וגבירותיי ערב טוב אפשר טיפה לקחת את הדבר הזה אחורה קצת כן כדי שיותר בנות יוכלו לראות
בדיוק אפילו עוד קצת כן עוד קצת בדיוק זהו הנה תולדנו לא רואה שום דבר הכל טוב
אז אנחנו בשיעור חד פעמי חד ערכי אחד זה שמתקיים באופן זה בשמונה ורבע אבל בשבוע הבא אנחנו נחזור לשגרה בעזרת השם
השיעור יהיה בתשע
ובשבוע הבא זה יהיה המבחן של כולכם
כי זה ערב הבחירות
לאנשים פה יהיה להם יצר הרע, ללכת כבר יום קודם הביתה כדי לא יודע מה להיעזב, ופה אנחנו נלמד תורה ולא נוותר על דקה של לימוד תורה.
בסדר?
יפה. עכשיו,
במערכת כתוב שהשיעור הזה יעסוק בפיוטי הסליחות וכל זה,
לא יודע, אולי כן, אולי לא, בטח נעסוק בזה גם.
אני כן רוצה להתחיל במה שעסקנו בזמן הקודם,
וזה בסיפורי חסידים.
הרבה הרבה משקל נותנים לסיפורי חסידים בדור הזה.
מספרים,
סיפור בתוך סיפור, מספרים
שצדיקים דיברו ביניהם, איך יחזירו בתשובה, איך תהיה חזרה בתשובה
בדורות האחרונים.
ואחד אמר שהוא יחזיר בתשובה דרך התורה,
בסוף נמנו וגמרו שהחזרה בתשובת תהיה דרך סיפורים.
זה היה.
היכולת של סיפור לפתוח את הלב, היכולת של סיפור לעורר למחשבה,
יש איזה משהו עוקף,
מסלול עוקף, נכון? וסיפור.
כשזה משהו ישיר, איזה מסר ישיר, אז בסדר, יש את כל ההגנות, אבל בסופו של סיפור, משהו הלב נפתח.
אז לכן אנחנו אולי נמשיך לעסוק דווקא בסיפורי חסידים, והיום הסיפור המתוק הבא,
שאנחנו נעמיק בו מאוד, כי הוא חשוב מאוד,
לדעתי,
יש בו עניין גדול מאוד.
הסיפור נקרא זוכרנו לחיים.
לחיים.
אתן רוצות להיכנס?
כנסו.
יש כיסאות?
אפשר להעביר קצת מהבנים.
תודה.
יישר כוח. שים כאן, בבקשה. את יכולה לעבוד לכאן? תשבו כאן.
ואם יבואו בנים?
אתה מיואש. אם יבואו עוד בנים.
יש שם עוד קצת כיסאות, לא?
בכבוד, תיכנסו, אני עושה הפסקה של חצי שנייה כדי שתיכנסו ותשבו פה,
שלא תעמדו.
אה, בפה? בסדר. לא, תשאירי, בטח יגיעו עוד, יצטרפו עוד בנים, זה מספיק.
אבל כאן לפינה, כן, בדיוק.
טוב, נתחיל.
סיפור מהחסיד הנכבד, הרב רבי משה אהרון מפרליק,
ששמע דבר זה מאיש מהימן, מהרב הצדיק הקדוש,
הרב רבי יעקב מלובלין.
זה החוזה מלובלין, זה סיפור על החוזה מלובלין.
אמר פעם אחת לאיש אחד שהיה רגיל לבוא אליו בכל שנה על ראש השנה. אתם יודעים שמנהג החסידים היה לנסוע אל ה... זה לא ברסלב המצאו את זה, אלא בדרך כלל היו אומרים, ראש השנה זה לא בדיוק חג.
זה לא חג האמת, זה יום דין, זה ימי תפילה, זה לא הזמן to,
איך אומרים באנגלית, to fool me around. זה הזמן שצריך לתת את כל ה... לפתוח מבערים, אין זמן פה ל... אין פה זמן פציעות. פה צריך 48 שעות להסתער, אחרי זה נחגוג בסוכות.
אז לכן מקובל הדבר, אגב עד היום,
שאנשים ביומיים הללו,
כמובן ברשות, האישה המסכימה וכולי, נוסעים לצדיק, או נוסעים לישיבה,
נוסעים בבית המדרש,
פלל ימים משמעותיים.
ראש השנה זה,
בואו נגיד ככה, ביום טוב רגיל אפשר לעשות על האש, בראש השנה לא נראה לי.
זה ממש שייך, זה חג, אחרי הכל, זה עדיין, גם בסעודה צריך שתהיה אימת יום הדין. אז הוא היה נוסע על החוזה מנובלין.
וגם אתה בא אל רבו על ראש השנה.
אמר לו הרב הקדוש שיישא לביתו על ראש השנה.
בקיצור, הרב גירש אותו.
אמר לו, סע הביתה.
ויקבל פרידת שלום מהרב הישא לביתו,
האיש הזה,
ונבהל מאוד מזה שתמיד רגיל להיות כאן ביום טוב ראש השנה.
וניחל אלי הרב בזה, ולמה היום
גירש אותו?
כלומר, הוא נורא נבהל. כל שנה הוא מגיע לחוזה מלבנין לראש השנה,
ופתאום החוזה מלבנין אומר לו, סע הביתה.
למה?
כל פעם הוא מקבל אותו בעין טובה, ופתאום הוא מגרש אותו.
והאיש הזה נבהל מאוד.
