לילה טוב, מה שלומכם, ערב טוב.
אנחנו בשיעור קדוש מאוד
לקראת ראש השנה ויום כיפור, כי בעצם זה השיעור האחרון
לזמן אלול, בלילה הזה, שבוע הבא זה ראש השנה,
עוד שבועיים זה הכינוס של מכון מאיר, תשובה מאהבה.
אז ישבתי ללמוד ביחד סיפור של רבי נחמן,
לנסות לפרש אותו ביחד.
מתאים לכם?
בטח, סיפורים, זה טוב לפני השינה.
מעשה, זה נקרא מעשה מפלטין. מעשה ממלך אחד שבדה לעצמו פלטין, פלטין זה ארמון.
וקרא לשני אנשים וציווה אותם שיציירו את הפלטין שלו. הכוונה היא יקשטו,
מקירות.
וחילק להם את הפלטין לשני חלקים.
היינו, שבמחצה של הפלטין יהיה מוטל על האחד לציירו.
ובמחצה השני יהיה מוטל על השני לציירו. מין ממשלת אחדות כזאת.
וקבע להם זמן
שעד אותו הזמן מחויבים הם לציירו.
והלכו להם אלו שני האנשים, והלך האחד מהם, ואגב, התערך מאוד, ולימד עצמו את זאת האומנות של ציור וכיור היטב.
אגב, האקדמיה
ללשון העברית
מחפשת מילה לגרפיטי.
גרפיטי, יש לומר, כן?
ואחת המילים שהציעו זה כיור, אבל בקוף.
שזה שילוב של ציור וקיר.
מילה אחת. נראה לי שזו המילה שהתקבלה.
אתה יכול לקרוא קצת מזגן?
תודה.
אתה חותם על המילה, אלי אסף, מתאים לך?
כל מילה יפה?
זהו, זהו, מספיק, תודה.
אז זהו, אז גם פה זה כיאור לשון,
מה?
כיאור. כן.
וכיאור היטב היטב עד שצייר את חלקו שהיה מוטל עליו
בציור יפה ונפלא מאוד.
וצייר שם חיות ועופות וכיוצא בזה בציורים נפלאים ונעים מאוד.
והשני לא שם אל ליבו את גזירת המלך
ולא עסק בזה כלל.
וכאשר הגיע סמוך לזמן המוגבל,
שהיו צריכים לגמור מלאכתם,
הנה הראשון כבר גמר מלאכתו ואומנותו וחלקו בציור נאה ונפלא מאוד.
וזה השני התחיל להסתכל על עצמו, מה זאת עשה,
שכילה את הזמן דאבל וריק ולוחש לגזירה דמלכה.
והתחיל לחשוב מחשבות מה לעשות,
כי בוודאי באלו הימים המועטים הסמוכים לזמן המוגבל
אי אפשר לתקן עוד, ללמד את עצמו, לעשות אומנות הציור,
לצייר חלקו בזה הזמן המועט.
הוא היה סמוך מאוד למועד הקבוע להם
ולהתיישב בדעתו,
והלך והטיח כל חלקו במשיכת סמנים
שקוראים פקיסט,
מין צבע מבריק,
שחור כזה.
ועשה פקיסט שחור על כל חלקו,
והפקיסט היה כמו אספקלריה ממש, כמו מראה,
כאילו עשה שם מראה,
שהיו יכולים להתראות בו כמו אספקלריה ממש. והלך ותלה וילון לפני חלקו,
להפסיק בין חלקו ובין חלק חברו.
והי כי הגיע המועד הקבוע שקבע להם המלך,
הלך המלך לראות תבנית מלאכתם אשר עשו באלו הימים.
וראה החלק הראשון שהוא מצויר בציורים נעים ונפלאים מאוד, ומצוירים שם בחלקות ציפורים וכולי,
בדרכים נפלאים מאוד.
וחלק השני היה תלוי בוילון וחושך תחתיו, והם רואים שם מאומה.
והמד השני הוא פרס את הווילון והזריח השמש,
ובאו והעירו כל הציורים הנפלאים כולם בחלקו, מחמת שהיה שם הפקיסט, המראה הזאת, מעיר כמו אספקלריה.
על כן כל הציפורים המצוירים בחלק הראשון, ובשאר כל הציורים הנפלאים,
כולם נראו בתוך חלקו.
וכל מה שראה המלך בחלק הראשון,
ראה גם כן בחלקו של זה. ונוסף לזה,
שגם כל הכלים הנפלאים וכל הקרידנצן,
רהיטים,
וכיוצא בזה שהכניס המלך לתוך הפלטין, כולם נראו גם בחלק השני.
וכן כל מה שירצה המלך להכניס עוד כלים נפלאים לתוך הפלטין, יהיו כולם נראים בחלקו של השני,
והוטב הדבר לפני המלך,
כל זה שמעתי מפיו הקדוש בעצמי.
זה סיפור בלתי חינוכי בעליל, נכון?
אחד מהסיפורים היותר בלתי חינוכיים שאי פעם סופרו.
צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, חרוץ ורע לו, בטלן והרוויח, מה זה הדבר הזה?
זה מזכיר סיפור אחר,
אבל הסיפור האחר מסתיים בצורה אחרת.
היה פעם סיפור כזה, משל אמריקאי, היה פעם קהילה בארצות הברית שרצתה לבחור רב.
ציפרתי לכם את הסיפור הזה פעם?
