, עצי החיים שבהתחלה ובסוף,
ואת הספר עצמו, כשלעצמו, הקלף בלבד,
שמים אותו בתוך כלי חרס.
נכון, פעם אחת הייתי בזה,
שהיה צריך לגנוז ספר תורה,
אך הוא קנו כד מחרס,
פירקו הכל, הכניסו את הקלף עצמו, שזה הספר תורה, לתוך הכלי חרס,
אטמו אותו,
לקחו אותו לחברה קדישא, ולמה חיכו?
וגונזים אותו בקבר תלמיד חכם.
זאת אומרת, לא חיכו שייפטר תלמיד חכם,
חיכו שאם יקרה מצב שנפטר תלמיד חכם, יש איפה לשים את זה.
זה לא גניזה רגילה,
זה לא איפה ששמים שאר הדברים.
זה לא כמו תפילין ומזוזות.
ספר תורה.
איזה תלמיד חכם?
למה אתה אומר, קיים זה מה שכתוב בזה.
איזה תלמיד חכם?
אפילו אין הוא אלא שונה הלכות ולא שימש תלמידי חכמים.
שמים לב למה שאנחנו אומרים?
הוא שונה הלכות, מלמד הלכות, אבל הוא לא שימש תלמידי חכמים.
אפילו אחד כזה אפשר לשים אצלו.
אבל אם שימש תלמידי חכמים,
בוודאי,
היה כבר באמת תלמיד חכם
כמו שצריך.
כי הזכרנו כמה פעמים
שבלי לשמש תלמידי חכמים,
מידע.
הרבה אנשים גורפים מידע בכל מיני מקורות
של מידע.
יש הרבה מקורות למידע.
שימוש תלמידי חכמים זה לראות את הראייה של פסיקת ההלכה,
את הסברה שיש בכל
דבר ודבר שאתה רוצה לבוא ולפסוק,
לא רק את הידיעה של שורה תחתונה,
קומפיוטר.
אני עושה כך וכך, מה יש לו כבר רב דיגיטלי,
משיב אלקטרוני.
מכירים את זה שיש כל מיני שאלות של
צרכנים? לא, לא, חברות.
אתה שואל צ'אט אלקטרוני כזה.
אתה שואל וכבר עונים לך את התשובות, כי זה תשובות סטנדרטיות לשאלות סטנדרטיות.
בסדר? אז אותו דבר, יש גם...
ככה לא לומדים.
ככה אפשר אולי לדעת במקרה, פעם, איזשהו דבר,
מה אפשר לעשות.
מזה לא נהיים תלמיד חכם. אפילו שאתה יודע כבר את כל התשובות בעל פה.
אנחנו רואים, למדת בעל פה את כל הספר טלפונים.
זה לא תלמיד חכם.
צריך את הסברה,
את השימוש תלמידי חכמים.
אז אפילו מי שלא שומע יותר מדי חכמים רק יודע ללמד הלכות,
זה כבר מספיק כדי לשים שם ספר תורה. איפה שמים?
לצידו.
לצידו של הנפטר,
שמים ספר תורה, ואז מכסים.
זה מקום גניזת ספר תורה.
שים לב לכבוד הזה שיש לנו גם ליהודי שהוא, כל יהודי הוא קדוש,
אבל יהודי שממצה את הקדושה שלו,
עם ספר תורה, שהוא בעצם הדבר הקדוש ביותר שיש לנו.
בסדר, אני לא יודע מה היו עושים,
ומה רב הראשי, אני לא יודע מה,
זה חכם גדול,
כל החברות קדיש, יש לי ספר תורה,
המקום בשבילו גם, רק, בסדר? טוב, אפשר לעשות את זה גם אצל האחרון. כן, אתה רואה, אנחנו מדברים על אחד.
כמה הקדמתי עד שגונזים ספר תורה, אתה כבר מביא לי כמה.
בסדר, לא משנה, אין בעיה, גם אני אמרתי את זה, אין בעיה. בסדר? טוב.
