אנחנו שוב בפה ליועץ,
לומדים מערכיו המיוחדים,
כל משפט שלו,
שערי זהב,
קביעות צדקה.
אומר הפה ליועץ בקביעות צדקה,
הקובע לתת צדקה לשום עני, דבר קצוב,
מדי חודש בחודשו, מדי שבת בשבתו,
יש בו דבר לשבח ויש בו דבר לגנאי.
לשבח,
שאין העני חייו תלויים מנגד, מאין יבוא עזרו?
מה אני עושה?
שמע, אתה, קשה לך, אני כל חודש נותן לך אלף שקל.
שאני הזה מבסוט, מעכשיו,
כל חודש יש לו משהו נוסף.
ונכון ליבו בטוח על הרגיל ייתן, ויש לו על מה לסמוך.
וזו תובעה, מאין יבוא עזרו.
ונכון ליבו בטוח על הרגיל ייתן, ויש לו על מה לסמוך.
וזו טובה גדולה לעני.
בסדר? זו התובעה הגדולה שיש לעני.
אבל מצד אחר, יש בו דבר לגנאי,
שלפעמים דה זימנין משכחת לה שמתי ידו של הנותן ולא יכול לתת,
ומה שנותן הוא משום שהוא מתבייש ונכנס העני בסוג גזל.
לא תמיד יש לו, בסדר?
ועוד בא דה זימנין שזה עני לא צריך כל כך, ואם היה נותן ברשותו,
היה נותן למקום יותר ראוי והגון או לקרוביו שיהנו.
אבל מה יעשה שנעניים או נכון לפסוק את חוקו?
ולפעמים שינה ויחרוק ונמס,
לפי הזמן ולפי מה שהוא האדם, ולא יוכל לעשות דבר.
שים לב לדבר הזה. לפעמים, אני אוסיף פה עוד משהו, מעבר למה שמביא הפה ליועץ.
הוא אומר, א', יכול להיות שזה שנותן לא תמיד יש לו, ואז אני נכנס בגדר גזלן.
אתה לוקח למי שאין לו.
דבר שני, הוא קבוע, נותן למישהו,
והוא קצת השתפר מצבו.
השתפר מצבו והוא ממשיך לתת לו. אולי יש בשביל לתת לו מקום יותר נזקק.
חשיבה.
אני אוסיף עוד דבר.
אם בן אדם יודע שאתה קבוע נותן לו,
לפעמים הוא לא יתפלל ולא ירצה שהקדוש ברוך הוא ייתן לו משהו יותר גדול ממקום אחר.
פרנסה יותר טובה.
כאילו אנחנו מקבעים את העניות.
ולכן לפעמים, לפעמים,
צריך לבדוק את זה.
מצד אחד צריך את החוסן,
שיש לאדם חוסן כלכלי, תלוי במקרה.
לפעמים צריך, אדרבה, לתת לו את זה, טוב, הפעם נתתי לך, הפעם הבאה תתפרנס בעצמך.
אה, הפעם הבאה גם לא יתפרנס?
תקבל עוד פעם.
עכשיו יש לך יותר,
אז אנחנו נעביר את זה למישהו אחר.
עיני ערך הקודמים, בן משפחה, כמו שכתב פה הפלוייץ, גם כן.
הנה כי כן,
מסקנה,
טוב לגבר שיאחוז בזה,
לתת לשום עני איזה חוג קבוע שיסמוך עליו,
לייסד אותו בדבר מועד באופן שלא ייבול,
שלא יזיק לו עצמו,
וגם מזה אי ינח ידו,
ומלתת לכל שואל לפי משהו אדם,
ולפי ברכת השם אשר נתן לו באותו פרק.
טוב איש יכלכל דבריו במשפט,
ושניהם כאחד טובי.
גם מצד אחד תיתן בקביעות,
שקט נפשי לעני,
גם מצד שני חלק אחר תיתן למישהו שמזדמן, וברגע זה קשה לו יותר.
חלוקת הצדקה,
כן? לעשות אותה גם במקרה שנותנים צדקה,
בשום שכל. זאת אומרת, מצד אחד קביעות, ומצד אחד
דבר שמזדמן.
שני הדברים גם יחד, על מנת
שמצד אחד תיתן שקט נפשי, מצד שני אתה כל הזמן בודק
שבאמת האדם צריך את הדברים, או אולי יש מישהו אחר שנזקק יותר.
שנזכה לעשות צדקה, חסד, ברכה בעולם,
נזכה לביאת המשיח, כל טוב.
