חשבתי ללמוד ביחד
כוונות פשוטות
לתקיעת שופר.
יש הרבה מצווה, תאונה. מצווה, תאונה הוא כוונה מבחינה רוחנית.
יש בה מתח כזה, תמימי.
בין השאר, גם בגלל המתח אם זה יצליח או לא.
כי אדם לוקח לולב לנענע,
אז הוא כנראה יצליח לנענע לולב.
בסדר?
לוקח תפילין להניח, הוא כנראה יצליח.
בתקיעת שופר יש מרכיב שזה מתח, יצליח, לא יצליח.
יש פעמים שגם זה לא מצליח.
יש פעמים שהבעל תוקע,
מתקשה, לא הולך לו, הוא ככה,
אצל הרבי היו רואים בזה ניסים,
היו שנים שהתקיעות הלכו מאוד קשה,
היו שנים הלכו מאוד חלק,
השתנה מדבר לדבר.
כנראה בגלל זה על התקיעה
מיסו עניינים של כוונות.
אנחנו ננסה ללכת
בשני צירים
ולראות איך הצירים האלה בסוף משתנה.
כמו איזה מין צמא
למשהו אחד.
והציר זה מה תפקיד הקולות השונים,
הצלילים השונים,
כפי שזה מתואר בתורה,
תקיעה, תרועה וכו', זה לא רק בשופר, זה גם בדברים אחרים.
ואחר כך ננסה בתמצית לגעת במה דיברו על הצלילים השונים בחסידות,
פנימיות, מה המהלך שעוברים, ואז ננסה לראות אם זה מתחבר,
מתחבר ביניהם.
אז הפסוקים שמדברים על תקיעת שופר בתורה נמצאים בספר במדבר,
פרשת בעלותך, שם התורה מצווה אותנו
על סדר תקיעות וכו', ואז מופיעים הפסוקים הבאים.
תקיעה,
כתוב ותקעו בהן,
ונועדו אליך כל העדה אל פתח או אל מועד.
הפסוק אחר כך הוא בהקהיל את הקהל,
תתקעו ולא תריעו.
כלומר, התקיעה מיועדת,
הצליל של התקיעה, כאן זה בחצוצרות, לא בשופרות,
אבל הצליל של התקיעה מיועד לקריאה להתכנסות,
לקריאה פנימית,
סוג של הזמנה, תגיעו,
זה התקיעה.
עכשיו,
התרועה,
יש לנו בעצם רק תקיעה תרועה,
יש לנו בעצם רק שני קולות, או תקיעה או תרועה, נכון?
יש פה דפים, תביאו דפים לנועם.
נועם, תגיד רק ליונתן אם אתה יכול להגיד, אתה יודע מי זה יונתן? שמה?
אני יושב עם הרב יוחאי, תגיד לו שהשיעור התחיל, כי הוא ביקש
רק אם הוא רוצה.
אין באמת תרועה בשברים, כן, אלא אנחנו מסופקים בתרועה,
איך היא הולכת? האם זה טו-טו-טו-טו-טו-טו-טו, זה תרועה,
או שתרועה זה טו-טו-טו-טו, כן, זה כאילו ה...
אז בגלל שאנחנו מסופקים, אנחנו עושים את הכול.
אנחנו עושים גם, כאילו, יש תרועה, לפניה יש תקיעה, ואחריה יש תקיעה.
אז אנחנו עושים,
הדפים פה פה, שם, הטבלה הזאת.
אז אנחנו עושים
גם תקיעה, תרועה, תקיעה, גם תקיעה, שברים, תקיעה, וגם תקיעה,
שברים, תרועה, תקיעה. בסדר?
כדי לצאת ידי חובת כל ה... אז בעצם התרועה מתפצלת לשניים.
אז באמת, בתורה יש שתי פונקציות
לתרועה.
אחת נקרא לה שברים, והשני תרועה.
הדבר הראשון זה,
וכי תבואו במלחמה בארצכם,
על הצער הצורר אתכם וערעותם בחצוצרות
ונזכרתם לפני אדוני אלוהיכם ונושעתם מאויביכם".
אז זו בעצם הגדרה של יציאה למלחמה,
זה בארץ ישראל,
ואילו במדבר התרועה מבטאת תחילת תנועה.
הותקעתם תרועה ונשאו המחנות החולים כאדמה.
כלומר, אם התקיעה ביטאה התכנסות,
התרועה מבטאת תנועה.
אז אם כך, התרועה יש לה שתי אפליקציות, שני יישומים.
יישום אחד זה לקראת יציאה למלחמה, זה בארץ ישראל,
ויישום שני זה תחילת תנועה וזה במדבר.
עוד
משמעות לתקיעה, ומאוד יפה לראות שיש לנו שתי משמעויות בתורה לתקיעה ושתי משמעויות לתרועה.