לא.
אז הם הזמינו שני קנדידטים,
שני מועמדים,
לשבת,
שייתנו שיעורים וכל זה.
אחד היה מאוד מסודר,
מאוד כזה מתוקתק והכין כל דבר כמו שצריך,
אבל הוא לא היה כריזמטי.
והשני היה קצת ארטיסט כזה, לא בדיוק זה,
אבל היה יכול לדבר ולהעליב את הקהל, אבל לא היה תמיד חכם.
ושיכנו אותם באיזה שני חדרים סמוכים.
ההוא הראשון, הוא עומד מול המראה ועשה התאמן, איך הוא ידבר וזה, ככה, התחלה, אמצע, סוף.
בינתיים השני שומע אותו מעבר לקיר, בוא'נה, יש לו דרשה יפה.
מקשיב, מקשיב, מקשיב,
קלט את הדרשה שלו.
ואז למחרת בבוקר הם הגיעו לבית הכנסת בשבת,
ניגש השני ואמר לנשיא בית הכנסת, לפרזידנט, תשמע, אני רוצה להיות ראשון
תן לי להיות ראשון לפני ההוא.
בסדר, אין בעיה.
הוא עולה ראשון
והמועמד המסודר בקהל מאזין והוא שומע שהוא אומר את הדרושה שלו.
אחת לאחד, מילה במילה, הוא אומר את הדרושה שלו.
אבל הוא אמר את זה הרבה יותר טוב כי הוא כריזמטי.
הוא יעלה ויודע לנוע עם הכל ולעשות דוגמאות.
One day I was walking in the street and then suddenly I saw it and you know.
זהו, ואז הוא סיים. עכשיו הגיע תורו של השני.
אז השני עלה ואמר ככה, רבותיי,
אין לי את היכולת
להתחרות בכושר הדיבור של חברי שקדם. זו הייתה דרשה מופלאה,
בנויה לתלפיות, עם דוגמאות ועם כריזמה. נפלא, שפתיים יישק.
אבל רב צריך שתי כישרונות.
כישרון אחד זה לדעת לדבר.
וזה ראינו את ידידי שקדם לי, שאין כמוהו.
והכישרון שלי זה גם לדעת להקשיב.
ואני ברשותכם רוצה לחזור על הדרשה של ידידי מילה במילה.
כדי שתדעו שאני יודע להקשיב.
אז הוא עשה, זה נקרא, נהפוך הוא.
הוא עשה, ואז,
ואז זה בסדר, ואז אנחנו, צדיק וטוב לו, נכון? זה מסתדר,
זה מסתדר.
אבל כאן, בסיפור הזה, זה נראה ממש לא טוב. כאילו אחד עבד כל השנה וטרח ויגע ועמל, והשני לא עשה כלום.
ובסוף היה לו איזה טריק, הוא שר מראה,
והמלך עוד מצא חן בעיניו, איך אפשר להבין דבר כזה?
באמת אי אפשר.
כלומר, בכלים רגילים זה לא מובן,
אבל יכול להיות שהסיפור הזה בא לתת לנו זווית מבט אחרת על היחס בין,
או על מה גורם שמחה ורצון ועונג למלך.
בוא ננסה רגע טיפה לעשות את הנמשל. המלך כנראה זה מלכו של עולם, נכון?
ושני האנשים שלפנינו,
הם בעצם משל לכל אחד מאיתנו שקיבלנו איזשהו
תפקיד בעולם,
קיבלנו איזה קיר לצייר עליו, קיבלנו זמן מוגבל. הזמן המוגבל, נגיד, זה
החיים כולם, או אולי אפשר לדבר כל שנה,
כי אנחנו צריכים, תכף
מגיעים לראש השנה ויבדקו מה עשינו בקיר שלנו.
ואז יש כאן שני טיפוסים. טיפוס אחד שאנחנו נורא נורא מזדהים איתו,
של אדם שעובד וטורח ועמל והשקיע, ויש לו עם מה לבוא אל המלך, יש לו, הוא מגיע,
הסל שלו מלא,
ולקח הכהן, התנא מידיך, כן, אז יש לו תנא מלא.
תנא שלו מלא במעשים טובים, במצוות, ברוך השם, הוא עבד, הוא עמל, הוא לא התבטל.
וזה בסדר גמור, זו דמות שאנחנו נורא נורא מזדהים איתה, נכון?
אבל מצד שני, בסיפור עצמו קורית פה איזו עובדה מעניינת. בסופו של דבר, קורית פה איזו עובדה מעניינת.
התרגיל שעשה השני גורם לכך שהקיר שלו ייראה לא אותו דבר, אלא
יותר יפה.
כי רואים בקיר הזה גם את הציורים של הראשון,
אבל גם עוד דברים נוספים שלא רואים את הראשון, כי זה מראה, אז רואים בזה גם את כל הפרחים,
את כל הרהיטים שהמלך שם.
כלומר, יש איזה משהו שהוא יותר יפה ממישהו שהוא צדיק.
כן, הראשון הוא מאוד מאוד מזכיר דמות של צדיק,
שהוא עבד ועמל, ויש לו עם מה להגיע, יש לו תורה,
יש לו מצוות,
יש לו מעשים טובים,
מהיום הראשון הוא קם מוקדם וצייר ועשה ולמד והשקיע במלך וזה מצוין.
