נפסק להלכה בשולחן ערוך סימן ס' שמצוות צריכות כוונה.
ככה נפסק.
אבל כשמדברים על האופי של הכוונה, אז המשנה ברורה כבר מאיר שם שמספיקה כוונה כללית.
כלומר, אם אדם נכנס לבית כנסת
ושם תפילין,
אנחנו יוצאים מנקודת ההנחה שהוא יתכוון לצאת ידי חובת המצווה של התורת תפילין,
ולא התכוון לשים איזה מותג, בגד מותג על הגוף.
זו הכוונה.
אז למרות שהוא לא התכוון לשם זכירת יציאת מצרים ולשם שעבוד כוחות הלב והמוח לעבודתו יתברך, לא אמרת לשם ייחוד, שאגב זה דבר טוב להגיד אותו. בכל אופן הוא יצא ידי חובה כי הכוונה הכללית היא מועילה.
אבל יש מצוות שצריך בהן כוונה פרטית,
דאורייתא.
לא מספיקה כוונה כללית.
מי זוכר איזה מצוות?
חידה בשעת
קריאת שמע, בקריאת שמע שחרית וערבית, תודה, ברוך תהיה לי.
מכיוון שכתוב היו הדברים האלה על לבביך,
אז יש כאלה שדורשים שעל לבביך, הכוונה שיהיה בהם הבנה,
שהאדם יבין מה הוא עושה.
זה מצווה אחת.
מצווה שנייה מדאורייתא שצריך
לדעת מה עושים ולכוון,
זו מצוות ישיבה בסוכה כזית פת בלילה הראשון של מצוות סוכות, כי כתוב למען ידעו דורותיכם. אתה לא יכול לדעת אם אתה לא מכוון.
כי בסוכות ישבתי על בני ישראל, למען דאמר ענני כבוד, למען דאמר סוכות ממש.
יש כאלה המוסיפים גם כזית מצה בפסח.
זה מחלוקת.
כפרו ואכל מצה יצא, אם אדם אכל מצה בכפייה הוא יצא, אז הוא התכוון.
אבל בגדול אלה שתי המצוות המרכזיות.
דאורייתא שבהם כוונה מעכבת.
יש מקום להוסיף להם גם מצווה אחת דרבנן וזו מצוות חנוכה.
מדוע?
בגלל שבחנוכה
אנחנו מהדרין, כולנו מהדרין מן המהדרין והזכרנו בעבר בחבורה האיכותית,
המובחרת,
הסודית, שלומדת איתי כל יום,
אז הזכרנו כמה דברים.
אחד הדברים שהזכרנו זה את הדבר המופלא שמרן בשולחן ערוך,
תרשייג כמדומני פוסק רק את דין מהדרין מן המהדרין.
הוא לא מביא בכלל את שתי המדרגות הקודמות בגמרא לא את מדרגת הבסיס
של נר אישו ביתו ולא את המדרגה השנייה של ההידור של נר לכל אחד ואחד אלא מרן פוסק רק את המהדרין מן המהדרין ולא מזכיר בכלל את המדרגות הקודמות עד כדי כך שמן האחרונים רוצים לומר שאם יאמר האדם לנפשו אני לא רוצה להיות היום מהדר או מהדר מן ההדר אני רוצה להיות רגיל
הוא לא יצא ידי חובה
חייב להיות מהדרין מן המהדרין,
כאילו עקרו את המדרגות הקודמות.
אז למה יש אותם? למה הם יכתבו בגמרא? תשובה היא רשת הדחק. אדם נמצא בצבא, נמצא במילואים, אין לו מספיק נרות, אז
ידליק נר אחד, יצא ידי חובה.
אבל אם יש,
חייב להיות מהדר.
ואם אתה מהדר, אז אתה חייב לדעת,
אין דבר כזה להדר בלי כוונה, זה לא יכול לקרות. בסדר, אם אדם יכול לעשות את המצווה, הוא לא מכוון, אבל אתה רוצה להדר, אתה חייב לדעת מה גוף המצווה ומה התוספת, מה אתה מחמיר או מהדר.
אז ממילא, גם במצוות פר חנוכה, שהיא אחת משבע מצוות דה רבנן,
יש מקום לומר שחייבים לדעת את כוונת המצווה
לשם מה אנחנו מדליקים.
ומכיוון שבאנו לענייני הכוונה,
אז חשבתי, בדעתי שנלמד ביחד
קצת
כוונות הנצרכות
להדלקה בשמן.
טיפה עסקנו בזה בתחילת השבוע, עכשיו נעסק בזה בצורה טיפה יותר מסודרת.
לפי הטבלה המונחת כאן לפנינו,
רק שמן בלבד
לא עובד.
בשיעור הזה נרות לא עובד, אולי בשיעורים אחרים, פה רק שמן.
תכף, זה כל המטרה של השיעור, להסביר למה שמן זה לא נרות.
וכשאני מדבר על שמן, הכוונה שמן,
שמן זית,
ראוי למאכל תוצרת ארץ ישראל.
כל דבר פחות מזה, לא מדובר, לא מדברים עליו.
אז בואו נתחיל.
לשמן יש כל מיני תכונות,
וקל מאוד לכוון בהדלקה בשמן, דרך התכונות של השמן לכל מיני פעולות במצווה. אני אסביר טיפה מה אני מתכוון.
בעם ישראל יש כל מיני קבוצות, יש קבוצה של מקובלים. מי הם מקובלים?
מקובלים זה כאלה שיודעים קבלה.
אלה ש... או כאלה שנותנים קבלה, יש כאלה גם...
לא כולם נותנים קבלה.
יש בבא קמא, ואז...
בבא קמא, כאילו...
אז רואים שהוא לא בבא מציע.
בבא קמא הוא לא כזה...
בכל פנים, יש... מבינים בקבלה וכו', אבל מקובלים יש, הרבה.
אבל מדרגה יותר פנימית מהמקובלים זה נקרא מכוונים.
והמכוונים זה מי שיודע להוציא מעולם הקבלה כוונות,
כוונות מעשיות לקראת המצווה, כן? אולי זה קצת מזכיר את היחס בין מתמטיקה לפיזיקה.
מתמטיקה היא מופשטת, עוסקת בזה. הפיזיקאי ידע להוציא מהמתמטיקה את היסודות שיעזרו לו להבין איך דברים עובדים,
וכן, המתמטיקאים טוענים שהפיזיקאים הורסים את המתמטיקה,
כי הוא הורס את החוויה.
והפיזיקאים, יש להם בדיחות אחרות על מתמטיקאים, שהם תמיד אומרים לך,
אלה אף אחד נתונים שלא עוזרים לך לכלום,
חוץ מלהבין.
