שלום וברכה לכולם,
אנחנו היום ביום מיוחד, זה גם שיעור מיוחד.
השיעור הוא נפש הפרשה,
עבודת הנפש בעקבות הפרשה.
מנסים ללכת יחד עם הציווי של אדמו״ר הזקן,
זה לחיות עם הזמן,
והזמן הוא הזמן של פרשת השבוע.
אבל גם היום הוא יום מיוחד, מפני שהיום זה ד' שבט,
ד' שבט זה יום ההילולה של רבינו אספת אמת.
זכרו יוגן עלייני.
וכמובן, שפת אמת הוא
אחד מגדולי מאורות החסידות בדורות, וגם מבחינת מנהיגות הוא היה
מנהיג את יהדות פולין.
אז הלימוד שלנו היום יחתור בסופו של דבר
לאיזשהו דיבור משמעותי על השפת אמת.
מה נעסוק היום?
אנחנו נעסוק היום,
כמו בהרבה מאוד מקרים שיש לך דבר גדול,
אז אתה לא שם לב לדברים הקטנים שמקיפים אותו. אז גם פה, בפרשת בור, אנחנו בעצם
עסוקים בביציאת מצרים, יש פה אירועים גדולים,
ומטבע הדברים לא שמים לב לכל הפינות.
אבל יש כאן איזו נקודה שצפה ועולה והיא מתבררת כמעניינת ביותר,
והיא גם מלווה אותנו אחר כך גם בחומשים אחרים,
בחומש ויקרא ועוד מקומות,
וזוהי הנקודה של אגודת אזור.
אגודת אזור.
יש כאן נקודה שיש לשים אליה לב,
בואו ננסה רגע לראות את דבר התימה הזאת.
כשהקב״ה מצווה את משה רבנו,
מצווה את משה רבנו ל... זה לא זה, סליחה,
טעיתי בשיתוף, רגע,
התכוונתי לזה.
כשהקב״ה מצווה את משה רבנו לקראת יציאת מצרים, נאמרות סדרה של הוראות וציוויים,
אז בין השאר הקב״ה מצווה את משה רבנו,
שעם ישראל יקחו את הדם,
כן, יש חתול פסח, לקחו את הבן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף
על הבתים אשר יאכלו אותו בהם.
ואכלו את הבשר בלילה הזה, אצל ישו מועצות מעורבים יאכלו.
הטעם הזה הוא טעם מובן, כלומר,
המצווה הזאת.
דם תמיד מבטא כריתת ברית,
במיוחד זביחת הדם של הצאן שהיה אלילים במצרים, היה אלוהים במצרים, עבדו לצאן,
כלומר עבדו לכוחות הבהמיים או דווקא לצאן, לכוח הבהמי העדרי,
זו הייתה עבודה זרה המצרית ולכן זה צריך לשחול,
לשים את זה על המשקו ועל המזוזות כדי לבטא,
זה סוג של איזה מבחן היה לעם ישראל, לבטא למי אתה שייך, האם אתה שייך
לאותם אלו שמאמינים שתהיה חירות
בחצות הלילה מפני שכל הציווי הזה של סדר
מצרים הרי נאמר להם לעשות כשהם עדיין עבדים
הם עדיין לא בני חורין, עדיין בחוץ מסתובבת המשטרה המצרית
זאת שאלה מבחן של אמונה אם באמת הם יאמינו שכחצות לילה הקדוש ברוך הוא יצא ויכה כל בכל, מבקשים מהם כבר עכשיו
בשקיעת החמה לשחק את המשחק
לאכול את הפסח מותניכם חגורים עליכם בידיכם עליכם מטניכם בידיכם וכן על זה הדרך לשים דם בחוץ ובעצם להצהיר אנחנו יהודים
עבריים
אנחנו עומדים לצאת מכאן בחצות לילה או למחרת בבוקר
ואנחנו מצהירים על זה כבר כאלה.
זה דרש אומץ, כנראה לא כולם עשו את זה. אז זה מובן.
תודה רבי שלום שאתה ככה
תפנק אותי
על הדף.
אבל כשמשה רבנו מעביר, מה שקראנו בשני הפסוקים האלו
זה הציווי
של הקדוש ברוך הוא למשה.
אבל כשמשה רבנו מעביר את הציווי לבני ישראל
אז הוא מוסיף כאן תוספת
שהיא מאוד מאוד משמעותית. ומהי התוספת?
