טוב, צהריים טובים. אנחנו ביום עיון לקראת טעו בשבט, חגה של ארץ ישראל.
נהגו ישראל מאז שיבת ציון לעסוק בנטיעות, נטיעות של אילנות, של עצים.
זה לא כל כך העונה, נכון?
אדרבה.
זה לא כזה העונה עכשיו.
איזה עצים?
עברדנים.
עברדנים. הרב ערד פה מדבר, אז זה בדיוק מתאים.
אז אדרבה, זה לשם שמיים גם, חשופי שורש, בסדר.
אז זה צד אחד של ט׳ בשבט,
צד חדש יחסית. הצד השני, או הראשון אפשר לקרוא לו,
היותר קדמון,
זה עניין של האכילה.
המקובלים, בסדר, ט׳ בשבט נהגו לאכול פירות, פירות ארץ ישראל, זה לא רק שבח הארץ,
ואולי צריך להגיד גם על הדבר הזה מילה אחת,
כדי שנבין.
אנחנו אומרים פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל.
נכון?
זה הביטוי.
היה צריך להיות הפוך, לא? ארץ ישראל שנשתבחה בפירותיה.
זה היה צריך להיות הביטוי.
תראה איזה פירות יש בארץ.
איזה שבח לומדים? אנחנו רוצים לשבח את הפירות או רוצים לשבח את הארץ?
הביטוי אומר שאנחנו בעצם רוצים לשבח את הארץ.
מדוע?
כי יש לנו כאן שבעה מינים, נכון? תאנה, וכו' וכו',
תמרים טובים מאוד יש גם בעיראק
אדרבה
התמרים כאן הובאו מעיראק על ידי בן ציון ישראלי
תפוזים יש בספרד
דובדבנים יש באירופה מצוינים
חיטה יש גם באמריקה יש הרבה מקומות יש אז הפירות של ארצלאל מצוינים אבל אפשר למצוא דומים להם או כמותם בחוץ לארץ נכון
אבל אין אפשרות למצוא את כל הפירות האלו
מרוכזים בתא שטח אחד כל כך קטן.
ולכן פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל. הפירות מלמדים על שבח הארץ,
שבתא שטח כל כך קטן אפשר למצוא מצד אחד פירות שזקוקים לקור עז, כמו דובדבנים, כמו הנשירים,
פירות שזקוקים לחום ולמים,
כמו תמרים וכמו מנגו,
פירות שצריכים מזג אוויר ממוצע כזה, כמו הגפנים או העדרים,
פירות שצריכים בכלל יובש, כמו בתא שטח כל כך קטן,
כל הפירות בעת ובעונה אחת,
אתה מסתכל על דוכן בשוק, ממוצע, אתה אומר, מה זה, מאיפה הביאו כל הפירות האלה? זה מכל הגלובוס. לא, לא, מה פתאום, זה מכאן.
אבל פלפלים צריכים חום ודובדבנים צריכים קור, איך זה אחד ליד השני? אה, אתה לא יודע.
יש פה את הערבה החם,
יש פה את החרמון ואת הגולן קר, אבל זה כזה 200 קילומטר אחד מהשני.
בארצות הברית אתה רק נוסע,
מי שהיה בכל מיני מקומות, הייתי באוקראינה,
מאות קילומטרים אתה רואה רק תירס, זה מה שאתה רואה, תירס וחיטה, כלום, רק הכל.
אז פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל, מהפירות אתה לומד על שבח הארץ.
כל פנים,
המקובלים עסקו בעניין האכילה בטו בשבט,
ואכילה זאת מצווה חשובה מאוד.
למעשה זאת המצווה הראשונה,
בין המצוות הראשונות שנצטווה אדם בגן עדן,
כי כתוב,
הקדוש ברוך הוא,
ויהנך השם אלוהים את האדם בגן עדן לעובדה ולשמרה ויצב על האדם לאמור מכל עץ הגן אכול תאכל
ומת עדת טוב או רע לא תאכל ממנו כי ביום הכלכה ממנו מות תמות אז בעצם הציווי הראשון של האדם הישיר זה לאכול
יש כאלה מקיימים את זה עד היום בהידור רב
לא נכון
יש כאלה אוכלים
רוב האנשים אוכלים ארוחה אחת ביום
מהבוקר עד הערב
יש מעט אוכלים שלוש ארוחות ביום עושים הפסקה
אבל זה דבר גדול מאוד לאכול, וצריך לדעת איך לאכול.
אני לא מדבר רק על אכילה שהיא מצווה,
אכילת מצווה כמו מצה בליל הסדר,
או כמו כזה התפת בסוכה, או כמו קורבנות שהיה לנו,
אני מדבר על אכילה רגילה, אכילה של יום חול
היא עבודה,
היא עבודה משמעותית, צריכה לדעת איך לאכול.
אנחנו מייד נראה שהאכילה גם מהווה סוג של משל לשאר העניינים. אבל אני רק רוצה שנשים את ליבנו לכך שאנחנו בעזרת השם הלילה מתחילים סדרה של ארבעה מפגשים עם עולם האכילה.
אנחנו אוכלים פירות בטו בשבט,
שותים יין בטו באדר, פה בירושלים,
אחר כך אוכלים מצה בטו בניסן ובסוף מגיעים לפסגה, אוכלים מן בטו באייר.
יש פה ארבעה ט״וים, לא סתם השיר זה טו,
טו, טו, אה, נכון, לא, לא.
לא, יש טו בשבט, נו.
כן, וטו, ויש, ואה, טו, טו, אז טו, טו, אז ארבעה,
אז ארבעה טויים שאוכלים,
אוכלים בהם.
בסדר?
אז יש מצווה לאכול.
מה המצווה לאכול? זה מצווה בעצם,
אפשר לקרוא לזה, לומר, ליצור קשר.
הקב'ה מצווה את האדם, צור קשר עם הבריאה שבראתי מסביבך.
תדאג שהיא תהיה חלק ממך.
תדאג שהיא תשפיע עליה והיא תשפיע עליך בחזרה, זה בעצם הציווי. כשהקדוש ברוך הוא מצווה את האדם לאכול משהו, יש לנו כל מיני דרכים
שבהם אנו יכולים להשפיע ולהיות חלק מן הבריאה. אנחנו יכולים
לקנות משהו, כשהרכוש
יוצא מהאנונימיות ונהיה הרכוש שלי, יש לו עלייה,
יש לו איזושהי תקומה,
נכון? הוא כרגע נהיה לו שימוש.
אפשר לרכוש משהו, אפשר לעבד, לעשות משהו, להוציא אותו מתוהו לתיקון.
שדה בור, עכשיו היא מעובדת, העולם מתקדם.
המדרגה הכי הכי גבוהה זה לאכול משהו, כי לפני כן הוא היה בחוץ ועכשיו הוא ממש בתוכי, חלק ממני.
אז זו המדרגה הגבוהה ביותר של האדם
שדרכה הוא יכול להתקשר למציאות. כביכול הקדוש ברוך הוא אומר לאדם הראשון בגן עדן,
אתה כאן נזר הבריאה, אתה אחראי,
חלק מהדברים אתה תטפל,
חלק מהדברים אתה תתקן וחלק מהדברים אני אבקש ממך לאכול.
לאכול.
שיהיו ממש חלק ממך. כמובן שאם זה אכילה אז זה מאוד מאוד רגיש.
אם אני מכניס משהו לתוכי, זה הדבר הכי הכי עמוק, הכי הכי פנימי.
זה הופך את זה ממש להיות חלק ממני, זה ממש הטמרה מתפוז,
מאגוז, מלחם, זה נהיה חלק מאדם, חלק מיהודי,
עוד עם ברכה,
אז זה צריך להיות הכי הכי ברגישות והכי הכי בעדינות והכי הכי בדיוק.
איך אוכלים?
איך אוכלים?
בסדר?
עכשיו, בדף שלפניכם הנחתי פה קודם כל כמה נתונים,
אנחנו נעבוד איתם במהלך השיעור.