אז גם כאן, אם אנחנו מצליחים, אם אנחנו מדליקים את המצווה, מדליקים, זהו. אבל אם אנחנו מצליחים לחלץ מגוף המצווה
כוונה שתייצר תהליך נפשי אצלנו, אצל המדליק, הרי זו מטרת הכוונה. מטרת הכוונה היא לייצר תהליך נפשי אצל המדליק כדי שהאדם המקיים את המצווה ישתנה.
כלומר, המצווה היא לא רק ממני למעלה ומה שהוא פועל למעלה, אלא המצווה היא גם פה. אם אני מקיים את המצווה באופן מסוים,
דרך כוונות מסוימות, אני עובר תהליך.
כן,
לא רק אני מקיים את המצווה, אלא גם המצווה מקיימת אותי.
המצווה פועלת עליי, אני עובר דרך המצווה ומשתנה.
התהליך הזה שקורה. ובחסידות פנימיות, זה בעצם,
אנחנו עדיין באור המקיף של י'-ט' בכסלו.
מה שמאוד מעניין את החסידות זה לא רק המצווה עצמה,
החפצא של המצווה, אלא,
בלשון הלבנית, הגברא.
האדם שמקיים את המצווה, איך הוא קיים אותה? מה הייתה תנועת נפשו?
מה היו כוונותיו?
מה הייתה האישות שלו ואיך הוא עובר איזשהו תהליך.
אז בהקשר הזה,
כשאנו מדליקים בשמן, יש ארבעה תהליכים שניתן לעבור, תהליכים נפשיים שקשורים לעבודת השם באופן כללי,
אבל בוודאי באים לידי ביטוי בהדלקת הנרות.
ארבעה תהליכים, ארבע עולמות, ארבע אותיות שם השם, ניגון ארבע בבות, אתם תעשו כבר את ההקבלה לבדכם.
דבר ראשון,
שמן.
מכוונים בשמן לשמן שיוצא מפסוק נר השם נשמת אדם אותיות שמן,
שם יש לכוון מיצוי הכוחות והנקודות הפנימיות
וזה מגיע מסודה חשמונאים חשי השמן.
כשאנו מדליקים, אתם יודעים איך אומרים כל אומן הוא מושפע מהמלאכות שהוא עוסק בהן.
יצא לי פעם,
לפני כמה שנים עברנו דירה ואז היינו צריכים גם לעשות סורגים לבית
וגם להזמין את זה לספרייה. אז הלכתי לרחוב, אז גרנו בבית שמש, לרחוב, היה שם גם מסגריה,
מסגריות וגם נגריות.
ופגשתי ביום אחד את בעלי המלאכה משני הכיוונים, וממש ראית את ההבדל באישיות.
הנגרים היו יותר עקים, יותר כאלה נעימים, היית נכנס, יושב איתך, המסגר הוא כמעט נתן לך, מה, מה, מה צריך? כאילו, אתה רואה כאילו מישהו שהוא מסגר. בקיצור,
כל אחד מושפע מהמלאכה
שבה הוא עוסק,
נכון?
שאלו פעם גנן, האם הוא מושפע מהעבודה שלו? אז הוא אמר,
כל אחד מושפע,
נכון?
אז כל מה שאנחנו עסוקים בו,
כל מה שאנחנו עסוקים בו בקיום המצווה משפיע עלינו.
יש הבדל אם אתה מדליק בנר,
מה זה נר?
נר, שעהבה לקחו שעהבה,
קיבצו אותה, הדביקו אותה, דחפו בפנים פתילה, נר,
לבין אם אתה מדליק בשמן, מה זה שמן?
שמן זה משהו שהופק מתהליך של מיצוי,
מיצוי, כלומר,
נקרא לזה ברוטו ונטו, אתה לוקח את הנטו, אבל לא את הנטו, את הליבה.
ליבת העניין זה השמן.
המיצוי.
ה-SNS אומרים באנגלית, נכון? נקודת המיצוי זה שמן.
יש כל מיני שמנים.
שמן זית זה נקודת המיצוי.
מה המשמעות שאני ניגש לקדוש ברוך הוא עם נקודת המיצוי של הנפש שלי?
אם אני מקביל את השמן לנשמה,
אז בעצם כשאני ניגש ומדליק בשמן,
ובעצם סוג של פעולה שאני אומר לקדוש ברוך הוא רבנה של העולם, אני ניגש
לעבודה שלך, לא עם השאריות של החיים,
לא עם החלקים
הנמוכים אולי, אלא אני ניגש עם הלב, עם המיצוי,
עם הנקודה הכי הכי פנימית, איתה אני ניגש.
זה נקרא בקריאת שמע, לעבוד את השם יתברך,
יש בכל לבבך, בכל נפשך ויש בכל מאודיך.
בכל מאודיך זה עם המאוד.
שירה להשם בחיי, עזמה לאלוקיי בעודי, נכון?
יש כאילו, לשיר להשם עם העוד שלי,
עם העוד זה בעצם עם המאוד.
המאוד, הכוונה,
מאוד אותיות אדם, חז״ל אומרים בכל מועדיך זה ממונו של האדם, נכון?
זה האדם כאילו עם הממון, עם הדמים שלו, הוא עובד את השם יתברך.
אז כשאנחנו מדליקים, כשאנחנו מדליקים את החנוכיה עם שמן, אם אנחנו עושים כאן שיקוף של התהליך אצל כל אחד מאיתנו, לקחנו כרגע איזושהי נקודת
מיצוי ואיתה אנחנו ניגשים.
כן? ולכן יש לכוון בהדלקת הנרות שנזכה למצות את כל כוחותינו לכבודו יתברך.
זה קשור מאוד לפרשת השבוע שלנו.
לא סתם הדלקת נרות חנוכה הם חזק מאוד קשורים ליוסף הצדיק.
פרשת וישב, פרשת מקץ, הם בדרך כלל האור המקיף של חנוכה, פרשת וישב והפרשה התשיעית גם בתורה.
היא מקבילה כנגד השמש. יוסף הצדיק הוא קודם כל סוג של שמש.
במציאות הוא משמש את כולם, יש לו כוח להאיר, הרי,
טוב, זה אולי שיעור אחר, לא התכוונתי להעביר את השיעור הזה על האור המיוחד של השמש,
אבל האור המיוחד של השמש זה, ככה אומרים בחסידות, שהאור של השמש הוא הכי גבוה מכולם.
כי האור של השמש מאיר את האור של הקדושה בתוך החול.
כן, בתוך ה... ויוסף הוא המקביל, הוא הנר התשיעי שמקביל לשמש.
ספירת היסוד היא הספירה התשיעית, אם אנחנו סופרים גם את החב״ד,
היא הספירה התשיעית, ויוסף יש לו אור להאיר חזק מאוד בתוך עולם החול.
יוסף
שהוא מה?
שהוא ספירת היסוד, היא נזהרת מאוד מלאבד כוחות.
פגם הברית בעצם, נכון? פגם הברית זה בזבוז ועיבוד כוחות
חיים לריק ולבטלה. הכי הכי גס זה טומאת הוצאת זרע,
אבל גם ביטול זמן, גם בזבוז כסף, גם בזבוז מילים,
כל הדברים האלו הם סוג של פגם הברית.