התוספת היא,
ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר עליהם,
משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח זה בסדר,
ולקחתם אגודת אזוב ותבלתם בדם אשר בסף,
והגעתם אל המשקוף אל שתי המזוזות
מן הדם אשר בסף,
ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר.
אז לקחת אגודת אזוב,
זה כבר ציווי של משה רבנו.
זה הקדוש ברוך הוא לא אמר להם, לעשות, כן?
זה לא, הקדוש ברוך הוא לא אמר להם את זה.
מה הפשר, קודם כל, מדוע משה רבנו מוסיף את זה?
ודבר שני, מה פשר ההוספה הזאת? אנחנו יודעים שאחרי זה אגודת אזוב תלווה אותנו גם בטהרת אפר פרה אדומה, גם בטהרת מצורע, כל מיני
תחנות של טהרה ילווה אותנו אגודת אזוב הזאת.
מה תכליתה ומה עניינה?
כנראה משה רבנו, קודם כל יש פה איזה נקודת התבוננות אחת מאוד משמעותית,
שבעצם אומרת שכבר
מתחילת מנהיגות
משה רבנו,
היה לו איזו מידה מסוימת של חופש,
כן? היה לו מידה מסוימת של חופש,
למרות שהקדוש ברוך הוא לא אמר לו דברים מסוימים,
הוא עשה אותה.
אז משה רבנו, היה נראה לו שהוא צריך
להוסיף את ה... ולקחתם אגודת אזור,
אז הוא הוסיף, למרות שהקדוש ברוך הוא לא ציווה אותו, על פניו.
אז קודם כל זה יפה, לראות שהמנהיגות של משה רבנו היא לא רק...
יש כאן איזו מידה מסוימת של חופש ויכולת להוסיף, אבל עדיין אנחנו לא מבינים מהי התכלית של ההוספה של אגודת האזור, ובזה נעסוק היום, קצת נראה את המהרל,
ואנחנו נחתור כמובן לדיבור מאוד מאוד משמעותי מאשפת אמת,
שאני חושב שהוא אמור ללוות את כולנו.
אז בואו נראה, מה נשמע עמרי? זה כיף לראות אותך, בשביל הפלאות.
רבותיי, עמרי כהן איתנו.
אז אתה שומע אותנו, עמרי? אתה איתנו?
עמרי לא שומע, נראה לי. אתם שומעים אותי? אהרון, שומעים אותי?
סבבה. אה, מעולה, יופי.
כן, אבל הוא שומע.
סבבה, כי עמרי לא הגיב לי, והוא לא שומע עם בגדים של ביתר,
אז בכלל אין לי... לא, לא, אני... הרב, אני הסתדרתי פה על המיקרופון.
כן, בסדר. לשמחתי, אתמול בערב קראתי את הרעיון הזה בספר שלך.
אה. על אגודת אזור.
אני מוכן.
אז
בואו נראה מה אומר המהר״ל, קצת נרחיב את זה.
אומר המהר״ל, ולקחתם אגודת אזור,
ובמצווה שציווה הקדוש ברוך הוא לא הזכיר את זה כלל. המהר״ל מעיר על זה שהקדוש ברוך הוא בכלל לא הזכיר את זה.
וכן מה שאמר כאן, וטבלתם מן הדם אשר בסף,
לא נכתב זה בפרק של המלאכורים, אפשר בנו להוסיף שני ציוויים, גם
לטבול את ה...
לשים את הדם בסף הדלת, וגם עם אגודת אזור ומורחת.
והטעם בשניהם אחד, כמו שאמרו חז״ל,
כי למדו מזה בניין אב, הוא תכף יסביר,
לכל הלקיחות שטעונים אגודה, ושכל קבלת דם טעונה כלי,
מפני שהוא בניין אב לכל התורה כולה, לא הזכיר אותו בעיקר
פרשת מוצת פסח, שהרי דבר זה לא פסח דווקא,
הוא כל כך הזכיר את זה משה, כלומר שהמיצה בכל מקום ככה. אז הוא נותן כאן איזה פירוש מקומי, למה הקבוצה ברוך הוא לא הזכיר, הוא אומר שכן הזכיר.
עכשיו הוא עובר לבאר את הטעם. אפשר לפרש הטעם לאגודה,
כי מאחר שצריך לקיחה, צריך אגודה.
כי אגודה מיוחד ללקיחה.
שאם לא היה בשביל לקיחה, למען נאגד.
