טוב, ערב טוב רבותיי, אנחנו לומדים במסגרת הקדושה שלנו אגדות חז״ל
כועס וחכמינו והאמת היא, שלמה ברוך הבא,
האמת היא שאנחנו בעצם, אני רוצה ללמוד איתכם סיפור אחר,
לא אחר אלא המשך של הסיפור הזה, אבל לדעתי אי אפשר יהיה להבין את הסיפור השני בלי שנלמד את הסיפור הראשון
כי הוא בנוי אחד על השני, אז
בעצם הסיפור הזה, אנחנו נלמד אותו קודם כל ברווח בפני עצמו, רווח נכבד,
אבל המטרה היא להגיע, ללמד סיפור שעדיין לא לימדנו אותו כאן,
בעזרת השם, אז זה ייקח לנו ככה, אנחנו נתגלגל עם הדבר הזה כמה שנתגלגל.
אולי זה ייקח יותר מפעמיים,
כלומר,
נראה, אולי שלוש, בסדר?
אבל נתחיל, נתחיל מההתחלה. אנחנו הולכים לעסוק
בדמותו של אחד מגדולי התנאים, רבי אליעזר בן אורקנוס,
רבו של רבי עקיבא בעצם,
כן, רבו של רבי עקיבא, לפחות במובן מסוים,
ולעסוק בתחילתו ובאחריתו.
אז היום זה יהיה תחילתו,
מה שנספיק,
ובפעם הבאה אולי זה יהיה אחריתו, מה שנספיק.
נתחיל.
מעשה מרבי אליעזר בן אורקנוס,
שהיו לאביו חורשין הרבה,
אתה יכול לקחת את זה טיפה אחרונה, בסדר, עוד, עוד, כן.
כן, כל תזוזה כאן זה עוד עשרים בנות שלא רואות כלום, רק שתיקח את זה בחשבון.
אז בסדר, תסתכלו עליי, הכל בסדר, הכל בסדר, תסתכל עלי,
תרכזו בי, אז...
מעשה לרבי אליעזר בן-אורקנוס,
שהיו לאביו חורשים הרבה,
והיו חורשים על גבי מעניו, והוא היה חורש בתירשין. שב, שב.
ישב לו והיה בוכה, אמר לו האביו, לפני מה אתה בוכה?
שמא מצטערת השנה אתה חורש בתירשין? עכשיו הרי אתה חורש עמנו על גבי המענה.
ישב לו על גבי המנה והבוכה. אמר לו, אבי, מפנימה אתה בוכה?
שמה מצטער אתה שאתה חורש על גבי המנה? אמר לו, לא.
אמר לו, בלמה אתה בוכה?
אמר לו, איני בוכה אלא שאני מבקש ללמוד תורה.
אמר לו, והרי בן עשרים ושמונה שנים אתה,
ואתה מבקש ללמוד תורה,
אלא קח לך אישה ועולד בנים,
ואתה מוליכן לבית הספר.
עוד כמה שורות, עושה שתי שבתות ולא טעם כלום, עד שניגע לבליהו הנזי זכור לטוב, אמר לו בן אורקנוס
מפנימה אתה בוכר? אמר לו שאני מבקש ללמוד תורה.
אמר לו אם אתה מבקש ללמוד תורה, עלה לך לירושלים אצל רבי יוחנן בן זכאי.
בואו נעמוד כאן.
תמונת הפתיחה היא של אדם שקוראים לו אליעזר בן אורקנוס.
המדרש, לא כתוב כאן את המקור, זה פרק יד רבי אליעזר פרק א',
המדרש קורא לו כבר רבי, אבל זה ברור שזה על שם סופו,
שהוא עובד בחרישה
וחורש בטרשים ובוכה.
למה אדם בוכה?
מה הסיבה שאדם, אנחנו מבינים מההמשך שהוא בן 28,
כלומר לא ילד,
אדם מבוגר,
למה שאדם מבוגר יזכה?
ולמה שאדם מבוגר בגיל שלו,
בוודאי גם בתקופה שלו,
הוא יהיה עדיין רווק? למה הוא לא נשוי?
אליעזר בן אורקנוס.
המדרש עונה על זה בדרך שלו.
מה הדרך של המדרש?
המדרש מתאר את הדו-שיח
בינו לבין אבא שלו.
אמר לו האביב מפנימה אתה בוכה שמה מצטער אתה שאתה חורש בטרשים עכשיו הרי אתה חורש עמנו על גבי מענה.
מה חסר לכם פה?
מה חסר?
שמתם לב משהו חסר?
מה?
לא שמעתי?
דברו, אני... תענו, תגיבו, כן.
מה חסר? אמרתם, אז דממה.
התשובה שלו ביליאלד. כלומר, יש כאן אבא שהוא שואל שאלה ועונה גם את התשובה.
בדרך כלל כשאתה שואל שאלה, אז אתה אומר, זה לא אירוע צדדי, זה לא איזה אירוע משמעותי.
אדם בן 28,
רואים אותו באמצע היום, יושב ובוכה, זה ודאי,
נכון, גם אם הילד הקטן שלי יבכה, אני אבוא ויגיד, מה קרה? נפלת? מישהו הציק לך?
בוא תספר מה היה.
אבא שלו, הוא אומר לו, למה אתה בוכה? אני יודע למה אתה בוכה, בגלל זה וזה וזה,
אז מחר אתה זה וזה וזה.
וזה כנראה הסיבה לבכי.
כי בדרך כלל,
בכי הוא תוצאה של חוסר אונים.
זה הדרך שלנו להתגבר על חוסר אונים, בדרך כלל. דרך שאתה אדם בוכה.
אדם בוכה כשלא היה לנו נתקל במוות,
במשהו שהוא לא יכול לשנות או לתקן, אז הבכי אולי קצת כמו הצחוק.
הוא עוזר לנו להתגבר, לעכל, כי אין לנו יכולת לשנות, אז אנחנו בוחרים את זה, בוחרים את זה החוצה.
אם יש לך אפשרות לשנות, מה אתה בוחר?
תתקן, תעשה, תפעל.
אבל העניין הוא כנראה, כמו שאנחנו רואים, זה שרבי אליעזר, עדיין אליעזר, הוא מרגיש כאן נעול.
הוא מרגיש כאן חסום.
ומי חוסם אותו?
אבא שלו.
אבא שלו נותן לו בחירה. בחוויה, עכשיו אני רוצה רגע לראיין את האבא שלו.