והרב פקד עליו באזהרה, ליסע לביתו. הרב אמר לו, אל תתחכם איתי. שמעת? תפוס את הרגליים, סע הביתה.
אז עוד יותר הדאיג אותו.
שתמיד, סליחה, ודאג מאוד על זה, כמובן,
וקיבל פרידת שלום מרבו ונסע לביתו.
טוב, אבל הרב אמר, אז עושים.
ולן בקרץ' מאחד, קרץ' מזה בית מרזח כזה.
ולשם באו גם כן ללון חסידים ממקום אחר,
שנסעו גם כן לרבם מנובלינר, היו על ראש השנה, בדיוק קמים שם חסידים,
שגם כן נסעו לחוזה מנובלינר לראש השנה.
והוא סיפר להם עוגמת הנפש שלו ודאבון ליבו,
שכן ציווה לו הרב לחזור לביתו.
הוא סיפר להם, תשמעו, אתם בדרך לחוזה מנובלינר, אני בדרך חזרה, כי הוא גירש אותי.
החסידים לאנו שם, וישבו שם באגודה אחת,
בסעודת הלילה, ושתו לחיים כנהוג.
ובבוקר פיתו אותו שיחזור עמהם ללובלין על ראש השנה,
והם יליצו בעדו לפני הרב הקדוש. אמרו לו, עזוב, בוא, בסדר, אנחנו נדבר בשבילך.
פיתו אותו.
וכן אהבה, כך היה.
באו כולם לפני הרב לקבל שלום,
וגם האיש הזה עמהם,
ולא אמר לו הרב כלום,
ולא הקפיד עליו. אדרבה,
היה נראה וניכר ממנו שניכא לה להרב,
שיהיה אצלו פה על ראש השנה.
בסדר, הכל כרגיל.
אז זה מאוד משונה,
נכון?
אז אמר הרב הקדוש, עכשיו נתעמת אצלי מה שנאמר במדרש, וזה הלשון,
כשישראל יושבים ביחד ושותים לחיים,
הקדוש ברוך הוא מוכה להם את עוונותיהם, עד כאן.
כי ראיתי על האיש הזה שורת דינים להיענש חלילה, במיתה,
ולא יכולתי לעשות לו טובה,
ולכן פקדתי עליו כשייסע לביתו.
ועכשיו אני רואה שעל ידי שהיו החבורה ביחד,
ושתו לחיים, ננתק הדין מעליו ונתבטלה הגזירה.
ונתבטלה הגזירה.
בסדר? זה כאילו, אנחנו נעמיק באפשרות הזאת.
והוא ממשיך ואומר, ולדעתי יש לומר טעם נכון לדברי המדרש,
כי מספר התיבות של זוכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים, זה י' תיבות.
זוכרנו לחיים.
מלך חפץ בחיים,
כותבנו בספר חיים,
למענך אלוהים חיים זה בעצם מילה אחת, זה כינוי לשם השם.
אז זה עשר.
עכשיו, כל יום זה כנגד
אחד מימי הסרט ימי תשובה,
נכון?
כי הסוף אלוקים חיים תיבה אחת נחשב, דקאי על הקדוש ברוך הוא.
נמצא הנוסח של זוכנו לחיים הם עשרה תיבות
כנגד עשרת ימי תשובה,
והתיבה האחרונה אלוקים חיים,
קאי על יום הכיפורים, יום סליחה ומחילה,
בסדר?
ואלוקים בגימטריה פ״ו,
וכן קורס בגימטריה פ״ו, אז כאילו זוכנו לחיים ולחפץ בחיים קובץינו בספר חיים למאנח,
איך הוא קורא את זה?
אלוקים לחיים, כוס לחיים,
תרים לחיים,
וזה מקביל ליום כיפור.
כאילו המשוואה היא ככה, אותה כפרה שגורם לנו יום כיפור יכולה גם לגרום הרמת כוסית לחיים בין חסידים.
מישהו הביא משקה?
לרמז שעל ידי שתיית לחיים,
הווה בזה, סליחה ומחילה,
כמו ביום הקדוש יום הכיפורים,
עד כאן דברי קודשו זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל.
סיפור מתוק בפני עצמו,
אבל צריך להעמיק, לנסות להעמיק בסיפור הזה.
בסדר?
מעניין אתכם?
כוס מים מגיע לי, אם זה מעניין אתכם?
חכם תולדנו, תודה.
תעשה איגוף מזרחי ארוך.
תודה.
יש כאן מטבחון, אתה יודע, פה.
יש כאן בעצם,
בואו נתחיל מההתחלה.
חודש אלול וימים נוראים אלה ימים שבהם
זה נכון שהאדם יחפש
כל מיני רמזים שמעוררים אותו לתשובה.
כל מיני דברים. כי אנחנו, הנחת העבודה היא שהעולם הוא לא הפקר, וקורים לנו כל מיני דברים.
וכשקורים כל מיני דברים, אנחנו צריכים לנסות לראות בהם איזשהו סימן, איזשהו
מראה מקום, איזשהו כיוון.
בסדר?
הספרתי לכם מה הסימן שהיה לי?
הספרתי לכם?
קיבלתי סימן חזק ביותר.
שבוע לפני ראש חודש אלול ישנתי.
הספרתי לכם על זה שישנתי?
אני אשן, כולנו ישנים, לא רק אני, אבל תודה.
עם השעון, כן, סיפרתי את זה.
מי שלא היה, אני אספר את זה בקיצור.