זה בדיוק מסתדר לנו עם תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה, כי אנחנו צריכים,
כן, זה ברור שהמשמעות של התקיעה האחרונה היא לא כמו הראשונה, אז עוד משמעות לתקיעה מופיעה באותה פרשה,
גם היא בארץ ישראל. וביום שמחתכם ובמועדיכם
ובראשי חודשיכם
הותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם
והיו לכם לזיכרון לפני אלוהיכם, אני אדוני אלוהיכם".
אז זה מבטא
איזושהי שמחה,
אבל לא שמחה רגילה, אלא שמחה שלמה, שמחה של שלמות, שמחה של חג,
שהכול שמח, יש גם אוכל טוב וגם חברתיות,
פוגשים הרבה אנשים ועולים לרגל, זה משהו שהוא שלם, זה משהו שהוא זורם.
בסדר?
אז זה ממש
הייתי אומר, התפקידים של הקולות השונים בתורה
תקיעה משמשת או לקריאה להתכנסות או לביטוי של חגיגיות
תרועה משמשת או ליציאה למלחמה או לתחילת תנועה.
זה הקולות.
אפשר גם להבין למה זה הצליל.
מי שרוצה לראות, עשיתי איזו הכנה עם כמה חברים להמלאכה פה של ראש השנה,
אז ראינו ביחד סרטון בן שלוש דקות,
סיפרתי לכם עליו נראה לי,
של המלאכתה של המלכה אליזבת השנייה,
בשנת 1953 זה היה,
אם לראו אותה.
ומה קורה ברגע שהכומר הזה שם לה את הכתר על הראש, שם כתר שהוא בין איזה 600-700 שנה,
איכשהו שם את הכתר על הראש,
אז כולם צועקים long league the queen, ויש מיד תרועה.
כלומר, זה משהו אוניברסלי כזה, שאתה מריע כי יש לך איזו התעלות,
איזו התקדמות, איזה וואו,
ואתה תוקע כשאתה רוצה,
אתה מבין, קול כזה שמכניס אותך לריכוז,
להתכנסות, או כשאתה נמצא באיזשהו סוג של רגיעה וזרימה,
כמו בחגים, בסדר?
אז זה קודם כל הכוונות או התפקידים
שמופיעים בתורה.
בחסידות, דרושים של אדמו״ר הזקן
ובעוד מקומות,
מבואר ש...
תראו, אני אסביר משהו הכי הכי עמוק, בסדר? כאילו, בהקשר הזה.
אנחנו בראש השנה מתעסקים הרבה מאוד בבריאת העולם, בסדר?
היום הרת עולם בעצם,
ואפשר להגיד שהעולם נברא בשופר.
כלומר, הקב' ברוך הוא
נשף
רוח בעולם, ויפח באפיו נשמת חיים, באדם.
הוא עשה את זה כאילו כמו באיזה שופר.
אז הקול שמזכיר את בריאת העולם הוא בעצם קול השופר.
אז לכן אנחנו צריכים לחפש בתוך הקולות השונים מהם התהליכים
שמבטאים
הקולות השונים בתוך השופר בהקשר לבריאת העולם
ובהקשר למציאות בכלל וגם לבריאת האדם.
בסדר?
אז בואו נעשה רגע את התהליך על פי פנימיות.
זה יהיה החלק השני של השיעור.
בחלק השלישי אנחנו נראה איך הדברים פשוט מתאחדים. זה ממש אותו דבר מה שכתוב בתורה ואיך שנבואר
בחסידות.
בסדר?
מעניין, איתי.
נכון? זה כמו חנוכה עם הטבלה, אחרי זה יש לך...
קל לחזור על זה למבחן.
אה, הייתה תה.
אנחנו מתחילים בפשוטה שלפניה.
קול פשוט,
לא מורכב.
גם ככה שופר הוא קול פשוט ולא מורכב.
כן, זה לא איזה חליל צעד או איזה קלרינט, אתה צריך...
זה קול פשוט.
אז גם הצליל הוא פשוט, וגם האורך שלו והמשך שלו הוא פשוט,
וזה מבטא את האהבה האמינא של בריאת העולם.
כלומר, באמת, הקב' ברוך הוא ברא עולם פשוט.
מה התכלית של העולם?
בואו נראה. כשאתה רוצה לחפש תכלית של משהו, אתה מחפש איזו מילה מנחה.
אם אנחנו נחפש מילה מנחה
בתוך מעשה בראשית,
המילה שחוזרת על עצמה פעם אחרי פעם זה טוב.
וירא אליהם את כל אשר עשה, והנה טוב.
והנה טוב. והנה טוב מאוד. והנה טוב, והנה טוב, טוב מאוד.
טוב, טוב, טוב, טוב.
זאת אומרת, הקדוש ברוך הוא ברא משהו שהוא טוב,
שהוא יעבוד, והוא יהיה טוב,
ויצליח,
וכל המגמה היא בכלל גם להיטיב. זה גם לא מסומך, זה גם פשוט, הוא גם ברא את זה לכאורה בתנאים האופטימליים כדי שזה יצליח.
שם את האדם בגן עדן, וכל דבר עובד, וכל דבר במקום, וכל דבר מדויק, וכל דבר, כל דבר הוא ככה, הכל טוב.