תגיד, מה יש לך להגיד על הבן שלך? הוא אומר, אני?
אני האבא הכי פלורליסט בעולם.
אני האבא הכי נותן בחירה לילדים שלי. אמרתי לו שאתה יכול להיות חורש או למעלה,
או באמצע,
או למטה.
תשמע, זו לא בחירה?
אבל אתה תהיה חורש.
כי אני חורש,
כי הסבא שלי חורש,
כי האבא של הסבא שלי חרש את האדמה הזאת, וכולנו חרשנו, וגם אתה תחרוש.
בחירה חופשית, למעלה, למטה, באמצע,
עכשיו חבל מאוד שהתרחקת מלאכי כי עכשיו בדיוק אני צריך אותך
מה זה בערבית תרש?
אה?
אתה יודע?
מה זה?
חירש
ויש כאן משחק מילים
אליעזר חורש על גבי התרשין
והוא אומר לו בוא תחרוש אותנו על גבי מענה כלומר החוויה של אליעזר שהוא חורש
אבל הוא נמצא בסביבה של חירשים כלומר אף אחד לא מקשיב לו
אף אחד לא רואה אותו, אף אחד לא מבין מה המצוקה שלו בכלל.
ואבא שלו אומר לו, למה? אני עונה לך, מחר תחרוש איתנו על גבי המענה. אבל עצם החוויה הזאת עצמה,
של אבא ששואל ועונה את התשובה,
ששואלים כאן מהפאסבוק, לא יודע מי, אולי זה נאור, נאור זה אתה?
מה הכוונה, חורש בתרשים? לא נהוג לחורש בתרשים. ברור שיש את המקום הקל, אבל אם אתה טייקון רציני,
אתה לא מוותר, אתה מעבד עוד שטחים
וזה כאילו העיבוד הראשוני, הרי כל שדה בהתחלה היה בטרשים, עד שעשו עליה,
העלו טרקטור וסיכלו את האבנים ואפשר היה לחרוש,
בסדר?
אז אליעזר הוא כאילו נוהג על ה-D9.
יש כאלה שיש להם איזה ג'ון דיר כזה ירוק כזה קטן, ואליעזר הוא על הצמא.
ציון זה, הוא זה שעובד עם הבאגר הזה, ככה, בסדר?
אבל החוויה שלו,
במשחק מילים הזה שהוא חורש בטרשים, כלומר הוא נמצא בסביבת חרשים בעצם
והחוויה של אבא שלו היא הפוכה, אני דווקא עניתי לו,
מה הבעיה עניתי לו,
שאלתי וגם נראה לי את התשובה וגם עניתי וזה המצב שמוליד בכי,
הקצר הזה בתקשורת.
בלי משים אנחנו מגלים עוד כמה דברים,
כן? ישבנו על גבי המנה והבוכה, אמרנו לאביו מפני מה אתה בוכה?
שמה מצטער אתה שאתה חורש על גבי המענה? אמר לו לאו.
סוף סוף הוא מצליח להגיד, אז הוא אמר לו, אבל למה אתה בוכה?
אמר לו, איני בוכה
אלא שאני מבקש ללמוד תורה.
סוף סוף,
אליעזר,
אני מרגיש לא בטוח שאני קורא לו אליעזר, כי זה רבי אליעזר הגדול, אבל אנחנו לומדים כאן את הסיפור לפני שהוא נהיה רבי, בסדר? כמו שיש מקומות שקוראים לרבי עקיבא, עקיבא.
עקיבא היא אתה קורא אבנים, נכון?
אז סוף סוף הוא עוזר אומץ לעמוד מול אבא שלו,
להגיד לו, אבא,
אני רוצה לעשות משהו אחר,
אני רוצה ללמוד תורה.
זה שינוי דרמטי מכל מה שנהגה המשפחה, מה שנוהגים האחים שלו, מה שהאבא נהג, נכון?
וסוג של,
מה התגובה של הרצויה, מה התגובה הנכונה של האבא,
שהבן מגיע ואומר לו, אני רוצה לבחור דרך אחרת משלך.
אז אנחנו יודעים,
אנחנו לא יודעים מה התגובה הרצויה, אבל אנחנו יכולים להבין מה התגובה הלא-רצויה.
מה הוא אומר לו?
הוא אומר לו, אתה?
אתה כבר בן 28 ואתה מבקש ללמוד תורה?
קח לך אישה ועולת בנים ואתה מוניחה לבית הספר, והם ילמדו תורה. כלומר, במילים שלנו הוא אומר לו, שמע,
אתה גמור.
אתה כבר, שינוי בגיל שלך כבר לא יהיה.
אתה את הרכבת פספסת.
אולי סוף סוף תתחתן
ותוליד איזה ילד אחד או שניים,
ואת הילד שלך תשלח אותו לתלמוד תורה, אבל אתה כבר גמרת.
כלומר, זה מה שנקרא תגובה של אבא מעודד ותומך ועוזר, שאומר לבן שלו, תקשיב.
גיל 28. אם עד היום לא למדת, אנחנו נראה בהמשך שהוא גם לא יודע לקרוא.
אז זה כבר לא יצא.
ממך זה כבר לא יצא.
כי מסיח לפי תומו גילה לנו אביו של רבי אליעזר, של אליעזר,
מה היחס שלו אל הבן שלו, כן?
זה פתאום מסביר לנו גם למה הוא רווק.
למה אדם בן 28 רווק?
אז
בואו נגיד עבר והיפוכו לגבי חתונה.
כדי להתחתן צריך שיקרו שני דברים.
מצד אחד צריך שהאישיות של האדם תתחיל להתפרק קצת,
כי נגיד, נדבר על הבנים כאן, נער בן 16,
הוא מלא מעצמו.
יש לו תנועת נוער, יש לו חבר'ה, עושה כדורסל, יוצא לטיולים,
אין לו מקום באישיות שתיכנס שם אישה.
הגילאים עוברים,
מגיעים לגיל מסוים, ואז משהו מתחיל קצת להתפרק. הרווקות נראית פתאום ריקנית.
בסדר, מה, עוד פעם טיול עם החבר'ה? עוד פעם כדורסל?
עוד פעם מות השבת יוצאים? איזה עוד פעם? די, כאילו, הבנתי.
משהו מתחיל קצת להתפרק,
ואז, מכיוון שמשהו מתחיל להתפרק ולהתרחב,
לתוך הדבר הזה יכולה להיכנס אישיות חדשה.