אבל השאלה האם יכול להיות משהו שיגרום למלך יותר נחת מהראשון. זה ברור שהראשון יקבל שכר, זה אין ספק, ברור, מגיע לו, שכרו מושלם.
אבל אם יש משהו שיכול לגרום למלך נחת דומה,
או אולי אפילו במובן מסוים יותר.
רבי נחמן בעצם מנסה לספר פה סיפור שיש,
כן, יש דבר כזה.
השאלה מה?
אז בוא ננסה לעקוב רגע אחרי הדמות של השני,
נראה מה יש לו,
בסדר?
קודם כל,
יש לו לב נשבר.
לב נשבר.
אולי ניתן דוגמה מהצבא.
אתם יודעים שבסיום טירונות,
לפחות ככה היה בזמני,
אז יש כל מיני כאלה שמציינים אותם לשבח.
יש את המצטיין המחלקתי או הפלוגתי,
שזה בדרך כלל החייל הכי טוב, הכי מצטיין, שהוא קשר מ.מ. ובדרך כלל זה גם אחד שמגיע ומיד רואים את זה עליו.
אבל יש תואר שנקרא מופת פלוגתי.
שמעתם את התואר הזה פעם?
מה זה מופת פלוגתי?
זה החייל הכי מצ'וקמק,
שהכומתה נראית עליו תמיד כמו טבח כזה, ככה הוא זם אותה, והוא מחזיק את הנשק, והוא שוכח את הנשק. החייל הכי מצ'וקמק בזה, שהכי התאמץ.
לא הלך לו, הוא די קשה לו, הוא מבולגן כזה, מפונדרק, והנשק שלו פה, באיזה שלושה.
אבל הוא לא ויתר לעצמו.
הוא לא ויתר.
הוא חטף גם שבתות והיה לו את כל הסיבות אולי לוותר וזה, והוא לא ויתר.
בסוף הטירונות אומרים לו, תקשיב, אתה מופת פלוגתי.
זה תואר כזה מיוחד.
לא מצטיין, כי הוא לא מצטיין את המודד תוצאה.
מי בסוף היה החייל שרץ פה הכי מהר,
ששם הכי הרבה כדורים במטרות,
שהיה הכי זריז.
זה מצטיין, פועל משחקים,
מקבל את הכובדה של הממ״מ. אבל מופת פלוגתי זה מי היה החייל
שהיה לו הכי קשה ובכל אופן הצליח.
ויש משהו במופת הפלוגתי שהוא מעורר יותר חן אצל המפקד מאשר המצטיין. כי המצטיין זה כאילו, בשביל זה אתה מצטיין.
אז אם אני חוזר רגע לסיפור הזה, קודם כל יש
לאדם השני הזה, נכון,
הוא לא היה בסדר, הוא לא היה בסדר, אנחנו לא מצדיקים את זה, הוא לא עבד,
הוא שכח, זה מזכיר לנו מאוד מאוד גם טיפה את עצמנו, אולי גם אנחנו טיפה, במשך השנה, לא מספיק ניצלנו, לא מספיק עבדנו, לא מספיק זה, הקיר שלנו אולי הוא לא ריק לגמרי,
אתם רוצות שנעשה רגע הפסקה ותביאו כיסאות?
יש פה כיסאות להעביר לבנות?
בבקשה, עמי צור.
עמי צור יטפל ב... רגע, חבר'ה, עמי צור מטפל בזה, אז הכל סגור, זהו, נגמר הסיפור.
אם יש לדפים אפשר גם להעביר לבנות
אף אחד, או רק אף אחד, כן, תעבירו, בסדר.
יש חבילה מאחורה.
הוא העביר, הוא העביר, בסדר, זהו.
דוקטור מאיר, מה שם הפרטי שלך עוד מסכים לי?
השם שלך פרטי.
ערן, תיקח טיפה את הווילון קצת אחורה, קצת. לא, הרבה קצת. עוד טיפה, עוד טיפה, עוד טיפה, עוד טיפה, זהו. עוד טיפה.
זהו.
זהו, בדיוק. קח.
יופי. בסדר?
כולם נרגעו, ישבו, הכל טוב.
אנחנו לומדים מעשה מפלטין של רבי נחמן. תודה.
אז מה יש לו? יש לו הלב נשבר.
יש לו הלב נשבר.
מי שאל?
אתה.
זה השני התחיל להסתכל על עצמו,
מה זאת עשה שכילה זמן בהבל וריק ולא חש לה גזירה דמלכה?
איך קוראים לזה?
חשבון נפש. מה עשיתי? מה בזבזתי את הזמן? איזה טעות עשיתי?
בסדר?
אז זה דבר ראשון.
ומי אמר לנו?
מה יותר עושה נחת רוח לקדוש ברוך הוא? מי אמר שדווקא התוצאה המושלמת היא זאת, אולי לב נשבר זה יותר.
לב נשבר ונדכא,
אלוהים לא תבזה.
על שאול נאמר,
גבוה משכמו מכל העם למעלה, אין בו דופי.
דוד המלך אומר, דוד אומר, אני מלא דופי, מלא קשיים, יש לי לב נשבר.
דווקא הלב הנשבר, זה הקדוש ברוך הוא, לב נשבר ונדכא, אלוהים לא תזה.
אם אנחנו מחפשים תוצאה,
מחפשים כאילו, אז ברור ששאול הוא יותר מדוד,
שהצדיק הוא יותר מהבעל תשובה.