זה פשוט שלפניה.
אם ניקח את זה רגע, נגיד, לזוגיות,
זה מזכיר את השלב הזה באלבום,
שרואים תמונות של האיש והאישה מהשלב של הדייטינג.
הם, הכל היה נחמד,
והם דיברו על הילדים שיהיו להם מהשולחן שבת,
לילדים ישבו סביב השולחן,
יש שירים,
והם גם תמיד יחייכו הילדים,
ולא יריבו,
ויקראו להם שמות כאלה יפים,
ויהיו להם פאות מסודרות,
והבנות יהיו עם קוקיות,
והבנים יהיו עם זה, יגידו משניות,
הכל מסודר, והם ככה,
מחפשים, הדייט, מחפשים איזה הבדל, אין הבדל, הכול, אנחנו רואים אותו דבר, זה פשוט ראיומן,
תאומים, איך זה קרה,
מין שלב כזה, ואפשר גם לראות בתמונות, אתה מסתכל, אתה רואה את המבט כזה חולמני בעיניים וכל זה.
כן?
ככה גם העולם התחיל.
המגמה של הקדוש ברוך הוא לברוא עולם, הרצון שלו לברוא עולם,
הוא ודאי רצון של חסד, כי זה לא מגיב לשום דבר, זה לא
שמישהו עשה משהו,
הקדוש ברוך הוא החליט שהוא רוצה לברור עולם,
ואנחנו מתעסקים בזה בראש שנה. זו הפשוטה, אנחנו
תוקעים תקיעה פשוטה. אני כרגע אומר רק את הביאור החסידי, אחרי זה נחבר את הביאור החסידי לפסוקים של התורה. הביאור החסידי אומר,
פשוטה שלפניה זה מקביל לקוצו של
לאות י' בשם ה'.
זה הרעיון, האידיאל, העולם הבא נברא בי'
זו המגמה, הכל היה טוב,
הכל היה טוב, הבריאה הטובה, המצוינת, הכל טוב.
אבל אז, נועם,
מגיעים השברים.
מה שוורים בשפה הפנימית זה שבירת הכלים.
מהי שבירת הכלים?
מתברר, למרבה הפלא,
שבכל מפגש
בין רעיון למציאות
יש פער.
נוצרת שבירה.
יש פער בין מחשבה לבין דיבור,
יש פער בין דיבור לבין כתיבה,
יש פער בין...
יש...
לא יודע, זו קפסולה של שיעורים, בסדר?
בסדר?
כן.
אני חושב שאתה דבוק בתורה, שאתה לא שם לב.
עד כדי כך.
אז כן, יש שבר.
המציאות נשברת.
אנחנו חיים בעולם שבור.
עכשיו, זה כל כך עמוק,
זה אפילו לא קשור לאדם.
אתה יכול להגיד, האדם, יצור בוחר, אז בגללו כל הבעיות.
באמת חבל שהקדוש ברוך הוא ברא את האדם, הוא עושה את כל הבעיות.
אבל רואים במעשה בראשית, בתיאור של מעשה בראשית, רואים
שהבעיות מתחילות עוד הרבה לפני שנברא האדם.
הקדוש ברוך הוא בורא את האור ביום האחד וגונז אותו, כי אף אחד לא יכול להכיל אותו.
ביום השני הוא מפריד בין מים למים,
ואז המים התחתונים,
באים בתלונות,
למה הפרטת אותנו, גם אנחנו רוצים להיות למעלה.
ביום השלישי הקדוש בר-הוא אומר, תנשי הארץ, עץ פרי עושה פרי,
אבל הארץ מוציאה רק עץ, עושה פרי.
ביום הרביעי הלבנה אומרת לקדוש בר-הוא, ואז שתי מלכים בכתר אחד, הוא אומר לה, טוב לכי מעטי,
אתה צריך לפתור. כל הבריאה כאילו מתנגדת.
כל המציאות יוצאת המלחמה נגד הרעיון.
נגד הרעיון.
זה כאילו השברים, אנחנו חיים בעולם שבור.
חיים בעולם שבור.
הרעיון שהוא פוגש מציאות, הכלים נשברים.
יש איזו התנפצות.
אני חוזר חזרה לזוג הזה,
שכבר התחתנו,
ומה מתברר דקה אחרי החתונה, או שתי דקות, או שבוע, או לא משנה כמה?
שיש הבדלים,
יש פערים,
ושלא תמיד מסכימים, ולפעמים גם נפגעים,
וקצת קשה, והילדים לא תמיד מחונכים, ולא תמיד מחייכים.
למה לא מדובר על נועם, שהוא תמיד מחייכים, אבל הילדים רגילים,
וזה, ולפעמים פה, ולפעמים שם, והוא לא שם לב, ולא השגחת, ולא שמת לב אליי, ואתה לא עוזר לי, ולא... שברים, המציאות...
ולפעמים גם נשברים,
נשברים, נשברים, כלים, נשברים, דברים.