נכון? זו כנראה הסיבה, מדוע אנשים לא מתחתנים בגיל 16 וכן מתחתנים בגיל 22. אגב, ברווקות מאוחרת עוד פעם כאילו סוגרת.
אדם שהשנים חולפות ועוברות ועדיין לא התחתן, הוא אומר, טוב, אני אשאר ריק.
הוא מתחיל למלא את הזמן שלו, למלא את האישיות שלו, ואז עוד פעם זה נהיה מלא, ואז שוב פעם נהיה קשה להיכנס. זה כאילו הדינמיקה של הרווקות המאוחרת שמזינה את עצמה.
ואז כבר הולכים לגור במקום של רווקים, כן?
ואז כבר יש גם מפגשים,
יש כאן מפגשים, ואז פתאום בכלל לא מרגישים שזה חסר אולי.
שמעתי כבר כמה וכמה סיפורים על כאלה שהחליטו שהם רוצים להתחתן,
והאקט הראשון שהם עשו זה שהם עזבו את
המושבות הרווקיות למיניהם בכל מיני מקומות, אמרו אנחנו רוצים להרגיש
בודדים ואם נרגיש בודדים נרגיש מצוקה, אם נרגיש מצוקה אז משהו ייפתח ואפשר יהיה להתחתן.
אז זה מצד אחד.
אבל מצד שני,
אתה לא יכול להזמין מישהו להצטרף אליך לחיים אם אין לך שום מושג.
נגיד אדם שהוא עכשיו התחיל לחזור בתשובה,
הגיע למכון מאיר חודש,
אז למרות שכאן הרבנים מסוגלים להציע לאדם גם אחרי חודש שהוא בתשובה, להציע לו כבר ש... לא, אתה כבר חודש בעניינים שלך,
דקה וחצי אחרי שמישהו מגיע כבר אפשר,
מישהו יכול לגשת אליו את הרצי...
אבל אליבא דאמת, אם אתה נמצא בתוך תהליך אורחני,
בתוך תהליך של התבררות, הוא לא יכול להזמין מישהי להצטרף לעולם שהוא עדיין בעצמו לא סגור עליו.
מה, איזה בעיית תהיה? אני לא יודע, אני רק בתהליך, אני עוד לא יודע מה זה שבת,
קשרות, צריך לעבור איזשהו זמן.
מכיוון שאליעזר בעצמו נמצא באיזשהו מקום שהוא לא יודע לאיזה עולם הוא שייך, הוא עובד במחרשה, הוא חורש, אבל הוא לא שם.
אז הוא לא יכול להזמין אף אישה להתחתן.
עם מי את מתחתנת?
עם חורש מתוסכל.
עם אחד שחורש,
אבל הלב שלו נמצא בכלל במקום אחר,
שזה לימוד תורה, אבל לימוד תורה רחוק ממנו כחוק מזרח-ימהר-ערב,
כי הוא לא יודע אפילו לקרוא.
אז זה תוקע אותו.
הוא אומר, לכן אני לא מתחתן.
כדי להתחתן צריך איזשהו כיוון בחיים. אתה רוצה להזמין מישהו להצטרף לחיים שלך, עבור לחיים שלך, אז צריך שיהיה כאן
איזשהו דיבור משותף.
זאת נקודת המוצא של הסיפור הזה,
והיא חשובה לנו מאוד לסיפור הבא. נקודת המוצא היא
אדם בן 28 שאבא שלו אומר לו, אין לך סיכוי.
האמירות
האמירות של הורים לילדיהם
הן אמירות חזקות מאוד.
לא רק בילדות,
ששם האבא,
או האימא, לא משנה, גם גבוהים מהילד,
וגם הילד תלוי בהם, אז זה ברור שאם אבא, לא עלינו, צועק על הילד שלו.
אז תנסו לדמיין חוויה כדי להבין מה זה שאבא צועק על ילד.
אז תנסו לחשוב שיש איזה מישהו, עכשיו אתם בתור אנשים מבוגרים, יש נגיד איזה מישהו שאתם תלויים בו,
הוא הבוס שלכם, אתם תלויים בו בפרנסה.
אבל ברמה שכל יום אתם צריכים להגיע והוא נותן לכם לאכול.
והמישהו הזה הוא גם גבוה מכם פי שתיים וחצי.
הוא קול כזה והוא מגיע לכם, מסתכל לכם מלמעלה וצועק עליכם.
כי אנשים מבוגלים זה מפחיד אותם.
זה פחות או יותר מה שקורה כשאבא צועק על ילד קטן,
בכיתה א'.
אבא גדול מהילד יותר מפי שתיים.
הילד תלוי באבא או באימא.
זהו, העיניים רושפות איזה אש וכעס.
הוא מסכן, הוא לא...
זה ממוטט אותו.
יש, לדיבור של הורים יש משקל גדול מאוד.
אבל מתברר שזה לא רק בגיל צעיר, אלא גם בגיל מבוגר.
גם אדם בן 28,
שאבא שלו אומר לו, תשמע, ממך לא יצא כלום,
הדבר הזה לא עובר לו ליד האוזן.
הדבר הזה הוא משמעותי.
זה תוקע לו את החיים.
יש
יכולת להורים לתקוע את החיים של הילדים שלהם.
יש דבר כזה. כמובן הכי טוב, יש יכולת להורים להזיע, אבל לא יודעת גם אם הורים לתקוע להם.
ולפני כמה שנים פגשתי איזה חבר שראיתי שהוא ככה נראה,
בפנים שלו זה עופות.
אמרתי לו, מה קרה לך?
הוא אומר, איש בר לי כבר מהמקצוע שאני עוסק בו.
הוא עוסק באיזשהו, לא משנה כרגע סוג המקצוע, אבל...
אמרתי, אז למה אתה לא מחליף?
והוא אומר לי, אני גדלתי בבית
שאו שאתה במקצוע הזה,
או שאתה עומד ברעב.
אין משהו באמצע.
אין משהו באמצע.
אתם מכירים את הבדיחה על בעוד 20 שנה נבחרה יהודייה להיות נשיאת ארצות הברית.
אז אני רואה טלפון לאימא שלה. אימא, נבחרתי לנשיאות, יום חמישי, טקס השבעה, את יכולה לבוא, אמא שלו אמרה, פתאום, חמישי, זה בישולים בשבת, אין לי זמן.
נו, אימא, בבקשה, תבואי, נשיאת ארצות הברית.