אם מחפשים תוצאה,
מחפשים יותר הידור במצוות, יותר יופי, יותר קיום וכו',
אבל אם מחפשים יחס,
יחס,
איפה יותר נמצא, איפה נמצא יותר יחס, איפה נמצאת יותר קרבה?
כמעט הייתי אומר,
אני אגיד את זה בזהירות ועדינות שלא יהיו לי אחרי זה הפגנות מתחת לבית,
שהראשון עובד את הקיר.
תראו, לאורך כל הדרך הראשון הוא עסוק בקיר.
והשני, במי הוא עסוק?
במלך.
נכון שאכזבתי את המלך, אבל אני עסוק במלך.
אתם מבינים את ההבדל כאילו בין...
לפעמים הצדיק,
אם אני הולך למשל של צדיק ובעל תשובה,
נורא נורא עסוק בצדקות שלו.
במצווה, בהידור המצווה, בזה, שיהיה עוד יותר יפה ועוד יותר.
אבל מה אם נותנה המצווה?
אין לו לב נשבר, הוא מאוד...
ואילו הבעל תשובה הזה,
שהוא מבין את אמת מצבו, אז קודם כל יש לו לב נשבר כלפי המלך, איך אכזבתי את המלך, איך ציערתי את המלך, איך אני עכשיו אראה את הפנים שלי למלך.
אז קודם כל יש פה כבר איזו נקודת מוצא אחת
שהיא שונה והיא מעניינת,
שכנראה רבי נחמן רוצה להדגיש לנו אותה.
טוב, עכשיו צריך פתרון,
נכון?
מה הפתרון?
אחרי הכל, יש כאן בעיה, המלך הולך להגיע.
עוד שבוע ביום שני המלך מגיע, לישון בלילה.
הוא כבר נהיה עכשיו ביום שני, כבר אחרי יום שלם של ראש השנה.
המלך מגיע ויש לו שאלות, ישאל אותנו, ואנחנו שבוע לפני,
כל אחד שיסתכל על הקיר שלו ויראה מה המצב של הקיר, האם הקיר צבוע וכולי, או שיש לנו חלקים ריקים. אז אפשר להתחיל לעשות, לתקתק את העניינים וללכת ולהביא את זה וללמוד איזה קורס אריז בציור ולכסות את הבעיה.
זה לא רציני, המלך ישר לשים לב שזה מה?
שזה חפיף.
אפשר גם לברוח אולי.
אפשר לברוח.
הצטער, לא הצלחתי,
לתפוס את הרגיים ולברוח.
פייט אור פלייט.
אפשר להסתתר.
אפשר גם לתרץ.
תשמע, אדוני המלך, וואלה, אני לא שמתי לב, אני בדיוק נרדמתי, אני הייתי עייף, אני הייתי ישן, אני פה, אני שם.
יש לשי עגנון סיפור שנקרא המלבוש.
שהוא הולך על הז'אנר הזה, כלומר זה בעצם משל מלך נתן לחיית מלבוש לטפור
והחיית באורך הסיפור יש לו מלא מלא תירוצים
למה הוא לא תופר את המלבוש, כאן הוא עייף, כאן הוא רעב, כאן הוא אוכל, כאן הוא שותה,
כאן הוא זה, לוקחים אותו למלך, הוא מבקש הערכה, המלך נותן לו, שוב פעם הוא נרדם, שוב פעם הוא זה, הוא מתחיל, הוא לא מסיים
בסוף הוא לא מסיים.
אז אפשר להתחיל לתרץ תירוצים, אבל תירוצים הזמן שלהם הוא מוגבל,
נגיד שפעם אחת המלך ייתן לך ארכה, עוד פעם הוא לא ייתן לך ארכה אינסופית,
המלך.
בסדר?
מה בוחר השני לעשות?
מה הוא בוחר?
הוא בוחר בדבר מאוד מאוד מעניין.
הוא בוחר בכנות.
הוא אומר, אני אעשה אלף ואחד דברים חוץ מלברוח מהמלך.
אני בא אל המלך
כמו שאני.
הוא אומר לו, אדוני המלך, זה מי שאני.
ריק.
כלום.
מה יוצר את הכנות הזאת?
פחד מצד אחד, מצד שני.
קרבה עצומה.
הוא נהיה,
הוא נהיה כאילו מראה.
אתם מבינים?
הוא נהיה מראה.
דרך הכנות הזאת, דרך הנקיות הזאת, דרך המוכנות לבוא אל המלך ולהגיד, אדוני המלך,
תשמע, לא עשיתי כלום, וזה מי שאני.
אני לא מסתתר, אני לא בורח.
אני מספר לך, תדע לך, זה אני.
זה אני.
שזה העומק של הווידוי, הרי מה קורה בווידוי? אנחנו כאילו מסמרים לקדוש ברוך הוא, תשמע,
זה המצב,
אין מה לעשות, זה המצב. אשמנו, בגדנו, גזענו, הרי זה אמור להיות הפוך.
כשאתה מגיע למלך, אתה אמור לסדר את הבגדים, להסתיר את הקמטים,
לחייך יפה, כי מצלמים וכל זה, ולהגיד, כן, הכל בסדר, כן.
כמו שיש ביקורת בצבא, אז כן,
כן, יהיה בסדר, מדברים בביטחון, וצובעים את הכול, מה שצריך, כן, הכל ש...
הוא עושה בדיוק הפוך,
הוא צובע את הכל בשחור.