נכון.
תמיד אומרים, אה, אם רק היה אפשר להזמין את כל עם ישראל לשולחן שבת,
יש פעמים בשולחן שבת שאתה אומר, טוב שאין פה עוד עיניים מבחוץ, מה קורה פה, איזה בלאגן.
אז בסדר?
וכאן ברגע הזה של השבר נמצאת נקודת הבחירה שלנו.
במעבר משברים לתרועה, הרי היום הזה נקרא יום תרועה,
אז במעבר משברים לתרועה
נמצאת נקודת הבחירה.
למה? איפה הבחירה?
שאמורות אחת זה להגיד, אוקיי, הבנתי את הקטע.
הייתי ילדותי,
הייתי נאיבי,
הייתי, לא יודע מה, תמים,
וחשבתי שהעולם הוא נחמד, אבל ראיתי עכשיו איך העולם נראה ושהכול שבור,
ולכן אני צריך
להיערך לדבר הזה ולהתכונן. העולם מתחלק לשניים, אלה שרימו אותך ואלה שירמו אותך.
ועכשיו אני צריך זה, ואני צריך להתנהג בעולם כמו שמתנהגים בעולם, במציאות שבורה.
כן?
האפשרות השנייה היא להגיד,
לא.
אני יוצא למלחמה
על הטוב.
אני יוצא למלחמה.
אני לא מוותר.
והמלחמה היא תרועה.
תרועה, אמרנו, זה מבואר שתרועה זה לשון רצון,
רעותא דליבא,
תרועה זה לשון רעותא, רצון.
אני הולך לחזק את הרצון שלי, לחזק אותו,
להעצים אותו, לחבר אותו אל הרצון האלוקי שנמסר לנו,
כדי שאני אצליח במציאות שמתנגדת
בשבירת הכלים, בכל אופן, ליצור
מציאות מתוקנת של עולם התיקון,
של עולם התיקון, בסדר?
אז אם השברים זה גינוך הגנח, יעלוי להלל,
זה איזה מין אבל על המצב הקודם,
התרועה היא הכרזת מלחמה של רצון.
עכשיו, זה דבר מאוד מאוד מעניין, שמתי לב לזה. כן, היום ככה פתאום באה לי הדוגמה הזאת.
תודה רבה, אריאל, ברוך תהיה.
בקשתם אותו דבר.
שמתי לב לזה.
בעולם שאנחנו נמצאים בו, אם אתה לא נוגע במשהו,
הוא נהיה רע.
הבנתם?
כדי לעשות רע לא צריך לעשות רע.
מספיק לא לעשות כלום, זה נהיה רע.
יש לך שדה,
לא עבדת אותה, לא חרשת, לא זרעת, היא לא תישאר סטטית.
מה יש שם?
קוצים, ברקנים, נחשים וכו'.
יש לך בית, אתה לא מטפל בו, לא מנקה אותו,
הוא לא נשאר,
הוא מתכנך,
והוא מתחיל להתקלקל,
מתחיל להתפרק.
אוטו עומד במקום, לא זז,
פורק חשמל, יורד אוויר בגלגלים,
השמן שוקע במערכת, מתקשה, זהו, אגב, בכל ללכת האוטו, אם לא תניע אותו פעם בקו הזמן, נכון?
מה עם עשית רואה? ננתה אותה אז בזמנו?
כאילו זה כלל כזה.
אם אתה לא, אם אתה סטטי ולא עומד, זה מצמיח רע.
הטוב,
כדי שיקרה, בדיוק הפוך.
צריך לעבוד.
אז תרועה זה אמירה כזאת,
אמירה רצונית כזאת, שאומרת,
אני מבין שהמציאות היא שבורה,
אני מבין שיש קשיים, אני מבין שזה היה איזה אולי
אידיאליות תמימה כזאת,
אני חוזר רגע לזוג שלנו, אוקיי? זה כנראה לא כמו בסדרות שראינו,
זה לא תן תל-נובלה ספרדית שכולם תמיד מחייכים ודרלינג ומותק והאני ושוגר וכל הדברים האלה, זה לא הולך ככה. זה דורש
עבודה ושיח והתבוננות וכו' וכו' וכו', אבל אני הולך על זה.
זה תרועה.
לכן תרועה מזכירה לי את התנועה הזאת של הבאגר, של החופר טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה
זוהי התרועה,
רעותא דליבא, רצון הלב,
אדוני אלוהיו אמו ותרועת מלך בו.
המסקנה של כל זה,
של כל התהליך,
זה התקיעה האחרונה. היא נראית מאוד מאוד דומה
לתקיעה הראשונה,
אבל היא לא.
היא הרבה יותר בשלה,
היא הרבה יותר עמוקה.
היא עברה כמה דברים, היא עברה כמה משברים.