אז כשאנחנו מתעסקים בשמן,
כשאנחנו מתעסקים בשמן,
שהוא בעצם נקודת מיצוי, אנחנו כביכול רוצים שהחיים שלנו יהיו ממוצים. שיהיה,
אתם יודעים מה זה דבר ממוצע, הבעל שם טוב, היה לו ברכה,
שתהיה לך ברכה בזמן.
שתגיע וזה יהיה ממוצע ומדויק ולעניין ולא יהיה מרח יותר מדי ולא יהיה זה, כמו שלשון הרמב״ם,
שאדם מתרגל להגיד מעט מילים עם הרבה תוכן ולא להפך, הרבה מילים עם אפס תוכן.
אתם מכירים את זה,
יש כאלה שרבנים הרי יכולים להיות אלופים בדבר הזה,
להגיד משפטים, כן?
ההערה הכוללת, הנצחית, המאירה את כנסת הווייתנו מראשית ועד אחרית, מראש ועד תוך, מסוף ועד אחרית,
היא-היא הפועמת בתוך ליבותינו לדורות-דורות, מאז ועד עולם, מעתה ועד אחריה, אבל נצח נצח יום.
מה אמרתי עכשיו? לא אמרתי כלום, בסדר, נוסע כאילו להסתובב סביב הדבר הזה עוד הרבה מאוד. אני אלוף בזה ממש, אין לי בעיה כאילו לעשות...
יש כאלה שמתפרנסים מזה, אמרתי את זה.
מדבר, שזה יהיה נקודות ברורות, מלאות.
אז השמן מאפיין את הדבר הזה מצד החומר,
מצד עצם המיצוי שלו, עצם החומר, עוד שהוא כביכול בבקבוק, עוד לפני שמזגתי אותו ולפני שהוא נדלק בכלל, אני כרגע עסוק בחומר יקר.
חומר שהופק מתוך איזשהו מיצוי של משהו מבחוץ, בסדר?
כבר תהליך פנימי,
כבר תהליך עמוק, כבר תהליך שרומז,
שגם אנחנו רוצים להיות במקום הזה, להיות ממוצים,
והדבר הזה הוא מאוד מאוד רלוונטי לחברה שבה אנחנו חיים היום,
שהיא חברה מאוד מאוד לא ממוצעת, כלומר, יש המון המון בזבוז,
המון שפע שהולך לאיבוד, החל ממזון,
שפע של מזון, נזרקות הרי כמויי כמויות.
כל מי שהיה כאן בחתונה ורואה את כמויות האוכל, אני מקווה שהוא שואל את עצמו,
לאן זה הולך אחרי החתונה?
חלק הולך ללקט ישראל, והרוב הולך לאיבוד, בצבא, מי שמכיר.
בצבא, כן, אתה אומר, אומרים שהיה איזה,
עוף אחד שאמר, למה אומרים שאי אפשר לרקוד על שתי חתונות, הנה זה כבר החתונה השלישית שלי היום.
העבירו אותו אחד לשני.
אז
יש שפע של זמן, יש הרבה זמן,
והזמן מתבזבז, אפשר,
יכולים לבזבז הרבה מאוד זמן.
שפע של מילים שנהגות לריק, לאחרונה התפתח כאן תחביב במדינה,
נזרוק כמה מיליארדי שקלים אחת לכמה חודשים בבחירות,
שיהיו אותו דבר, גם לפני וגם אחרי, סתם, מבזבז את הזמן, מבזבז את הזה לעוד...
כבר הפרשנים הפוליטיים כבר נחנקים, רוצים כבר להתערב.
זה בזבוז, זה בזבוז אנרגטי מטורף.
במקום לבנות ולקדם את המדינה, אתם מתעסקים בלעשות אותו דבר, more of the same.
אז אנחנו, בהדלקה בשמן, בחומר עצמו, אפילו שהוא בוואקבוק,
אנחנו מכוונים לרצות,
לשאוף,
לחיות
חיים ממוצים.
חיים ממוצים.
היום היה לי דוגמה,
אתה יודע,
עניין של שנייה.
הלכתי לאוטובוס של ירושלים,
פתח תקווה בשעה תשע,
בדרך כלל הוא מגיע תשע, תשע ושלוש דקות, זה הטווח שלו. יצאתי ככה מאיפה שהייתי בבית הכנסת,
יצאתי בחמישה לתשע, זה כלום, זה הליכה של דקה וחצי, שתי דקות.
לילה יותר ביטחון עשיתי כזה מובית ואני רואה שהוא אומר לי כעת. הוא אומר, מה כעת? איזה כעת?
אז התחלתי לרוץ לתחנה.
לרוץ, לרוץ, עם תיק על הגב וזה, יהודי בגילי, כבר מזמן לא רצתי ככה כמו איזה חפש לתחנה.
עכשיו אתם יודעים, זה בדיוק שנייה, זה או להתעצבן נורא ולהפסיד, זה אפילו לא להפסיד שעה, כי האוטובוס הבא הזה הוא ברק בצהריים, זה ללכת בכלל למקום אחר, או להגיע, הוא עוד הקדים האוטובוס, אז אם תגיע ממש כאילו אתה...
בקיצור, אם בלשון בחוץ התפסתי אותו בסוף,
וזה היה חוויית מיצוי, כי באמת הייתי קום ירושלים ב-15 ל-10.
נורא אמור יחסית,
הכל היה פנוי, אבל זה היה על הקשקש.
על הקשקש אם אתה ממצה את הזמן ואת הבוקר או מבזבז.
וחוויית המיצוי היא חוויה מאוד נעימה, מאוד טובה, מאוד מדויקת.
אז אנחנו מבקשים, מניחים שאיפה כזאתי,
להיות אנשים שממצים זמן וממצים רכוש
וממצים מילים שהחיים הם מלאים. וזה בא לידי ביטוי דרך השמן.
זו כוונה אחת.
להיות חשמונאים, חשי השם.
הקבלה השנייה כבר ציפה מקדמת אותנו,
והיא קשורה לאופן ולהבדל הגדול
בו השמן דולק
בהבדל מהנרות.
בסדר?
נר שדולק, הלהבה דולקת והיא יורדת כלפי מטה והיא מכלה את השעווה,
וזה נראה על פניו שהם הולכים עקות.
כלומר, הלהבה יורדת כלפי הנר והנר מנסה לברוח הצידה.
אז הוא נוזל, הוא נוטף,
יש הרבה מאוד,
נשארת הרבה שעבה לא מנוצלת כביכול.
ולעומת זאת,
השמן,
אם תיקחו כוסית שמן, תשימו שם פתילה,
תעזבו, לא תדליקו, מה יקרה לשמן?
השמן עולה למעלה, נכון?
השמן יש לו שאיפה שהוא עולה.