חמש בבוקר אני אשן.
פתאום השעון שלי מצלצל בטלפון,
אבל במקום שיש את הצלצול איזה, אני לא יודע,
פתאום אני שומע, אבא!
אבא!
אבא!
וואי, אני זינקתי מהמיטה, מ-0 ל-100 תוך שנייה.
קול של, כאילו, הילד שלי באיזה מצוקה, כאילו,
מה קורה פה?
גם אשתי איתו, מחפשים, הולכים לחדר, הולכים לחדר, הולכים לא בחדר.
ואז אמרתי, הוא לא בחדר? אמרתי לי, כן, הוא אמר שהוא ישן אצל חבר. אמרתי, בסדר, אבל מה זה הצעקות האלה? כאילו אמרתי, אולי יש איזו אפליקציה בטלפון שאם מישהו מתקשר אליך במצוקה,
אז הוא מעביר את זה ישר לצעקות,
לא יודע מה.
טוב, כבר לא הצלחנו לחזור להירדם,
חיכינו שהוא יחזור, אמרתי לו, תגיד,
אתה עשית לי איזה הקלטה בטלפון, שכאילו שמת לי את זה בשעון מעורר בשביל הקטע, להעיר אותי ב... אמרתי לי, מה פתאום, אבו, מה נראה לך?
אמרתי לי, אז תגיד לי מה היה פה.
אז הוא לקח את הטלפון, התחיל לחפור,
התחיל לצחוק,
הוא אומר לי, תראה, כנראה נלחץ לך הטלפון, המסך על הרגל, ואז עברת את כל הרינגטונים,
ואז הגעת להקלטות.
ויש לך שם כנראה איזה הקלטה של הודעה ששלחתי לך בוואטסאפ,
ולא שמעת אותי, אז צעקתי לך, אבא, אבא, אבא. זה הדבר הזה.
וזה היה בשבוע לפני אלול. אני אומר לעצמי,
אמרתי, וואו,
מה קורה כשבן קורא לאבא באמת?
איך אבא מיד מתעורר.
אז נזכרתי בוורט מהרבנו אור החיים הקדוש,
שאומר,
באשר יש בביתך כתוב, בכל השורות יש ו' בחיבור.
בכל יום עבר חקא,
בעלה שבחה לעולם ועד.
גדול אדוניים ואולם מאוד, ולגדילתון חקר.
תמיד יש ו' בחיבור.
רק שורה אחת ענווה בחיבור, מה?
קרוב אדוני לכל קוראיו, לכל אשר יקראו באמת.
מי שקורא לקדוש ברוך הוא באמת,
מיד הקדוש ברוך הוא עונה לו.
מיד.
צועק, כמו שהרמב״ם אומר, צועק ונענה מיד,
תפילתו מרוצה, מקובלת. ממש ראיתי איזה, איך הבן שלך קורא לך אבא, אבא, שלוש פעמים, חמש בבוקר, תוך שנייה תאר אני.
אז ראיתי בדבר הזה רמז לאלול, לקרוא לאבא,
באמת,
תתא,
לנסוע בתולדות הקורולה.
נכון, תתה.
אז אדם צריך לחפש לעצמו,
לחפש לעצמו כל מיני רמזים וכן על זה הדרך,
בסדר?
כי מה שקורה למטה זה הרבה פעמים שיקוף
של מה שקורה למעלה.
בסדר, יש כאילו איזה,
בשמיים הכריזו וזה מהדהד למטה.
והנה כאן מגיע איש לחוזה מלובלין והחוזה מלובלין היה קודש קודשים, הוא היה רועה.
הוא היה רועה.
היה לו כוח הראייה,
הוא שמר על העיניים שלו במשך 12 שנים, הוא לא הסתכל חוץ לדלד אמות, והוא קיבל את כוח הראייה.
היו מביאים לו מכתבים,
בלי לפתוח היה יודע מה כתוב.
אמרו, איך אתה יודע? הוא אומר, יש פסוק, ועל ידי עבדיך הנביאים כתוב לאמור.
אני מחזיק בידיים ואני, יש כאלה גם, אפילו בדור שלנו,
יש כאלה שיש להם כוח, כוח הראייה. אז מגיע החוזה מלובלין ומגיע אליו
היהודי הזה, והוא רואה ששורים עליו דינים קשים והוא הולך
השנה למות.
אז בוא נעשה רגע להבין את החוזה מלובלין.
אז למה הוא שולח אותו הביתה?
נגיד שיש על היהודי הזה דינים.
בסדר, אז לפחות ראש השנה האחרון הוא יהיה עם החוזה מלובלין.
למה הוא שולח אותו הביתה?
כי הוא רוצה
להעביר לו את החוויה.
כאילו הוא אומר לו, תקשיב, אתה בשמיים, דחו אותך.
אתה דחוי, זהו.
יש עליך הזה.
אז אני רוצה, אני דוחה אותך גם פה.
ובחוויית הדחייה,
תעזור לאדם הזה להתכונן.
שהוא אולי יגיע מופתע, אז יש לו פתאום איזה לב נשבע, הוא מבין שמשהו קורה, הוא מבין שיש כאן איזה,
שפתאום העולם מתחיל להתערער לו.
הוא הולך,
בעצם החוזה מלווין רצה שילך וייפרד עם ידי משפחתו, אבל הוא עושה לו דחייה, הוא בעצם עושה לו למטה מה שעשו לו למעלה. למעלה דחו את האדם הזה מעולם החיים,
ולכן הוא עושה לו את זה גם למטה,
כדי שיהיה איזה מין,
כמובן, היא גרמת לו מזה מאוד מאוד עוגמת נפש, הוא לא מבין למה, וזה קצת מזכיר.