בכל אופן, היא חוזרת לאותה אידיאליות, לאותו כאילו רעיון פשוט, שהכל טוב והכל זורם והכל נחמד והכל טוב והכל סבבה,
אבל זה לא מאיזה מקום של, רק
מקום של איזה הווה אמינה,
אלא זה ממקום הרבה יותר בשל, הרבה יותר עמוק, הרבה יותר פנימי, הרבה יותר אמיתי של אחד שכבר עבר כמה ניסיונות. אם אני חוזר חזרה לזוג שלנו,
אז זה לא הזוגיות התמימה שלפני החתונה או לפני שבאו הילדים, שהכל אני חייב לכל זה. הם עברו כמה דברים ביחד,
היו עליות, היו ירידות, אבל הם עבדו והם לא ויתרו,
והם נלחמו, והם דיברו, ושוחחו, והתייעצו וכו'.
ועכשיו, אחרי כך וכך שנים,
הם נמצאים בסוג של זרימה פשוטה.
זה כבר זורם טוב בצורה פשוטה, אתה כבר לא צריך, אתה כבר לא נתקע, אתה כבר, זהו, זה כבר, זה...
או ניתן עוד איזה דוגמה,
אולי כמו כלי נגינה.
יש אדם שרואה את זה,
מישהו רואה את זה, מישהו מנגן על גיטרה,
אחד כזה אומן, איזה יופי, וואי, איזה קטע הוא...
אני גם יכול, הוא חושב שהוא זה.
ואז הוא מתחיל ללמודד גיטרה, ושלע, ועוד שלע.
עובר הרבה מאוד זמן, עד שזה נהיה שוב פעם פשוט.
כלומר, יש את המבט שראית פעם ראשונה ורצית.
אה, סיופי, אני גם רוצה לנגן ככה.
ואז זה השלב שאתה מתחיל לעבוד, ובדרך כלל יש בשלב הזה שברים.
כן, זה לא הולך, וזה כואב, זה כואב באצבעות, ככה וככה, כואב לי כאן, כואב לי, כן, וכל הסביבה גם סובלת מהדבר הזה.
עובר הרבה מאוד זמן והרבה מאוד מאמץ, עד שזה נהיה הזרימה הפשוטה, הטבעית, של ניגונים כאלו שהם זורמים.
אז ככה החסילות מדברת על מהלך התקיעה הפשוטה,
זה הרעיון, זה האידיאל, זה היוד,
ואז יש התרחבות,
כשהדבר הזה יורד למציאות, זה נשבר, זה שברים,
שבירת הכלים,
וכאן בין השברים לתרועה יש את נקודת הבחירה. האם אתה בוחר להיכנע לשברים ולהגיד,
זהו, חלאס, אנחנו חיים בעולם שבור, אין מה לעשות,
העולם הוא עולם שבור.
כמה שיותר מהר תמהר להיפרד מהאשליות,
יהיה עדיף.
אל תהיה תמים, אתה תמים.
יש כאלה פוליטיקאים שאומרים,
בוא לא ניתמם.
בוא לא ניתמם.
יש מקום לשאול, למה לא להיתמם?
כאילו זו דווקא תכונה טובה.
כן ניתמם אולי, אבל טוב, בוא לא ניתמם,
אתה יודע, כל אחד אומר את זה בגלל האינטרס שלו,
ההוא רוצה להצליח,
ההוא רוצה שיקדמו אותו,
ההוא רוצה שזה, ההוא רוצה להיבחר, ההוא רוצה, כל אחד, כן, אז טוב.
זו אפשרות אחת.
אפשרות שנייה להגיד, לא, לא, לא.
אני מאמין באמונה שלמה בטוב
של הבורא יתברך,
וכך שהוא ברא עולם שיסודו טוב והוא רוצה להיטיב, אבל הטוב הזה, משום מה, למרבה הפלא,
לא יכול לצמוח מעצמו אם לא יעזרו לו לצמוח.
אם לא יהיה רצון שיצמיח אותו ויגלה אותו וכו'.
ואני מוכן לצאת לעבודה
על עצמי,
על המידות שלי,
על הסביבה,
על החברים,
שהכול תהיה, שתהיה השפעה
של האור האלוקי על המציאות.
ואחרי הרבה הרבה הרבה עבודה, אחרי הרבה הרבה תרועות, אחרי לפחות, כן, אגב,
כמה קולות צריך להשמיע בתרועה? כמה טו-טו-טו עושים?
תשע.
זה נקרא תשעה טרומטים.
טו-טו-טו-טו-טו-טו-טו-טו-טו-טו.
זהו.
ואתם יודעים שבפנימיות תשע זה ספרת האמת.
למה?
למה תשע זה ספרת האמת?
אתה יודע?
קודם כל, אמת בגימטריה תשע.
א' זה 1, מ' זה בגימטריה קטנה,
מ' זה 40 זה 4, ות' זה 400 זה גם כן 4,
אז 4 ועוד 4 זה 4 זה 9. ות' זה ספרת האמת, כי כל ספרה שאתה מכפיל ב-9,
סכום הספרות שלה הוא שווה ל-9. 9 כפול 1, 9, 9 כפול 2,
18. אז 8 ועוד 8, 1 ועוד 8 זה 9. 9 כפול 3, 27, 2 ועוד 7 זה 9. 9 כפול 4, 2 כפול 4. ככה עד סוף כל הדורות,
המכפלות של הספרה 9 ייתנו תמיד את הספרה 9.