הוא עולה והוא שואב איתו את הכל כלפי מעלה.
זה נקרא להשתאווה בגופא דמלכא.
יש איזה רצון של עלייה כללית במציאות שהכל יעלה אליו יתברך.
הכל יעלה.
אז התנועה היא תנועה אחרת לגמרי בשמן.
כשאני מדליק בעינייה, החוויה היא של משהו שיורד למטה ומתכלה.
כשאני מדליק בשמן, החוויה היא של משהו שעולה למעלה ומתכלל.
זה אחרת לחלוטין.
חוויה שונה לחלוטין.
השמן הוא בתנועת עלייה.
הוא עולה, הוא שואף, אפילו עוד לפני הלהבה, שימו, תעשו את הניסוי המגנים בזה,
כיוון שהניסוי הזה מצליח רק בשמן איכותי ובפתילות מצמר גפן. אם תשימו את הפתילות האלה, האדומות,
הקטנות האלה משעבה, מעצבנות,
שום דבר לא יעלה לשום מקום.
אבל אם אתם תשימו פתילות אמיתיות מצמר גפן,
והכי טוב גם להכין בעצמכם בבית ככה, כמו שסבתא חנה הייתה עושה, ולגלגל,
אני אומר,
מי שמגלגל את זה,
הילדים שלו לא יגלגלו שום דבר אחר.
בסדר?
סגולה.
סגולה, גם לכן מגדלים שיער עד גיל שלוש, הוא מגדל עכשיו, הוא לא מגדל אחר כך.
אז צריך לתת לקליפה, לתת לזה, זה מתגלגל, זה הגלגולים.
אז השמן עולה, יש לו תכונת עלייה לשמן.
נשאב כלפי מעלה.
אז כשאנחנו מדליקים בשמן, שופכים את זה, אנחנו חווים, החוויה היא של משהו שהוא מתקלל,
מתכנס ועולה. עכשיו אם אנחנו נדמיין,
נעשה רגע דימוי כזה שעושים אותו הרבה,
הראשונים,
וגמור הזקן בתניא,
נדבר על זה הרבה, אבל הכוזרי גם דיבר על זה הרבה לפניו,
שמערכות היחסים בין הלהבה, הפתילה וגוף הנר, אלה מערכות היחסים בין הנשמה,
שהיא בעצם הלהבה,
לבין הנפש שהיא הפתילה, לבין הגוף, הנפש הבהמית, שזה גוף הנר.
אז איך זה נראה?
זה יכול להיראות סכסוך, כלומר הגוף, סליחה, הגוף מושך למטה, הנפש, והנשמה מנסה לגנוב, כאילו הנשמה והגוף הולכים עקוד ביניהם,
רבים ביניהם.
בשמן זה נראה הרמוניה.
הגוף
מזכך את עצמו.
ממילא הנפש,
הפתילה היא מאוד ככה,
השמן עולה בפתילה לבד,
הנפש מרגישה בנוח בגוף והנשמה מהירה מתוך כל הדבר הזה בצורה הרמונית,
בצורה נפלאה.
אז זה כבר חוויה אחרת בהדלקה בעצמה.
האם זו חוויה של עלייה והתקללות
או חוויה של ירידה והתפזרות,
כמו שקורה בנרות שעווה.
קראנו לזה כאן כוונת בית יוט. מה זה בית יוט?
ביט.
ביט, אתם יודעים מה זה ביט? יש כזה אפליקציה ביט, מעבירים בה כסף.
אני לא רוצה להעביר לי כסף בביט.
אז לא, זו לא הכוונה לביט הזה.
ביט זה שם קדוש.
מה זה שם קדוש?
יש עין בית שמות קדושים להשם יתברך,
שהם יוצאים משלושה פסוקים
סמוכים אחד לשני,
שבכל אחד מהפסוקים האלה שבעים ושתיים אותיות,
ולוקחים את האות הראשונה מהפסוק הראשון,
ואת האות השנייה מהפסוק השני,
ואת האות האחרונה מהפסוק האחרון,
ומרכיבים מהם שלשות,
וככה, בסדר, הבנתם?
וככה יוצאים ע' ב' שמות קדושים.
זהו, זה פסוק, זה פסוקים בפרשת בשלח.
שיש שם פסוקים שמתארים את ה...
שהקדוש ברוך הוא מתייצב בין מחנה מצרים לבין מחנה ישראל, יש שם שלושה פסוקים
שהם בני שבעים ושתיים אותיות כל אחד.
וישא עמוד הענן ויעמוד בין מחנה מצרים לבין ישראל, ומשם מתחיל
מהפסוק הזה, ואז אפשר לראות את זה בזוהר, יש טבלה כזאת
עם השמות,
ובשמות האלה לומדים הרבה מאוד דברים.
כדאי להכיר.
לדוגמה, לאו, ל״ו, שם קדוש,
דני, שם קדוש.
כן, יש פעמיים.
אחד השמות שמופיעים שם זה הצירוף ב׳-י״ט.
ויש שם גם צירוף י״ל״יו,
שאומרים שצריך לכוון אותו בתפילת
קבלת שבת.
כשאומרים מזמור לדוד, אז אומרים, השם למבול ישב,
זה ראשי תיבות י״ל״יו, שם צריך לכוון תוספת הארת
קדושת השבת.
טוב, עכשיו מה זה שיעור בקבלה, בכוונות? לא.
בחסידות תמיד מבארים את הפנימיות של הכוונות הללו.
בי'-ט זה שם קדוש שיוצא מפסוק בזרועו יקבץ טלאים.
בזרועו יקבץ טלאים,
ראשי תיבות בי'-ט.
זה הפסוק.
מה זה בזרועו יקבץ טלאים? אז תנסו רגע לדמיין
שאנחנו, כל אחד מאיתנו, אנחנו רואים ויש לנו צאן.
בסדר?
מה זה הצאן?
הצאן זה כוחות הנפש שלנו,
הם הכבשים שאנחנו רואים,
חסד, הגבורה, התפארת, כל הכוחות האלה.
עכשיו הצאן הזה, כל רואה רוצה לצאת עם הצאן,
ושהצאן גם יגדל ויתפתח, וגם ששום כיבשה לא תלך לו לאיבוד.
אבל הנה טלה בורח לשם, טלה בורח לשם, איזה עיזה בורחת לו לשם,
אז הוא בזרוע שלו מנסה לקבץ את הטלאים שלא ילכו לאיבוד.
זה בעצם העבודה של כל אחד מאיתנו, עבודת יעקב אבינו,
להיות רועי צאן ולקבץ את כל כוחות הנפש שלא ילכו לאיבוד אלא כולם יהיו מכונסים ועולים כלפי מעלה
שלא ילך לנו לאיבוד שום דבר
זה השם בזרוע יקבצת להם
עכשיו כמו בהרבה מאוד דברים יש את החלק הרוחני
נכון של הדבר את הרעיון הרגע הסברנו
ואם תהפוך את זה תוכל לראות בצד השני שיש לזה גם איזה יישום יישומון אפליקציה מעשית
בסדר רק צריך להפוך את זה
כמו מטבע
זה מטבע, אתה יכול לראות במקום אחד איזה משהו רוחני, איזה ציור, איזה סמל.