הוא לא מבין, רגע, מה, כבר נגמר לי התפקיד, נגמרה לי השליחות, למה אני רוצה עוד אולי, פתאום האדם נזכר. אבל הוא אומר, אדוני, זהו, נגמר, נגמר.
היה לך זמן,
הזמן היה צריך להיות מנוצל,
ועכשיו, כשאתה מסתכל אחורה, אתה אומר, יואו, למה לא ניצלתי, למה פה, אדוני, טו לייט.
מצטערים מאוד,
אתה יכול להתחרט,
זה לא יעזור.
ולכן החוזר מלווים מצווה עליו, לך.
לך.
הוא רוצה כאילו להכין אותו,
להכין אותו לאירוע הזה.
כאילו שירגיש שמשהו כאן עומד להסתיים.
בסדר?
זה איזה מין שיקוף כזה.
מה שקורה למעלה קורה גם טיפה למטה.
למעלה הוא נדחה, היהודי הזה,
וזה קורה לו גם למטה. הוא מתחיל להרגיש שפתאום
האדמה מתערערת לו מתחת לרגליים.
דברים שהרגיל אליהם כבר לא,
כבר פתאום לא קורים, זה משתנה.
זהו.
ורבותיי וגבירותיי, יש כאן הסיפור הזה נוגע בתשתיות,
דיברנו על זה היום טיפה בשיעור עם הבנות גם.
האם יש לנו יכולת לשנות גזר דין?
איך משנים גזר דין?
פה יש יהודי שנגזר עליו גזר דין.
והחוזה מלובלין,
זוהה, אפילו החוזה מלובלין לא יכול לבקש עליו, לרחם, נו, תבטר לו.
אין מה לעשות, אומר החוזה מלובלין. אני חייב לעזור ליהודי הזה להתכונן לקראת הרגע שהוא הולך כרגע להיפרד מהעולם,
אז אני צריך לעזור לו לפחות שיחזור הביתה,
שיעשה תשובה, יהיה לו לב נשבר, ייפרד מבני ביתו.
זהו, אין מה לעשות.
איזה דבר יכול לעורר את הרצון של המלך מחדש
ולשנות את המחשבה הראשונה שלו?
מה?
אומר אליעד,
עם א' אסוף, בהתחלה? ליעד.
ליעד. ליעד. בי א' בהתחלה.
אומר ליעד,
תפילה?
זו ודאי אפשרות מעולה, תפילה על חבר.
הסיפור הזה מעלה אפשרות אחרת, אלטרנטיבה אחרת, אמירת לחיים.
אז צריך להבין מה קורה באמירת לחיים.
מה יש שם?
אז לפני שניכנס רגע לעומק אמירת לחיים,
אני אספר לכם עוד סיפור
שהוא נראה לי קשור מאוד לדבר הזה.
בחופש, בבין הזמנים, היינו ב...
עשינו איזה לילה לנמל תל אביב,
מקום שאני מאוד אוהב, מקום כזה,
אני אוהב את המקום הזה, בלילה,
עשר בלילה.
והיה שם ככה ילדים שתוללו, וזה, קורקינט פה, שם.
שם, היה שם איזה מישהו שמכר כאלה, כל מיני שמונצס,
בלונים כאלה, ורובה בועות, דברים שהוא קונה בחצי שקל באיבייב ומוכר אותם בארבעים שקל בנמל תל אביב. זה פחות או יותר המתח רווחי.
בסדר, אז אשתי רצתה בלון, אז קניתי לה בלון.
בלון כזה שקוף עם נצנצים כאלה.
אף פעם לא קנו לי כזה בלון.
אמרתי לה, אני אקנה לך בלון, בבקשה.
נתנה ליום ניסוי.
ואז הבת הקטנה שלי רצתה את האקדח בועות הזה.
עכשיו, הבועות האלה זה הדבר הכי מעצבן שבא לעולם,
נכון? כי זה גם יורים את זה עליך,
ואז זה גם בבית,
זה על החלונות עושה כתמים ועל הרצפה וזה. מי רוצה את הדבר הזה?
אמרתי לה, מה פתאום? לא, זה גם עולה על איזה 40 שקל האקדח המצוקמה כזה שמתקלקל אחרי דקה?
אמרתי לה, לא, מה פתאום?
ברוך הבא, יאיר.
אז...
יאיר, נכון? אני צודק.
אז... לא, לא... איך שהם מתבכיינים, אני נכנס לעמוד של המחנך,
כשנכנס אב ממעטים בשמחה,
אצלי המשחקים, או,
אמרתי, זהו.
אז הנה יש כאן רצון של האבא,
רצון כאילו של איזושהי הגבלה,
של דין,
של זהו, עד כאן,
מספיק, קנינו לכם את זה, קנינו לכם את זה,
קיבלתם את זה,
עד כאן, צריך מתי שנכון להגיד לא.
מה יכול למתק את זה?
ככל שהיא תבכה יותר, זה רק מה?
תגמיר את המצב. ככה?
כאילו, נכון, יש איזה...
זה בטח לא, כאילו, בסדר, זה רק יגביר את תחושת הצורך בחינוך,
אם מתבכיינים פה ככה, ולא יודעים לראות את כל מה שקנינו עד עכשיו, את כל ה...