הוא אומר, אני יודע, הקיר שלי אין בו כלום, אני רק לא מסתיר.
עכשיו, הדבר הזה מתכתב,
רבותיי, עם אחת הסוגיות הכי הכי עמוקות שהזכרנו כאן בחודש אלול,
פעמים רבות,
בפרשת בראשית,
מהו היחס המתוקן והנכון אל החטא?
אם הקב' מצווה את הדם וחוה בגן עדן לא לאכול מעץ הדת,
זה אומר בהגדרה שיש אפשרות
כן לאכול מעץ הדעת, אחרת אין ציווי. אם יש ציווי אז יש אפשרות גם לעבור על הציווי.
זה אומר שבתוך גן עדן קיימת האפשרות לחטוא.
גן עדן זה לא מקום בלי אפשרות לחטוא. קיימת האפשרות לחטוא. הראיה שיש ציווי.
אז מה בדיוק הייתה הבעיה בתגובה שלהם אחרי שהם חטאו?
אם קיימת האפשרות לחטוא והם חטאו, אז מה רוצים מהם?
הבעיה הייתה בתגובה שלהם אחרי החטא.
במקום לבוא ביחד אל הקדוש ברוך הוא יד ביד
ולהגיד ריבונו של עולם חטאנו שנינו
ואז הקדוש ברוך הוא שואל מי התחיל? זה לא משנה מי התחיל
שנינו חטאנו, היא התחילה אני אכלתי אבל זה יכול להיות גם הפוך
נפלנו שנינו הקדוש ברוך הוא, אנחנו באים ומספרים לך את זה אנחנו לא מתביישים אנחנו לא מסתירים מסתתרים מאחורי איזה עץ לא עונים לשאלת היקר אנחנו מספרים לך את זה דוגרי באים ואומרים תשמע לא נעים להגיד פדיחה מארץ הפדיחות בסך הכל מצווה אחת נתת
עלינו ועברנו עליה.
אבל זה המצב.
זה מי שאנחנו, בני אדם, ככה בראת אותנו.
קטנים, חלשים,
עם יצרים, עייפים, רעבים, נופלים, זהו.
אנחנו רק דבר אחד לא עושים, אנחנו לא משקרים.
אנחנו מספרים מי שאנחנו.
בסדר.
אז מה היה קורה בגן עדן?
מה נראה לכם היה קורה?
הקב'ה אמר להם, נו נו נו,
תלכו מכאן, מה פתאום?
הוא היה אומר להם, בניי, חביבה,
אהוביי, אהוביי, נכשלתם. זה קורה שנכשלים, לכן אתם בראתם אתכם.
יש כאן בגן עדן עץ שלישי
שלא הכרתם, קוראים לו עץ התשובה. לכו תאכלו מהעץ הזה ותחזרו בתשובה בתוך גן עדן.
אבל מכיוון שהם הסתתרו
והתחבאו והטילו אחריות אחד על השני, לא, זה לא אני, זה היא, לא, זה הנחש, וכל אחד זורק את זה על השני.
אז הקדוש ברוך הוא אומר להם, הבנתי, אז אתם לא יודעים לחזור בתשובה. אז תצאו מגן עדן ותתחילו שם לחזור בתשובה, אני אראה אתכם שם.
הכנות,
הפשטות,
העובדה שהוא מגיע אל המלך ואומר לו, אדוני המלך, זה המצב.
אין בנו מעשים, נכון?
אבינו מלכנו, חוננו ועננו. למה?
כי אין בנו מעשים.
הקיר שלנו ריק.
אז מה אתה בא למלך?
אני בא למלך ומספר לו את זה.
המוכנות לבוא ככה אל המלך בלב נשבר,
בצער,
בכנות,
נהפכת בשלב מסוים למראה נקייה שרואים דרכה יותר טוב מהמעשים. כלומר, הצדיק שמגיע עם המעשים הטובים, זה בסדר גמור, רואים את המעשים הטובים.
אבל הבעל התשובה שמגיע עם לב נשבע ואומר, הקדוש ברוך הוא,
אין לי כלום להגיד לך, אבל באתי אליך.
בלי הכלום הזה באתי אליך.
יש בזה איזשהו ממד הרבה יותר עמוק
של האהבה ושל הקרבה, ולכן רואים בקיר של השני דברים שלא רואים בקיר של הראשון.
בקיר שלו הראשון רואים את ה...
אני אספר לכם עוד סיפור.
משל כזה, לא יודע איפה שמעתי אותו פעם.
אז מספרים שהיה איזה יהודי, יהודי ככה
מלא בתורה, מלא במצוות.
היה גם מתפלל כמה בשש, לומד ככה איזה ארבעים דקות וגלגל איזה דף גמראה וחצי,
ומגיע בערב עד שבע לתפילה.
עכשיו כשהוא היה מגיע,
בדיוק היה נגמר המניין הראשון, מניין פועלים.
של אלה שקמו מוקדם וצריכים לרוץ למלאכתם.
והוא תמיד היה נפגש, זה הכל למשל, כן.
הוא היה נפגש ביציאה עם איזה יהודי
שהיה פועל.
ובמפגש הזה היה חלופת מחשבות.
הוא היה חושב לעצמו, נו,
ברוך השם
שהם רצים ואנחנו רצים.
אשרינו מה טוב חלקנו,
מה נעים גורלנו שזיכה אותנו לשבת על התורה ועל העבודה.