טוב, אתה לא יודע אבל מה המטבע.
טוב, תהפוך, תראה כמה זה שווה.
אז כדי להבין מה היישום המעשי של שם בית יו טית, צריך להפוך אותו.
איך הופכים שם?
כל מיני אפשרויות.
אפשרות אחת זה לאטבש אותו,
לכתוב אותו באטבש.
זה ההיפוך שלו, כן?
כתוב בית.
לא, אל תכתוב בית, תלך.
מה זה בית?
שין.
כתוב יווד,
אל תעשה יווד, מה זה?
מה?
כתוב טייט,
אל תכתוב טייט, אל תכתוב נון, שמן.
בית יו טית באטבש זה שמן.
כלומר, החומר המעשי בעולם הזה,
שמבטא את התנועה של בזרועו יקבץ טלעים, של משהו שנאסף וכלום לא הולך לאיבוד,
הוא הדלקה בשמן, ובאמת זה מאוד מאוד בולט,
כי כשמדליקים בנר,
אם תיתן לנר לדלוק, אני לא אדבר על נרות, קחו נר רגיל, נר כזה עומד,
ותנו לו לדלוק עד שהוא ייגמר בסוף אתם תראו שנשארה נשארת שאבה על השולחן
כי כמו שאמרנו הטיפות זולגות הצידה ולא כל השאבה מתמצה אבל כשמדליקים בשמן
הכוסית נגמרת הפתילה שואבת לתוכה את כל השמן שום טיפה לא נשארת בחוץ הכל עולה למעלה
אז זה
קראנו לזה איסוף הניצוצות להשתאווה בגופה דמלכה החוויה היא חוויה שלה לגמרי אז שוב פעם כשאני מדליק בשמן אני
אלף, אני מתכוון לעבוד את הקדוש ברוך הוא עם מיצוי כוחותיי.
לא עם זה, עם המיצוי. דבר שני, אני מתכוון שכל הכוחות יעלו. לא, שום דבר לא יישאר בצד.
הכל יתכנס ויעלה כלפי מעלה, בדיוק כמו שהשמן דולק
ולא כמו שדולק נר.
טוב, יפה. טלפון מצלצל.
הכוונה הבאה
היא כוונה קדושה מאוד,
שאני מחבב חיבוב יותר.
מישהו לימד אותי מושג,
יש לנו חבר פיזיותרפיסט,
אז הוא לימד אותי מושג, בעיניי מושג מדהים.
עידו, כן. עידו, גם עידו במכון, פה.
יש גם עידו אצלנו בקהילה, אז אני מדבר על עידו אצלנו בקהילה.
יש מושג שנקרא זיכרון שריר. שמעתם את המושג הזה פעם?
כן?
מה הזיכרון, תזכיר לנו, אריאל?
מתניה, סליחה.
מה, ת... באר? מה זה?
כן.
השרירים, מה?
כלומר,
תסביר באיזה אופן זה בא לידי ביטוי.
בדיוק.
כלומר, once למדת את הזה, יש לך זיכרון שריר.
אנחנו מכירים את זה דווקא מהדוגמה באופניים, אבל הפוכה.
אדם כאילו, כשאדם נופל מאופניים, נפילה, אני מדבר ברכיבת שטח, אז כאילו זיכרון השריר שלו נפגע.
הוא נכנס לאיזה פחד,
והוא כבר שוכח איך...
אבל כשאדם נוסע, רוכב הרבה ברכיבת שטח, הוא כבר מגיע לגינת צלעים, הוא לא, עכשיו צריך לחשוב מה הוא עושה. מייד, כאילו השרירים נכנסים למצב והם עוברים את זה, בסדר?
כלומר, הגוף זוכר.
השרירים זוכרים. השרירים זוכרים.
אפילו הם זוכרים. ובוודאי שחלקים יותר רוחניים מהשריר זוכרים.
האוזן זוכרת, צלילים מזכירים לנו כל מיני דברים.
טעמים מזכירים לנו, נכון?
אתה רואה משהו?
אוי, מזכיר לי, יואו, איזה קטע,
סבתא פעם הייתה...
אבל הדבר שהכי מזכיר לנו, זה החוש הכי נקי,
זה חוש הריח.
החוש הכי נקי.
אדמור הזקן אומר,
סיפור,
אני אספר לכם סיפור על אדמור הזקן. פעם,
אחד החסידים הביא לאדמור הזקן מתנה קופסת טבק מכסף.
אז אדמור הזקן אמר, אני לא רוצה להשתמש בטבק,
הוא פירק את הקופסה והפך את המכסה למראה לתפילין.
כן?
אני רואה היום הרבה אנשים משתמשים בתור מראה לתפילין באייפון,
בטלפון ה...
לא אפליקציה אפילו, רק הזכוכית.
הוא מסתכל ככה על התפילין, פתאום הוא מקבל הודעה,
אז הוא ככה,
תוך שנייה הוא כבר שם, זרוף.
שאירו את הטלפון מחוץ לבית הכנסת כשאתם נכנסים,
לא צריך אותו שם.
אז...
ואז הוא אמר, אדמו״ר הזקן,
הוא אמר שבחטא עץ הדעת מתוארים כל החושים,
חוץ מחוש הריח.
מתואר שהאישה
שמעה את הנחש,
כי שמעת לכל אשתך, הוא דיבר והיא שמעה.
מתואר שהיא רעתה ותראה האישה את העץ כי תאווהו לה עיניים,
ונחמד העץ להשכיל.
מתואר שהיא גם אכלה כמובן, והיא נגעה בעץ, היא נתנה לה, אז חוש המישוש.
רק חוש הריח לא מתואר.
אז אומר אדמו, הזקן חוש הריח לא היה בחסד האדם הראשון, הוא נשאר נקי.
הוא נשאר נקי.
ולכן אני לא רוצה לשעבד אותו לתאוות טבק.
אני רוצה להשאיר אותו נקי.
זאת אומרת שחוש הריח נשאר מאוד מאוד מדויק.
ואם נשתמש בו נכונה, הוא יכול להזכיר לנו חוויות רוחניות בשנייה אחת.
אני נזכר
שאני זכיתי ללמוד כאן בירושלים
הרבה שנים בכודל בעיר דוד,
חזון אלחנן, השם אלחנן נתלי השם ייקום דמו.
זה נמצא בבית עתירה,
אחד המבנים בעיר דוד,
ועולים לכולל, אז יש כאילו מדרגות,
והכול נמצא בקומה השלישית או רביעית, איך שנגדיר את זה.