ודווקא על ידי אגודת אזוב. כי אזוב הוא עשב קטן מאוד,
נכתיב מן הארץ אשר בלבנון עד האזוב אשר בקריב,
ודבר שהוא קטן מיוחד לאגד יותר.
ומאחר שנתינת אדם על ידי דבר ששייך בו לקיחה
הוא ראוי לאיזה דבר שהוא נאגד, דבר שהוא נאגד הוא האזוב שהוא קטן, ראוי להיות
נאגד ביותר כדהילן. אז בואו ננסה רגע לתרם את המערל לשפת ימינו.
ואני רק רוצה להגיד מהי הנחת העבודה כאן. הנחת העבודה היא שהפעולות שנעשות ביציאת מצרים
נועדו להתמודד עם סכנת החירות,
עם הסכנה שקבוצת אנשים שמשתחררת בעת ובעונה אחת ויוצאת בבת אחת ממות לחירות,
הדבר הזה יש בתוכו ממדים של סכנה.
מה עם הסכנה? אפשר לנחש, התפרעות, התפרעות. אנחנו מכירים מן ההיסטוריה, חי ורעי, מדינות
שדווקא כאשר הם היו תחת שלטון טוטליטרי היה יחסית בסדר,
וברגע שהם קיבלו דמוקרטיה,
אסטרופה גמורה, התחילה מלחמת אחים, הדוגמה אולי הכי הכי בולטת
זאת יוגוסלביה.
יוגוסלביה זה בעצם לא מדינה, זה איחוד העמים הסלאבים. יוגו, הוגו זה איחוד, יוגוסלביה זה העמים הסלאבים. מי הם העמים הסלאבים?
הבוסנים, הסרבים,
הקרואטים, ויש ככה, אנחנו נמצא את סרייבו, ואת בוסנה,
ואת בלגרד,
ואת זאגרה, וכל מיני עמים כאלה ואחרים. וכל עוד היה שלטון מרכזי אחד
קומוניסטים בחלקו של טיטו ועוד כאלה, אז הם חיו בשלום. בשנייה שהדבר הזה נפסק
החלה מלחמת אחים נוראה ואיומה,
אי שם בשנות התשעים נדמה לי,
ששם נהרגו, נרצחו ונהרגו המון המון אנשים.
אז דווקא חירות יש בה מימד מסוים של סכנה.
כלומר, כשיש איזשהו שלטון מרכזי,
אז אולי רע, אבל הכללים ברורים.
וכשמתחילה איזושהי חירות,
עלולה להתחיל כאן סוג של זה התפרעות.
אז אומר המהר״ל,
מטרת האזוב, האזוב הוא, אין מטרה באזוב, אלא המטרה היא באגידה.
כלומר,
המטרה היא שגם כשאנחנו יוצאים לחירות עדיין נהיה אבודים.
נשמור
על האחדות.
נשמור על החיבור.
לא כל אחד ידאג רק לעצמו, יש חירות, חופש, עושים מה שבא,
אני לא צריך להתחשב בך, אני לא אכפת ממך.
לא.
וזה משה רבנו, דווקא משה רבנו בתור מנהיג.
דווקא משה רבנו בתור מי שהוא צריך להוציא את העם הזה ממצרים,
הוא חושש למרכיב הזה,
והוא אומר, אל תשכחו
אחד את השני כאשר
נצא לחירות.
אל תשכחו. אתם יודעים, זה כמו ההבדל בין...
כשנמצאים תחת משטר של חירום,
אז הרבה יותר עוזרים וכולי, וכשמגיעים לאיזשהו זמן של חירות,
זמן של חופש, אז כל אחד לעצמו.
אז בפירוש המהר״ל, אגודת אזוב,
האזוב, בגלל שהוא קטן, הוא הכי נאגד בקלות.
תישאר קטן, אל תתנפח.
אל תתנפח באופן שלא יאפשר לחבר שלך לגדול איתך.
רב חנוך נחמן אלכסנדר אומר שכשצומחים לרוחב,
דוחקים את ידי, את רגלי החבר, אבל כשצומחים לגובה,
אתה גובה ומגביה גם את חברך איתך.
אז זה מין הערה אחת.
באמת, אמר את זה דווקא משה רבנו, כי זה יותר קשור.
הקדוש ברוך הוא אחראי על הברית, אבל כשהוא אומר, מה יהיה אחר כך?