בספר יצירה,
שזה ספר בפנימיות, קבלה, מיוחס לאברהם אבינו,
אז יש לו שם מערכות השוואה לכל חודש, הוא ממקם אותו.
אז כל חודש הוא כנגד שבט, ויש אות, ויש חוש,
ויש פסוק שמאיר בו שם השם של אותו שבט. הדברים האלה נראים כנתונים שאולי אין מה לעשות איתם, אבל אנחנו מיד נראה שאפשר להבין אותם בצורה,
ברגע שמבינים את התכונה של החודש,
אז אנחנו מבינים את ה... נוכל גם להבין אותם. אז השבט
שמקביל לחודש שבט לשבט אשר,
האות של החודש הזה זה האות צדיק.
הערת שם השם המהירה בחודש הזה,
כל חודש יש פסוק שממנו עולה שם השם שמאיר באותו חודש, לדוגמה חודש ניסן,
מאיר הפסוק ישמחו השמיים ותגל הארץ, ראשי תיבות
יו״כ וו״כ.
זה מתאים, נכון, לחודש ניסן, ישמחו השמיים ותגל הארץ,
גאולה, אביב,
זה גם באור ישר, יו״כ.
בחודש שבט הפסוק הוא המר ימירנו והיה הוא תמורתו.
תשימו לב, המר ה' ימירנו י' והיה ו' הוא עוד ה',
יש לנו כאן אותיות שם השם,
לא לפי הסדר, אלא ה' וי' ואחרי זה ו' וה'.
מה הפסוק הזה עושה בחודש שבט, ננסה להבין.
והחוש של החודש הזה זה חוש התענוג.
כלומר,
האמירה היא, בעצם אני אתרגם את זה לשפה ברורה,
שבחודש שבט אנחנו יכולים לתקן את חוש התענוג,
ומה שיעזור לנו לתקן את חוש התענוג זה האות צ' השבט אשר,
והפסוק הזה. אם נבין את הקודים האלו,
נוכל להבין איך מתקנים את חוש התענוג.
בסדר?
אבל חוש התענוג הוא חוש חשוב מאוד, הוא כוח חשוב מאוד.
בספירות זה נמצא בכתר,
לכתר יש שלושה ראשים,
אמונה, תענוג ורצון.
בסדר? כלומר, זה משהו מאוד מאוד, עוד לפני החב״ד, החוכמה בן הדעת, יש בכתר,
לכתר שלושה ראשים והתענוג, העונג נמצא שם.
זה משהו מאוד מאוד עצמי,
התענוג,
התענוגות.
דבר חשוב מאוד.
אז עכשיו השאלה היא, איך מתקנים או איך ניגשים בצורה נכונה לעבודת האכילה?
אז כמו שאמרנו, המקובלים כנראה החליטו שהצורה הכי הכי נכונה לגשת לזה זה דרך הפירות.
כי בטו בשבט אוכלים פירות.
יש דברים שטיפה יותר קשה להתעסק איתם,
אבל פירות זה הכי קל.
אם נתבונן ביחד בבריאה המופלאה שברא הבורא יתברך שנקראת פירות,
נוכל להבין מה הוא רצה, הקדוש ברוך הוא,
איך הוא רצה שנאכל, איך הוא רצה שניפגש עם העונג.
בסדר?
יש כל מיני סוגי פירות,
פירות עם קליפה דקה, פירות עם קליפה עבה, פירות עם קליפה קשה, פירות כמעט ללא קליפה.
נכון, יש מערכות יחסים כאלו
בין הקליפה לבין הפרי,
אבל זה ברור שמשם צריך להתחיל.
זה גם מקביל לגן עדן מקדם, כי גם שם,
במה שמתואר בעץ הדת, בעץ החיים, זה היה מדובר שם על פירות. הגמרא מתלבטת איזה פירות זה היו,
האם זה היה אחיטה או גפן וכולי, אבל מדובר על פירות. אז בואו ננסה בעצם להבין מה קורה כאן.
הדברים עובדים כך.
הקדוש ברוך הוא ברא את העולם בסדר של אורות וכלים,
או במילים אחרות,
עונג ולבוש.
והדרך המתוקנת להגיע אל העונג זה רק דרך הלבוש.
אדם שיגיע אל העונג דרך הלבוש יצרוך את העונג בצורה מתוקנת,
יצרוך את העונג בצורה שתתרום לו ולא תזיק לו,
והוא גם יוכל להתמודד מול העונג הזה.
אבל זה תמיד חייב לעבור דרך הלבוש.
הלבוש שומר על העונג,
יוצר איזשהו איזון בין מאמץ לבין תוצאה,
והופך את המפגש עם העונג למפגש משמעותי.
זה ברור?
יפה, טוב מאוד. מי אמר לא ברור?
יפה, טוב. אני אתן דוגמא.
אני אתן דוגמא. אני אתן כמה דוגמאות, לא דוגמא אחת.
אתן ארבע דוגמאות.
מתיקות זה סוכר, זה סוג של עונג.
נכון?
סוג של עונג, זה מתוק.
מתוק זה, גם בלחם יש מתיקות, גם בפרי.
עכשיו אתה עושה מתוק, אז יש לך פרי, תפוז.
לכבודו, בטח אני רואה שיש כבר לכבודו נכדים, אני מניח. נכון? נכדים ונכדות.
נכדים יש.
יפה. האם הנכד שלך פעם בא אליך ואמר לך,
סבא, תקלף לי את התפוז.
כן, אבא, תקלף לי.
למה?
כי זה לא נעים לקלף תפוז.
זה, ואז זה משפריץ לתוך העין, ואז שורא,
והידיים מלחולכות,
נגב את זה, ואז פותחים, גם טיפה משפריץ על הבגדים, אוכלים.
יש מאמץ, צריך להתאמץ. קודם כל צריך לקטוף את התפוז,
לקלף אותו, להתאמץ.
קלף את התפוז, עכשיו אתה רוצה עוד תפוז, מה אתה אומר?
שווה או לא שווה?
להתאמץ, לקלף עוד אחד או לא?
טוב.
פעם אחרת, נכון? נוצר כאן איזה, זה בכוונה ככה, למה הקדוש ברוך הוא ברא תפוזים, קוטי קליפה, מה קרה לי? אפשר לעשות קליפה יותר נורמלית?
זה בכוונה ככה.
יש כאן מאמץ
ועונג ויש ביניהם איזושהי התאמה כדי שאדם לא יאכל יותר מלא תפוזים, יאכל מה שהוא צריך.
ככל שהפרי הוא יותר עתיר באנרגיה,
ככה יותר קשה לקלף אותו.
אגוז,
הוא הרבה יותר קטן קודם כל,
והוא הרבה יותר קשה להתעסק איתו, צריך לקלף.
למה?
כי אגוז באמת זה, יש שם המון המון שומן באגוז.
העונג מאוד מאוד חזק.
אין בטבע, אין דבר כזה שקית אגוזים כלופים,
יושב על זה פיצוחים,
יורד על זה, אין דבר כזה.
עכשיו כשאדם מקלף אגוזים, הוא מקלף, כמה שהוא מקלף, כל אגוז זה משהו קטן, בסוף נגמרנו.
וכן על זה הדרך.
שמא תאמרו תאנים, נכון, תאנים זה פרי,
אבל נוצר תאנה יאכל פרייה. אם אדם יש לו עץ תאנים,
אין לו הרבה תאנים, כל פעם זה תאנה אחת, שתיים, כי התאנים מבשילות אחת-אחת.
תמרים, קשה מאוד להגיע אליהם, יש גם תמר קשה.
כלומר, כשאנו מגיעים לפירות, שזה המזון מהבורא יתברך. כשהקדוש ברוך הוא נתת לנו מזון שלא צריך עיבוד, הרי חיטה זקוקה לאיזשהו עיבוד, חינה, אפייה.
מזון מהבורא יתברך, מזומן, מוכן,
נקי,
זה הפירות.
אנחנו רואים שבתוך הפירות נוצר איזון בין העונג לבין הלבוש.
והאיזון הזה הוא פוגש את האדם, וזה הדבר הבריא.
בסדר?