ואני אעשה כאן ספוילר ואני אגיד לכם שבסוף אני קניתי לה.
מה יכול להפוך את המצב?
חידה.
מישהו שמע את הסיפור הזה שלא יעשה ספוילר.
אף אחד לא שמע מצוין.
אה?
מה יכול?
לא? מה? איזה תירוץ?
איך יתראה לי שהיא קיבלה על עצמה, מה? להגיד קפיטל תהילים?
לפני כן היא קיבלה, אל תגיד, הם קיבלו מספיק הילדים, קיבלו מגנום, שמגנום, קיבלו זה, תמיד הם רוצים מאוד, נכון? לא,
לא.
מה בכל אופן הפך את הרצון?
זה מתקרב, אבל זה לא היה מספיק, זה מניפולציה.
מה?
מה מה? לא תלך לבית. לא, מה פתאום, ברור שהיא תתלכנית לבית, כי היא לא תהיה לה, אז לא תצטרך ל... לא, עקשנית רק עוד יותר, אני יותר עקשן ממנה.
לא, לא, לא.
מה, מה?
אחותה הגדולה באה, אומרת לי, אבא, אני רוצה לקנות לה את זה מהכסף שלי,
מתנה לימולדת.
במקום אתה נוזל, זהו.
ברור שהיא קנתה את זה מהכסף שלי, ולא מהכסף שלה, ולא מהימולדת, ולא החזירה לי, והכל...
אבל ברגע ש...
אח אחד מלמד זכות על האח השני,
במקום זה מהפך מדין לרחמים. אתה לא יכול לעמוד נגד.
עכשיו, אני לא יודע אם אולי הם הלכו מאחורי איזה עמוד וביחששו את זה ביניהם.
לא, לא נראה לי, נראה לי זה היה אמיתי, נראה לי באמת, כי היא ראתה שהיא נורא הצטערה וזה, אז היא כבר, מה, כל כך מצטערת, אני אעשה את זה. הדבר הזה מהפך במקום דין לרחמים כלפי קוד שבריחו.
אז מה קורה כאן בסיפור הזה?
הולך האיש הזה
ומגיע לאיזה בית מרזח,
ולשם מגיעים חסידים,
והם מתחילים לשתות איתו לחיים.
הוא אומר להם, תקשיבו, אני לא בקטע שלכם, אני לא בדרך שלכם בכלל, אתם אליו אני הביתה.
מה הם אומרים לו, קודם כל?
עזוב, קודם כל בואו נשתה לחיים.
מה זה לחיים?
מה פשר אמירת לחיים?
לחיים זה אומר שאני לוקח איזה כוס משקה,
מסתכל על החבר שלי,
ואומר, אני מזהה בך איזה נקודת חיות שאני רוצה,
שאני צריך אותך,
אני לא יכול בלעדיך.
מספרים,
הסיפור מהבעל שם טוב,
שפעם אחת הוא היה באיזה בית מרוזח וראה שני שיכורים גויים
מדברים ביניהם.
ואחד מהם אמר לחברו, אח שלי, אתה אוהב אותי?
אז הוא אמר לו, בטח שאני אוהב אותך.
אז הוא אמר לו,
איך אתה אומר שאתה אוהב אותי אם אתה לא יודע מה כואב לי? והתחיל לבכות.
אמר הבעל שם טוב, זה נכון.
כלומר, כשאני שותה עם מישהו לחיים, השתיית לחיים החסידית היא בעצם האמירה,
יש בך איזושהי נקודת חיות,
שעליה אני אומר לחיים,
שאני צריך אותה, אני לא אוכל בלעדיך.
אז בוא,
תן לי אותה, ואני אתן לך, אני אשתי כוסית, כל אחד ייתן. וזה מה שקורה הרי כששותים לחיים, אז הלב נפתח, ואפשר להגיד דברים, ואפשר...
נכון?
אז קודם כל החסידים,
כאילו, נותנים לו חיים. הם אומרים לו,
אולי הקדוש ברוך הוא אמר שכבר לא צריך אותך,
אבל אנחנו חושבים שכן צריך אותך.
אנחנו רואים בך עוד נקודת חיים.
הם יכלו גם באותה מידה כביכול לדלג עליו, טוב, אתה לא יכול, טוב, בסדר, שנה הבאה.
אבל הם לא מדלגים עליו.
כמה זה חשוב לא לדלג על אף אחד.
אני צריך אותך, אתה יקר לי.
אז הם מרימים איתו לחי.
ודבר שני,
שהוא מאוד מאוד קרוב לדבר הראשון,
הם מפתים אותו לחזור איתם לחוזה מלובלין.
מה הם אומרים לו?
אז מה אם הוא אמר לך לא?
תבוא.
כאילו... אז מה אם יש לך גזר דין?
אפשר לקרוא את גזר הדין.
אבל מה נותן את הכוח לקרוא את גזר הדין?
החבורה.
אם יבואו אנשים אחרים ויגידו למלך, אנחנו לא מוותרים עליו.
אנחנו לא מוותרים עליו.
אנחנו רוצים אותו איתנו כאן.
הוא יקר בעינינו, הוא חבר שלנו, הוא אהוב שלנו, הוא חלק מאיתנו.
אז מה יגיד המלך?
אהההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה
הוא די הזה, אנחנו עוד רוצים אותו איתנו, הוא חבר שלנו, אנחנו לא מוותרים עליו.
לוקחים אותו איתנו ומפתים את המלך.