אבל מתחת לכולל גרה המשפחה הערבית, אני לא יודע אם היא עדיין גרה שם,
הבאסיקה אולי,
אולי כבר הצליחו להוציא אותה משם,
הם גרו מתחת לכולל, נראה לי זה הערבי הכי קרוב לדברי תורה שהיה אי פעם, בסדר? הוא גר מתחת לכולל.
ואני עובר שם,
כשהגעתי לכולל,
ואתה חושב, זה מדרגות כאלה, אתה שנייה אחת עובר, איך שאני עובר, אני מריח את סבתא שלי.
מריח ריח חזק, שכאילו בת אחת זורק אותי ל...
כאילו אני נכנסתי למטבח של סבתא שלי.
מה היה?
בישלו שם על פתיליה.
וסבתא שלי כשהיינו ילדים, הם בישלו על פתיליה במטבח.
אז בשנייה אחת הריח החזיר אותך, החזיר אותי,
לא יודע כמה, 30 שנה אחורה, 20 שנה, בום, אני שם.
חזק מאוד ריח.
חזק מאוד.
לכן צריך, באופן כללי אני אומר, שלמצוות יהיה ריח.
אנחנו גרים, פה גם נמצא אחי, אנחנו גרים במגדלים,
בפתח תקווה.
בשבת יש לך מעלית שבת.
עד עכשיו המעלית שבת שהיה לנו, היינו עולים במעלית שבת שעולה כאילו 2-4 כזה. עכשיו יש לנו מעלית, טיפה שינו את זה, לא משנה. קיצור, אנחנו עולים למקומה 17 ויורדים.
אז עולים למקומה 17, מעלית נפתחת שבת, בבוקר, בצהריים.
מעלית נפתחת.
אתה מריח, אה, פה הכינו צ'ונט ואיזה, נסגרת, יורדים שלוש קומות,
אה, אלה אוכלים דגים, זה ככה, אתה מגיע הביתה, אתה עומד מרעב כבר,
כל קומה יש לה את הריח שלה, ריח של שבת,
ניחוח שבת,
כן?
בית כנסת
צריך שיהיה לו ריח.
איזה ריח? בואו נכנס עם הריח שלו.
כשאנחנו עם הילדים,
היינו נתפלים בית כנסת אוהל יצחק, בית כנסת קטן, היה צריף,
היית נכנס בדלת, מקבל בומבה של ריח כזה לפנים,
שזה השילוב של נאנה ושיבא שהיו שם בבית כנסת בדרך קבע,
יחד עם טבק שגם כן היה בדרך קבע, עם ניחוח קטן של ערק
כללי ועם רצף האפטר שפים שהמרוקאים שמים בכמויות על הפנים, ככה, עושים את זה.
כל זה בתוך הבית הכנסת, אתה נכנס, יש לך שבת,
זה ריח, אה,
אתה נהנה.
מצוות צריכות ריח.
שנים.
הייתי נכנס לסוכה,
הייתי אומר, אין לי ריח לסוכה, אני משתגע,
אני זוכר שבתור ילד היה ריח לסוכה.
אמרתי, מה עשיתי, מה חטאתי, מה פשטתי, ריבונו של עולם, והייתי הולך, סוחב, תעלה, לא שם שכך כינס כאלה, מביא, עלה דקל, אין ריח.
עד שנזכרתי שכשהיינו ילדים, אבא שלי היה שם עלי אקליפטוס
ולא עלי דקל.
החלטתי לשים עלי אקליפטוס, אה, זה ריח גן עדן.
אקליפטוס יש לו ריח, הוא טיפה מתייבש,
וממשפחת ההדסיים,
הסוכה אתה פשוט כל היום רק מסניף אותה.
ככה נכנס לסוכה. ולכולם אומרים, כשנכנסים לסוכה יש ריח בסוכה.
מצוות צריכות ריח.
מצוות צריכות ריח.
כשמדליקים, עכשיו תכף אני אסביר למה מצוות צריכות ריח, מה המשמעות, אבל כשמדליקים בשמן,
לשמן יש ריח.
זה פסוק.
לריח שמניך טובים.
שמן תורג שמך על כן עלמות יבוך.
שמן צריך ריח, כן, זה הכוונה, וזה תכונת המשיח.
המשיח, כתוב עליו, עריכו ביראת השם.
תכונת הריח זה להכיר משהו בנקודה הכי פנימית שלו, הכי עמוקה. שוב פעם, קשור לשמן.
ועריכו ביראת השם.
המשיח יהיה לו חוש ריח.
הוא יריח את המציאות.
בסדר?
מעניין, אומרים שכן, אחרי ביבי צריך להגיע למשיח, ככה, זה הדיבור.
עכשיו הוא היה בכפר חב״ד, הוא אמר שהמשיח חייב לבוא.
הוא, אין לו חוש ריח, ביבי, יש לו, הוא טטרן.
הוא לא מריח.
אחריו צריך לבוא אחד שיריח.
אז, עכשיו למה זה כזה חשוב?
רבותיי שימו לב, הכוהן הגדול
ביום כיפור נכנס לקודש הקודשים, מה הוא עושה שם?
הוא מקטיר כתורת
ואז קודש הקודשים מלא מהכתורת,
ענן, כי בענן נראה לה כפורת,
ואז
הוא עומד בתוך הענן.
עכשיו הכוהן הגדול הוא נציג של כלל ישראל כשהוא עומד בתוך הענן בעצם מה קורה לו?
הוא טובל, הוא כמו טובל אפשר לטבול במים אפשר לטבול בענן אבל בשונה מזה שאתה טובל
בתוך מים שאתה יכול לטבול רק מבחוץ.
אתה לא יכול להכיס את המים לתוכך, אחרת תחנק.
בענן שיש לו ריח אתה טובל גם מבפנים וגם מבחוץ. כי הכהן גם נכנס לתוך, גם הענן עוטף אותו אבל גם הענן בתוכו כי הוא נושם את האוויר לתוכו.
אז כשיש לנו ריח אנחנו בעצם, אנחנו לא רק עושים את המצווה בידיים אבל עדיין המצווה היא חיצונית לנו אלא כביכול המצווה נכנסת אלינו.
היא נהיית חלק מאיתנו אנחנו נושמים אותה היא נהפכת
לחלק מהחמצן בריאות שמחמצנת אדם שבמחזור אדם הקטן ואחרי זה עובר למחזור אדם הגדול ונכנס לתאים נכנס לך לתאים ריח של מצווה המצווה נכנסה לך ממש לתוך הגוף
זה קורה או במצוות שאוכלים אבל גם האוכל
כזית פת מצה הוא גם כן נהיה חלק מאיתנו אבל לצערנו הרב יש לנו רק שתי מצוות דאורייתא של אכילה היום
אין לנו קורבנות וכולי אז המצווה היא כזית מצה
בפסח וכזית פת בסוכות
ואכילה, אחרי הכל, האדם גם רעב.