עכשיו, העיקרון הזה הוא עיקרון מאוד מאוד חשוב.
כי בואו ננסה רגע להחיל אותו על עוד עקרונות, על עוד תחומים בחיים.
כסף.
כסף זה סוג של עונג, נכון?
מה הלבוש?
העבודה.
אדם שעבד,
כל אחד מכם שינסה להיזכר בפעם הראשונה שהוא עבד בתור איזה נער או משהו כזה,
והרווח את הכסף,
מה קרה, מה זה גרם למה?
להעריך את הכסף.
רגע, רגע, עבדתי על הכסף הזה, טרחתי,
אני לא אבזבז אותו עכשיו סתם, אראה, יצא החוצה וכל זה.
אבל אם אתה נותן למישהו כסף שהוא לא עמל ולא עבד עליו,
נתת לו עונג בלי לבוש,
הוא לא ילמד להעריך את זה.
אז העבודה היא הלבוש של העונג שהוא הכסף.
בסדר?
הלאה, אתן עוד דוגמה.
יצר המין, עונג חזק מאוד.
מה הלבוש של יצר המין?
מה? נישואין, משפחה.
אחריות כלכלית, אחריות נפשית, קשר נפשי,
דיבור, שיחה, הקמת בית, כל הדבר הזה. בתוך כל האירוע הזה יש גם מרכיב כמובן של יצר מין. היצר הזה הוא לבוש היטב,
הוא לא משתלט על האדם, הוא לא גורם לאדם להתמכר אליו, אלא אדרבה, הוא הדבק, הוא המנוע של כל הקשר הזוגי.
מצוין,
נכון?
עוד דוגמה,
עוד דוגמה, תכף אנחנו נראה גם מה קורה כש...
כשזה מתהפך,
מהירות תנועה, סוג של עונג, נכון? אופנוע, אופניים ודברים מהסוג הזה.
אולי אני אתן פה את הדוגמה ההפוכה כבר, כי אני שמתי לב שאתם יודעים שלפני שנתיים, נדמה לי, הכנסת חוקקו חוק שאופניים חשמליים זה רק מגיל 16 ומעלה,
אבל לפני כן זה לא היה. לפני כן גם ילד בן 12, 13, 14 יכול היה לקחת אופניים חשמליים.
עכשיו, שמתי לב, כשזה היה,
המצב הזה היה יותר נפוץ,
שילד שנוסע על אופניים חשמליים
הוא עושה פעולות
שהוא בחיים לא היה עושה אם הוא היה נוסע על אופניים רגילים.
אופניים רגילים, אתה רואה, היית רואה אותו נוסע על המדרכה,
נוסע ליד המדרכה,
ואופניים חשמליים חוצים ברמזור רם דום, חוצים צמתים, חותכים אותך ככה.
למה?
יש כאן עונג.
אופניים רגילים זה עונג עם לבוש. אתה מקבל מהירות, אבל מה?
אתה עובד בשבילה, אתה משקיע, אתה מתאמץ.
אה, אני עובד, יש לי עונג, אני יודע לאזן.
ברגע שיש לי עונג בלי לבוש,
זה נהיה מסוכן.
עכשיו,
תגידו רכב, באמת בשביל זה רכב יש גיל,
ויש תיאוריה, ויש טסט, ויש
הורים מלווים,
והמון המון חסמים שעוזרים לנער הצעיר, שרגע קיבל רישיון, לעשות רגע, רגע, יש כאן, ויש לו גם מה להפסיד,
אם יתפסו אותו, ייקחו לו את הרישיון.
בדיוק הבן שלי סיפר לי שיש לו אח של חבר שהוא כבר בן 25, הוא עוד נהג חדש.
כי כל שנה תופסים אותו באיזה עבירה ומעריכים לו את זה, הוא כבר עוד רגע.
אז זה לא קשור רק לאוכל,
זה קשור לעולם כולו.
כשאנו פוגשים עונג דרך הלבוש,
אנחנו פוגשים אותו בצורה מאוזמת.
ועכשיו,
זה התיקון, כלומר כשהתורה מצווה אותנו לאכול משהו,
היא מצווה אותנו לאכול אותו דרך הלבושים
שהבורא יתברך טבע בבריאה. זה התיקון.
ועכשיו בואו ננסה להבין באיזה מצב אנחנו נמצאים היום, ואז ניכנס פה טיפה למקור כאן בשמש שמואל.
אחד מהניסיונות הדרמטיים של החברה המערבית שאנחנו חיים בתוכה,
זה להצליח ליצור הפרדה בין העונג לבין הלבוש. כלומר, להגיע אל העונג ישר,
בלי הצורך לעבור את הלבוש בדרך,
שזה תענוג, נכון?
לדוגמה,
לחם לבן.
מה זה לחם לבן?
זה גרעין חיטה שבודדת ממנו את הקליפה שלו,
והוצאת רק את הקמח הלבן בפנים.
זה הרבה יותר קל ללעיסה.
זה זורם כזה, נכון? לא צריך להתאמץ. מי שמכיר כאן, אנחנו כאן, גם הלחם פה המלא הוא עדין כזה, אבל אני הייתי בשליחות ברוסיה לפני הרבה שנים, שם יש חלב כזה,
צ'ורני חלב, משהו שחור כזה, אתה לועס אותו, פרוסה אחת,
רבע פרוסה, אתה מלא, משהו כזה כבד, שחור, קשה ללעוס את זה, זה לא לחם לבן, ככה עם פיתה תשים, וזה ככה זורם, נכון?
מחליק.
חסר ערך תזונתי, זה דבק בתוך הבטן, אבל זה עונג מהיר.
ראש וראשון לכל המרכיבים של העונג הישיר זה שני האחים הקדושים מהמלח והסוכר.
אני רואה כאן בפינת קפה במכון מיר, החבר'ה מכינים לעצמם כוס תה,
אני רואה, שם שתי כפיות סוכר,
שלוש כפיות סוכר,
אין דבר כזה בטבע.
אתם יודעים כמה קנה סוכר הייתם צריכים לאכול כדי שיהיה לכם שלוש קפיות סוכר?
הייתם מתייאשים. אדם הולך לוקח איזה קנה סוכר, מוצץ מוצץ, נמאס לו כבר בשלב מסוים, אז הוא מצץ את איזה גרגיר כזה.
אבל המציאו מכונה שקוצרת קנה סוכר באלפים וסוחטת אותם,
מייבשת אותם, הופכת אותם לכבישים, שמה לך את זה בתוך קופסה,
ואתה מסודר. עונג ישר לתוך המערכת, בלי הצורך לקלה,
לקטוף ולקלף וללעוס ולהתלכנך בידיים ועד שזה יגיע ללבלב, אלא ישר ללבלב, סוכר בכמות גדולה,
כמובן הלבלב לא יודע לעשות עם הדבר הזה,
עונג ישיר.
הלאה,
גם בכסף,
עונג ישיר. מהו העונג הישיר בכסף?
הימורים.
אני אקח מעט כסף, אשקיע, אקבל בבת אחת.
עכשיו אל תסתכלו על כמה זוכים, תשאלו כמה ממלאים,
כמה אנשים ממלאים פיס.
פייס.
יש להם חלום כזה, שיהיה להם הוקוס פוקוס כזה.
על מין אני מיותר לדבר, נכון?
האפשרות
לקבל את ההנאה המינית ללא צורך במחויבות משפחתית, בין אם זה דרך האינטרנט או דרך כל מיני דברים כאלה ואחרים, בלי שום מחויבות.
כל הדברים הללו הם לעונג, ללא לבוש. מה התוצאה?
התוצאה היא עשו.
מיד נראה.
התוצאה היא הרס החיים והרס הבריאות
והרס המצב המתוקן של האדם.
נסביר את זה עוד פעם בכל אחת מהדוגמאות שנתנו.
במזון.
יש לנו תחושה מאוד מאוד חשובה בגוף שנקראת רעה ושבה.
זה מנגנון מופלא, תחשבו, אדם רעב, הגוף משתר לו, אני רוצה לאכול.
אדם שבע, הגוף אומר לו, תעצור, מספיק, אני לא רוצה יותר.