מלמדים עליו זכות,
מספקים עליו סיפורים,
הוא צריך גם את זה, הוא צריך גם את זה, והוא כזה, והוא כזה, ואז המלך אומר, טוב, בסדר.
אם אתם כל כך מבקשים,
זה מהפך אצלי משהו.
כלומר, אחד הדברים החזקים ביותר שיכולים להפוך דין לרחמים,
זה אם אנחנו מסתכלים בעין טובה אחד על השני.
ומלמדים זכות אחד על השני.
וכביכול אומרים לקדוש ברוך הוא, וזה רבי שלמה קרליבך היה אומר את זה, למה מברכים
בלשון רבים, נכון?
זוכרינו לחיים ולחפץ בחיים וכותבינו בספר חיים למענך הלכות. זו בקשה כל כך אישית.
כותביני לחיים ולחפץ, וזוכריני בספר חיים.
אז מה נראה על זה רבי שלמה? הפשוטה הפשוטה היא שכל התפילות הן בלשון רבים.
אבל רבי שלמה אומר,
קרליבך,
הוא אומר, כביכול הלכנו לקדוש ברוך הוא תראה, הקדוש ברוך הוא תראה.
אני כדאי רוצה להיכתב לחיים.
זה, שלא יהיה פה ספק.
אבל תדע לך,
שאם זה בלעדיו,
אדם לא רוצה.
או איתו ביחד,
או בכלל לא.
אנחנו, כאילו, אנחנו ביחד, הוא איתי.
כותבנו לחיים.
או שאתה כותב איתי איתו, או שאני לא מוכן.
אה, זה מעורר כל כך הרבה,
כל כך הרבה רחמים.
הקדוש ברוך הוא מתמלא רחמים בדבר הזה.
אז אמירת לחיים זה לא איזה שתיית משקה, אלכוהול וכל זה.
זה אהבה,
זה קרבה,
זה געגוע.
זו אמירה, החיים שלך יקרים לי,
אני רוצה את החיים שלך כאן איתנו.
החיים שלך הם משמעותיים עבורי,
ולכן אני אומר עליהם לחיים, ואני מסתכל על נקודת החיים, ואני רוצה שתגיד לי איזה משהו כדי שאני אלמד, אתה עוד משמעותי.
הם כאילו החזירו אותו לחיים.
והחוזה מלובלין מקביל בין אמירת אלוקים חיים לבין אמירת לחיים,
כן? זוכרנו לחיים, זוכרנו לחיים. כי בעצם, מה קורה ביום כיפור?
מאיפה מגיעה הכפרה ביום כיפור?
מניין מגיעה הכפרה?
זה הסוד הכי גדול,
יותר מהסוד של קוקה-קולה.
מאיפה מגיעה הכפרה ביום כיפור? אדם עשה חטאים וכל זה, מאיפה?
למה שהתכפר לו?
כן,
גם.
אבל התשובה היא מאוד פשוטה.
ביום כיפור,
הכהן הגדול שהוא המייצג שלנו כביכול,
אנחנו עושים דבר מאוד פשוט ביום כיפור. בתחילת יום כיפור, בכניסה,
אנחנו עושים שתי פעולות.
אנחנו מבטלים את כל הנדרים,
תפילת כל נדרי,
ואנחנו מתירים להתפלל עם העבריינים.
כלומר, אנחנו אומרים לקדוש ברוך הוא, אנחנו כולנו כאן ביחד.
קבוצה אחת,
די קיטורליבית, מה שנקרא.
אין צדיקים, אין חסידים, אין ההוא, זה יש לו נדר כזה,
זה קיבל על עצמו קבלה כזאת, זה אומר תהילים 200 פעמים ביום,
זה הולך עם תפילין רבנו תם, זה הולך עם זה.
ביטלנו את כל הנדרים.
עשינו אחדות,
צירפנו את העבריינים ואחרים לקדוש ברוך הוא. בבקשה, כל זה.
כולנו ביחד.
כולכם ביחד?
אף אחד לא נפרד? לא.
אף אחד לא רוצה להגיד איזה זכות שיש לו בפני עצמו? לא.
לא רוצים.
מה אנחנו רוצים? כולם ביחד, כלל ישראל.
אומר כתוב לכם, כולכם ביחד? כפרה.
כי ביום הזה יכפר עליכם, לטהר אתכם מכל עבונותיכם, לפני השם תתארו.
אם אתם מגיעים כלל ישראל,
הכפרה היא לכלל, היא לא לפרט.
באותה מידה שהפרט מצליח לבטל את עצמו לכלל, מתכפר לו.
מתכפר לו.
נמחל לו.
אבל הכפרה היא לכלל, כלל ישראל.
איך אני חלק מהכלל?
אני נדבק לחבר שלי, והוא נדבק, כולנו ביחד.
אז זה מהפך.
אמירת לחיים,
כן, או אפשר להגיד, לא סתם אחד הרמזים שמופיעים בספר הקדוש של חודש אלוהים זה איש לרעהו ומתנות לאביונים,
נכון?
מקביל בין אלוהים לבין חודש אדר.
כמו שבאדר יש לנו מצוות משלוח מנות,
איש לרעהו ומתנות לאבים, מה זה מצוות משלוח מנות?
מצוות משלוח מנות זה מצווה שהמטרה שלה זה להגביר את האהבה בין אנשים שמכירים,
אני לא שולח משלוח מנות למי שאני לא מכיר,
אני שולח משלוח מנות למי שאני מכיר, אני רק אומר לו, תדע לך,
אתה אפילו לא יודע כמה אני אוהב אותך.