כאילו היא לא מסתתרת.
לא מסתתר.
מכיר את הטריק הזה שילדים עושים?
לא?
קח מספר כושר מ-1 עד 10.
קחת?
לא, אל תגלה לי.
אל תגלה. קחת?
תכפיל אותו ב-9.
קפלת?
עכשיו תחבר את מספר הספרות שיצאו לך.
עכשיו תבחר אות,
תבחר עיר,
עכשיו תיקח את המספר ותעשה אותו רגע גימטריה של האות שלו.
עכשיו תבחר עיר בארץ שמתחילה באות שיצא לך.
עכשיו האות השנייה של העיר שיצא לך,
תבחר משקה.
האות השנייה של המשקה שיצא לך, תבחר צבע.
האות השנייה של המשקה, תבחר צבע.
איך זה לשתות בירה ירוקה בטבריה?
אני עוזר לך, חזק, לא?
יפה, אז הייתי זוכר שאתה מכיר, פתאום אתה נבהלת.
בקיצור,
איפה היינו?
אז נקודת הבחירה. נקודת הבחירה היא אם אתה בוחר לעבוד.
והתרועה היא נקודת הבחירה, ולכן יש לה תשע קולות, כי תשע זה ספרת האמת.
לפני שהלכנו לשתות בירה בטבריה, כן?
אז אחרי הרבה מאוד עבודה, אחרי הרבה מאוד מאמץ,
זה נהפך כבר לזרימה, זה כבר זורם, זו התקיעה האחרונה, אבל היא תקיעה הרבה יותר בשלה, היא לא התקיעה הראשונה, היא תקיעה.
עכשיו בואו תראו איך שני הצירים האלו הם בעצם אחד.
הם בעצם אחד.
הפשוטה שלפניה
זה בעצם
סוג של התכנסות.
כלומר, כשאנחנו רוצים לצאת לאיזשהו מסע,
אנחנו רוצים קודם כל להתכנס ולנסות רגע להיזכר איפה הוא התחיל. באמת זה טוב מדי פעם לזוג, גם כשהם נשואים 25 שנה,
לפתוח את האלבום תמונות ולראות את התמונות מהאירוסים.
בואו נראה את התמימות שהיינו פעם.
איך הייתם צעירים?
איך הייתם פה שערות? איך היית רזה? איך היית פה?
הייתם תמימים, אין מה להתבייש בזה, או להגיד, אוקיי, זו הייתה נקודת ה... לשם חלמנו.
אומרים, אדם צריך לחלום להיות מלאך, אז אם הוא, כתוב שתפילה עושה מחצה, אז אדם
מתפלל להיות מלאך, הוא יגמור בן אדם, חצי.
אם אדם מתפלל להיות בן אדם, הוא יגמור עכבר.
אז בסדר?
אז זה תנועת התכנסות כזאת, מחשבה.
מאיפה הכל התחיל? מה הרעיון?
זו דוגמה מאוד פשוטה, לקחת את פרשת בראשית ולראות שהרעיון התחיל מהמילה טוב.
טוב, טוב, טוב, טוב, טוב, טוב, טוב, טוב. כאילו, משם זה התחיל.
מחפץ הטוב להיטיב.
זו מגמת הבריאה.
מאמינים בזה או לא מאמינים בזה, ודאי.
טוב,
ואז מה מתברר?
שכשאנחנו מנסים לממש את זה במציאות,
המציאות מכריזה עלינו מלחמה.
מה אתה חושב, שזה הולך כזה בקלות?
יש מלחמה.
אז שבירת הכלים היא בעצם ההתנגדות של המציאות עצמה. עוד לפני האדם, המציאות כאילו מתנגדת להיעטר לך. אתה בא לעבוד איתה, והיא לא רוצה, היא בועטת חזרה.
הלבנה לא יכולה להסתדר עם החמה, האדמה לא מוציאה מה שמבקשים ממנה, הכל כאילו,
תמיד יש פער.
ולכן, התורה מתארת את זה בצורה של מלחמה.
בעצם המציאות מתנגדת
לביעוט הזה, היא מתנגדת לעידון הזה, היא מתנגדת לדבר הזה,
מלחמה.
ואז צריך לקבל החלטה.
האם אני יוצא לתנועה?
התרועה זה תחילת תנועה.
האם אני יוצא למסע של תיקון?
העולם הזה הוא עולם התיקון.
והמסע כולל בתוכו תנועה, תזוזה ממקום למקום, גם אם זו תנועה איטית.
גם אם זה רק תשע קולות, אבל זה תנועה ותזוזה ממקום למקום, עד שאנחנו מצליחים, עד שאני אצליח ל...
כן?
בואו נשים רק לב,
שמכל הדברים שדיברנו זה ראש השנה.