המנגנון הזה עובד רק,
יש לנו בגוף איזה מין צופן גנטי כזה,
והמנגנון הזה עובד רק כשאנחנו אוכלים אוכל מהבורא יתברך.
אדם יאכל לחם,
לחם מקמח מלא, לחם אמיתי. לקחת חיטה, טחנת אותה באיזה, או פרי,
או ירק.
אדם אכל איזה סלט ירקות,
אכלתי, היום בבוקר אכלתי פלפל אדום כזה עם קצת חצי לימון ואיזה שהוא מה, זהו, אכלתי, נגמר.
מרגיש שבע,
נכון? שבע. אדם אוכל פרי, אוכל תפוז, זה עוד תפוז, עוד תפוז, זהו, נגמר.
הגוף אומר לך, מספיק, אתה יודע, חלאס, סבבה?
מעולה, מציתי.
כשאוכלים מזון שהוא עונג ישר,
מכיר את זה פשוט, אין לו את זה ברשימת תפריט, אין לו את זה, ולכן הוא לא יודע להגיד, רעב, שבע, אין לו על זה.
אז תמיד יש מקום, גם אחרי סעודה מאוד מאוד גדולה,
תמיד יש מקום לסופלה הזה,
החום, נכון?
חם כזה, סופלה,
והאלה, הזה, על המקל הזה עם הזה, זה נפרד, זה יש מקום טוב, למה?
כי הגוף, הוא לא יודע להתמודד עם הדבר הזה, אין לו כלים, הוא לא מזהה את זה גנטית.
וגם לא את אדוריטוס חריף, חמוץ, אש, מקסיקני, אדום,
אין לו את כל החמצוצים וכל הדברים האלו, אין לגוף שום יכולת להתמודד.
זה עונג ישר, הוא עוקף את המערכת, הוא פורץ את המערכת
וגורם לנו נזקים.
מין ללא משפחה זה התמכרות.
התמכרות להנאה הכי הכי נמוכה, הכי שפלה. אדם לא יכול להקים ככה משפחה, הוא גם פוגע בעצמו.
כסף ללא עבודה, בדרך כלל נוטים לאבד אותו מהר מאוד.
לא לומדים להעריך.
מהירות ללא עבודה מסכנת חיים.
מסכן את חיים, יש לו כזה, זה הילד, הוא מסכן את עצמו.
כלומר, כשאנו ניגשים,
אה, ויש עוד כלל, והכלל הוא כלל מאוד מעניין,
הכלל הוא כלל מאוד מעניין, שאם יש לנו,
אני אספר כאן סיפור, בסדר?
או מי שהכין לי זה שם לי מעט סוכר, כל הכבוד.
אז יש לנו כלל, מה הכלל?
עונג קרוב ועונג רחוק, לאן אנחנו נימשך?
לעונג הקרוב.
זה כלל בטבע.
כריש
הוא מחפש לטרוף איזה משהו, יש לו איזה פינגווין קרוב ופינגווין רחוק, הוא לא יתאמץ על הרחוק, הוא ילך,
כי אני רוצה לבזבז כמה שפחות אנרגיה ולקבל כמה שיותר, זה הטבע של הבריאה כולה.
אז נספר לכם סיפור.
ניקח דוגמה פה את מי שיושב כאן בזה, מי מוכן להתנדב?
בנימין מתנדב.
גם אותו דבר נועם פניני גם מתנדב.
שניכם נכנסים הביתה רעבים.
רעבים גם צמאים, נפשם בהם תדעתיו. רעבים.
עכשיו,
יש במקפיא עם לאוואח.
לאוואח, אתה שולף אותו מהמקפיא,
זה חמש דקות על המחבת,
שתיים וחצי דקות מכל צד, הוא מתנפח והוא מאוחת.
זה אפשרות אחת.
אפשרות שנייה, יש לו מקרר ירקות,
אפשר להוציא, לחתוך סלט, לימון, קצת שמן זית,
אתה יכול להוציא אולי לחמם איזה אורז מלא או משהו כזה, ייקח איזה רבע שעה להכין את הארוחה.
לאן תלכו?
מי צועק יותר חזק מהמקרר?
המלאוח צועק חזק, אני פה,
זמין, עכשיו, קדימה, טק, טק, מוכן.
עונג קרוב ועונג רחוק,
נלך לעונג הקרוב.
עונג קרוב הוא בלי לבוש.
לא צריך להוציא, לחתוך, לשמל, לשים שמן, לטבל, לזה, מייד, במקום, אני אוכל לשבע.
לפני ארבע שנים, משהו כזה, התקלקל לנו המיקרו בבית.
אז הסתכלנו אחד על השני, אשתי עליי, אני על אשתי, אמרנו, יאללה, התקלקל המיקרו, מת השם הייתה זאת, בואו נוציא אותו מהבית ולא נקנה אחד אחר.
נראה מה יהיה.
בשבועיים הראשונים, הילדים,
אין פה מה לאכול בבית הזה, גובים ברעב, מה יהיה?
האגודה לשלום הילד, אחלה, התלוננו.
אחרי שבועיים,
מה הם הגילו? גילו שבדרך כלל נשאר בבית, אוכל טוב משבת, אוכל שישתי מבשלת מצוין,
גם בריא וכל זה, אפשר להוציא, לחמם על מחבט,
כן, לא מחבט, שמתחמם.
בינתיים האוכל מתחמם, אז מחכים, אז כבר מה עושים?
חותכים סלט גם, לכולם כבר, אז יושבים ואוכלים, אז אוכלים סעודה.
פתאום שמנו לב שבלי שהתכוונו, ירד לנו מהרשימת קניות
שניצל, תירס וקטשופ.
ירד, פתאום, פעם זה היה, אתה שומע, תקנה שניצל, תירס וקטשופ, כן ולא.
נעלם, על קצ'ופ אתה שם, על כל מה שאתה שים קצ'ופ זה עובר, גם מסמרים, שים קצ'ופ
הילדים יאכלו.
פעם אחת הילדים אמרנו, אני רוצה, איך הוא אמר לנו?
אני רוצה קצ'ופ עם עוף.
לא עוף עם קצ'ופ, אני רוצה קצ'ופ עם עוף, כן?
אז זה פתאום נעלם.
הם התחילו, עכשיו למה? הם לא אשמים, אנחנו אשמים, ההורים.
אתה שם להם משהו זמין, שניצל טירה, שים קצ'ופ במיקרו, כמה זמן לוקח לאוכל להגיע לזה?
שתי דקות, הוא מוציא,
שם צלחת, חמש, שתי דקות, זה קצ'ופ, יש.
שתי דקות מול רבע שעה, שתי דקות ייקח.
תוריד את השתי דקות,
תוציא אותו מהבית.
יש כאן אוכל טוב, טעים, בריא, מזין,
הגוף יכול להיבנות ממנו.
צריך טיפה לעבוד
כדי להכין אותו, אז אולי אנחנו גם טיפה נכין לכם, נעזור לכם, אבל זה.
קרה פלא, הם אוכלים,
הכל בסדר, מכירים, למדו על הכפתור של הגז, יש כזה כפתור, גם למדו איך להשתמש בו.
זה הסוד.
וטו בשבט מתחיל את התיקון. עכשיו אנחנו בתור חברת שפע,
חיים בתור חברת שפע, העניין הזה הוא נהיה הכרחי. אם אנחנו נצרוך עונגים ללא הלבוש, אנחנו הורסים את החיים שלנו.
פעם לא הייתה ברירה, היה רק לחם שחור.
לא היה זה. היום יש אין סוף אפשרויות להגיע אל העונג מהר וקרוב.
וזמין, בלי צורך לעבוד קשה.
אדם יכול ללכות כל החיים מקפה ועוגה,
נכון?
קפה ועוגה בבוקר, קפה ועוגה בבוקר, ככה הוא עובר מקפה לקפה לקפה לקפה.
ולא אחרי הצורך לא לכבד את הלבוש,
זו הטעות.
