נלמד סעיף ח',
עמוד 74, חלק ב' של המשנה ברורה.
בנו בית סתם.
זאת אומרת, לא אמרו עכשיו, אנחנו באים, כל הקהילה,
אוספים כסף, קונים אבנים, קונים בטון,
מזמינים קבלן, יהודי כמובן,
ובונים בית כנסת.
לא, קנו בניין.
את הבניין הזה הפכו לבית כנסת.
אמר לנו השולחן ארוך, סעיף ח', קנג.
בנו בית סתם, חשוב שהוא יהיה בית מגורים, ויקדישו אחר כך לבית הכנסת,
דינו כבית הכנסת,
אבל אינו קדוש עד שהתפללו בו, אפילו אם בנאו יושב בית כנסת.
שמים לב?
רוצים דוגמה
חיה בעניין הזה?
מכון מאיר,
הבניין הישן,
לא פה, פה מלכתחילה אין לבנה.
הבניין הישן של מכון מאיר, מה הוא היה?
בית מגורים.
זה התחיל בית מגורים, אתה לא רואה את כל העמודים בבית המדרש
והכל, זה חדרים.
בנו אותו כבניין מגורים.
אחר כך עשו אותו בית מדרש.
מה הקדושה יותר חמורה?
בית מדרש יותר בבית כנסת. עשו אותו בית מדרש.
מה דינו?
בית מדרש, בית כנסת.
אבל כשקנו אותו לפני שהתחילו להתפלל,
אמרו כל זה על תנאי עד שיהיה לנו בניין חדש ואז נוכל להשתמש בו.
לצורך מגורים מחדש,
אז זה בסדר.
עשו תנאי בשימוש.
הרב אם לא עשו תנאי בשימוש,
אז חייבים להמשיך להשתמש בזה בתור בית כנסת, בית מדרש.
איך נדע?
נשאל את הרב ביגון, בסדר?
אז בעזרת השם נשאל את הרב ביגון.
כשהתחילו להשתמש, תראו מה קובע.
אינו קדוש עד שהתפללו בו.
זאת אומרת,
לפני שהתחילו להתפלל,
אחרי שקנו אמרו שזה זמני עד שיהיה לנו משהו יותר גדול ויותר טוב,
בסדר, מן הסתם זה מה שעשו.
טוב,
כיוון שהתפללו בו אפילו אורכים לפי שעה,
כמובן שעה מיוחד זה תפילה קדוש.
אם לפי שעה יקדישו הכל כפי מה שאמרו, הנה, זה מה שאמרנו.
אם עשו את זה רק,
תמונו, זמני עד שנעשה משהו אחר, אין בעיה.
טוב, סעיף ט', כשמוכרים אנשי הכפר, בית כנסת, יכולים למכור ממכר עולם.
מה אמרנו? מה ההבדל בין אנשי כפר לבין אנשי כרך?
כפר זה אנשי המקום, זה פרטי,
וכרך
לכל העולם כולו.
כולם באים להתפלל שם, אתה יודע למי זה שייך?
כולם שמו פה כסף.
כמה אנשים, מאיזה מקומות באו לבית כנסת בירושלים?
מי יודע.
זה סיפור אחר כבר.
והלוקח יעשה בו מה שירצה.
כשאנשי כפר מכרו בית כנסת, אפשר למכור אותו ממכר עולם, ולוקח מה שרוצה, חוץ
ממרחץ, בוסקי, בית וילה, בית כיסא.
ואם יכאו שבעת טובי העיר ומימד אנשי העיר, יעשה לו ככה. אפילו אלו ארבעה דברים.
ובפרט אני אומר, למשל, בחוץ לארץ.
יש איזה מין עניין היום שרוצים לפתח, לפתח בחוץ לארץ. אין עניין לפתח בחוץ לארץ.
עתידים בתי כנסיות
ובתי מדרשות שיעקרו
מחוץ לארץ ויבואו
לארץ ישראל.