נו, אני לא יכולה, טוב, טוב, טוב, אני אבוא עם הפולניה, נו, מה אני לא אעשה בשביל הבת שלי?
אז היא מגיעה ויש את הטקס וכל הצרמוניה וזה,
ויש לה מאבטחים מסביב לאימא,
ואז כשהבת שלה עולה להישבע אז היא אומרת למאבטח, אתה רואה שם את הבחורה שם למעלה? הוא אומר לה, כן,
בעלה רופא.
או שאתה רופא,
או שאתה גובה הבר-אב ערך. יש כאילו, זהו, זהו.
מתאים לך, לא מתאים לך, אתה רוצה את זה, לא רוצה את זה, לא שואלים, מכוונים אותך מילדות.
זה יכול לתקוע את החיים.
בצורה אקטיבית אדם אומר, אולי הייתי עושה בחירה אחרת,
בגיל יותר צעיר, מבחינת מקצוע.
קח לך אישה ועולד בנים ואתה מוליכה לבית הספר.
הם כבר, אולי מהם יצא משהו, ממך כבר לא יצא כלום.
הדבר הזה מוביל את אליעזר
בן הורקנוס לדבר שהוא כנראה הכי קרוב
למה שאנחנו מכנים היום דיכאון.
עשה שתי שבתות שלא טעם כלום.
שתי שבתות הכוונה שבועיים.
לכל אחד מאיתנו, אתם ודאי מכירות את זה, מכירים את זה,
יש את הפסיכולוג היהודי הנודע, ויקטור פרנקל,
שהמציא שיטת לוגותרפיה,
היא בנויה גם על כל מיני משפטים קודמים,
אפילו משפטים סיניים,
או כל מיני פילוסופים שאמרו שאם אדם יש לו איך,
הוא יכול לשאת כל מה,
מה?
יש לו למה. כי אם יש לדם למה, הוא יכול לשאת כל איך, סליחה.
צודק, אתה יודע איתי.
אפילו כשאתה צעיר, אתה מביא ברכה.
אבל אם אדם אין לו למה,
לכל אחד מאיתנו, כשאנחנו קמים בבוקר,
יש לנו למה לקום.
גם אם הבוקר הזה הוא 12 בצהריים,
אבל אם קמנו ב-12 בצהריים, יש לנו למה, איזה סטיבה.
מי שלא קם בבוקר זה אדם
שאין לו למה לקום.
זה יכול להיות אדם שעבר טראומה,
אדם שעבר אבל,
אובדן, הוא מרגיש שהוא איבד את עולמו.
זה יכול להיות גם אדם, כמו במקרה הזה, שהוא מרגיש שהעיסוק שלו הנוכחי
פשוט לא ממלא אותו, מרוקן אותו, אבל הוא נמצא בתוך בית כלא
כי אף אחד לא מאפשר לו ללכת לעסוק בעיסוק אחר. ועיסוק זה דבר מאוד מרכזי, כי זה חיים שלמים.
זה 9-10 שעות ביום כפול חיים שלמים. וכדאי, אני כבר אומר כאן, היושבים הנכבדים כאן,
שחלקכם לפני שלב בחירת המקצוע, חלקכם אחרי,
שימו את המבחנים בהצלחה, אבל
כדאי מאוד לחשוב בין שאר השיקולים, כמו נוחות, וכמו סתם, מה ילך לי, ומה התקבלתי, ופסיכומטרי וכולי.
איזה דבר אני הולך לעשות שאני אהיה עניינו ויהיה לי בו שמחה,
כי זה תשע, עשר שעות ביום, כפול חיים שלמים. כדאי מאוד שיהיה לנו נעים שם.
אם לא נעים לך במקום הזה,
אתה רק מרוויח בו הרבה כסף, או לא יודע מה, אבל לא כיף, לא נעים, לא זה, אז אתה תקוע.
תשמעו סיפור.
בבית עלמין כנרת,
מקום,
אני לא יודעת איך אני מבקר בו,
מקום מרשים. קבורים שם אבות הציונות,
כצנלסון,
ברל,
משה האס, ממבשרי הציונות,
בן ציון ישראלי ואשתו,
מיישבי ומייסדי העמק ומייסדי קבוצת כנרת,
רחל המשוררת, מרמי שמר, בסדר?
יש שם גם בבית תלמיד כנרת, יש ארול אביגור, עוד,
ממש גדולי האומה, אבל יש שם גם בבית תלמיד כנרת
לא מעט מצבות שכתוב עליהם
עיבד עצמו לדעת.
כתוב את זה.
לא אחת ולא שתיים.
ופעם שאלתי מישהו, מה הסיפור? למה זה...
יש פה יותר מדי.
זה גם כתוב.
ההסבר שאני שמעתי, אני לא יודע, זה לא איזה הסבר מדעי, אבל זה מה שאני שמעתי,
היה שהלהט האידיאולוגי אז,
בתקופת ההקמה היה כל כך גדול,
שהגיעו אנשים מתוך להט אידיאולוגי מאירופה,
להיות חלוצים כאן בארץ ישראל, אבל היה להם השכלה לפני כן, הם למדו וכו' ובאנו לתרום.
סתם סתם הם רצו ללכת ללמוד, רצו לעשות משהו אחר קצת.
התכנסה אספת חבילי קיבוץ,
אמרו להם, לא.
אתה תהיה בגן ירק
מעכשיו עד סוף החיים שלך.
זהו, זה צורך התנועה.
אתה תהיה במכבסה מעכשיו עד...
חלק מהאנשים, זה שיגע אותם, אין לי לאן ללכת.
רק שתבין, תכירו שנעמי שמר שגדלה שם בקיבוץ קבוצת כנרת, יש לומר,
הייתה ילדה מאוד מוזיקלית וכולי וכולי,
והיא בשלב מסוים הגישה בקשה לקיבוץ ללכת וללמוד מוזיקה.
איזה תשובה היא קיבלה?
לא.
אנחנו לא צריכים מוזיקאים.
אנחנו צריכים חקלאים.
אז היא, היה לה את הכוח,
את האומץ,
את הכסף אולי לעזוב את הקיבוץ.
היא הלכה ולמדה, ואנחנו יודעים מה עם ישראל הרוויח מנעמי שמר. אבל תחשבו על נעמי שמר שלא יכולה ללמוד מוזיקה, כי אין לה כסף או כי אין לה אפשרות.
איזה תסכול זה, איזה כוחות חיים רוצים לצאת,
שלא יכולים לצאת החוצה, כי...