אומנון במשנה ברורה, ספר תורה שבלע, סעיף כב,
בו עדי נביאים וכתובים כשהם כתובים בעור ובגלילה ובדיו.
מישהו ראה פעם נביאים כתובים וכתובים בדיו?
גלילה?
יש במרכז את כל הנביאים כתובים. למה?
לפי מנהג הגרע.
מה הלך התחילה של קריאת ההפטרה?
ממגילה שלמה?
שעיהו מלא,
יהושע מלא,
ורק במקום שקוראים היום, קוראים.
ולכן גם הקורא בתורה הוא קורא גם את ההפטרה,
כמו שבספר תורה מברכים והוא קורא, אז גם בהפטרה אותו דבר.
ליטאים עושים את זה, הגרע כותב לי, לקרוא לי. עכשיו, למה אומר המשנה ברורה שאנחנו לא עושים את זה?
למה לא כולם מביאים מגילות מקלף?
כי לקהילה אין כסף.
היום אנחנו יכולים להגיד לקהילה אין כסף?
בלי עין הרע.
משקיעים לך בכל מיני
פעלולים
פעורות, לדים, עניינים וזה, אתה יכול גם לקנות.
בסדר, ברוך השם אמרנו שיש שפע, יש שפע גדול בארץ, ברוך השם.
טוב,
סייבב אומר השולחן, אה סליחה, היינו בראשונה ברורה, נכון?
נכלי חרש, שיהיה לו קיום.
וגונזים אותו ועדין שאר ספרים שבלו שצריך לגונזם ואסור לשרפן.
אבל גם שכוונתו שלא יבוא לידי ביזיון, מכל מקום דחש חתה עביד.
כתב הרמב״ם מצוות לו תעשה סימן סמכי
שהמאבד כתבי קודש עובר בלב דולות תעשום כן לשב אלוקיכם.
ואוהדין בכל תשמישי קדושה יש להיזהר בזה.
בסדר?
אז זהו. אבל דפים,
לא דיברנו.
בסדר? וזה לא דרך השחתה, אלא זה דרך
כבוד לשים אותם במחזור.
לא זורקים אותם סתם ככה שיושחתו על פני חוצות.
סתם זה לא איכות הסביבה.
אבל גם מבחינת הקדושה.
אם יש דברי תורה בתוך הדפים האלה,
אז אני מניח,
פעם דובר על זה, אני חושב שכולם מקבלים את זה, שאף פעם לא שמים פסוק שלם.
מחסירים מפסוק שלם,
וברור ששם השם לא כותבים
בכל הדפים שמחלקים
בימי שישי.
בסדר?
יודעים על מה אני מדבר, נכון?
יפה.
כן.
מה אתה רוצה עכשיו, שאני אתבטא, מה לעשות עם התנ״ך החילוני,
שמביאים שמה דברי כפירה?
לא, השאלה מוצאתי. עזוב אותי, עזוב אותי, אני...
איפה שיש כפירה, לא צריך לקיים.
תנ״ך, צריך לשמור עליו.
כמובן שאנחנו מדברים על נוצרים,
שהם מוסיפים שם על דברים אחרים, אז זה סיפור אחר.
אבל כן, בסדר?
יפה.
טוב,
סעיף ו'
אין נוסעים מתיבה כיסא לספר תורה,
אבל מותר לעשות מתיבה גדולה, תיבה קטנה,
וכן מותר לעשות בכיסא גדול, כיסא קטן,
אבל אסור לעשות ממנו שרפרף לכיסא,
לכן מותר לעשות מבילון גדול ובילון קטן,
או לעשות ממנו כיס לספר תורה, אבל לעשות ממנו כיס לחומש, אסור.
שמים לב, אנחנו מתירים לקחת גדול, לעשות ממנו קטן לאותו שימוש,
אבל לא להוריד בקדושה.
כל דבר,
בואו נגיד ככה, כלל,
כל מה שיותר קרוב לספר מקבל יותר את הקדושה של הספר.
ולכן, מה שהוא קרוב לספר התורה ביותר,
יש לו קדושה יותר גדולה.