אז אם, ברוך השם, קהילה
עזבה את המקום,
אין יותר יהודים במקום.
זה טוב או לא טוב?
מצוין. מצוין. לא, כמובן שהם עזבו מרצונם, כן?
לא שום דבר אחר.
עזבו את אותו מקום. עכשיו, זה שהם עוזבים את המקום, זה כפר קטן.
זה שהם עוזבים את המקום, החליטו כולם,
כולם, למכור את המקום.
ואז יש כסף לבנות בארץ ישראל.
וכל מי שקנה את זה, לעשות את זה מה שהוא רוצה.
אפילו ארבעה דברים שהם לא מכובדים.
כי זה שאנחנו נמצאים בחוץ לארץ זה,
זמני.
והגעה לארץ ישראל בעזרת השם היא קבועה.
זה המקום שלנו.
בסדר?
זה חשוב לדעת.
סעיף י',
יש אומרים שיחיד בשלו,
כן, אם זה פרטי שלו, אפילו ספר תורה מותר למוחו לעשות בזלמם כל מה שירצה.
כל שלא הקדישו לקרוא בערבים.
ויש מי שאוסר, אלא אם כן ללמוד תורה או לישא אישה.
וזה דבר שלא רק בספר תורה.
אנחנו מדברים, האם בן אדם,
מוכר ספרים מביתו.
איזה ספרים הכוונה?
ספרי קודש.
אנחנו ממליצים לאדם לא למכור ספרים מביתו.
אלא אם כן, תופעה שקורית היום,
שיש ספרים בדפוס, מהדורה ישנה, בקושי אפשר לקרוא.
עד היום התאמצנו.
ופתאום עכשיו הוציאו מהדורה חדשה,
דפוס
חדש, יפה,
כמו שצריך. קנינו את הסט החדש. מה עושים בסט הישן?
גם אותו נשאיר בבית.
נו,
טוב, אם יש מישהו שהוא לא כנה חדש, תן לו, ואם לא,
אין מה לעשות.
שים בגניזה.
בסדר?
אבל סתם ככה שאדם יגיד, טוב, אין לי מקום בבית, אני מוציא ספרי קוד ויש, לא כדאי.
מותר.
זה מה שהוא אומר.
אפילו ספר תורה והוא פרטי, ולא הקדישו אותו לקרוא בערבים,
הוא רק שלא פרטי,
יכול להיות שקראו בו בערבים, אבל לא הקדישו אותו לטובת זה,
אפשר אפילו למכור
מה שרוצה.
אבל יש מי שאומר שרק ללמוד תורה או לישא אישה.
אם חסר לו כסף,
אז הוא יכול.
ואם לא חסר לו כסף, שישאיר את הכול בבית.
כמה שיותר קדושה בבית,
יותר בריאות בבית.
סעיף יא, בית כנסת או לבנים ועצים מבית כנסת ישן שסתרו,
יכולים לתת במתנה.
דיהי אליו דאבל יהוה הנאה מיניה אל אבו יבלה.
אדר אב אלה כמכר,
וכן יכולים להחליפן באחרים והם יוצאים לחולין.
אבל אסור להם אשכנן, או להסקירן, או להשילן,
אפילו ילדי שבעה טובי העיר שעדיין נשארים בקדושתם.
שאין כאן דבר אחר שתחול קדושתם עליו, ודווקא בדרך שמורידים את קדושתם, ומותר להשאיל
פילוסופיה תורה לקרוא בה אפילו משל רבים ליחיד.
זאת אומרת, אם בנו בית כנסת, דוגמה אני אתן,
החליפו רעפים בבית הכנסת.
דוגמה מעשית.
מה עושים ברעפים הישנים?
אתם יודעים היום כשממחזרים,
לוקחים אותם לשימוש.
אז מוכרים את זה או נותנים במתנה.