אז חלק מהאנשים, בגלל המסגרת הזאת, המאוד מאוד מהודקת,
לא יעמדו ביחד.
תסתכלו שם, כשאתם מגיעים לבית עניין כנרת פעם, תראו, יש הרבה מצבות כאלה, יחסית.
המצב תקוע,
נכון?
כתובת אין לו אצל אבא שלו, אבא שלו או שואל ועונה בשבילו,
או אחרי שהוא כבר סוף סוף מעז לגלות את סגור ליבו, הוא אומר, מה קרה לך, המקרה אבוד כבר, אולי מהבן שלך יצא משהו.
והוא, כבר אין לו אנרגיה,
הוא לא יכול לקום בבוקר ללכת אל החורש, הוא לא יכול, זהו, זה כבר לא הוא.
ואז מגיע אליהו.
השורה הזאת בסיפור עשתה לי איזה גילוי קצת,
גילוי אליהו.
כשאומרים בדרך כלל גילוי אליהו,
אז אנחנו מבינים שמי זוכר לגילוי אליהו?
אנשים צדיקים, אנשים גדולי עולם, אנשים גדולי תורה, הם זוכרים לגילוי אליהו.
זוכרים שאליהו הנביא נגלה עליהם.
אבל השורה הזאת
היא מספרת אפשרות אחרת
לגילוי אליהו.
כי הרי כאן אליעזר בן אורקלוס זוכה לגילוי אליהו כשהוא עדיין
עם הארץ, נכון? הוא עדיין לא גדול בתורה, הוא רק מאוד מאוד רוצה.
אז קודם כל מתברר שמי שמאוד מאוד רוצה
יכול לזכות לגילוי אליהו. רק השאלה, מה זה גילוי אליהו?
אז אנחנו רגילים לחשוב שגילוי אליהו זה שאתה רואה איזה מישהו זקן עם זקן לבן, וזה שאומר לך ברוך הבא, נכון?
משהו כזה, ואשרי מי שראה פניו בחלום, נתן לו שלום, יחזיר לו שלום, כאילו,
וזה אליהו, אליהו הנביא.
המקורות, גם כאן, וגם הרב קוק מדבר על זה,
גילוי אליהו
זה יכולה להיות
סיטואציה
שקורית לך ופתאום מטלטלת אותך.
אפילו ספר שקראת,
אבל באופן כאילו לא היית אמור לקרוא, פתאום אתה נופל על איזה ספר והוא מאיר לך,
או אפילו מחשבה.
הרב קוק קורא לזה מחשבת אליהו הנביא.
פתאום באה לך מחשבה שאתה אומר, וואי,
הדבר הזה הוא תובנה.
והיא לא על הרצף, זה לא איזה מחשבה שאתה אומר, בסדר, ברור שבסוף הייתי מגיע אליה, היא מחשבה חדשה.
היא איזה מחשבה מהפכנית, שאתה
לפני כן לא חשבת אותה.
בסדר?
זה נקרא גילוי אליהו, ואם זה הכוונה בגילוי אליהו,
אז כל אחד מאיתנו
יכול לזכות לזה,
או אולי זכה לזה.
שפתאום בא עליך איזה...
כל פנים, יש.
זה הדבר הזה קיים. פעם היה לנו איזו סיטואציה משפחתית,
שהם צריכים לבחור בין שתי אפשרויות,
או זה או זה.
ואני כבר לחצתי שאני אקבל החלטה, צריך לקבל החלטה, וכבר גררנו את הזמן,
ופתאום אשתי אמרה איזה משפט,
היא אומרת לי, יבוא משהו שלישי. לא היינו מרוצים לא מזה ולא מזה.
כל אפשרות בפני עצמה הייתה נחמדה, אבל לא הייתה מה ש...
ואז אשתי אמרה איזה משפט כזה, היא אומרת לי, יבוא משהו שלישי.
מין משפט אליהו כזה.
אמרתי לה, איך יבוא? מה יבוא?
מאיפה יבוא?
מה זה הדבר הזה? מה את יודעת מה זה?
היא אומרת לי, יבוא.
הגיע.
אז המשפט הזה שפתאום נזרק לחלל האוויר
הוא משפט אליהו הנביא.
בסדר?
הופיעה דרכה בהקשר הזה. יש כל מיני מחשבות שפתאום מגיעות לך, אתה אומר, אני...
פתאום אני מבין שזה צריך להיות ככה, או אני צריך להיות שם, או ללכת לאיזה מקום, או...
איך אתה יודע? יודע, לא יודע. פתאום נפל לי איזה משהו.
הדבר הזה הוא קולו של אליהו הנביא שדופק עליהם.
מה הגילוי אליהו שקורא לו כאן?
עשה שתי שבתות
שלא טען כלום עד שנגלה עליו אליהו זכור לטוב ואמר לו בנורקנוס מפני מה אתה בוכה?
אמר לו מפני שאני מבקש ללמוד תורה, אמר לו אם אתה מבקש ללמוד תורה, עולה לך לירושלים יוצא לרבן יוחנן בן זכאי.
אז אני רוצה לפרש את זה, בסדר?
אני רוצה לפרש את זה הכל, איזה מין מחשבות בתוך רבי אליעזר בנורקנוס,
אבל זה מחשבות שהוא עד היום לא חשב אותן.
והן חדשות לו.
והמדרש קורא להם אליהו הנביא.
יש כאן שתי מחשבות
שהן דרמטיות ביותר.
מחשבה ראשונה,
בוא נתחיל דווקא מהמחשבה המאוחרת בסיפור,
פתאום באה לאליעזר בן אורקנוס תובנה שהוא צריך ללכת ללמוד תורה אצל רבן יוחנן בן זכאי. למה זה מחשבת אליהו הנביא?
אומר שליימר!
זה כמו אדם שעכשיו נכנס בשערי מכון מאיר,
שלא יודע מינו ומשמאלו כלום,
ופחות מזה כי הוא גם לא יודע לקרוא פה,
ואומרים לו, אה, באת ללמוד תורה?
תלך כאן, בעבר זה, קריית משה, יש כאן רשיית מרכז הרב, תלך לכינוס של שיעור ט',
הם עכשיו עוסקים במסכת יבמות,
בסוגיית צרה צרתה של רשת ארכיב שלא היה בעולמו. שם תתחיל.