כל דבר אתה יכול לקבל, אפילו אגוזים אמרנו, אתה יכול לקבל אותם מקולפים,
אתה יכול לקבל אותם, אין דבר כזה בטל והאגוזים מקולפים.
תתפס על ה... תיקח אגוזים, בואו תראו איך זה,
ניכנס טיפה למקורות, תראו איך זה קשור למה שאמרנו,
כן?
קודם כל זה קשור לשבט אשר.
שבט אשר הוא מאושר.
למה הוא מאושר?
יש כל מיני סיבות.
סיבה אחת, כי הוא עסוק בנתינה.
כתוב,
מאשר שמנה לחמו והוא ייתן מעדני מלך.
אז הוא עסוק בלתת.
בסדר.
סיבה שנייה,
יש בעברית, בלשון הקודש, צריך לדייק מאוד במילים.
אפשר להגיד, אני מרגיש טוב, אני מרגיש סבבה, אני מרגיש כיף, כיף לי, כיף לי, כן? כיף לי, נדמה לי, זו מילה בערבית שמתארת תחושה אחרי לקיחת סמים קלים,
כן?
כיף. המילה מאושר, שהיא בעצם אשר, היא מילה מאוד מדויקת. מה זה מאושר?
אני מאושר בגלל שאני מאושר.
מאושר. כלומר, אני מרגיש שמישהו נותן לי אישור למה שעשיתי.
כשאנו מתנהגים לפי חוקי החיים שהבורא יתברך קבע,
אנחנו מרגישים, אף אחד לא צריך לספר לנו, אנחנו מרגישים בפנים מאושרים. כשמישהו אמר לנו, מעולה.
ככה התכוונתי שתתנהג. זה מה שרציתי שתעשה, נכון?
כל אחד מאיתנו, כשהוא טיפה מתאמץ,
טיפה מתאמץ.
טיפה הולך, עושה איזה מסלול,
מתלבט, לעלות, לא, ובסוף הוא עולה ומצליח, אה, אני מרגיש מאושר. התאמצתי והגעתי גם לאיזה תכלית, איזה מקום יפה.
אם הייתי עולה לשם ברכבל,
טוב, בסדר, אז בסדר, הגעתי, מגניב, אבל זה לא אותו דבר כמו לעלות ברגל,
נכון? אף אחד עצר, כולנו מכירים את זה. אם אדם לא קלקל את תחושתו הפנימית, הוא מיד יכיר בדבר הזה,
שכשאני מתאמץ ועושה משהו, אני מאושר.
במה שבט אשר עוסק?
מה התצרת שלו?
שמן זית.
אתם יודעים כמה עבודה צריך כדי להפיק שמן זית?
שמן זית זה עונג,
אבל צריך למסוק את הזיתים, להרביץ להם, לנקוף בזיתים, ואחרי זה צריך לאסוף את הזיתים, עסקים, אחרי זה צריך למסוק ולקטוש אותם, ועד שיוצא לך השמן.
אבל בשביל זה הוא מאושר, כי הוא אבד,
כי היה לו עמל.
היה לו עמל.
אז שבט אשר מספר את הסיפור של חוש התענוג של חודש שבט.
מה לגבי האות צדיק?
צדיק, צדי או צדיק,
זה כמובן מיד מזכיר לנו פסוק, צדיק אוכל לשובע נפשו
ובטן רשעים תחשב.
הצדיק, יש לו אכילה מיוחדת, הוא אוכל לשובע נפשו. ומי נמצא מול הצדיק?
מול הצדיק נמצא מי שאוכל לא לשובע. איך הוא אוכל?
הוא אוכל בהלעתה.
מי זה?
עשו.
יעקב אוכל ועשו
מבקש שילעיטו אותו.
בואו ננסה להבין רגע את היחס ביניהם.
השם משמואל,
האדמו״ר מסוכוטשוב, יש לו תורות מופלאות
על שבט. אתם יודעים, זה נראה שכל צדיק יש לו איזה חודש שהדליק אותו. הוא, חודש שבט, התורות שלו הן מופלאות ביותר.
יש לו תורה נפלאה על טו בשבט בעצמו,
שפעם בעבר למדנו אותה, אבל מראש חודש שבט הוא מתחיל להפציץ.
מה זה חודש שבט? מה העניין? והוא מדבר הרבה מאוד על עניין האכילה הזה. אז בואו נראה,
נקרא כאן ביחד כמה שורות. בספר יצירה, זה הספר שממנו הבאנו את הנתונים למעלה,
המליך אות צדיק בלעיטה,
כלומר האות המולכת בחודש שבט זו האות צדיק,
והיא באה להתמודד עם הלעיטה,
וצרפן זה בזה, וקשר לו כתר, וצר בהם דלי בעולם,
שבט בשנה,
וכורכבן או המסס, מסס זה הכבד, בנפש.
טוב, זה כתב סתרים, אנחנו לא מבינים פה מה כתוב בכלל.
הוא מפרש.
נראה לפרש דהנה תיבת לעיטה לא נמצאת בתנ״ך אלא במקום אחד בעשו הלעיטני נא.
זהו,
זו המילה היחידה.
ועוד במסכת דבר המקיא, בבא קמא, עליתאו לרשע בימות.
דקה אינה מעל עשו.
ובוודאי לא דבר הוא.
ודברי רשי ידועים.
מה רשי אומר?
לא זוכרים?
השם ישמעון אומר שדברי רשי ידועים,
ואתם סותרים אותו.
לא ייתכן כדבר הזה.
או, הנה, זה ההוכחה שהם ידועים. יפה, הצלנו את כבוד הכיתה פה.
ואז שהיא אומרת, מה זה להלעיץ? זה כאילו שעשו אומר, אני רק פותח את הפה ככה, אתה תשפוך לי,
תשפוך לי לגרון, לא רוצה אפילו להתאמץ עם הכף.
תשפוך לי ישר פנימה.
ונראה עוד לומר, דעניין אכילה,
ואנחנו אוכלים, זה מלאכה חשובה לאכול,
נכון?
לדעת להתייחס לאוכל בכבוד, לאכול כמו שצריך.
נראה עוד לומר, דעניין אכילה, התכלית היא מזון הנפש והגוף.
דבלעדי חלקי הזן,
שמחדשים להם כפעם בפעם,
בלתי אפשר לחיות, אנחנו בעצם מחיים את הגוף שאנו אוכלים.
אך מצורף לזה עוד ערבות המאכל ומסיר את הרעבון.
קצת קשור לפרשת המן שקראנו בשבת, נכון?
היה יכול הקדוש ברוך הוא לברוא את העולם,
שכל אחד פעם ביום ירד לאיזה מקום,
כמו מתדלקת כזאתי, ייקח איזה
טבלייה של עצות או לא יודע מה,
שים מבלע,
בדיוק חצי שנייה יחזור חזרה ללמוד תורה או לעבוד.
לא, הקדוש ברוך הוא לא עשה את זה, הוא עשה את זה שיש בזה גם עונג וטעמים וצבעים,
יש פלפל כזה ופלפל כזה ותפוז כזה, כל מיני דברים.
לא משנה, אחרי שאתה לועס, הכל בבטן נהיה אותו דבר, אז למה? בוא נעשה כאלה תבליות. לא, אתה רואה שהקדוש ברוך הוא חפץ בגיוון החיים ושתהיה גם הנאה,
אבל ההנאה מגיעה בתוך לבוש.
וכשהאדם מתחכם ומנסה להפריד את העונג מן הלבוש ולצרוך רק את העונג,
הוא יוצר התמכרויות.
הגוף לא יודע, הגוף מיד רוצה את העונג הזה עוד ועוד, הוא לא מסוגל להיגמל מזה.
זה פורץ את המערכת, המערכת לא יודעת להפעיל, כמו שאמרנו, לא יודעת להפעיל לגבי איזה לא חוקי רעה ושבה,
אני רעב, אני שבע, לא, זה עובר את המערכת, זה פורץ אותה.
אז אומר השם ישמואל,
ובחובת הלבבות שהרעבון נברא בטבע מכסת השם יתברך, שמלא הרעבון היה האדם שוכח בטרדתו לאכול
ולקיים את נפשו.