עולם על שולחן ערוך אפשר למכור,
אבל אם רוצים לתת במתנה,
גם אפשר.
למה אפשר לתת במתנה?
כי מן הסתם זה שנתת לו במתנה, יש לך הנאה,
איזה הנאה קושי, וזה שהוא קיבל גם את זה.
עכשיו תשימו לב להבדל.
אם זה יהודי שנתת לו את זה במתנה,
מה ההנאה? הוא יבוא לבית הכנסת, הוא יתרום,
הוא יקדם דברים שקשורים לקדושה.
אבל אם בא פה איזה קבלן ערבי שמראש לא סיכמו איתו שהוא לוקח את הרעפים הישנים,
והוא בא ולוקח אותם,
איזה הנאה יש פה?
יש אולי אפילו בעיה שלא תכונן.
אתה מרוויח משהו מפה?
אם תגיד שזה, הוא יעשה את העבודה יותר טוב,
אולי,
בסדר?
הוא ירוויח יותר, הוא גם לקח את זה למחזור,
אז עשה עבודה יותר טובה.
יש אפשרות, אבל סתם ככה לתת לו.
זה ברור?
ומה הטוב ביותר, מה אנחנו עשינו? אמרתי למישהו תמכור לי את זה ב-200 שקל.
מכר לי 200 שקל, אמרתי, עכשיו זה שלי,
אני אעשה בזה מה שאני רוצה.
אני יכול לתת למי שאני רוצה,
כי כבר
זה עבר מבית הכנסת, קניתי.
זהו, כמה דברים כאלה.
אני קונה.
אני בן הפרטי.
קניתי, עכשיו אעשה מה שאני רוצה.
טוב,
סעיף יב.
מי שיש לו תנאי עם הקהל שלא יוכל לבנות בית הכנסת, כי אם הוא וזרעו, אינו יכול למכור זכותו לאחר.
יש קהילה,
הבן אדם הוא קבלן,
אמר להם אני בונט בית הכנסת הראשון בקהילה, אבל בתנאי.
כל פעם שיש בעיה,
אני והילדים שלי והנכדים שלי,
חתימה של הקהילה,
אני בונה פה.
יש דבר כזה? אפשר לעשות דבר כזה?
בטח שאפשר, למה לא?
הוא וזרעו אחריו בונים בית כנסת.
אבל עלים יום אחד ואומר,
שמע, אני רוצה את הזכות הזאת להעביר למישהו אחר.
זה, רגע, נגמר.
אתה לא רוצה,
האם אתה רוצה,
הכל טוב.
אתה לא רוצה, תשחרר.
תשחרר זה כבר לא שלך.
לפעמים,
קורה כשאני רואה דברים כאלה,
באים מישהו ואומרים לו, בכבוד, בכבוד, תעלה להיות שליח ציבור.
אבל אני לא רוצה, פלוני, אתה תעלה. מי אתה שתגיד לו?
נתנו לך את הזכות להיות שליח ציבור.
אם אתה לא רוצה, זה לא יקנה לך את התפילה,
יקנה לך את הזכות להתפלל.
לא התפללת?
לאן זה חוזר?
לגביי.
לגביי, קח מישהו אחר, מה אתה פה מחליט?
לא.
כל דבר מצווה.
כל דבר כזה.
נתנו לך, זה שלך.
אתה רוצה לשחרר?
אתה כבר לא אחראי מי כן ומי לא.
אלא אם כן, אתה אומר, טוב, נתתם לי,
אתם מסכימים שאני אתן לפלוני?
או אני אהיה עולה עליה, אבל בתנאי שפלוני יעלה.
יסכימו, יסכימו, לא יסכימו, תחליט או שאתה עולה או שאתה משחרר.
זה כבר לא תחום שיפוטך.
לפעמים יש דברים כאלה בבתי כנסת.
אנשים לא מבינים את המקום שלהם.
חשוב לדעת את זה.