אנחנו כל השנה ככה זה, אבל עכשיו אני כותב לך על פתק איזה כמה מילים, אני מגביר את האהבה.
אומר הרמז הזה באלול,
קח את אדר ותביא, זה הרי חודשים מקבילים, אלול לפני תשרי והדר לפני ניסן,
קח את התנועה הזאת של הגברת האהבה ותגיד לך אם החבר שלך,
וזה יהפוך לו את הדינים, גם לו וגם לך.
וזה מקביל ליום כיפור.
זה נפלא.
זה מקביל ליום כיפור.
זאת אומרת, זו אותה כפרה.
הכפרה מגיעה מהמקום של האהבה.
הכפרה מגיעה מהמקום של השייכות.
הכפרה מגיעה מהמקום של הביחד. וכשעם ישראל ביחד,
והביחד הזה נוצר על ידי אמירת יחיים או על ידי יום כיפור,
מהמקום הזה הרצון של המלך מתהפך.
הוא חפץ
לתת לנו עוד חיים, לתת לנו עוד שמחה.
זה מה שאמר כאן החוזה מנובלין.
ראיתי על האיש הזה שוריד ימים להיענש,
לא יכולתי לעשות לו שום טובה, לכן פקעתי על תפיסה לביתו.
ועכשיו אני רואה שעל ידי שהיו החבורה ביחד, שתו לחיים, נמתק הדין מעליו ונתבטלה הגזירה.
מה הם עשו?
הם אמרו לקדוש ברוך הוא, אבל אנחנו עוד רוצים אותו, אנחנו רואים בו נקודת חיים.
הוא שייך אליה, לא ויתרנו עליו, גררו אותו איתם,
לתוך המעגל, גררו אותו בחזרה לחוזה מלובלין אל הצדיק.
על זה אומרת הגמרא, מסכת ראש השנה, יפה צעקה לאדם בין לפני גזר דין בין אחר גזר דין.
גם אם נגזר גזר הדין,
יפה צעקה לאדם, זה אדם שהוא בודד,
אז הוא צריך לצעוק.
אבל אדם שהוא בחבורה, יש לו עצה הרבה יותר טובה. מה?
תגיד, שהחבורה תגיד עליך לחיים.
שהחבורה תגיד עליך לחיים.
כן.
נכון.
נכון.
מה שהוא עשה זה שהוא הסכים.
שהוא סיפר את שערו,
הוא הודיע את שערו,
הוא שיתף אותם בקושי,
וכשהם אמרו לו בואי תמיד לחוזר מנובלין,
הוא לא אמר, לא, לא, וזה, הוא אמר, יאללה, אני אבוא איתכם, אני סומך עליכם.
הוא נמסר אליהם,
נמסר אל החבורה.
תראו את המדרש
שהסיפור הזה מצטט.
אמר רבי יהודה בשעה שישראל קוראים בתורה בחבורות,
זה היה פסוק כי השמיני את קולך וכו',
בשעה שישראל קוראים בתורה בחבורות קולך השמיני ואם לאו ברך דודי.
אמר רבי זרע בשעה שישראל קוראים את שמע בהפה אחד וכל אחד בנעימה אחת
קולך השמיני ואם לאו
ברך דודי.
ברך דודי אמר רבי לוי משל המלך שעשה סעודה
וזימן האורחים מהם אוכלים ושותים ומברכים למלך ומהם אוכלים ושותים ומקללים למלך
הרגיש המלך וביקש להכניס בהם מהומה בסעודתו ולערבבה
נכנסה מטרונית ולימדה עליהם סנגוריה אמרה לו אדוני המלך עד שאתה מביט באלו שאוכלים ושותים ומקללים
עבד באלו שאוכלים ושותים ומברכים אותך ומשבחים לשמך כלומר מה קורה כשאנחנו תוך כדי סעודה
תוך כדי חבורה אז זה יכול להידרדר לאיזשהו מקום כזה של צחוקים ודרכות
אבל אפשר לנצל את הרחבת הלב שישנה תוך כדי סעודה ושתייה כדי להלל ולשבח את הקדוש ברוך הוא, או כדי להגיד לחיים.
יש בדיחה, אתם מכירים את הבדיחה?
אדם אחד נכנס לבר, כל פעם,
מזמין שתי כוסיות,
ושותה את שתיהן בבת אחת.
אז יום אחד אברמן אמר לו, תגיד לי,
למה אתה תמיד מזמין שתי כוסיות ושותה בבת אחת? תזמין כוסית.
אם תרצה, תזמין עוד אחת. אמר לו, לא, לא, לא הבנת.
יש לי חבר בניו יורק.
אני מזמין שתי כוסית אחת בשבילי, אחת בשבילו, ושותה, עושה איתו ללכה ושותה.
אמר לו איזה יופי,
איזה חברות.
אחרי כמה זמן הוא נכנס לבר והם עוזבים כוסית אחת.
אז הבא אומר לו, אני מצטער לשמוע, אני מבין שקרה משהו לחבר.
הוא אומר לו, לא, חבר בסדר, אני פשוט החלטתי להפסיק לשתות.
נכון הסיפור חם?
אני הפסקתי לשתות, אבל מה זה קשור לחבר?
עם כוסית של החבר אני שותה.
כך, כשישראל אוכלות ושותים ומברכים ושבחים וקדוש ברוך הוא, הקדוש ברוך הוא מקשיב לקולם ומתרצה.