המחשבת הזאת היא לעצמה.
לגיטימיה מחשבת אדי.
לגיטימיה.
וההוא שהיה יוצא, הפועל הזה,
היה רק נאנח.
אולי גם אני אזכה פעם לשבת את זה ללמוד.
הנחה מול איזה
שביעות רצון.
ואז הסיפור מספר משהו שכמובן אף אחד לא יודע אם הוא היה או לא, אבל שאחרי מאהבעשרים, שני מולים לשמיים ואותו אחד, יש לו הרבה מצוות והרבה דפי גמרא וכו'.
אבל אז אומרים, כן, כן, כן, אבל ההנחה,
הגאווה, תחושת הישות,
יש לי, עשיתי,
היא מכרעת את הכף
למקום לא טוב.
ואילו אותו יהודי שהגיע בלי כלום, הוא לא עשה כלום, לא למד תורה, לא מצוות,
אבל ההנחה שלו,
הלב הנשבר מכריע את הכף לטובה.
כמו שאתה אמרתי, זה משל, הסיפור הזה הוא לא...
ואי אפשר גם, כדאי, גם ללמוד תורה וגם להיות בהנחה,
אבל הסיפור הזה מקצין.
ורבי נחמן הוא הרב של הרשעים, הוא הרב של הבעלי תשובה.
אתם מכירים את המחלוקת בבעלי תשובה, האם להוריד קעקועים או לא?
הדבר היה לו קעקוע, עכשיו הוא חזור בתשובה.
אפשר להוריד את זה, יש שם תקופי טכניקות.
להוריד או לא?
אתם יודעים למה התורה אוסרת כתובת קעקע?
למה האמת לאסור? זה יפה, לא?
יש כאלה שחושבים שזה יפה.
למה לאסור?
כתובת קעקע זה נגד המהות הכי פסיסית ביהדות.
יהדות דורשת מאדם תמיד להתחדש, להתקדם.
וכשאתה עוסק טוב בת קעקע, אתה מקבע משהו על עצמך.
מי אמר שאתה תהיה ככה עוד שנה?
אתה רוצה להשתנות, להתחדש, להתקדם. אל תתקבע, אל תתקעקע.
חלק מטעמי המצווה הזאת.
אז יש כאלה שאומרים, כן, אני רוצה להיות נקי. ויש כאלה שאומרים, אדרבה,
זה טוב לי.
מדי פעם אני נזכר איפה הייתי,
נהיה לי לב נשבר,
אני זוכר, אני לא עף על עצמי.
אני כל הזמן מסתכל לי, אחרת תכפר לי הכדור, אני רוצה איזה לראות את זה, נכון?
הולכים לים, רואים את זה בבריכה,
רואים פתאום, אתה רואה איזה מישהו עם זקן פאות ואיזה קעקוע מאחור מפחיד,
אז בעל תשובה.
נושא על זה כמו...
אז יש איזה משהו, יש משהו בקיר השחור, במראה, בשקיפות,
הייתי אומר את זה במילים של ימינו שקיפות.
השני בא אל המלך, אומר לו, אדוני המלך, אני מספר לך את האמת.
והאמת היא בעייתית,
האמת היא מרה, אבל אני מספר אותה.
והכנות הזאת, זה כמו ילד שעשה,
זה כמו שנגיד אדם, יש לו שני ילדים, ילד אחד, ילד טוב, צדיק והכול, בסדר גמור, ברוך השם.
ילד שני שעשה את המעשה לא טוב,
אבל אז הוא בא לאבא ורוצה לספר לו, אבא, אני רוצה לספר לך מה עשיתי.
לאיזה ילד האבא יהיה יותר קשור?
איפה ייווצר יותר קשר של...
זה ברור שהילד ההוא, אולי הוא עושה יותר נחת.
נחת יש יותר מהילד הצדיק.
אבל איפה יש יותר קשר?
אמר לי איזה פעם איזה אבא,
שהבן שלו עשה לו צרות צרורות ממש,
הבן שלו שהגיע אותו, היה איתו,
באמת טלטל אותו, טלטל לו את זה,
הוא אומר לי, תשמע, אנחנו קשורים ביחד.
נקשרנו, זהו, כאילו, הוא קשר אותי אליו, אנחנו ביחד כבר.
כי הצרות, ואז צריכה לצאת אותו מפה ומשם.
ועברנו תהליכים, והאבא מספר לי את הקשיים שלו,
והייתי צריך לעזור לו, אז הקשר הוא יותר חזק.
לא התוצאה, לא הנחת, לא הנקודות.
קשר.
אני אוהב לתת דוגמה שהיא נכונה אחת לארבע שנים, כן? אחת לארבע שנים של אולימפיאדה פה בעולם.
האולימפיאדה הקרובה תהיה באיזה שנה?
בערך, אתם בקיאים אני רואה, מתי?
בקיץ הבא, בטוקיו, לא?
מה?
לא, קטאר זה המונדיאל.
ועוד זה, וכבר אפשר לדעת מי יזכה אם זה שם, מי שישלם.
אבל אתה חושב רגוע, ישראל לא תעלה, לא לקטאר, לא לאחרי קטאר, לא לרכבת, לא ל...
הכל טוב, אנחנו נמשיך לנצח בדוקים,
אבל אנחנו טובים במכות ובגלישת גלים.