אתה גם מגיע רעב לסעודה, אז אתה גם לא אוכל רק בשביל המצווה, אתה גם אוכל כי אתה רעב. גם, לא רק הכוונה מדברת, גם הבטן מדברת.
אבל כשמריחים מצווה,
זה לא מגיע ממקום של רעב,
ולא מגיע ממקום של תאווה, זה מגיע ממקום של חיבור הכי עמוק אל המצווה.
ועריכו ביראת השם,
נריח שמניך טובים.
ספיגת הנקודה העצמית לתוכנו ממש, אנחנו פוגשים את נקודת השמן,
והיא נהיית חלק מאיתנו, וזה צריך לכוון מתי?
כשמברכים, ארור אתה אשם, נכון? ככה המכבים, בנוסח הזה הם בירכו, במנגינה הזאת בדיוק.
ואז הם שרו מה או איסור,
כן, מה או איסור ישועתי, על פנם זו מנגינה נוצרית.
היה להם כנראה נוסח אחר.
להדליק נר חנוכה, תראו כאן הדגשתי את האותיות,
נר חנוכה, ראשי תיבות, נפש, רוח, נשמה, חיה.
אלה ארבעת החלקים, היחידה זה, אנחנו עוד נגיע אליה בהמשך,
אבל אלה ארבעת החלקים שמבטאים את ההתקדמות,
שאנחנו פוגשים את הנפש, את הרוח, אחרי זה את
הנפש רוח, נשמה, חיה, כן, נפש רוח, את הנשמה, אחרי זה את החיה, עד הנקודה הכי פנימית, וזה נמצא בתוך הברכה עצמה.
כלומר, כשאנחנו מברכים, אנחנו מבקשים להיפגש עם הנקודה העצמית, ושהיא תהיה חלק מאיתנו, לנשום אותה,
לנשום אותה פנימה.
טוב.
אז זו כוונה שלישית כבר.
מהי הכוונה הרביעית?
חלק מתכונות השמן המיור... אתם איתי?
זה מעניין אתכם?
בסוף השיעור אתם מקבלים הסמכה למקובלים חגורה לבנה.
כן.
אז אחת מהתכונות של השמן זה שככה אומר רבי מלובביץ', שהשמן מתפשט בכל דבר,
מתפשט על כל דבר וחודר בכל דבר.
שימו שמן בתוך
קופסה מעץ
אחרי לא הרבה זמן, העץ כולו חדור בשמן.
והשמן הוא גם
נמצא למעלה, השמן יש לו תכולת התפשטות.
טפטפים טיפת שמן על בגד או על נייר, הוא יתפשט,
לא יעצור כמעט,
עד שהוא, בשונה ממים או כל דבר אחר.
כלומר יש כאן תכולת התפשטות.
ההתפשטות בעצם, במילים הלכתיות,
זה הידור. מה זה הידור?
הידור זה התפשטות, אני לא מסתפק במה שאני צריך,
ואני רוצה יותר,
כן? אני לא רוצה להיות רק שבע, שבע,
אני רוצה להיות שמונה, שמן,
להשמין מהמצווה, לקיים עוד.
זו תכונת השמן,
זו התכונה הפיזיקלית שלו, הוא מתפשט.
עכשיו,
אז מה זה בעצם אומר?
אני אתרגם את זה לשפה נפשית.
זה אומר שכשאני נוגע בנקודת השמן, הנקודה הפנימית, יש לי רצון שזה לא ייגמר,
שזה יימשך עוד ועוד.
מדוע?
אז כידוע לכם,
בספירת הכתר,
שהיא הספירה הכי הכי עמוקה,
הכי גבוהה.
וספירת הכתר זה בעצם המקומות שבהן אנחנו לא יודעים לתת סיבה, למרות שאנחנו מרגישים את זה במלוא העוצמה.
כן? לדוגמה, למה אתה אוהב כחול ולא אדום?
למה למה? ככה. אני יודע להגיד לך למה. ככה. זהו. אני... זה. ככה אני אוהב.
אין לי סיבה.
אה, אם אין לך סיבה כנראה זה לא נכון. מה זה לא נכון? אני אומר לך, אני אוהב כחול, אל תתחיל להתווכח איתי.
אני אוהב כחול, הכל אצלי כחול.
אז תסביר למה, אין לי הסבר. לא, אתה לא יכול להסביר סימן שזה לא.
לא, זה מעל השכל.
מה?
זה סוג של תאווה, כן.
או באמת, באמת התשובה האמיתית, למה התחתנת עם אשתך?
אני לא מתחיל להגיד, יש לה תכונות כאלה, גם ההיא, החבירה שלה, יש לה גם כאלה תכונות, לא, בסוף מה התשובה, למה? ככה, אל תשאל אותי, זה ככה, כשפגשתי אותה,
אבל בדיוק הרגשתי מה שלא הרגשתי עם אף אחת אחרת, למרות שהיו סיבות גם אצל ההיא לפניה וגם אצל ההיא שאכלת אחריה.
איתה זה קרה, למה? ככה.
זה התשובה הכי עמוקה.
וגם ככה, אגב, זה שם קדוש שמופיע שם בריבועים האלו, ואומרים את זה בראשי תיבות,
כתר כל הכתרים.
בספירת הכתר יש שלושה ראשים.
אמונה, תענוג ורצון.
כלומר, כשאנחנו מגיעים לנקודות האלו העמוקות, יש איזושהי תחושת שייכות מאוד מאוד גדולה,
שבא לידי ביטוי בעונג.
כלומר, אדם נמצא במקום שהוא מבין שהוא חש,
הוא לא מבין שזה המקום שלו,
יש לו עונג עצום, הוא לא רוצה שזה ייגמר.
בסדר? שמעתם פעם איזה ניגון? שמעתם, הניגון הזה, זה הניגון של החיים שלי.
קרה לכם פעם? לי זה קורה אחת לכמה זמן, כשאני שומע איזה ניגון, אני אומר, זהו.
מעכשיו עד 120, אני שומע רק את הניגון הזה.
עכשיו הילדים שלי כבר רוצה להם, מספיק, אבא, גמרת אותנו, חלאס, עם ה-repeat, אי אפשר יותר. לא, לא, לא מוותר.
זה הניגון עד מאה ועשרים שעה, עד שמשהו נרגע ומגיע ניגון אחר. אבל כשהניגון הזה מגיע, אני אומר, זה הניגון של החיים שלי.
פעם הייתה לי איזה מישהו,
איזו שיחה עם איזה יהודי מעניין של חבר.
נכנסתי אליו למשרד, לראות אותו עם כזה עם דמעות בן אדם, מה קרה?
אמרתי לו, תשמע,
האמת שזה היה זה שנתיים בכלל אחרי שהניגון הזה יצא.
הוא שמע את הענה בכוח של עובדיה חממה.
שנתיים אחרי.