טוב,
סיב יג גבו מעות לבניין בית הכנסת, ובוא להם דבר מצווה מוציאים בה מעות.
ולכן אם זוכרים את תחילת
הסימן שלעולם לא סותרים בית כנסת עד שבונים בית כנסת אחר. למה?
כי אם נהרוס את בית הכנסת,
נרצה לבנות בית הכנסת אחרת, בינתיים יבוא לנו דבר מצווה, פדיון שבויים, אני יודע מה, כל מיני דברים מיוחדים,
ואז לא יהיה לנו בית כנסת.
לא בגלל שמישהו יתרשל,
בגלל שפתאום בא דבר מצווה,
ואז נשארנו בלי בית הכנסת, אין דבר כזה. קודם כל בונים את החדש,
אחר כך מורידים את הישן.
גם כשמרחיבים.
קודם כל בונים את החלק החדש, אחר כך פותחים בין הישן לבין החדש.
כדי שלא יבצר מצב שאין מקום לתפילה.
גבו מעות לבניין בית הכנסת ובא להם דבר מצווה, מוצאים מבעיה מעות.
קנו אבנים וקורות,
לא ימכרו מלדבר מצווה, אלא לפדיון שבויים.
אף על פי שהביאו האבנים וגדרום ואת הקורות ופסלום והתקינו הכל בבניין בית הכנסת,
מוכרים הכל לפדיון שבויים בלבד.
אבל אם בנו וגמרו,
לא ימכרו בית הכנסת אלא יגבו לפדיון שבויים מן הציבור.
זאת אומרת, הסדר הוא שיש דברים שאפשר למכור, וסדר אחר הוא, אם כבר יש בית כנסת,
גובים מהציבור.
י׳ ראובן שאמר, על קרקע זו אני נותן לבנות עליה בית כנסת.
ולא רצו עובדי כוכבים להניחם לבנות בית כנסת.
והקהל אומרים לבנות עליה בית לתלמוד תורה.
ראובן אומר, הדרת דדה חילון הדרי.
לא מעציר ראובן הדר בסמים למה קורה פה.
בא ראובן ואמר, יש לי דונם וחצי.
בדונם וחצי הזה בואו נבנה בית כנסת גדול, יפה, עם חצר, הכל, כל מה שצריך.
בסדר, הגישו תוכניות,
העירייה בפולין,
בסדר, לא נגיד,
איך היא הייתה, מה פתאום, פה לא יבנו בית כנסת?
לא מוכנים.
אז אמרו לו, טוב, אתה הקדשת את זה לבית כנסת, לא נבנה בית כנסת?
בואו נבנה תלמוד תורה.
גנים, מכינה,
כיתות א', ב', ג', הילדים של הקהילה.
אמר להם, אני רציתי בית כנסת,
אני לא רציתי משהו אחר.
ברגע שהקדשת את זה לבית כנסת,
אפשר לעשות את זה כל דבר שהוא יותר מזה.
בסדר, בית מדרש, מה אמרנו? גדלישתו, יותר.
לא יכול להגיד להם, אני לא רוצה.
אבל אם הוא אמר,
טוב, אני רוצה את הגג שלי לתת לבית הכנסת,
ובסוף לא התירו בית כנסת, אפשר להגיד לו, מזמן, זה תמות תורה?
לא. למה?
אני לא יכול עם רעש של תמות תורה.
כל מה שרציתי זה לבית כנסת, יש שעות תפילה, וזהו.
אשר הבית שלי שקט, אבל תמות תורה, ואיזה רעש.
לא מתאים. הנה, אומרת שולחן ערוך.
ואם הוא עובר לא היה דרשם, היו יכולים לשנותה.
ואם הוא מבנה אותה, העיר,
אינם רשאים לשנותה אם הוא עומד וצווח, אלא אם כן יש על חבר עיר.
דקול מאן דעתי, אדתא די דעתי, משיבת טובי העיר, די אדם כחבר עיר.