זה התחום של ישראלים, כאילו, ג'ודו וגלישה.
אז יש אולימפיאדה.
עכשיו אנחנו באולימפיאדה, כמו שאמרתי, אנחנו לא כאלה כוכבים גדולים, נכון?
ים, אז אנחנו יודעים ככה, זה קצת מכות, ג'ודו זה ישראלי, אבל לא מעבר לזה,
אף פעם לא תראו איזה אצן ישראלי זוכה ב-100 מטר,
נכון?
אנחנו ככה, אולי עם פוסט-טרמפים, אולי אם ייתנו לנו פור, אולי עם ה... ככה, איזה קומבינה, אז נצליח, אבל אנחנו ככה זה.
אחרי כל אולימפיאדה,
זה כאילו האולימפיאדה של הצדיקים, של המושלמים, אנשים עם הגוף החטוב, עם התוצאות המרהיבות, עם האימונים, נכון, האצן הזה, יוסי מבולט, אחרי שהוא היה גומר לנצח 100 מטר, הוא היה כזה רץ, ואז הוא עושה כזה מין
התמתכות גאוותנית כזאתי, תראו אותי.
אחרי האולימפיאדה הראשית
מתקיים באותו מקום, באותו אתר, באותם מתקנים, האולימפיאדה הפראלימפית זה נקרא.
מה זה פראלימפית? של מי?
של האנשים שיש להם מוגבלות כזו או אחרת, נכים ברמה כזו או אחרת, כל המתמודדים.
ושם ישראל עם העצמה,
עם העצמה,
מדליית זהב אחת אחרי השנייה, בחתירה, בטניס, בשחייה, בכדורסל.
איפה שזה המקום של בעלי תשובה, לא של צדיקים,
אלא של בעלי תשובה,
כאלה שצריכים להתאמץ, כאלה שבאים, לא מסתירים את ה... לא מתביישים במוגבלות שלהם, אלא אומרים, אני עם המוגבלות הזאת אגיע הכי רחוק שאפשר, אני אערוץ מרתון עם המוגבלות הזאת, אני אעשה את זה.
שמה,
זה התחום של עם ישראל, שמה היהודים מנצחים.
זה מי שאנחנו באמת.
אז הלך ותלה וילון וכולי,
וכשהגיע המועד,
כן, אז
השמש זרחה ובאו והעירו כל הציורים הנפלאים וכל הציפורים ועוד דברים נוספים.
דברים נוספים העירים.
נכון, אין כאן מעשים להתאפות, אבל בסוף, דרך האישיות השקופה הזאת,
מעיר הרצון להתקרב לקדוש ברוך הוא והרצון להיות דבוק בו והרצון כל כך גדול שגם אם אין לי עם מה לבוא ואם אין לי מתנה,
בכל אופן אני מגיע.
באתי, באתי. עם מה באת? באתי עם החסרונות.
באתי עם הפגמים, באתי עם המומים, באתי עם ה... באתי, אבל באתי.
לא התחבאתי, לא ברחתי.
תחשבו רגע מצילו של השם יתברך כביכול. מה גורם לו יותר נחת?
מה יותר משמח אותו?
אז ברמת התוצאה ברור שהקיר הראשון הוא יותר יפה, אבל ברמת הקרבה והמאמץ,
ובסוף אפילו גם ברמת היופי, יש משהו מיוחד אצל הבעל תשובה.
אנחנו הולכים להגיע לראש השנה בעוד שבוע.
ואפשר לבוא ולהגיד לקדוש ברוך הוא, מה עשיתי את זה ואת זה ואת זה ואת זה ולכן אולי מגיע לי כזה וכזה וכזה, מגיע לי שכר, הבטחת, אפשר ללכת בז'אנר הזה.
אבל אפילו משה רבנו שהיה לו אין סוף זכויות,
כשהוא רצה לבקש מהקדוש ברוך הוא להיכנס לארץ ישראל, כתוב, האתחנן אל אדוני בעת ההיא שביקש משה רבנו, מתנת חינם.
ביקש כמו מי שאין לו, לא כמו מי שיש לו.
ואנחנו רוצים להגיע לראש השנה ולהגיד לקדוש ברוך הוא, אין בנו מעשים.
אבל דווקא בגלל שאין בנו מעשים והגענו,
עשה למען שמך.
אז תאיר בנו את האור המיוחד שלך. כי אנחנו לא באים לבקש מכוח המעשים שלנו, מכוח הזה משהו שעשינו,
אבל אנחנו באים לבקש מזה שאנחנו קשורים אליך בלב ובנפש,
וגם כשאין לנו מה לתת וגם כשאין לנו קיר יפה, אנחנו באים.
הריקנות הזאת,
הענווה הזאת, הצניעות הזאת, היא מאירה ביופי יותר ממעשיו של הצדיק.
ואולי במובן הזה גדול בעל תשובה מהצדיק.
אתם מבינים?
חייב שאלה, כן.
מה זאת אומרת?
מה שעשינו עשינו, זה בסדר גמור. השאלה היא מה אנחנו ניגשים.
אם אדם ניגש ומנפנף במה שהוא עשה, זו אפשרות אחת, אבל בסוף זה רק מה שעשיתי.
אבל אם אני ניגש ואומר, הקב' ברוך הוא, מה שעשיתי לא עשיתי, זה לא משנה,
כנראה שמה שעשיתי זה לא מספיק, ובטח לא מול מלך כמוך,
אבל תדע לך, הקשר איתך כל כך חשוב לי שאני מגיע,
לא משנה איך, צולע,
שרוט, זב דם,
זוחל בשוחות, אבל מגיע.