האם אני אצטרך להנהיג את האנשים האלה? ואם כל אחד יעשה מה שבא לו,
זה לא יתחבר.
אז לכן הוא אומר, כל אחד טיפה יקטין את עצמו, כדי שנוכל
להתחבר ביחד.
וזה סוד גדול מאוד, אחי ורעי, אני רוצה להגיד איפה הסוד הזה בא לידי ביטוי בצורה מאוד מאוד מועצמת,
אבל זה סוד גדול מאוד.
חברה
לא יכולה להתקיים
אם כל אחד עסוק לדאוג רק לעצמו.
פשוט לא יכולה להתקיים.
אין מה לעשות.
אם בחברה אין קודם כל רוח כללית של ויתור,
אנשים מוכנים לתת מעצמם קצת יותר, צריך שיהיה איזון.
ברגע שחברה, האיזון בתוכה בין קבלה לנתינה מופר ויותר אנשים עסוקים בלקבל מאשר בלתת, היא מתחילה להתפורר.
חברה בנויה על כך שיש בתוכה מרכיב משמעותי של הרבה אנשים,
לא מעט,
שמוכנים לתת יותר מלקבל.
חלק נותנים המון,
חלק נותנים מעט,
אבל הם מוכנים, כל חברה, גם בניין,
גם הבדיין הזה שאנחנו מדברים בו, 70 משפחות, אם כל משפחה תהיה עסוקה.
רק בלמלא את זכויותיה, יהיה פה גיהינום.
ברגע שכל משפחה עסוקה, ומגיע לי, אני גם עסוק
בלתת ואני גם אתן טיפה יותר ממה שאני מקבל.
אני מוותר במעלית, אני...
אז חיים גן עדן.
אתם יודעים,
סתם אני מספר לכם פה חוויות
מבניין רב קומות.
יש כאן מעליות שבת, כן, בשבת, יש כאן מעלית שבת.
איך לתכנן את המעליות שבת? זה לבד יכול להיות סיבה לסכסוכי שכנים, חבל לכם על הזמן.
איך לתכנן את המעלית שבת? כמה מעליות שבת יפעלו? מתי הם יפעלו? מה תהיינה? שעות?
איפה הם יעצרו?
מי עולה? מי יורד? על זה הרבה.
יש עין טובה.
ואתה אומר, כן, מה הבעיה? אני יכול כאילו...
אצלנו עשו מעליות שעולות ויורדות כל שלוש קומות.
יחקו את זה. ואז אתה אומר, בסדר.
יכול להיות שאני אצטרך לעלות או לרדת תקומה, אבל הרבה יותר אנשים אחרים ייהנו שזה יהיה יותר מהיר ויותר זה, ובסוף גם אני,
גם אני, גם לי זה, אבל צריך טיפה לחשוב כללי,
קצת לצאת מעצמך. אז האזוב עוזר לנו קצת להקטין את עצמנו,
כדי, אבל המטרה היא כדי להתאגד, כדי להיות ביחד.
רציתי להגיד שהדוגמה הקיצונית לזה ביותר,
שזה הצליח,
זה בבניית המשקל.
תראו,
בדרך כלל כשלוקחים,
בונים משהו מורכב,
אז לוקחים
מישהו אחד שהוא אחראי
ונותנים את זה לבעלי מלאכה ספורים,
כדי שזה, כי כל אחד הרי מכין חלקים אחרים, כדי שבסוף זה יוכל להתחבר.
והנה, כשבנו את המשכן,
אז בעצם לא הייתה מגבלה על בעלי המלאכה, כל מי שרצה והיה מרגיש שהוא יכול,
אז הוא בא לעשות.
ועשו את המשכן, כל אחד בנה את זה בגזרה שלו.
עכשיו, את הדבר הזה צריך לחבר בסוף.
את הקרשים, את הבריחים, את הטבעות, בסוף הן אומרות להתחבר, אומרים להתחבר על דברים האלה.
מספיק שכל אחד היה חושב רק על עצמו קצת.
הוא אומר, אני אעשה את זה קצת ככה עם איזה סגנון, עם איזה קנץ',
כדי שכשנבוא לחבר, כל חלק בנפרד אולי ייראה יפה,
אבל החלקים לא יתחברו ביחד.
כל בניית המשכן תלויה בזה שכל אחד טיפה יקטין את עצמו.