ויש לומר גם ערבות המאכל, נע ממאה הייתה מהו, למשוך את האדם,
להיות פונה את מחשבתו למאכל,
דבלאב אחי לא היה יכול להתעכל היטב במאה. ואתם שמעתם?
אתם ראיתם פעם אנשים אוכלים ככה?
אוכל והוא מרוכז בטלפון, אוכל ומדבר עם איזה קורא איתו... לא.
המטרה של ערבות המאכל
זה שאדם אוכל והוא יהיה מרוכז באוכל.
יאכל בנחת והוא יהיה מרוכז עכשיו במזון שהבורא יתברך נתן לו, שהוא זן אותו.
זו פעולה חשובה.
כי בלי זה האוכל לא מתעכל.
משם רבנו הארי אומרים שצריך ללעוס כל דבר ל' ב' פעמים, כמו 32 שיניים,
שהמזון יתעכל היטב.
אתם יודעים שהקיבה שלנו
היא דבר רגיש וגמיש, היא לא בנויה שמכניסים לתוך הדברים לא מרוסקים היטב.
האוכל צריך להיות מרוסק היטב בפה,
לא סתם הלסת, זה השריר הכי חזק בגוף.
הלחץ של הלסת הוא חזק מאוד, הכי חזק בגוף.
אם אדם איבד את ההכרה וצריך לפתוח לו את הלסת, צריך להביא איזה מכשיר כזה, נכון?
זה מאוד מאוד קשה. למה?
למה הקדוש ברוך הוא עשה כזה אפקט של לחץ פה בזה? כי צריך ללעוץ את המזון היטב.
ואז המזון גם יכול להתקל ולהגיע לגוף כמו שצריך. אבל תתרכז מה שאתה עושה.
אם אדם הוא רק עסוק בדברים אחרים אז הוא בולע ולא שם לב.
וזה מיד מגיע ללהיטה.
במלאב הכי לא היה יכול להתקל היטב במאה ובזוהר הקדוש במדרש הנעלם דלמלא ההוא כסוף אבירורא דליבה לא יוכלו הכבד באיברים
הרעבון לא יוכלו הכבד באיברים לבלוע.
ולפי זה ערבות המאכל הוא מה שמסיר את הרעבון הוא רק הכנה וסיבה לתכלית שהוא חלקי הזן שבו. כלומר, האוכל הוא טעים
כדי שנאכל אותו כמו שצריך ונזון את עצמנו היטב.
יש לומר שזהו ההפרש בין לעיטה לבין אכילה.
שלעיטה הכוונה לערבות המאכל לבד.
ואחת היא אם מזין או לא. זה טעים או לא טעים?
אם זה טעים אני אוכל. אבל זה מזיק לך.
זה לא בריא.
שתי כפיות סוכר.
אין עליו לאו מה לעשות עם זה, אתם יודעים, עליו לא יודע להתמודד עם זה, זה גדול עליו, כאילו זו הפצצה כזאת.
עליו לאו יודע...
אני אסביר אולי במשפט וחצי לכולן, שנכיר את זה, תכירו את זה.
הסוכר זה דלק לתאים.
אנחנו צריכים דלק, כמו מכונה.
אבל הסוכר יושת בדם, הוא בא להיכנס לתא, הוא לא יכול.
התא סגור.
כאילו זה גדול.
אז צריך מישהו שיפתח לו את התא, את הדלת. מי הפותח?
האינסולין. פותח את הדלת של התא, אומר לסוכר בך בוא תיכנס.
אבל זה בתנאי שיש סוכר בכמות שהאינסולין יודע להתמודד איתו.
אם פתאום יש איזו הפצצת סוכר, בום, בתוך הדם,
האינסולין אומר, שמע, לא מספיק לי,
אני לא יכול,
זה גדול עליי.
מייצר, מייצר, מייצר, לא מספיק, נשאר סוכר בדם.
עושים בדיקת דם, אומרים לו, אדוני, יש לך 200 סוכר, 300 סוכר.
תקין זה בין 70 ל-90, נדמה לי, 200, 300. ואז מה אומרים לו? מה אתה צריך לעשות?
קח אינסולין.
זה הפתרון?
לקחת אינסולין, צריך להוריד את הסוכר. הפתרון זה לא אינסולין, הפתרון זה להוריד את הסוכר.
עוד, מוסיפים עוד אינסולין על הלבלף, שגם ככה הוא עייף.
למה?
כי אוכלים את הערב
ולא את המועיל.
רדופים אחרי העונג
ולא רוצים לקבל את העונג דרך הלבוש. מותר מתוק.
הקב'-ברוך-הוא לא ברלנו עולם שחור-לבן, כל היום נאכל להכה ירקות ופלפלים וחסות.
לא.
יש מתוק בעולם.
יש, פירות, מתוקים. גם לחם זה מתוק.
גם זה צריך כמובן במגבלות.
אבל אף אחד מאיתנו לא ירד על ארגז תפוזים,
נכון?
אחד, עוד אחד, בננה, עוד חצי בננה, בסדר. החריגות הן סבירות, הגוף יודע להתמודד עם החריגות.
אבל יושבים החבר'ה על פיצוחים, ואיזה עוגה, ורוגלח, ועוד איזה פס כזה, עוגת גבינה, ועוד ככה זה, וכוס תה חמה, ועוד תה עם ננה.
איך סבתא שלי הייתה אומרת במרוקאית זה נשמע יותר טוב,
הטעם של הנענע זה לפי הסוכר.
אתם מכירים את ההשפעה הזאת?
אם אתה שם חמש כפיות סוכר בטעי מננה זה יותר טעי מננה, יש בזה צד מסוים.
אבל השאלה מה אנחנו רוצים להיות?
האם הם רוצים להיות אוכלים או
לועטים?
האם הם רוצים להיות צדיק אוכל עשוב הנפשו כמו יעקב אבינו,
או אוכלים כמו עשיו?
אומר השם ישמואל, אכילה נקראת הזנת הנפש והגוף.
אז בואו נזכור את הכלל הזה, יש בסך הכל רק שני סוגי מזון, אין יותר.
אין יותר.
סוג מזון אחד זה מה שהגוף יכול להיבנות ממנו ולצמוח.
זה טוב לגוף.
זה מזון אחד.
סוג מזון שני זה מה שהגוף אומר, אין לי מה לעשות עם זה,
ואני מנסה רק מה לעשות,
להוציא את זה כמה שיותר מהר.
בחלק מהמקרים הגוף גם לא מצליח להוציא את זה.
מי שאוכל חמצוצים כאלה ושטוחים,
מה אתם חושבים, שזה מגיע לבטן, מה זה נהיה?
לחם אורגני?
זה נדבק למעיים.
זה לא יכול לצאת, הגוף לא יודע.
נכון, זה פשוט נשאר.
שאירות מזה נשארים, אחרי זה אי אפשר להוציא את זה.
מה שהגוף יכול לפלוט, הוא פולט.
מי ש... אדם שותה כוס קולה, זה שבע כפיות סוכר קולה. שבע כפיות סוכר בכל כוס.
כן, עם הקוקאין שיש שם וכל הרעל,
ושותפים עם זה מנועים של משאיות באמריקה.
זה חומר ניקוי נחשב.
כן, זה... אז מה... חלק, חלק הגוף... אין מזה שום בנייה.
חלק מצליחים לפלוט מהר מהמערכת, חלק נשאר תקוע בפנים.
אומר השם משמואל,
אכילה נקראת הזנת הנפש והגוף.
איך הנפש ניזונה? כשאנחנו צורכים דברים לפי הלבושים שלהם.
והנה עשם הרשע לא היה נמשך אחר תכליתו של המאכל.
היינו מה שהוא מזין,
כמו שכתוב, צדיק אוכל אסור בנפשו, אלא אחר ערבות המאכל והטעם בלבד,
וזה נקרא לעיטה.
ובתרגום, אטעימני.
והיינו שם מהדר אחרי הטעם, ערבות המאכל לבד,
והוא כדברנו. אגב,
זה גם הולך ביחד, כי כש...