אני לא אקח משהו שהוא יהיה קרוב ואעשה אותו יותר
רחוק.
מעלין בקודש
ואין מורידין.
חוץ מאשר,
מה זה מעלין בקודש ואין מורידין? לא כל דבר מעלין בקודש ולא מורידין.
יש דברים שאני לא אעלה אותם בקודש,
כמו למשל
מפה של בית.
השתמשת בזה בבית, מה אתה מביא את זה עכשיו בבית הכנסת?
אקריבהו נא
נפיחתך, הירצחה הוא יסף עניך.
זאת אומרת, כשאדם לוקח משהו משומש מאצלו בבית ומביא לבית הכנסת,
מה אנחנו נגיד?
ידידי,
קנית חדש, תביא את החדש לבית הכנסת, תמשיך להשתמש במשומש.
זה מכובד להביא לביתו של המלך,
בית השם,
משהו שמשומש של הדיוט,
בסדר?
זה לא.
אבל ברגע שיש לנו משהו שהוא לשם קדושה,
אבל הוא רוצה להעלות אותו בקדושה,
אין ספק שאפשר, בסדר?
יפה.
בדיוק, נתתי את הדוגמה הזאת שבוע שעבר.
אתה חוזר יפה לדוגמה שלי.
אם יש לך בבית שטיח, ואתה רוצה עכשיו להביא אותו שטיח לכהנים בבית הכנסת,
אני מציע שאת השטיח החדש שקנית הביתה תביא לבית הכנסת ותמשיך להשתמש בישן.
למה?
למה לא נראה לך?
למה?
אתה רואה את האבסורד, נכון?
מה, אני קניתי חדש בעניין הזה, מה אני קניתי חדש?
אם אתה כבר לא רוצה להשתמש בזה וקנית חדש,
לבית כנסת אתה מביא את זה?
סליחה, אל תיפגע. מה, אתה לא מתבייש?
לבית של המלך אתה מביא את זה, לארמון של המלך אתה מביא משומש,
לך תקנה רמה שתיים יותר מהחדה שקנית הביתה ותביא לבית הכנסת.
מה זה בית כנסת?
ויהי להם, למקדש מעט, מה אומרים החכמים? אלו בתי כנסיות.
זה מקדש, זה מקום מושבו של המלך, השראת שכינה.
לא חשבת ככה?
דבר, מה אתה מתבייש?
אתה מתבייש, למה? אם אתה מתבייש, תתבייש, תמשיך.
זה טוב, סימשת היהודי.
אה, הקרבת משלך כי לא היה שום דבר אחר?
שנייה, שנייה, תשים לב מה אני עושה. תשים לב, הפתחתי את הכל עכשיו.
בית כנסת היה צריך שטיח,
ואין שום שטיח בסביב, ואין מי שייתן שטיח. אמרתי,
אני אסתדר בלי אני אתן.
זה משהו אחר.
זה משהו אחר.
תשכם לב להבדל,
נכון?
ההבדל ברור.
גם זה אני לא הייתי רוצה,
אבל מה אני אעשה?
אם יש בית כנסת כזה שאין שם אף אחד שיכול להביא שטיח לבית הכנסת,
הייתי עושה שם תיקון.
עבדתי איתם, כן.
כן.
הראש, הראש פה צריך להיות ראש
של להגדיל,
להגדיל את שם שמיים,
להגדיל את קדושת המקום.
כמו שאתה מצייר את זה, כן, מה אני אעשה?
הכוהנים חייבים שיהיה להם משהו תחת הרגליים,
ואף אחד לא מביא,
ואף אחד אין לו כסף לקנות שטיח.
סכנך, עניאס. פה בארץ ישראל?
בארץ ישראל?
סכנית תוצאונות, שלומים. עזוב, עזוב, זה בעיה.
הגמרא בבא בתרא אומרת, בוא, בשבילך, הגמרא בבא בתרא אומרת
שאין דבר כזה ציבור עני.
אנשים בבית הפרטי שלהם,
יש כאלה שביותר עניות, יש כאלה בעשירות, יש כל מיני.