קצת יגיד, אני אומנם בולט את החלק שלי, אבל בסוף הוא אמור להתחבר לחלק של חברי, ואם אני אהיה הכי מוצלח בעולם, אבל אני לא אחשוב על הזולה,
זה לא יתחבר.
זה נקרא להיות אזוב.
זה נקרא להיות אזוב. להיות אזוב זה להיות מישהו שמחפש את החיבורים.
כמה הדבר הזה עכשיו הוא נצרך בפוליטיקה, כן? להיות מישהו שמחפש את החיבורים ולא מחפש להיות הכי מדהים בעיני עצמו,
אבל זה לא מתחבר. אתם יודעים, סליחה שאני מביא דוגמה מעולם הכדורסל הקרוב ללבכם,
ומקצת גם לליבי,
אבל היה פעם שחקן,
היו כמה כאלה, אבל הוא היה דוגמה מאוד מאוד בולטת.
שחקן המכבי תל אביב, שלא היה קולע הרבה בכלל.
במשחק, גם לא היה אקלט מי יודע מה, גם לא היה...
השורות המספרים שלו היו מאוד מאוד נמוכות, ובכל אופן הוא תמיד פתח בחמישייה,
והיה לו אפקט גדול מאוד על הקבוצה, וקראו לו נדב הנפלד, מי שזוכר את השחקן הזה.
והיכולת המיוחדת שלו היה ליצור חיבורים, הוא היה יודע, כשהוא היה נוכח,
הקבוצה הייתה יותר מחוברת, אנשים היותר נוסריים. כל המרכיב,
בגלל העובדה שהוא מאוד מאוד מאוד הקטין את עצמו, מאוד הקטין את עצמו, לא חיפש בכלל את הטבע, לא אכפת לו היה המספרים, לא אכפת לו היה הקבוצה,
זה הקרין על כולם,
וכולם עבדו בצורה אחרת, וזה הביא תוצאות, הוא גם זכו בשנים שלהם, הם זכו בכל מיני תארים, בכלל זה הדרך.
אז מין דבר כזה,
מין דבר כזה, מין אפשרות כזאת. אז ככה אומר המהר״ל, משה רבנו אומר להם,
אתם יוצאים לחירות, סכנת החירות שכל אחד יתנפח.
סכנת החירות שהיחידים יתחילו להגיד, מגיעו לי, זה שלי וכל זה.
אומר משה רבנו, בואו נשאר קטנים.
בואו נשאר קטנים ונוכל להתחבר,
כן?
אם אנחנו גדולים מדי,
כל אחד נפוח,
לא נוכל להתחבר,
לא נוכל להתחבר.
מי יגיד לי מה לעשות? מי יאמר לי מה תפעל?
אבל אם אני קטן, אם אני אעזור,
אבל אני גם אוכל להתחבר, אוכל ללמוד, אוכל ליצור קשר עם הזולן.
זה אומר המהר״ל פירוש אחד.
פירוש שני, אומר המהר״ל, בואו נראה אותו גם
בדרשות שלו לשבת הגדול,
אומר המהר״ל עוד דבר.
ולכך אמר, ולקחתם אגודת אזוב,
כי אין דבר יותר קטן מן האזוב, כי דכתיב בקרה מן הארז אשר בלבנון עד האזוב אשר בקיר.
אם כן, האזוב הוא קטן.
ומצד הקטנות שבישראל הם דומים כמו איזוב שהוא יותר קטן ראויים להתרומם.
ומפני זה מצוות איזוב שלושה גבעולים.
ישראל הם עם קליטאי,
ומצד שפלותם מגביה הקדוש ברוך הוא אותם עד אבותיהם שהם אברהם, יצחק ויעקב.
על ידיהם הקדוש ברוך הוא, כי האבות הם הקדוש ברוך הוא. לכן הפרשה הזאת כתיבו ולקחתם
אגודת איזוב ותולטתם אדם אשר בסף
והגעתם אל המשקוף לחבר את השפל עם הגבוה.
ולכך מקדים את המשקוף כי ראוי שיתחבר השפל עם הגבוה,
אבל בפרשה שלפניה לא הוזכר סף ולא עזוב
לדבר משפלות ישראל, כי דבר זה הפחיתות,
כאילו ישראל הם קטנים בעיני הקדוש ברוך הוא, שהוא רם ונישא,
אבל בעיני הקדוש ברוך הוא הם חשובים,
כי הוא יתברך מגביה אותם.