ובשעה שאומות העולם אוכלים ושותים ומחרפים ומנעצים לה הקדוש ברוך הוא באריות
שמזכירים אותה שעה חושב הקדוש ברוך הוא אפילו להרחיב את עולמו והתורה נכנסת ומלמדת סנגוריה ואומרת ריבונו של עולם
עד שתמיד באר שמחרפים ומכעיסים לפניך הביט בישראל עמך שמברכים ומשבחים
ומקלסים לשמך הגדול בתורה ובזמירות ובשבחות
ורוח הקודש צווחת ברך דודי ברך מאומות העולם וידבק בהם בישראל או
הוא דמה לך לצבי,
זה דימוי מאוד יפה.
מה צבי זה, בשעה שהוא ישן,
אינו אחת פתוחה ואינו אחת קמוצה.
הוא ישן ככה, צבי.
כך, בשעה שישראל עושים רצונו של הקדוש ברוך הוא, הוא מביט אליהם בשתי עיניים. הקדוש ברוך הוא מסתכל עלינו בשתי עיניים.
עדה עוד הכתיב, עיני השם אל צדיקים. ובשעה שאין עושים רצונם,
הקדוש ברוך הוא מביט להם בעינו האחת.
הפסוק אומר ככה, ברח דודי הוא דמה לך לצבי. גם כשאתה בורח,
תברח כמו צבי ולא כמו איזה חיה אחרת. כשהחיה אחרת בורחת, היא שוברת את הגב ובורחת.
אבל כשהקדוש ברוך הוא בורח זה כמו צבי, הוא כל רגע מסתכל אחורה לראות מה קורה.
הוא סוגר עין אחת אבל משאיר עין אחת פקוחה.
למה הוא משאיר עין אחת פקוחה? כדי לראות, כדי מה הוא רוצה לראות, האם מה?
האם הם חוזרים בתשובה או האם הם
מלמדים זכות אחד על השני.
בסדר? נגיד שנגזר, הקדוש ברוך הוא גזר, המלך גזר גזר דין לא טוב על מישהו.
אז זה כאילו המלך עוצם את העיניים כלפיו, הוא לא לגמרי עוצם, הוא עושה ככה,
משאיר איזה חרח כזה,
כדי לראות האם מישהו ינסה
קצת לדגדג אותי,
קצת ככה לשנות, קצת, כן, זהו, זהו, קיבלתם? אמרתי לכם שהוא לא, אז חתמתם?
תילחמו, תיאבקו, חבר שלכם, תרימו עליו לחיים.
יש כאילו איזה אוצר שהוא נמצא במקום מוסתר, ורק כשטיפה מתאמצים הוא נפתח.
אבל אם אתה לא מתאמץ, הוא לא יפתח. והמאמץ הוא מאמץ חברתי.
המאמץ הוא מאמץ של ביחד,
של רעות, של אהבה, של חברות. זה המאמץ.
מאמץ של אמירת לחיים.
אומרים, מה זה לחיים?
לחיים יש שני יהודים, כן?
זה שני יהודים שנפגשים, יהודים,
אז הם עושים לחיים.
מברכים אחד את השני בחיים.
באהבה פשוטה, כאילו זה מין אמירה,
אני רוצה אותך איתי כאן בעולם.
אתה יקר לי, אתה חשוב לי, אתה אהוב לי, אתה חביב עליי, יש לך משהו שאתה מביא איתו, איזה ברכה? האמירה הזאתי פועלת ישועה.
ואני אספר לכם שבלילה הראשון
של ראש השנה בקהילתנו הקדושה בפתח תקווה,
זה משהו כמו שעה אחרי התפילה,
עד שאנחנו יוצאים מבית הכנסת,
אחרי אמירת שנה טובה,
אחד לשני.
לא אומרים, נו, שנה טובה, שנה טובה.
עוצרים, כל אחד לברך את השני, בברכות ארוכות,
שנה טובה, וכתיבה וחתימה טובה, יהיו לכם חיים טובים, מאושרים.
בשנה שעברה נכבה האור, נקרא לזה ככה.
נכבה האור, ואנשים עוד בירכו אחד את השני.
וברגע שהדבר הזה קורה, אני אומר לקדוש ברוך הוא, זה היה קשה,
היה קשה.
פה אף אחד לא מוכן לוותר על אף אחד.
זהו.
אז אם יש פה איזה מישהו שבטעות זה, נגמר הסיפור, אנחנו מיתקנו פה את כל העניינים הללו.
ומי לפני,
והרבי מלובביץ' היה נוהג
לחלק כוסיות של משקה,
וערב יום כיפור היום מחלק עוגיות מתוקות כאלה, לקח.
מתוקות מזמן, זה מנהג כמובן קדוש וכל זה, אז הנהגנו את זה גם אצלנו בקהילה, ערב ראש השנה,
חטא ועד שחרית,
בלי בקבוקי עין,
כולם עומדים, עוזגים לחיים, פשוט אומרים לחיים.
שיהיה זוכרנו לחיים.
כביכול אנחנו, לא כביכול אומרים לקדוש ברוך הוא, אנחנו לא מוותרים פה על אף אחד. כולם יקרים, כולם אהובים, כולם מתוקים, כולם בנים, אנחנו רוצים את כולם ביחד.
וזה ממתק את הדינים.
ממתק את הדינים.
יהי רצון שנזכה לזה.
אמן, שיהיה זוכנו לך עם אמיתי, אמן ואמן.