העולם מורכב, אנחנו יודעים.
אנחנו אומרים?
לא, כל האצבעות שוות.
נכון?
יפה.
אבל ציבור, אין דבר כזה ציבור עני.
מה שציבור רוצה,
ציבור יצליח.
לא יעזור כלום לאף אחד. רואים את זה בעין.
תתחיל,
הכול יהיה.
הכול יהיה.
נזיז קדימה.
אני יכול לבד לך את זה בכמה מקומות
שלא יאמינו שבכלל יהיה מניין בשבת.
ואחרי שנהיה מניין בשבת, פתאום כל אחד שואל, מה, מי?
סליחה, אנחנו צריכים
עשרה כיסאות.
שלושים כיסאות.
אני אתן לך דוגמא.
מיניין ותיקין בימים נוראים.
אין מקום בית כנסת שיכיל את כל הוותיקין.
עולם הספורט,
זה מתנגש גם עם העניין שלפני כן,
בשבתות הכל בסדר, זה מסתדר.
עולם הספורט בשכונה אצלנו, בפי נוף.
קניתי 120 כיסאות.
אמרתי, תשמעו רבותיי, אנחנו פה לא מוכרים כלום,
כל אחד שייתן מה שהוא רוצה,
שימו לב, קניתי 120 כיסאות,
עוד יש לנו מפה. בקיצור, בית כנסת, איזה מאה שבעים כיסאות.
קם מישהו ואומר, חצי עליי.
הבנת את זה?
מאיפה אני קניתי? מה, יש לי לקנות בשביל כולם?
שים, זוז קדימה.
עברת עשר שניות, כבר יש לך מימון.
זה ברור.
בעברית שלנו, עבודת השם.
איך אמרנו מקודם?
לפי השכל שלנו,
לא היינו פה.
לא הגיוני לחלוטין.
אין ציבור עני.
תתחיל להזיז, יא זוז.
לכבד את המקום. ככל שהמקום יהיה יותר מכובד,
יתייחסו אליו יותר בכבוד,
גם יבינו שתפילה זה משהו מיוחד,
כן? זה דבר שיכול להזיז עולמות.
יכול לבטל לך עכשיו את הבחירות הבאות,
אתה יודע את זה?
תפלל, אתה מתפלל, אתה לא מאמין, צוחק עליה, אתה רואה?
מה הבעיה? שאנחנו לא מאמינים בעצמנו.
נאמין בעצמנו, הכל יסתדר.
מה אמרנו מקודם?
מה זה ענווה?
מי שמכיר בערך עצמו.
אתה מבין את הבעיה?
יש דברים שאתה אומר, בטח אני יכול, ודברים, מי אני?
מה אני?
שוב נגיע למערכונים של הגשש, בסדר?
ברור.
זהו, לזוז קדימה, הכול יהיה.
שמעו לי, פה בארץ יש הכול.
לא חסר פה כלום,
חוץ ממשיח.
בסדר, בית המקדש, חסר לנו.
ברור.
לא, אנחנו פה על שמנת.
אם מישהו בועט פה במשהו, הוא בועט בשמנת.
בשמנת של פעם.
36 אחוז.
למה 36?
תעמיד וואו.
כולם צדקים פה.
בסדר, יאללה, יצא במקרה, אבל יצא בסעדה.
טוב,
אז אמרנו ככה,
שלא הופכים מדבר של רמה גבוהה לדבר של רמה נמוכה, אבל
מעלים בקודש ולא מורידים. אומר הרמה
ופרוכת שאנחנו תולים
לפני הארון, אין לו קדושת ארון,
רק קדושת בית הכנסת.
מחוץ לארון זה.
אפילו אהרון יש לו קדושה יותר גדולה מאשר הפרוכת.
וחלק לונסאות שבו תולים הפרוכת.
כן, המוט שעליו תולים את הפרוכת. ומכל מקום אסור לעשות מהם עצים שמסמנים בו הקריאה לחובת היום.
שאינם קדושים כמוהם.
זה סתם ככה לסמן, זה לא קדושה.