ולכך לא הוזכר בפרשה הקודמת לא סף ולא עזוב,
המורה על קטנות ישראל,
ומטעם זה כתיב על שתי המזוזות ועל המשקוף,
כי חשב מלמטה למעלה.
וכאשר מזכיר שפלות ישראל, אצל זה,
כתב משקוף קודם, כי ראוי כי השפל יתרומם מעלה-מעלה,
וזה שכתוב בפרשה הראשונה, ונתנו בפרשה השנייה,
והכתיבו הגעתם,
כי לשון הגאה שמגיעה מן השפלות על ההתרוממות,
וזה לא נזכר בפרשה הראשונה, כי לא רצה להזכיר כי ישראלים שפלים,
כי בעיני השם נדבך חשובים. אז אם אני מבין נכון מה אומר כאן המהר״ל,
הוא אומר את הדבר הבא.
הוא אומר כאן עוד איזה, אולי אפילו כיוון קצת,
הקדוש ברוך הוא לא אמר על ישראל,
ולקחתם אגודת אזור, כי הם עלולים לפרש את זה,
מה אגודת אזור, אז אנחנו אזור, אז אנחנו קטנים.
זה לא הזמן להגיד לעם של העבדים שהם קטנים, אומר הקדוש ברוך הוא. הם צריכים לגדל אותם.
אז אני לא אגיד להם. משה רבנו אומר להם, תקשיב,
קחו אגודת אזור
ותרימו אותה עד המשקוף, כי תדעו לכם, וזה עוד
הנהגה של המנהיג של משה רבנו,
תראו לכם כמה אתם חשובים בעיני השם יתברך.
אתם איזון אבל הוא רוצה להגביה אותכם בעיני השם ברח אתם חשובים
אז זה עולה קצת כיוון הפוך מה שראינו מקודם. המהרל אומר יש כאן איזה התמודדות עם סכנת החירות שאנשים לא יתנפחו יותר מדי
ובמקום אחר הוא אומר יש פה גם איזה הודאה של החשיבות כי באמת יש שתי סכנות
שתי סכנות רובצות
לפתחו של כל אדם.
סכנה אחת זוהי סכנת הגאווה
היא יכולה לבוא לידי ביטוי על פתחה של חירות
וסכנה שנייה זה סכנת חוסר ההערכה העצמי.
אני גרוע, אני סמרטוט, אני לא שווה שום דבר, אני אפס, אני כלום, אני דפוק, אני לא אצליח,
אני פה, אני שם,
ומי שהוא 210 שנים עבד,
עלול להיות גם בדבר הזה,
ואז הוא מוביל גם חוסר ביטחון וכו'.
צריך לטפל בשתי הסכנות ביותר ובעונה אחת.
קחו אגודת אזוב,
תזכרו להיות קטנים, אבל את הקטנות הזאת היא דווקא בגלל שאתם קטנים,
תגביהו איתה
וטבלתם בדם אשר בסף, והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות.
תראו שהמשקוף
ושתי המזוזות אלה האבות, כן?
אברהם, יצחק ויעקב.
ותגיעו עד האבות, תיזכרו מאיפה באתם.
תיזכרו מאיפה באתם.
סיפרתי הבוקר בחבורה הקדושה, שבגלל המצב הכללי שאנחנו נמצאים בו, כבר בחירות רביעיות וכל זה, ויש הרבה...
אז אמרתי, אני רוצה רגע, איך אני אתמודד עם העניין הזה.
אז התחלתי ללמוד מחדש את תולדות הציונות.
ספרי היסטוריה, וראיתי כמה פרקים בעמוד האש,
ככה להיזכר בגודל.
עכשיו אנחנו בזמן קטן, לצערנו הרב, בזמן קטן, אבל אל...
ההתמודדות היא בזמן קטן זה לא להגיד, טוב, אם כולם קטנים אני אהיה קטן כמוהם.
ההתמודדות היא לקחת את הקטנות ולהגיע איתה
עד המשקוף ועד שתי המזוזות, אל הגודל, אל חלום הדורות, אל כל מה שהיה כאן לפני לא הרבה זמן,
ואת הגודל הזה להוריד חזרה אלינו.
אז אם ככה, אלה שתי התמודדויות על פתח היציאה לחירות. התמודדות אחת, שלא יהיה איזו התפרקות והתפרעות וכל אחד יחשוב רק על עצמו,
סוף סוף אני בן חורין, אני אעשה מה שבא לי,
כן?