בסדר? אם הוא נמצא במקום,
סיפור אחר. אם הוא לא נמצא,
בא מישהו מאיזה מדינה, בא מאמריקה,
הגיע להונגריה,
אני רוצה לבנות פה בית כנסת.
אני רוצה לחזרה לאמריקה.
לא מתירים להם לבנות בית כנסת, אלא רק בית מדרש,
תלמוד תורה.
גמרנו, הוא הקדיש.
הוא לא יכול לצווח פה.
יכולים לבנות את זה,
כן, על דעת
אנשי הקהילה,
ועד הקהילה יכולים לבנות שמה בית מדרש,
תלמוד תורה.
טוב,
סעיף ט״ו.
אין אדם יכול לאסור חלקו מבית הכנסת ולא מהספרים ואם אסר אינו כלום.
אני תרמתי
מאה אלף שקל לבנות מבית הכנסת.
מאה אלף שקל שתרמתי, פלוני
שלא ייכנס פה.
זה שותפות
של כל הקהל. אין לך שום אחיזה כאן.
מה שנקרא, זה לא מניות שליטה.
יש לך מניות, כמו כל אחד מהציבור.
זה לא אומר שאם יש לך פה מניה,
אתה יכול להגיד גם לדירקטוריון מה לעשות.
מתי בן אדם יכול להגיד לדירקטוריון מה לעשות?
שיש לו את הרוב.
בסדר, יש לו את הרוב, הוא יכול להגיד.
טוב,
מי שהשאיל ביתו לבית הכנסת,
ויש לו מריבה
עם אחד מהקהל,
אינו יכול לאוסרה, אלא אם כן היא אסרינה, לכל הקהל כאחד.
אם אתה רוצה,
אף אחד לא בא.
אתה לא יכול להגיד אבל שפלוני לא יבוא, למה לא יתפלל במניין?
בגלל שרבת איתו.
זה שאתה עושה טובה ונותן לקהל את הבית שלך להשתמש כבתור בית הכנסת, מצוין.
או כולם או אף אחד לא.
אתה לא יכול לעשות איפה ואיפה.
פלוני ייכנס ואלמוני לא.
אומר הרמה, ודווקא שישית תחילה סתם.
אבל אם התנוע מתחילה שכל זמן שירצה למחות יהיה בידו למחות,
או שלא ישיל להם בפירוש, אני חייב להיכנס לביתו הרשות בידו למחות במי שירצה.
טוב, זה עניינים של הסכם ראשוני.
מי שהיה בביתו בית כנסת ימים רבים,
אין הציבור רשאים לשנותו בבית אחר.
זה יהפוך בדיוק עכשיו.
מישהו בא, לא היה בית כנסת בשכונה,
והוא אמר, אצלי בבית אפשר לעשות בית כנסת.
עשר שנים אצלו בית בית כנסת. פתאום בא מישהו אחר,
אתם יודעים מה, עשר שנים היה אצל פלוני, עכשיו אני רוצה שיהיה אצלי.
אין דבר כזה.
היה אצל מישהו, יישאר אצל מישהו.
אבל אם בנו בית כנסת של הקהילה,
אז גמרנו, זה כבר בית כנסת קבוע, זה לא בבית.
זה מדרגה אחרת.
פה אין שום שאלה, אפשר לעבור לבית הכנסת הקבוע.
אבל לא ממקום זמני למקום זמני.
אם הוא מסכים, אין בעיה.
אם הוא רוצה, אין בעיה.
אבל אם בא מישהו אחר ואומר, גם אני רוצה, גם אתה רוצה, הוא התחיל.
זכות ראשונים.
יח',
יש מי שאומר
שכלי הקדש של כסף
שנהגו להביא עם תמיד לבית הכנסת בחגים,
אין יכולים להוציא לחולין ולמוחם.