פחות.
שיף זין, הבימה,
פירוש מקום גבוה, כגון בימה שהיו עושים למלך,
אין בה קדושת אהרון, אלא קדושת בית הכנסת.
בסדר,
בימה שעליה עומד
שליח ציבור אצל הספרדים, ואצל אשכנזים, הקורא בתורה בשל קריאת התורה.
כי יש
עמוד קדימה.
עמוד, אין פה.
חשבתי שיש... מה?
האשכנזים עומד קדימה?
החזן עומד קדימה, רק הקורא בתורה זה האמצע,
ולכן חילקתי, שלא יתבלבלו.
עזוב, בסדר, הכל בסדר.
הכל בסדר, הכל בסדר.
הכל טוב.
יפה.
סעיף ח', אומר השולחן ערוך, ארון,
וכל מה שעושים לספר תורה,
מועיל בו תנאי להשתמש בו שאר תשמיש, אפילו דחול.
אני לא בונה פה ארון מיוחד לספר תורה, אני בונה עכשיו כספת.
בכספת הזאת, אני מניח, ספרי תורה.
והיום זה נדרש.
למה?
הכל יכול להיות.
אני זוכר, כשאנחנו הבאנו בית כנסת יביל לרמת בית הכרם,
וטוב, מתחילים לרהט אותו, כי את המבנה יביל הביא משרד הדתות והעירייה.
אמר אותי,
אני רוצה כספת חסין אש.
יש ככה שפות ככה שמשמשות לספרי תורה והן גם דופן כפולה.
הרב אתה מגזים?
הרב אתה מגזים?
הרב מגזים.
להביא תורם זה עולה הרבה כסף.
הרבה כסף.
עשרים אלף, לא יודע כמה.
מוגן יש.
מה הרב אתה מגזים?
שלושה שבועות אחר כך.
זה היה בית כסת של בן, בת,
של אחד הגבאים במודיעין, הייתה שריפה.
הוא בא אליי, אומר לי, הרב, אמרת לו, בשביל מה אתה בא אליי?
הרי אני מראש אמרתי, תעשו כספת, חסין אש, אתה פה בקרוון,
מבנה יביל.
חייב שיהיה, אני גנבים, הגנבים, עזבו.
זה משני.
אתה צריך לשמור מכל משמר על ספרי התורה.
לשים אותם במקום הכי בטוח שיש.
וכיוון שהכל יכול להיות, תשמור מכל דבר שרק אפשר.
זה ברור.
אז עכשיו, האם אני עשיתי פה ארון קודש, עשיתי כספת.
תלוי בדבר הראשון שאמרתי.
אם אני אומר, תשמע, אני עושה פה כספת,
ישימו בזה ספרי תורה.
אפשר אחר כך להשתמש בזה, משהו אחר.
אבל אם אמרנו, טוב, עושים ארון קודש שהוא ממתכת,
מה זה כבר ארון קודש, זה משהו אחר.
כמו בית כנסת.
אמרנו, בית כנסת שקונים אותו בשביל בית כנסת, בונים אותו בשביל בית כנסת,
אי אפשר לשנות את יהודו.
אבל אם שוכרים מבנה
או בתי כנסיות שבחוץ לארץ, על תנאי.
ברגע שעוזבים,
השתמשו בזה מה שרוצים.
אתה יודע, ההבדל ברור.
אותו דבר כאן בארון קודש.
עובר לשולחן ערוך, אהרון וכל מה שעושים בספר תורה מועיל בו תנאי להשתמש בשאר תשמיש אפילו דחול, והכוונה היא לפני שהשתמשו בו אפילו בפעם הראשונה.
לפני שימוש ראשון,
צריך לעשות את התנאי.
כי אמרנו שהזמנה לאו מילתא.
כשאדם אומר אני רוצה תיק לתפילין,
זה עדיין לא קדושה של תפילין.
אם פעם אחת הוא שם את התפילין בפנים, אמרנו, אסור לשים בזה שום דבר אחר חוץ מתפילין.