אבל אתה רואה בסיפור שזה לא חיקוי, כי זה יוצר מה?
נראים שם דברים שאין בקיר של הראשון. כלומר, יש שם גם חידוש.
הוא מצליח לחדש.
השקיפות הזאת יוצרת חידוש. תראו, אולי...
זה לא רמאות.
מה?
למה ניצול?
אתה יודע מה אומרים?
איך יודעים אם צדיק הוא צדיק או לא?
בלשון הקודש צריך להגיד צדי.
צדי.
בסדר?
איך נהיה צדיק?
מה? כי בא' ב' הק' בא אחרי צדיק.
נכון? ס', ע', פ', צדיק, אז נהיה צדיק.
אבל צריך להגיד צדי.
אז אם הצדיק
מקפיד להגיד צדי, תשמע, אני צדי,
ככה אומרים, אז הוא לא צדיק.
אבל אם הצדיק מוכן גם להיפגש עם אנשים קטנים ממנו,
ק זה קטן, והוא אומר צדיק,
אז הוא צדיק.
כלומר אם הצדיק הראשון אומר, הוא לא בסדר, הוא העתיק ממני, אז הוא לא צדיק, הוא צדי.
אבל אם הצדיק לא אכפת לו, בסדר, הטקת, בסדר, אני שמח מה שעשיתי, אדרבה, גם אתה תהיה לי, למה לא?
אינו לא צרה בבעל תשובה, אלא הוא שמח בזה, אז הוא באמת צדיק.
שכרו לא מקופח, הוא את השכר שלו יקבל,
אבל מה אכפת לך שעוד יהודי יתקרב, בסדר?
אבל יכול להיות אדם שכל השנה יתפלל ויתפלל, נכון, כל הסיפורים של הבעל שם טוב, על אנשים שכל השנה יתפללו, יתפללו בסוף, הגזירה בוטלה בגלל איזה רועה צאן שעשה,
תקע בשופר או לא יודע מה.
אז מה אכפת לך?
אז זה הגיע בזכותו.
תהיה בעין טובה.
הבאתי כאן שיר של מאיר אריאל, אתם יודעים שמאיר אריאל הוא היה יהודי מאוד מאוד אמוני ומחובר וכולי.
וזה שיר שמי שרוצה לשמוע ביצוע נאה שלו, יש לי, יובל סלע,
ביצוע מאוד יפה של השיר הזה.
השיר הזה בעצם קצת מזכיר את מה שדיברנו. אלוקיי, האיר לי פניך.
אלוקיי, אז האיר לי פניך, למה?
עשיתי מצוות, קיימתי זה, יש לי תפילין רשי, רבנו תם, תכלת וכולי.
לא,
אלוקיי, שמע הנחתי.
בגלל ההנחה שלי, באתי אליך,
שבתי עדיך, אלוקיי, שמע תחינתי.
אלוקיי, כל כולי לפניך, כל חיי, כל שבלבבי.
התכנני, התענני, אלוקיי, ענה לי אבי.
כל חיי עוברים לעיניך.
כל ימיי, צל מעשיי. המעשים שלנו זה צל, ימינו כצל עובר.
מה שעשיתי ולא עשיתי, אלוקיי זה כל כוחי.
גם אם צחקתי,
גם אם רחקתי,
ניצוצך בתוך תוכי, ולא ויתרתי עליו, ובאתי עליך.
אלוקיי, הער לי פניך, אלוקיי, שמע תפילתי. באתי אליך, אל חסדיך, אלוקיי, שם הלכתי.
אלוקיי, אתה השומע כל גרגר בעולמך.
התעלני,
מבור מושכני, אלוקיי ענה לי אבי.
כל חיי עוברים לעיניך, כל ימיי צל מעשיי. מה שעשיתי ולא עשיתי, אלוקיי, זה כל כוחי.
כל חיי עוברים לעיניך, כל ימיי כל צל מעשיי.
גם אם צחקתי,
גם אם רחקתי, ניצוצך בתוך תוכי.
קצת אולי מסביר.
זה נראה לי שיר שכתב השני, לא הראשון.
אנחנו ניגשים אל הקדוש ברוך הוא. זה גם הסוד של הווידוי, מה אנחנו עושים בווידוי? מספרים לו את הכול, לא מסתירים שום דבר,
הכל על השולחן זה מי שאנחנו זה המצב שלנו אין פה מה להסתיר והכנות הזאת והקרבה הזאת יוצרת מחילה ויוצרת כפרה ויוצרת אהבה ומאירה באור יקרות.
ודווקא הניסיון כאילו להבליט את המעשים הוא פחות מוצלח בהקשר הזה של המפגש עם המלך
בראש השנה
ביום הכיפורים.
נרצה לברך את כל המשתתפים והמשתתפות בשיעור זה בשנה טובה מתוקה
תכתבו ותחתמו בספרם וספרתותיהן של צדיקים וצדקניות,
חסידים וחסידות, בעזרת השם בספרם של נשואים ונשואות בתש״״״, מי שצריך, כן, מי שנשוי אז שישאר כתוב באותו ספר והקדוש ברוך הוא יגזור ויבשר לכל עם ישראל בשורות טובות,
ישועות ונחמות.