והקהל יכולים לתפסם שישארו בחזקת הקדש אחר מיטת המקדיש.
כי לא היו כנראה משאירים בבית הכנסת כל השנה את הכתר ואת כל מיני רימונים מכסף, דברים של בית הכנסת, היו מפחדים שייעלם.
בימים נוראים,
בחגים,
היו מביאים כדי להדר את בית הכנסת.
שמי שתמיד מביא את זה, זה את שלום הבית, אבל
הציבור משתמש,
שייך לציבור.
יט, יש מי שאומר שאם נמצא אחר מיטת אדם, כתוב כתב שהקדיש כלים
ואין עליו הדין, ולא מסרו לקהל, אפילו אך יאהב הקדש.
הוא כתב בלי עדים ובלי חתימה אפילו, כתוב רק
את הכלים האלה, נותן להקדש,
צריך לתת להקדש.
סעיף כ, יש מי שאומר שספר תורה שהוחזק,
שהיה של אבותיו של ראובן,
אין הציבור יכולים להחזיק בו.
לכן תמיד כשנותנים היום ספר תורה,
שני דברים יש פה, אני אגיד אותם.
א',
אף פעם לא נותנים מתנה לבית הכנסת ספר תורה.
כי לבן אדם יש לו מצווה לכתוב ספר תורה.
אם הוא כתב ספר תורה ונתן אותו מתנה לבית הכנסת,
יש לו ספר תורה?
אין לו.
זאת אומרת,
כמה דקות או כמה ימים
היה לו ספר תורה שהוא קיים את המצווה לכתוב ספר תורה, וכשהוא נותן את זה מתנה לבית הכנסת, זהו, פסיק.
מה יעשה?
יכתוב עוד אחד,
ואז מה הוא יעשה בשני?
הוא לא נותן מתנה לבית הכנסת,
הוא מאפשר שימוש בספר תורה בבית הכנסת פלוני. ולכן מה כתוב על הספרי תורה?
ניתן לבית הכנסת
וברשות פלוני שכתב אותו או כל צאצאיו יורשיו וכולי,
להעבירו לכל מקום שירצו.
דרך אגב זה טוב גם בספרים שאדם
מביא לבית הכנסת.
לא לתת אותם מתנה לבית הכנסת, אלא
שימוש בבית הכנסת, כי אז
כל יום שמשתמשים בספרים האלה, וספרים של מי משתמשים?
ספרים שלי, לעילוי נשמת פלוני.
אז בחפץ של פלוני או מעיזבונו של פלוני,
כן, מירושה של פלוני, עושים צדקה לטובתו.
אז זה לא מקרה חד פעמי, זה מקרה
יום יומיומי, מתמשך,
עוד יותר טוב,
מדרגה הרבה יותר גבוהה.
זו ההדרכה שלנו. כל מי שמביא משהו לבית הכנסת,
הוא לא אומר מתנה.
הספר מיועד לשימוש בבית הכנסת פלוני,
לעילוי נשמת פלוני אלמוני,
או להצלחת פלוני אלמוני.
בסדר? זה ברור?
הבדל יסודי
בין הדברים.
סעיף כא, אין לקנות מעילים שישתמש בהם ידיעות לתשמישי קדושת.
זה דבר שחשוב לדעת אותו,
שדבר שישתמש בו ידיעות, אתה לא מביא אותו
אקריבי אונא לפחתיך ירצחה
או יישא פעניך.
פעם היה לי בבית הכנסת מקרה, מישהו רצה להביא שטיח לבית הכנסת,
לכהנים.
מאיפה השטיח הזה?
הוא אומר, באמת, קניתי שטיח חדש, יותר ישן אני רוצה להביא את הכנסת.
אמרתי, וואלה, יפה, יש לי רעיון.
תביא את החדש לבית הכנסת,
עכשיו תשאיר אצלך.
זה ברור?