אצל, לא יודע,
לשלוח את רבי אליעזר, תודה ברוך תהיה,
לשלוח את רבי אליעזר ללמוד אצל הרב הכי גדול,
באותה תקופה, בכל הדור, בחלק גדול מן הדורות, רבי יוחנן בן זכאי, שהגמרא אומרת עליו,
שלא הניח משנה, גמרא, תוספתא, בא בלי ירושלמית, אתה יודע, שלא למד, אלא היה הולך בדל אדמות בלי תורה ובלי תפילין, ושיחת חולין שלא צריכה לימוד, ומלכי השערת שומעים בקולו וכולי.
אצלו תלך ללמוד.
אין איזה מדרג?
כיתה א', כיתה ב', כיתה ג', בסוף תגיע, אולי בעוד כמה שנים תגיע למדרגה הזאת, אולי,
ישר משמה.
זה כאילו, זו הזונה לכישלון, זה רק יכשיל אותך, כן.
לא, לא, לא.
זה רבן יוחנן בן זכאי, זה תנאים פה עכשיו, יש לה כיס, זה אחרי החורבן בכלל.
אבל יש כאן לדעתי עוד מחשבת אליהו הנביא.
הוא פתאום מבין, הרי איך אליהו קורא לו?
בן אורקנוס.
מה הוא מוחק?
יפה.
הוא פתאום מבין,
אין לי, אני לא קיים.
הוא מבין, אבא שלי מוחק אותי.
אני אין לי שם. אתם יודעים איך קוראים לי? בן אורקנוס.
לא קוראים לי אליעזר.
התובנה הזאתי מכה בו.
בשביל מי אני עובד כל החיים?
בשבילי או בשביל אבא שלי?
עכשיו,
הדבר הכי מתוקן זה שהאדם,
המערכת החיים המתוקנת זה שהורים נותנים מרחב לילדים שלהם, נכון?
שחררים, והילדים, מצד שני,
מכבדים את ההורים.
בסדר? אתמול בדיוק פגשתי איזה יהודי שעברת את השם שלו.
היה לו שם משפחה לועזי והוא עברת את השם.
אבל,
הוא אומר, אבל אני לא רוצה לפגוע באבא שלי.
אבל אני אוהב את אבא שלי.
אבל אני לא רוצה להישאר.
היה לו שם כזה לועזי מסורבל קצת,
כן?
כזה...
אז הוא לקח את השם של אבא שלו הפרטי והפך את זה לשם משפחה.
בסדר?
נגיד ש...
אני לא אזכיר את השמות כמובן, אבל נגיד שלאבא שלו קראו שמעון,
אז הוא קרא לעצמו שמעוני.
הוא החליף משם כזה.
ואבא שלו מבסוט, הנה ילד שמרה על השם, אחי זה, והוא מבסוט שהוא יצא לחירות עם שם שהוא יותר מזדהה איתו, ולא איזה שם כזה גלופי ועתיק וכו'.
זה המצב המתוקן, שההורים נותנים מרחב לילדים, והילדים מכבדים את ההורים. פה זה בדיוק הפוך.
הוא מרגיש שאבא שלו מוחק אותו.
אתה לא אליעזר, אתה רק בן אורקנוס.
והתובנה הזאת שמעקבו מבינה,
יוצרת אצלו תובנה,
שאם הוא רוצה לחיות את חייו ולתקן אותם ולשנות אותם, הוא חייב ללכת מכאן.
וזה עניין שלישי.
תראו, זה כאן, במדרש או כאן או במקום אחר,
מתואר שהאירוע הזה היה בגליל,
שהשדות שלהם היו, הם היו אנשים, כן, מהגליל, זה כתוב כאן בהמשך.
הגליל היה מקום של תורה.
היה מקום של תורה.
נגיד שאתה רוצה ללמוד תורה, אז תלך לציפורי,
תלך לבית שערים, תלך לטבריה, יש.
עד ירושלים?
זה ברור לאליעזר בן אורקנוס
שבכל מקום שהוא יהיה בגליל,
איך יזהו אותו?
אה, אתה הבן של אבא שלך, מה שלום השברים, מה שלום האדמה.
עוד פעם, אף אחד לא יתייחס אליו,
אל מי שהוא.
כי הדמות של האבא שלו מאוד מאוד דומיננטית.
לכן הוא חייב לעבור מקום.
למקום
שאף אחד לא מכיר אותו.
למקום שאף אחד לא יודע מי הוא.
למקום שסוף סוף הוא יוכל להגיד, קוראים לי
אליעזר.
וכשישאלו אותו משהו במשפחה, מה הוא יגיד?
לא משנה.
לא משנה. זו חופת חמושה של המשפחה שלי. תכיר אותי, נעים מאוד.
בעיה, אדם שיש לו שם משפחה מפורסם,
זו בעיה.
בכל מקום שהוא מגיע, כי יש לו איזה, לא יודע מה, איזה
דוד מפורסם, או איזה אבא מפורסם.
בכל מקום שהוא מגיע,
ברגע שמגלים שהוא הבן של,
הוא מפסיק לעניין.
תגיד, מה שלום אבא שלך?
אז תגיד, מה שלום איזה?
נכון?
נשמה
של נתת אבי.
הוא מרגיש.
עכשיו, עוד פעם, זה לא שהוא איזה, הוא כנראה גדל,
גם בגליל ישנם חכמים. מן הסתם,
אליעזר בן אורקינוס הולך עם אבא שלו בשבת לבית כנסת,
שומע את הדרשן דורש,
ובכל פעם שהוא
שומע את הדרשן דורש, בכל פעם שהוא רואה איזה ספר אתה,
הנפש שלו יוצאת, נשמה מיוחדת, בלי ספק.
בסדר, אבל זה קיים אצל כל אחד ואחד מאיתנו, לכל אחד מאיתנו יש איזושהי המשיכה לאיזה משהו, השאלה האם אנחנו מקבלים את האפשרות ואת המרחב לממש את המשיכה הזאת.
אדם בן 28, האם יש לו סיכוי?
האם הוא יכול לשנות את אורחותיו?
מחשבת אליהו מנחה אותו.
אמר להם, אתה מבקש ללמוד תורה,
עלה לך לירושלים אצל רבי נחמן בן זכאי.
עמד ולאל לו לירושלים אצל רבי נחמן בן זכאי, ישב לפניי והיה בוכה. אמר לו מפנימה אתה בוכה?
אמר לו, אני מבקש ללמוד תורה.
אמר לו, בן מי אתה?
ו...