כשאדם אוכל מזון ממקורו, מזון מהבורא יתברך, אז הטעמים שלו בלשון,
חוש הטעם נהיה מדויק יותר והוא מצליח לטעום.
אז כשאתה טועם מלפפון אתה טועם בו גם טיפה מליחות שיש בו בגלל המינרלים והמים וכו' וכו'. הכל נהיה יותר נקי.
אבל כשאוכלים דברים חריפים וחזקים וכל זה, מה קורה לחוש הטעם?
הוא נעלם. אז כדי להרגיש טעם, מה צריך לעשות?
אה?
עוד. תוסיף מלח. אין מלח.
תוסיף מלח, אתם כאילו את התנועה הזאת,
מה קרה? לא, לא מרגישים את התאר.
אתם ראיתם שלפני כמה זמן
היה פתאום על העטיפות של הטאפו צ'יפס
40% פחות מלח,
או 20% פחות מלח.
הכריחו אותנו להוריד.
מה קרה אחרי כמה זמן? כולם התרגלו, נכון?
אז מה היה לפני כן?
אם אתה קונה,
אני לא רוצה לנקוב פה שום שם של חברה, שאני לא מקבל פה איזו תביעה ייצוגית, כן, אבל קונה את המוצר הזה
עם המון מלח, אז אתה צמא.
אז מה תקנה ליד?
כוס קולה להרוות את הצמאון. אתם מבינים איך זה עובד?
המלח עושה אותך צמא, אז הסוכר ירוויח לך את ה... וככה אנחנו,
לטעמי הטעם, בגלטות הטעם נדפקות.
זה הכל עבודה של חודש שבט.
זה עבודה של תיקון התענוג.
התענוג הוא מבורך, אבל כשהוא מגיע דרך לבוש,
הפרדת את העונג מהלבוש,
הפכת מצדיק לרשע.
כלפי מי?
כלפי עצמך, כלפי הגוף שלך. הפכת מאוכל, למה?
ללועט אתה לועט עכשיו במקום ליהנות מהטעם אבל לזכור שהטעם נועד לשרת את ההזנה של הגוף והנפש ומי שלוקח ירקות חותך אותם גם הנפש שלו הוא עמל בשביל האוכל שלו הוא טרח בשבילו אז הוא נהנה ממנו גם במקום זה אני מעדיף
מיד לקבל את העונג
זה נקרא לאיטה
ראינו שהיה מהדר אחר הטעם ערבות המאכל לבד וכדברנו
והנה כמו בענייני המאכל כן בכל ענייני הגוף יש הכנה וסיבה
והעיקר שהוא התכלית.
וצריך האדם שיהיה העיקר לעיקר והתפל לתפל ולא להיפוך.
בסדר?
לא להפוך את המטרות.
והנה הוא נוגע גם בתאווה השנייה, הרי דיברנו על תאוות המין.
וזהו גם כן מה שנברא האדם עם תאוות וערבות החיבור, הכוונה יחסי אישות.
למה?
זה הכנה וסיבה לתכלית ולקיום המין, כדי שתהיה משפחה ויהיו ילדים. אז מי משרת את מי?
יצר המין לשרת את קיום המין.
לא, בוא נצריך ילדים,
זה בלגן, זה כאב ראש, לא צריך את הילדים, אני רוצה רק את ההנאה של המין.
לוקחים, מבודדים,
ואז מה קורה?
התמכרויות,
נפילות, וכמובן, הדבר הכי חיפשי שקורה זה שמה? שיצר המין בעצמו נדפק, לא סתם, המרפאות האלה מלאות בעבודה,
כי כשאדם עובד על איזה מין מתח כזה שהוא לא עם הלבוש,
זה פשוט הורס את היצר הזה, ואז פשוט לוקחים לו את זה.
וצריך האדם שהעיקר, וזה גם כיוון שנברא האדם תאבה וערבות החיבור,
והכנה והסיבה לתכלית בקיום המין די לאו אחי וכולי היה דבר נמאס מאוד ולא היה לא מתקיים במין והרשעים נמשכים אחר ההכנה והסיבה והזלו ולא יפרוצו אין להם פרייה ורהיביה אין להם ילדים וצדיקים נמשכים אחר התכלית
כן ובכל אלה יש גם כן עניין לעיטה עם המשכה אחרי ההכנה והסיבה הרזק המבואר
והנה השם יתברך כמו שברא את העולם בסדר הזה נתן נמי בטבע הבריאה כוח ועוז לאדם
להחזיק מעמד שלא יהיה ממשך אחר ההכנה והסיבה לאחר התכלית.
יש לנו כוח
לחיות חיים בריאים, לחיות חיים נכונים,
לחיות חיים מתוקנים.
ויש לומר שזהו עניין אות הצדיק.
דהנה איתו בשם הארי על הפסוק מכנף הארץ בראות שמענו צביל הצדיק היינו כחמש אותיות מנצפח הם סוד הגאולה. ואז הוא מסביר כל אחד מה זה.
אני מדלג לשורה האחרונה. צץ בו עתיד לגאול את ישראל ולומר להם צמח צמחתי שנאמר איש צמח
מתחתיו יצמח, אבל כל אלה הם הכנה למשיח, איש צמח ומתחתיו יצמח, והוא אות צדיק שיהיה תכלית.
וכל הגאויות הן רק הכנה וסיבה לתכלית שיהיו אות המשיח.
ובמוצע דברים אתה רואה שאות צדיק מרמזת על התכלית, כן?
אות צדיק, הצדיק הוא כל הזמן מכובד על התכלית.
צמח, זה צומח, יש כאן איזה משהו שיש לו איזה תהליך ויש לו תכלית.
כמו שאנחנו מבינים שהעץ צריך שורשים וגזע וענפים,
אבל התכלית היא הפירות,
אז ככה גם האדם מסתכל מה התכלית.
אז יש לנו יכולת להגביר,
אם אנחנו מבינים כרגע את הדבר הזה שהסברתי כאן,
את המערכות היחסים בין לבוש לבין עונג.
אנחנו מבינים שרק כשהעונג מגיע בלבוש אנחנו צורכים אותו בצורה המתוקנת,
ככה נראה צדיק.
ככה הצדיק אוכל לשובה נפשו.
הוא ממשיך כאן, אם תרצו אחרי זה תראו את המאמר הזה, הוא רק,
אני מדלג פה לשמונה שורות האחרונות,
כן, הוא אומר שזה קשור גם למזל,
מזל דלי,
שזה להגביה משהו ובחודש הזה הוא ראש השנה לאילנות והאדם עץ השדה ובחודש אחריו ארבע פרשיות ופורים וניסן וכולי הימים מתעלים והולכים
אם כן החיות יש לה תכלית נכבדה הבאה לקראתנו לשלום למה אנחנו עוסקים בזה כי עכשיו חודש שבט מי שכבר יצא לו לראות כבר שכדיעה פורחת
החיות החורף הרי הכניס את הכל הטבע לתרדמה עכשיו זה מתחיל לחיות עכשיו הכל מתחיל להתעורר זה הזמן לטפל בחיים
זה הזמן לטפל איך אני צורך את החיים, כי זה הולך ולהתגבר, שבט, אחרי זה אדר, ותכף ניסן, וכל ה... והחיטה, זה הזמן שהכל מתחיל,
תמיד הדברים הולכים אחר הראשית,
בואו נטפל בראשית עכשיו בהתחלה, זה טו בשבט, זה שבט.
אם כן, החיות יש לה תכלית נכבדה הבאה לקראתנו לשלום, ואיש הנלבב איננו נמשך אחר התחדשות החיות לבד,
אלא לתכלית נכבדה. מה התכלית של החיות?
שבלעדי התכלית הנכבדה אין התחדשות החיות שווה כלום,
ואולי עוד מקלקל וכמו ביציאת מצרים וכולי וכולי שהיה תנאי לעבוד את האלוהים על ההר הזה וכן על זה הדרך וזה עצמו עניין הכורכבן או הכבד בנפש שהוא טוחן המאכל כדי שיתבררו ממנו חלקי הזן והפסולת נדחית הכל הוא להמליך את אות צדיק על הלעיטה
לפעמים אני אומר לעצמי אם היה אפשר אם הגוף היה הגוף מדבר אבל אם היה יכול לדבר באמת
אם היינו שומעים את הכבד מדבר
אח שלי מה אתה עושה
אין לי מה לעשות עם אמא שאתה אומר, אתה חונק אותי, הצינו.