כבר היה זה, דמעות. הוא אמר לי, תשמע,
יהי רצון שאני אשמע את הניגון הזה מעכשיו עד שאני אמות ושנגנו את זה בלוויה שלי.
איך הוא אומר? תזכור את זה בסדר?
מי יגיע לפני מי? אני יודע.
נקודה כזאת היא עמוקה של עונג.
אז מהמקום הזה אנחנו רוצים להדר.
בגלל שהשמן הוא נקודה פנימית,
בגלל שהשמן הוא הנקודה, אז היא כל כך מענגת שאנחנו לא יכולים, אנחנו רוצים להתפשט,
וזה כנראה ההסבר לפלא המופלא הזה שבחנוכה כולם מהדרין מן המהדרין, אין לזה אח וריאה הלכתית.
בדרך כלל בעם ישראל יש מדרגות, ההוא עושה ככה, זה עושה ככה, כל אחד עם העניינים שלו.
אבל בחנוכה
כולם מהדרין מן המהדרין.
זה הרצון הזה להתפשט.
אבל,
אבל,
התפשטות בלי גבול היא לא אפשרית.
חייב לבנות להתפשטות אותי כלים.
כלי.
מהו הכלי שבונים בחנוכה?
בית.
מצוות חנוכה, נר איש וביתו.
מצד אחד המצווה צריכה להיות מאוד מאוד מפושטת.
כי יש פרסום הנס.
אז בואו נפרסם,
אז בואו נלך לרחובות,
אז בואו זה.
לא, לא, לא.
לפרסם אבל בתוך בית.
ובית זה כלי חזק מאוד לאור. מצד אחד בית הוא תמיד בסוד ההתפשטות.
כי קודם כל בבית יש אבא ואימא, ואחרי זה יש ילד ועוד ילד ועוד ילד.
הבית הולך ומתפשט, ואחרי הילדים יש נכדים, אחרי הנכדים יש נינים, ואז זה כל כך יפה לראות בגיל 90 את הסבא והסבתא יושבים, ועם תמונה של כל השבט.
ואתה אומר, זה התחיל מזוג צעיר, זה התחיל בשני ההורים, כן, וזה, ופתאום,
ממש, וזה הולך ומתפשט, זה בעצם לעולם לא נעצר, נכון?
כי המשפחה הולכת וגדלה, אבל זה קשור לכלים מאוד מאוד חזקים של בית, זה לא ברחוב,
זה לא איזה מאל פה,
יש כאן בית, יש כאן יציבות,
יש פה כלים,
יש פה מחויבות,
אז אנחנו בעצם בונים כלים לאור.
ההידור וההתפשטות,
שהיא תוצאת העונג,
קשורה, קשר חזק מאוד למה?
לבנות כלים לאור. איפה הדבר הזה בא לידי ביטוי?
מהדרים.
קראנו לסוף פרשת בישלח,
שמונת מלכי עשו,
שמלכו לפני מלוך מלך בני סלניק, נקראים מלכי התוהו, מלכי עולם התוהו.
בלה בן באור, מבצרה, יובב בן זרח, זעבן, זעקן, כל מיני שמות כאלה מפחידים.
נכון? כל מיני שמות שזה.
והמלך השמיני
הוא המלך הדר, הוא המלך השמיני. כלומר, הוא שייך לאיזה נקודה?
נקודת השמן, נכון?
אגב,
צריכתי להגיד לכם, הירחו בירת השם על הנשימה, שמן זה גם אותיות נושם, כן?
זה לא רק נשמה, אלא גם נושם.
ואני חוזר חזרה, המלך הדר הוא המלך השמיני,
לא כתוב עליו שהוא מת.
למה לא כתוב שהוא מת?
כי כתוב עליו שהוא נשוי.
שאר המלכים הם רווקים, הם לא נשואים, הם לבד.
במלך הדר כתוב בשם אשתו
מיטבל בת הדר בת מיטבל בת
המלך הדר ואשתו היא מטרד בת מיטבל.
הוא נשוי יש לו אישה יש לו בית הוא הקים בית אז לכן הוא לא מת הוא חי הוא קיים
הוא הצליח להקים
בית לאור הדר
השם דר יש לו הוא הקים בית לאור
אז יש כאן שמן רצון להתפשט להתפשט לאן אני אתפשט בלי סוף לא יש כלים יש כלים לאור
זה בעצם הכוונה כאן,
וקראנו לזה בהערות עוז והדר לבושה,
עוז והדר, כן?
אז הלבוש,
שמן צריך לבוש, הלבוש הוא הבית,
וזה כמובן בחינת יוסף, כמו שאמרנו,
שהוא חזק מאוד בימים,
בשבועות האלה, ומה עושה יוסף, מה התפקיד של יוסף במציאות?
לבנות כלים לאור.
המומחיות של יוסף זה יצירת כלים.
זה משיח בן יוסף, הוא יוצר כלים, יוצר פלטפורמות,
שלתוכם אפשר לצעוק את האור. לכן יוסף נמצא מאוד מאוד חזק, מלווה את חנוכה,
כי חנוכה זה אור גדול מאוד, מי יבדק אלים לאור?
מי יבדק אלים לאור? יוסף. הוא בעצם בונה, כמו שאמרנו, יוסף הוא כנגד השמש,
והשמש זה מי שיודע לקחת את כל האורות של חנוכה ולהגיד, אני איתם אצליח להאיר
גם את היום-יום.
אז אלה, הדף הזה יכול ללוות אתכם, אפשר ממש לתלות אותו ככה וזה, לנהלן אותו אפילו אולי,
עם זה, בברקווי, נשים ככה, בכל מיני מקומות,
ולעבוד
לפי הדבר הזה, לכוון. יש לנו ברוך השם גם שמונה ימים,
אז אפשר כל יום לעשות איזה משהו אחר, לא צריך את כל הכוונות ביום אחד,
אבל לעמוד מול הנרות,
לעצום את העיניים, אחרי זה לפתוח אותן,
ולכוון שמה שקורה בנרות
יקרה לנו בנפש פנימה.
ההקבלה בין נר לבין נשמה היא לא המצאה חסידית,
זה פסוק מפורש.
נר, השם נשמת אדם,
חופש כל חדרי בטן.
איפה הפסוק הזה נאמר?
תהילים קי״ט.
נכון?
תהילים קי״ט?
נכון.
במשלי? במשלי.
תהילים, משלי, תהילים, משלי.
לא, זה לא בנר ה', זה לא בתהילים, זה במשלי.
במשלי, נר ה' נשמעת אדם חופש כל חדרי בטן,
זה פסוק, אחפש את ירושלים בנרות, זה ממש דימוי כמעט הכי-הכי קרוב
לנפשו ונשמתו של האדם,
ואנחנו בעצם בחנוכה מתעסקים באור ומתעסקים בלהאיר בתוכנו את הנקודה הפנימית ומעצמנו לאחרים, שנזכה לזה בעזרת השם, אמן ואמן, חזקו ואמצו.