לא רצה להגיד לו, מה אכפת לך בין מי אני?
אני יוצא כאן לדרך חדשה.
אני, יכירו אותי לפי מה שאני.
לא לפי האבא שלי ולא לפי התואר ולא לפי שום דבר.
זה מי שאני.
אמר לו מימיך לא למדת לו קריאת שמע ולא תפילה ולא ברכת המזון?
אמר לו לאו.
כלומר זה היה המצב שלו, אפילו ברכת המזון הוא לא ידע.
כלום!
עסוקים בלחרוש.
עמד ולימדו שלושתם.
בעצם מה קורה כאן? קודם כל אנחנו נחשפים פה אל הרב.
זה מאוד מאוד מרגש
לדעת שרבן יוחנן בן זכאי, הרב הגדול,
מאוזון מגדול, שבאמת
עוסק בסוגיות החמורות ביותר,
אם הגיע אליו איזה תלמיד, איזה מישהו שדפק בדלת, שלא יודע כלום,
הוא מצא את הזמן לשבת ולמד את הדברים הפשוטים ביותר.
לי זה מזכיר את הרב עובדיה יוסף, זכר תל אביב לברכה,
שהרב עובדיה היה
ראשו בגבהי גבהים של תשובות עמוקות, של להביע עומר וכולי,
ותמיד היה לו זמן לתת שיחות פשוטות לבעלי בתים,
ולנחם את ההוא ולדבר עם זה,
קרקע, קרקע, אי אפשר להיכנס, אפשר היה להיכנס אליו, אפשר היה לדבר איתו, אפשר היה...
הוא גם השקיע הרבה מאוד זמן באנשים הפשוטים. אז רבי יוחנן בן זקן, מגיע אליו ואומר, שמע,
בשביל ללמוד, אתם יודעים, אחד הדברים המתוקים כאן במכון מאיר, שאני מאוד אוהב אותך, יצא לי כמה פעמים,
יש כאן,
אנחנו זוכרים הרי ללמוד עם התלמידים, נכון? יש לנו חברותות.
מתי אנחנו לומדים? איתי?
יום רביעי.
טוב.
קרה לי כמה פעמים שתלמידים ביקשו ממני ללמוד לקרוא בתורה.
טעמי המקרא.
אם לא היה להם בר מצווה,
הם יחזור בתשובה, הם רוצים ללמוד לקרוא בתורה.
עכשיו זה...
אני למדתי הרבה שנים,
גמרא עיון,
ללמוד לקרוא בתורה, אפשר לקחת איזה מדריך בר מצווה או איזה אחד, עכשיו שיעור א', שלמד אותך, נכון?
אבל רבי יחיא בן זכאי אומר, בא לתלמיד, תלמד אותו מה שהוא רוצה.
אז הייתי מוציא את עצמי יושב ולומד,
טעמי הנקרא, תענוג, מאוד נהניתי אגב
ללמד את זה.
משהו מאוד מאוד תמים, כאילו אתה יושב עם ילד בכיתה א', או ילד בכיתה ד',
היום שלא בר מצווה,
אבל הוא גדול.
יש בזה תמימות, יש בזה דבר נפלא מאוד.
אז אנחנו כבר למדים הרבה פעמים בן זכאי שהוא כזה.
מגיע אליו מישהו שלא יודע כלום, והוא אומר לו אין בעיה, בוא אני אראה לך, בוא תחזור אחרי, תגיד ברוך,
בר, אה אתה, אלוהינו, אה זן נהתה עולם, כל הכבוד, איזה יופי.
יש סרטונים שהרב עובדיה מברך עם הנכדים שלו,
פרקת המזון.
יושב איתו על הברכיים,
תחזור אחריי, הנה תגיד את זה, תגיד את זה.
הוא לא אומר לזה, יאללה, לקחו אותם, אני רץ לזה.
יושב איתם, מלמד אותם, עושה להם אווירון, ככה.
אבל אפילו רבן יוחנן, אתם איתי?
מעניין אותכם?
אבל אפילו רבן יוחנן בן זכאי לא מעריך נכונה את כוונתו של,
כלומר הוא מבחינתו השקיע בו חצי שעה-שעה, בסדר, יאללה, כאילו,
תמשיך הלאה, משהו כזה.
ישב לו והיה בוכה.
הוא מגלה, הוא נכנס למשרד שלו, לזה, והוא שומע מחוץ לדלת, בחיות.
אז הוא יוצא אליו.
למה אתה בוכה?
אמר לו, מפני שאני מבקש ללמוד תורה!
הדבר הזה!
שאתה נותן לי רק כמה הלכות. אני באתי לכאן ללמוד תורה!
רבי אליעזר בעצם מלמד אותנו
שבלימוד תורה העיקר זה הרצון.
למה הוא הולך לרבנו חן בן זכאי? לא ענינו על זה.
הרי שלמה העיר בצדק על הפער האדיר הלימודי,
כי מתברר שבאמת מבחינה לימודית
הפער הוא עצום, אבל תחילת הרצון,
רבי אליעזר נמצא שם.
הוא ברצון שלו נמצא בבית המדרש הכי הכי אינטנסיבי והכי גבוה והכי חזק.
לכן הוא צריך להגיע לשם, הוא הולך לפי הרצון, לא לפי היכולת.
זו התשובה.
זה כאילו מחשבת אליהו שנבטה בו.
אני, אומר לעצמו רבי אליעזר, צריך ללכת למקום שבו הכי רוצים ללמוד תורה. אפילו שאין לי שום ידע, כלום, אני אלך לשם.
כי אם אני אלך למקום שלא מספיק רוצים, זה לא ימלא אותי, זה לא יספק אותי.
והנה שוב הענווה של הרב.
הרב לא אמר לו,
תשמע, בוא תלך פה לקבוצת מתחילים, פה באיזה ישיבת אור למתחיל,
או אור לחורש, או כל מיני כאלה, נכון?
הוא קלט את הרצון שלו והתחיל ללמד אותו.
רבן יוחנן בן זכאי, הרב הגדול יושב עם אדם שלא יודע לקרוא ומלמד אותו אלף-בית, כי הוא זיהה את נקודת הרצון.
ישב לו והיה בוכר אמונו, מפמטה בוכר אמונו, אני מבקש ללמוד תורה.
עמד ולימדו תורה והיה אומר לו שתי הלכות כל ימות השבוע ובשבת היה חוזר עלינו מדבקן, כלומר הוא היה מלמד אותו באופן שמה?