אבל הכבד סותם את הפה ועובד,
עד שהוא לא עובד.
הקיבה.
מי שיצא לו כאן פעם למלות בנזין ברכב של סולר, או להפך,
בצבא זה קרה לי פעם, לא לי, לנהג שהיה איתי,
הרכב נוסע 20 מטר ואז נתקע, עוצר, אין רחמים.
הקדוש ברוך הוא רחמן וריחם עלינו, שגם כשאנחנו מתנהגים, לא בסדר לגוף שלנו, הגוף
סובל את זה,
מכונה טיפה יותר גמישה,
אבל לא לאורך זמן.
ואנחנו
שנמצאים בליבה
של חברת שפע,
אם לא נלמד
לצרוך את העונג בצורה נכונה, הוא ישתלט עלינו.
אנחנו נהפך ללוהטים.
אנחנו לא רוצים את זה.
ואני רוצה לסיים בנקודה אחרונה.
ראינו בדף
שהפסוק שמאפיין את חודש שבט זה המר ימירנו והיהו תמורתו יהיה קודש.
נכון? זה פסוק בפרטת בחוקותיי.
מה הכוונה?
המר ימירנו ויהו תמורתו. זה אומר שיש כאן משהו,
יש משהו שהוא קדוש,
זה הליבה, או הוא התכלית,
ויש משהו שגם הוא קדוש.
המר ימירנו, כאילו אם תעשה כאן איזה המרה תוכל לגלות שגם הדבר הזה קדוש ולא רק זה, נכון?
כלפי מה דברים אמורים.
אז זה ברור שהאכילה עצמה, העונג עצמו,
דרכו אנחנו חווים את החיות מעבורי יתברך.
אבל לא רק העונג קדוש, גם הלבוש קדוש.
גם הדרך נכונה מעבורי יתברך.
לא סתם הוא נתן לנו את זה בדרך הזאת.
אז גם הוא וגם תמורתו יהיה קודש.
גם העונג, אבל גם איך שהעונג עטוף, שניהם קדושים.
גם יצר המין הוא קדוש, כי דרכו יש המשכת המין, אבל גם איך שיצר המין אמור להגיע אלינו,
דרך נישואין, קדושה, קדידת משה וישראל, גם זה קדוש.
אז זה הסיפור
של חודש שבט.
והמקובלים אומרים ששבט זה ראשי תיבות
שומרם ברכם תהרם.
מתפילת רבי נכוניה בן הקנה. אנא בכוח הגדולת ימינך תתיר צערורה.
קבל עינת עמך אסגבנו תהרנו נורא. אנא גיבור דרשי ייחודיך כבבט. שומרם ברכם תהרם.
שזה בדיוק מה שאמרנו כאן כל השיעור.
שומרם לשמור על החוקים
שהקדוש ברוך הוא קבע.
שמור עליהם, להכיר אותם ולשמור אותם. חוקי הגוף, חוקי הזה, עונג ולבוש.
לברך הכוונה מה?
אם אדם צורך את זה, אז נהיה לו ברכה.
הוא פועל לפי איך שהקדוש ברוך הוא ברא. הוא בריא, הוא ניזון, הגוף שלו מתפתח בהתאם,
יש לו ברכה.
טהרה, היכולת להכין על הדבר הזה ברכה.
אדם מברך על המזון לפני,
מברך עליו אחרי,
מודה לבורא יתברך, לועס את המזון בכוונה,
לא מתעסק עם דברים אלא מפנה את כלום. עכשיו, ברגע הזה, הקדוש ברוך הוא זן אותי,
נותן לי אוכל,
נותן לי... זה הדבר המדהים ביותר, זה טהרה.
פתחנו ואמרנו שאנחנו בעצם עכשיו מתחילים סדרה של ארבע אכילות.
התחלנו מהפירות כי זה הכי קל.
אתה ממש רואה איך הקדוש ברוך הוא
אוזן אותנו.
אוזן אותנו. ככה צריך ל...
אחרי זה יש לנו גם,
בטו בזה יש לנו יין.
יין זה הרחבת החיים, העונג, הנה מותר, אבל בהגבלה,
אחרי זה מצה, מה זה מצה?
מאכל מאוד מדויק.
אנחנו באמת לא צריכים הרבה.
אחד מהדברים, הרמב״ם מדבר על זה בהלכות דעות,
זה הריבוי הגדול מאוד של האוכל. אוכלים בריא אבל אוכלים יותר מדי.
לא צריך לאכול כל כך הרבה. אפשר להסתפק בפחות.
כן? לא להרבות יותר מדי.
משקל עודף.
יותר מדי, ואז אדם סוחב על עצמו.
כמה שוקל שק מלט?
מה? 25, לא?
50. אז תחשוב שאדם צריך לשקול,
המשקל שלו הנורמטיבי זה 80,
הוא שוקל 100 ו-5.
אז ניקח אדם בן 80, ניתן לו חצי שק מלט שיסחב על עצמו כל היום.
בסוף היום הוא יהיה גמור מהעייפות, הוא מת, מה זה חצי שק מלט?
גמור, לא נכון.
אז זה חצי שק מלט.
אז מצה אומרת,
לא צריך כל כך הרבה, דיוק.
ומן זה אוכל בלי פסולת.
כשאדם מגיע לכזה מצב
שהוא אוכל ואין פסולת, הכל נקי.
יש היום, אנחנו במצב הפוך, שחלילה הרוב זה פסולת,
שהגוף רק עסוק בלדחות את זה.
אדם מגיע למצב שכל מה שהוא אוכל, הכל הגוף
צורך בצורה נקייה ושלמה,
ושלמה זה כמובן
תיקון הכי הכי גדול זה באמת מקביל למען אבל אנחנו
רוצים להשתדל לא סתם משה רבנו מצווה את אהרון קח
צנצנת מן ותן שם מלוא העומר קח צנצנת שם מלוא העומר מן
כדי שכולם יוכלו לראות שיש אפשרות כזאת
ובימינו ובזה אני מסיים זה לא פריבילגיה מה שאני אומר לכם זה לא איזה המלצה טובה
כי פעם אז בסדר מה כבר היה היום מי שלא יכיר את המנגנון הזה
הוא ייפול בתוך ים של עונגים קרובים וזמינים ומפתים שידפקו את החיים שלו.
כי זה נגד חוקי הבורא יתברך בחוקי הטבע. ולכן צריך להכיר את הדבר הזה ולצרוך
את העונג בצורה נכונה ומבוקרת דרך הלבושים, בין אם זה ממון,
בין אם זה אוכל,
בין אם זה מהירות,
כן?
אדם נוסע, אדם זה, יש לו ברכב, יש לו עונג, יש לו מהירות,
הוא יכול לפגוע באחרים.
שים לב, קח אחריות,
תלמד, תכיר.
אתה הולך לבקר חלילה אנשים שנפצעו, תבין מה קורה.
העונג מגיע עם אחריות, עם כובד המשקל, עם הלבוש.
ואז אנחנו זוכים ללכות חיים גם מאוד מאוד צמחים ומעונהגים,
אבל גם חיים מתוקנים וישרים.
וכל זה העבודה מתחילה עכשיו בחודש שבט,
עם תחילתה של הצמיחה והחזרה של הטבע להתעוררות של חיים.
גם אנחנו מתעוררים לחיים, אנחנו רוצים ללכות את החיים האלו
בצורה נכונה ומתוקנת, שנזכה לזה אמן ואמן.
תגובה אחת
שיעור חשוב מאד ומסייע לנו להבין יסודות כל כך חשובים בדיוק בתקופה זו שבין פורים לפסח, לצערי לא הצלחתי להוריד את דף המקורות ואשמח לקבלו.