כי ראש השנה נקרא יום תרועה.
כלומר, הריכוז,
כשאומרים בוא תמליך את המלך, את הקב' ברוך הוא, אז הקב' ברוך הוא לא צריך שיתקיעו לו בשופרות וחצוצורות וכל זה. מה שהוא רוצה זה הרצון שלנו.
איך רבי נחמן אומר, תנו ללבכם
להוליך אתכם בדרך חדשה,
שלא הלך באדם לעולם.
תן לי את הלב שלך, אומר הקב' ברוך הוא. תן לי את הלב,
את הרצון.
אז יום תרועה זה יום רצון, כן?
איפה נמצא? איפה מונח הרצון אומר כדורגלו? אתה רוצה להמליך אותי? לא צריך פה סרמוניות ודברים מהסוג הזה. אני רוצה שאתה תרצה קצת יותר בשנה הבאה שאני אהיה כאן מלך, וגם תעבוד בשביל הדבר הזה.
אתם יודעים מה, רבי כתב במשך חייו
עשרות אלפי איגרות לאנשים פרטיים, חשובים,
אנשים
חשובים יותר וחשובים עוד יותר.
וכמעט בכל איגרת שהוא כותב,
בסוף, או בהתחלה או באמצע, הוא משחיל.
ומה אתה עושה בסביבה שלך כדי...
ודאי תקוותי חזקה שמעודד אנשים בסביבתו ללכת בדרכי השם,
ודאי יתוועד, ודאי יתוועד, ודאי לומד, ודאי מלמד. כאילו,
אין אחד שהוא לא
כותב ואומר לו, תגיד לי, מה אתה עושה באזור שלך?
וכל הקטע של החלוקת דולרים, שאר המאה מחלקת דולרים,
הרי בדרך כלל אנשים הולכים לצדיק כדי לקבל ברכה, או כדי לקבל,
והוא נותן.
למה הוא נותן?
כי הוא אומר, אני נותן לך, אני הופך אותך למה?
הוא הופך אותך לשליח.
הופך אותך לשליח? זהו, אתה שליח שם. אתה כבר אחד שפועל במציאות כדי לתקן אותה, וזה מה שאני רוצה.
וכשיהיה לי מיליון כאלה, אני אהפוך את העולם.
אדם אחד שזזים צעד קדימה,
בסדר, אבל מיליון איש שזזים צעד קדימה זה רעידת אדמה.
הרב שטנדסטיין אומר את זה תמיד.
אז התרועה,
בתוך כל הטבלה הזאת, התרועה זה החלק שלנו,
זה הבירור הרצון, לזה באנו, כדי לעבוד, כדי להריע, זה התרועה.
והתקיעה האחרונה היא תקעה בשופר גדול, זה מה שאנחנו מצפים לעתיד לבוא.
שיהיה לנו חג, איך אומר השיר הזה?
יש לי יום יום חג, יש לי חג יום יום. שבאמת יהיה לנו יום יום חג, שהמציאות תהיה כל כך זורמת בצורה המתוקנת שלה, בצורה הטבעית שלה.
כאילו דבר השם יהיה טבעי.
איך אומר המדרש?
לשעבר תורה נתתי לכם, לעתיד חיים אני נותן לכם. והכל יהיה בצורה זורמת, טובה, נקייה, טבעית, משמחת. כאילו, לשם זה חותר.
כלומר, אנחנו חוזרים חזרה לפרשת בראשית,
לעולם שכולו טוב,
אבל עברנו סיבוב היסטורי ארוך, ותיקנו ותיקנו ותיקנו, אנחנו עכשיו מגיעים לאותו עולם.
מגיעים לאותו עולם, לאותו טוב.
אבל הפעם בצורה אחרת, אגב, בצורה בשלה ועמוקה ומתוקמת הרבה יותר.
אז אתם ממש רואים איך הפסוקים של התורה והפסוקים של החסידות, זה פשוט אותו ביאור, רק בדרך אחרת.
ועיקר העיקרים עבורנו זה יום תרועה.
כלומר, כדי לעבור מתקיעה ראשונה לתקיעה שנייה עם השברים שבאמצע,
אנחנו צריכים להתמלא ברצון להיות מהעובדים,
להיות מהמתקנים, להיות מאלו ש...
והדבר הזה, הוא דורש מאיתנו שופר. למה?
בסופו של דבר, מה עושה השופר? והזכרנו את זה כמה פעמים. השופר
זה השמעת הקול הכי הכי עמוק שבנו. קודם כל, זה מזכיר לנו את בריאת העולם,
זה מזכיר איך הקדוש ברוך הוא ברא את העולם, נכון? שהוא נפח,
נפח בו בנשמה, אבל הדבר השני,
זה מעורר אותנו על השופר.
אני אגיד לכם משהו. לדעתי השופר האמיתי, צריך להגיד את האמת פעם אחת,
השופר האמיתי זה שופר תימני.