שמתאים לו.
הוא לא יכול לעשות לקלוט מהלכים מסובכים בגמרא ולא זה. שתי הלכות, מה מתחיל מזה? שתי הלכות ועוד שתי הלכות.
עוד שתי הלכות.
ורבי אליעזר, כן, כל יום שתי הלכות,
ביחד זה 12 הלכות,
כל יום ההסברים וכולי, ומה היה עושה רבי אליעזר בשבת? חוזר על הכל.
הוא מלמד אותו לפי היכולת שלו, הלימודית,
אבל את הרצון
הוא לא מבטל, כי אתם יודעים, זה כמו
שאדם גדול אומר משהו פשוט,
אז המשהו הפשוט
מקבל גודל.
רבן יוחנן בן זכאי מלמד את רבי אליעזר שתי הלכות, זה דבר פשוט, אבל זה רבן יוחנן בן זכאי מלמד אותו.
אז עם כל העוצמה ועם כל אהבת התורה ועם כל הקדושה של רבן יוחנן בן זכאי,
הוא מצליח לצמצם את עצמו.
אני זוכר שהייתי בכיתה יא,
הלכתי לשבוע ישיבה באיזה ישיבה כלשהי,
שהאמת מראש לא התכוונתי ללכת אליה גם ככה,
אבל הסתדר לי, היה קרוב לבית, היה לי כל מיני עיסוקים.
אז, אבל הגעתי, אז הגעתי, אז בואו נראה, בכל מקום יש מה ללמוד.
אז אמרו לי, טוב, תיכנס פה לאיזה שיעור, גמרא.
עכשיו, אני גמרא, גם אוהב ללמוד,
וגם אז ידעתי גמרא קצת,
התגלמנו גם לבגרות וזה, זה לא ש...
אז היה נראה שהכניסו אותנו, היינו קבוצה,
לשיעור שדאגו שלא נבין.
כלומר, גם הרם שלימד לא עשה שום מאמץ כלשהו לחבר אותנו,
הוא להסביר לנו מה מדובר, וגם הוא הביא לאיזה שיעור כזה מסובך ומפולפל.
כאילו החווה, אחרי זה רטרואקטיבית, הבנתי שהחווה של ארצות שאנחנו נעבור זה חבר'ה, אתם לא מבינים כלום,
אתם לא יודעים כלום, בואו אלינו ותראו מה זה.
משהו כזה.
לי נעשה בדיוק הפוך.
כאן רבנו חיים בן זכאי בסיפור לא אומר לרבי לידותו, בואו אני אראה לך עכשיו תצורת תכלית, איך זה נראה למדנות של תורה. הוא מלמד אותו
בנחת,
מתחילים לאט לאט שתי הלכות ועוד שתי הלכות ועוד שתי הלכות אבל עדיין חסר משהו
מה חסר?
עשה שמונה ימים ולא טעם כלום עד שעלה ריח פיו לפני רבן יוחנן בן זכאי והעמידו לפניו
ישב לו והיה בוכה אמר לו מפני מה אתה בוכה? אמר לו שמדתני לפניך כאדם שהוא מעמיד מלפניו מוכה שכין אמר לו בני
כשם שעלה ריח פיך מלפניי,
כך יעלה ריח חוקי תורה מפיך לשמיים.
כן?
רבי אליעזר לא אוכל כאן.
אבל למה הוא לא אוכל כאן?
איך, איך, איך?
בדיוק. אם מקודם הוא לא אכל בגלל שהוא היה, מה?
בדיכאון. עכשיו הוא לא אוכל, מה? למה?
אין לו זמן לאכול.
הוא קורא לכם שכשעסוקים באיזה משהו, וואלה, שכחתי לאכול.
מה?
כל השיעור עכשיו אני צריך לחזור על הזנתך.
כבודו יודע לקרוא,
כבודו מכיר ניקוז, כבודו מכיר רשי.
שתי הלכות לאדם שלא יודע כלום,
זה שתי הלכות, להבין את ההקשר, להבין מה מדובר, ולהבין...
ניסית פעם ללמוד גמרא עם אדם שלא יודע מה זה גמרא?
ניסית פעם?
ייקח לך ללמוד איתו שתי שורות יום שלם.
כי אתה צריך להסביר לו, בשביל ללמוד שתי שורות, מה זה משנה,
מה זה גמרא, מה זה יקדע עמרי, מי זה רבי יוחנן אמר? כאילו, עולם שלם של מושגים, שתי הלכות ייקח הרבה מאוד זמן.
אז מרוב זה שהוא אוכל,
מרוב זה שהוא מתרגש מהלימוד,
הוא לא אוכל.
ויש לו קצת ריח לא נעים,
ריח לא נעים מהפה.
אז לא בא לי אוכל, אני לא רוצה לפגוע בו, אז הוא אומר, תשמעו, אכפת לך,
כאילו,
תשב טיפה רחוק וכל זה?
ואז הוא בוכה. למה הוא בוכה?
כי הוא אומר לו,
אני לא מחפש רק רב,
אני מחפש אבא.
העמדת אותי... טוב, אנחנו כאן...
טהרה של ילדים קטנים.
מה לאחי?
לך תפוצץ שם את האירוע, נשמה.
צריך לדבר על זה עם דני.
אני רוצה יחס.
אני רוצה קרבה.
אני רוצה דיבור.
אני לא רוצה רק קשר לימודי.
קשר בין רב לתלמיד הוא קשר נפשי גם.
מה, אתה מרחיק אותי?
ואז באה מילת המפתח או מילת המהפך בסיפור ובא נעצור היום.
מהי מילת המהפך?
מה?
בני.
אמר לו בני.
אני מקבל את זה,
את הבן שלי.
ומהמקום הזה מתחולל
איזשהו שינוי גדול מאוד שעליו בעזרת השם נעמוד
בשבוע הבא. אז בשבוע הבא אנחנו נמשיך לסיפור הזה, נסיים אותו,
ואז בעוד שבועיים בעזרתו יתעלה,
נלמד גם את הסיפור,
את הקצה השני, את אחריתו של רבי אליעזר בדרום.
רבי אליעזר הגדול, את הוויכוח הגדול שהיה בין נואל ובין החכמים.
אז אני, מי שרוצה לשמור את הדף, רוצה, מוזמן. מי שלא רוצה, מוזמנת להעביר אליי, ואני אשמור את זה לפעם הבאה.
בשעה עשר, הרב יורם אליהו.