אבל אם הוא בא הביתה וראה שהתיק הזה קטן מדי בשבילו,
אז הוא עוד לא השתמש,
הוא יכול לשים בזה את הכסף שבאבק דוד.
אבל אם הוא השתמש פעם אחת, אמרנו, רק תפילין.
בסדר? הזמן עליו מילטה שימוש,
הוא קובע קדושה.
טוב.
אומר הרמל, ונהגו לענות בכמה הנאות מדברי קדושה, כגון מטפחות של ספרים,
בשולחן שבבית הכנסת ומעילים של ספר תורה.
כתבו עתה, משום שכבר שנהגו כן ואי אפשר להיזהר, לב בית דין מתנה עליהם העיקר כדי שלא יהיו בני אדם לידי תקלה.
יש דברים שאנשים כן משתמשים בהם, אז כבר חכמים מראש אמרו, תשמעו, זה תנאי השימוש,
פה יהיה אפשר להשתמש.
ואף אגב, דלא ייתנו כאילו ייתנו דמי. זה מה שנקרא לב בית דין מתנה עליהם. זאת אומרת, חכמים כבר ראו מה הנוהל,
מה דרך ההתנהגות של אנשים.
ברגע שהם רואים את דרך ההתנהגות של אנשים,
אז הם כבר קובעים שכך אפשר לעשות,
אפילו שלכתחילה לא היה צריך לעשות.
המתנדבים עם ספר תורה ומניחים מטפחות בבית הכנסת,
מותר להשתמש בהם כל ספר וספר,
שלדעת כולם מקדישו.
אבל המניחים בביתם, ספר תורה ומטפחות,
ואחר כך מקדישים אותם, כיוון שעל דעת אותו ספר נעשה והשתמש באותו ספר,
אסור להניחו בספר תורה אחר.
ויש מתירים.
ועוד פעם כותב הרמה,
וכן הורגים עכשיו, משום לב בית דין מתנה עליהם לנהוג כך,
שאם יש איזה מטפחת בספר תורה ופתאום אני רוצה להוציא ספר תורה אחד ואני לא מוצא את המטפחת שלו,
קח מספר אחר.
רגע, אבל הספר הזה כבר בבית, כל הזקנות שמו עליו מטפחות, ואני יודע מה, מכירים?
מכנסות ספר תורה.
היי, תעשי את המטפחת, היא קנתה במיוחד, איזה משהו מקשמיר, לא יודע מה.
בקיצור, שמים מטפחות, הביאו את זה לספר תורה הזה, אחר כך הביאו אותו בית כנסת.
אומר הרמה, לב בית דין מתנה עליהם, הכוונה היא שחכמים כבר מראש אמרו,
אי אפשר לעמוד בזה.
באים להוציא ספר תורה וצריכים להוציא מטפחת. עכשיו צריך לחפש,
תעמיד את כל הקהל בשביל לחפש מטפחת. איפה המטפחת שלו?
תכתוב הכל מטפחת מה השם שלה, התורם שלה, ספר תורה.
ואז מוותרים בזה.
טוב, סעיף י',
הנוהגים להניח עטרות ספר תורה בראש הקורא בסיום התורה,
אין מוחים בידם,
אבל הם מנחים אותם בראשי חתנים, דעלמו מוחים בידיו.
זאת אומרת,
אם יש מישהו שקורא בתורה ועשה סיום וכולי, תשים עליו את הקייטר של הספר תורה, לא יודע איך, מה, יעשו לו פה שני שפיצים כדי שיתפוס אותו, לא יודע, איך יעשו את זה.
בקיצור,
אפשר.
אבל סתם לקשט חתנים,
לא עלינו עושים את זה בקישוטים של ספר תורה, צריך להיות המתחכן,
צריך להיות מישהו שבאמת
לומד כדי להגיד
קיים זה מה שיש בזה,
ותמיד חכם שצריך לעמוד בפניו.
טוב,
אז הגענו לסעיף י', בעזרת השם, שבוע הבא אנחנו נראה קנד סעיף יא.
כל טוב להתראות.