מה שאתה השתמשת בבית,
דרכת עליו, הילדים שלך לא יודע מה,
אתה עכשיו מביא לבית הכנסת לבית אלוקים?
זה כבוד? זה מכובד?
לחלוטין לא.
מה אתה מביא פה?
את המשומש שלך?
מה שכבר לא טוב לך בבית, אשתך לא רוצה להשאיר בבית, אז אתה
מביא לבית הכנסת?
איפה כבוד בית הכנסת?
מה כן? אתה רוצה להביא לבית הכנסת שטיח? מצוין.
תלך לגביהם, תשאל אותם, איזה שטיח נראה לכם מתאים לבית הכנסת?
איזה צורות? איזה צבעים?
בסדר?
יפה. תביא.
או שתיתן לגבאים כסף, שהם ילכו ויקנו על מה שבטים.
זה ברור?
כל דבר כזה.
אל תביא משומש לבית הכנסת.
אחרי שישתמש בו אידיוט,
תביא אותו למלך.
אם עכשיו היה מלך, אתה תביא לו בגדים שלך ללבוש?
תגידו, אתה ביזיון המלך.
שים אותך בקלבוש, נכון?
טוב.
אין לקנות מעילים שישתמש בהם אידיוט, זה תשמיש של קדושה.
ואסור לעשות
מאתנן זונה או מחיר כלב,
דבר של מצווה כגון בית כנסת או ספר תורה
ודווקא מהאתנן עצמה אבל אם נתנו למהות באתנן מותר לקנות בהם דבר מצווה ולא מקרה זונה אלא איסור ערווה
אבל ללא פנויות הקדושות שמקדישות דבר מותר לקבל מהם
בקיצור צריך נקיות בבית הכנסת אי אפשר בלי נקיות
סעיף כב אדם שהוא רגיל בשום מצווה כגון גלילה
ואירעו אונס או עוני
ונתנו הקהל המצווה לאחר ואחר כך הישיר הוא ירצה שיחזירו לו המצווה
היה לו חזוקה, מה שנקרא, חזקה, ובתקרסת הוא כל פעם משלם,
פותח את האחד.
ואיך אומרים, פתאום
קרה משהו והוא לא יכול.
אז הוא אומר ככה, אם בשעה שנתנו ההקהל המצווה לשני,
היה סיפוק ביד הראשון לתת מה שהיה נותן בכל שנה ולא חפץ בה,
זאת אומרת, היה לו כסף לתת, אמר לו, השנה אני לא רוצה לתת,
ונתרצה, או אם שר ההקהל לתת לאחר, איבד זכותו.
אבל אם כשנתנו לשני, לא היה ביד הראשון סיפוק לתת מה שהיה נותן.
ירד מיני חסן.
לא היה לו משכורת השנה.
ואתה שיש בידו רוצה לזכות במצוותו ולחזור לתת מה שהיה נותן תחילה,
חוזר למצוותו.
בקיצור, אדם שירד
ממשכורתו או גדולתו, לא יודע איך לקרוא לזה,
ובגלל העוני הזה הוא איבד מצווה, ברגע שהוא יכול,
מחזירים לו.
תראו מה זה ואהבת לרעך כמוך. בן אדם, לא הצליחנו.
לא הצליחנו, שנים כאלה, שנים כאלה, יום אסן, יום באסן.
שבע שנים טובות, יש שבע
שנים מצוינות.
בסדר, כל אחד לפי מה שהוא.
אז בוודאי שהם מתחשבים בו.
טוב, זה מה שקשור לנושא הזה של כיבודים בבית הכנסת, ראינו גם את הנושא של בניית בית כנסת,
קדושת בית כנסת.
בעזרת השם,
בשבוע הבא אנחנו נלמד את סימן קנד,
ואת תשמישי קדושה שהם כבר בבית הכנסת, מה אפשר לעשות בהם.
טוב, אז בעזרת השם, בזה סיימנו היום.
כל טוב, שלום.