מי ששמע קול של שופר תימני,
פישר פושט,
השופר התימני יש לו צליל עבה כזה
שמרעיד אותך פשוט.
הוא לא צופר אלא הוא בוווווווווווווווווווווו ומה? אומר לי שמישהו מטלטל אותך מבפנים.
משהו כזה
חזק.
אז אתה שומע שופר, אתה נזכר גם בתכלית
גם בתכלית וגם בייעוד וגם בנקודת המוצא.
והעבודה היא תרועה.
אז אלה הכוונות הכי הכי פשוטות לסופר. אפשר גם משם להתעלות, אבל הכי הכי פשוטות.
וגם כנגד ארבע אותיות שם השם, י'
זה המחשבה, ה' זה בינה, זה התרחבות,
ו' זה תמיד אות של
המשכה ומעבר ממקום למקום, זה התרועה, זה תנועה,
והה' האחרונה זה כבר התוצאה.
אז י' כו' כה.
זה ה...
זה ה...
וזו מצווה מאוד מיוחדת, כי כמו שאמרנו,
יש בה, א', היא מצווה רוחנית.
רוב המצוות הם דברים מאוד מאוד ממשיים.
תפילין, לולב,
אוכל, שבת, מלאכות.
פה יש לך מצווה שהיא אפילו לא לתקוע,
אלא מצווה לשמוע.
וכמו שאמרנו, יש בה איזה מתח יצליח, לא יצליח.
בתור ילדים, היום אני חושב שזה היה מזעזע,
בתור ילדים היינו,
הבעל תוקע על הבמה ככה, כמו פה, אנחנו היינו על הבמה, על הפנים שלו.
הוא גם היה לנו בעל תוקע ג'ינג'י כזה, הוא היה אדום,
הייתי ילד, יצליח, לא יצליח, הוא לא יצליח, כן יצליח, רגע, יש לו עוד שופר,
הוא מביא את השופר השני, ההוא רוצה להחליף אותו.
אז תמיד יש איזה בטח,
תוקע, סגן התוקע, לפעמים לא מצליח.
לפעמים זה כאילו...
אצלנו בקהילה, אני מבקש מכל בעלי תקיעה, לפני ראש השנה,
להקנות את השופר שלהם לקהילה.
שאדם לא יגיע עם השופר הפרטי שלו.
אם אתה שופר פרטי, אז יש לך גם דינים פרטיים.
אבל זה לא שופר, שופר של הקהילה.
אז זכות הרבים לסייעתם.
אז זה העניין.
זה ממש ככה, כוונות פשוטות, אפשר לשמור את זה.
בכל אופן, אני רוצה לסיים בסיפור מתוק.
תלמידו של הבעל שם טוב קראו לו רב זאב קיציס.
ויום אחד הבעל שם טוב בא לרב זאב קיציס ואמר לו שהשנה הוא יהיה הבעל התוקע במז'יבוז'.
בואו, וקיציס התרגש מאוד, התחיל להכין את עצמו.
הוא התחיל לעשות הכנות של כוונות, כל תקיעה, מה הכוונה, ויש גם כוונות מיוחדות למיושב, ולמעומד, ולמוסף, ולאחרי,
לערבב את השטן זה לא דבר פשוט.
והבעל שם טוב ראה ולא ישר בעיניו, העניין.
והתחילו להגיע לתקיעות, למנצח בבני כורח מזמור, כל המזמורים.
רגע לפני תקיעת שופר, הבעל שם טוב
העלים לו את המחברת.
הוא בא לחפש את המחברת,
ואין,
כל הקהל מחכה.
בלית ברירה הוא עלה ותקע ככה, והוא הרגיש מאוכזב מעצמו, הרגיש מתוסכל, שהוא אכזב את כולם.
אחרי התפילה בא אליו בעל השם טובה ואמר לו, תראה,
בשמיים יש הרבה שערים,
לכל שער יש מפתח מיוחד.
כל כוונה היא מפתח,
אבל לב נשבר זה גרזן המשבר המנעולים כולם.
אז כוונות זה טוב, כמובן,
אבל הכי חשוב זה שלא בואו עם לב נשבר.
ונבקש מהשם יתברך שייתן לנו להמליך אותו, שנהיה ראויים להמליך אותו
בתקיעת שופר וגם בשפרו מעשיכם שלנו,
כדי שכל אחד מאיתנו יקבל על עצמו להמליך את הקדוש ברוך הוא בזה שהוא יותר יהיה מחויב
לעשות ולקיים את רצון המלך
בשנת תשפ״א,
קצת יותר מאשר היינו בתש״ט.
רבותיי, זה הזמן לאחל לכם שנה טובה מתוקה, ולכל מי שרואה את השיעור בערוץ מאיר, שנה טובה מתוקה, שנזכה להגדיל תורה ולהאדירה בשנת תשפ״א.
יש כאלה אורים וראשי תיבות, תשפ״א, תלמדו שפת אמת.
תלמדו את כל הדברים כולם, שיש לה תארת פנים, שמחה וטוב לבב, אמן ואמן.