לא, לא, תישאר קטן וממילא תוכל להיות אגודה.
התמודדות שנייה,
זה התמודדות עם אותן 210 שנים של עבדות שבהן שכנעו אותנו כמה אנחנו לא טובים.
משה רבנו אומר, תיזכרו בני מי אתם?
בני אברהם, בני יצחק, בני יעקב.
אתם אומה גדולה.
זה דבר מאוד מעניין.
בפתיחת שיר השירים,
שיר השירים זה משל לנוכחותם של עם ישראל במצרים.
אז כתוב ככה,
מי שכן עם נשיקות פיו וכי תורים לדרך המייר, יש שם איזה נערה בעין גדי,
עובדת בכרמים והיא חולמת שיבוא איזה מלך מירושלים וינשק אותה.
ריח שמניך טובים, שמן תורה כשומך, על כן עלמות היבוך,
מושכני אחריך נרוצה, היא אומרת הוא יבוא המלך, הוא ימשוך אותי,
יביאני המלך הדרה, וכל זה, היא מקווה.
ואז פתאום באות שם בנות ירושלים ואומרות לה, תגידי,
את הסתכלת במראה?
שמת לב איך את נראית?
מה אני מדבר? מי ירצה אותך בכלל?
אז היא עונה להם,
אל תראו שאני שחרחורת,
ששפתני השמש, בני מיני חרובי,
שמוני נוטרי את הכרמים, שחורה אני ונבב נוטרי. נכון שאני שחורה, אבל אני גם יפה.
אני מחזק את הביטחון כי מנסים לערער לה אותו כל הזמן. מי ירצה אתכם?
מי ירצה אתכם?
מי חפץ בכם בכלל?
ודאי שמעתם על סיפור האונייה סנט לואיס.
שמעתם על הסיפור הזה?
שנת 1939, יוצאת אוניית מהגרים מגרמניה.
יוצאת אוניית מהגרים, זה היה חלק מהתעלבים של היטלר.
ובבקשה, מי רוצה לקלוט אותם?
אז הם הלכו לדרום אמריקה, נדמה לי שהגיעו לפרגוואי ולקובה ולא הסכימו לקלוט אותם.
ורב החובל שהיה אוהב יהודים,
שיית ליד חופי ארצות הברית, חופי פלורידה נדמה לי,
ולאט, כדי שאולי האמריקאים כן, וגם שם סרבו,
ובסוף הם חזרו לאירופה,
ורובם נהרגו בשואה. האמריקאים בסוף אמרו שהם מוכנים לקלוט,
אבל זה היה מאוחר מדי.
מי ירצה אתכם?
אז הצורך לעודד
את העם של העבדים, זה להגיד להם, אתם אולי דומים בעיניכם כאזוב,
אך בעיני הקב' ברוך הוא אתם חשובים,
להקביע אותם אל הנזוזות,
ואל המשקוף. טוב, אלה שני צירים.
על גבי הצירים הללו, אומר השפת אמת
את הדברים הנפלאים הבאים.
בואו נראה.
פעילי פלאות של דברי קודשו
של רבינו השפת אמת במדרש.
על הפסוק הוא לקחתם אגודת אזוב פירוש שאף על פי שהם שפלים,
כמו שכתוב, ועד ערום ועירייה,
מכל מקום על זה שיתאספו להיות אגודה אחת,
מתוך השפלות יבוא להם עזר מקודש.
כי ביציאת מצרים היה רק התחלה,
שיצאו לחירות מתחת יד פרעה להיות מוכן אחר כך
לכנוס מכלל עבדי השם בקבלת התורה.
טוב, השפת אמת עוסקה כאן בכלל
בהגדרת החירות.
מהי חירות?
אנחנו באמת יודעים שהרבה מקומות בעולם נחרבו כתוצאה מחירות. לדוגמה, רומא,
ברגע שהעבדים שם החלו להשתחרר יותר ויותר, הם פשוט החריבו את רומא. איזה סוג חירות?
יותר נכון בכלל לשאול מהי חירות
מהי חירות והתשובה היא שרוב העולם חושב שחירות זה לעשות מה שבא לי
יש אפילו כזה שיר אל תפחד לעשות אל תפחד לי
מה שבא לך לעשות מה שרק אתה רוצה כאילו אני יכול לעשות מה שאני רוצה
ובמילא כל דבר מגביל לי את החירות אם אני נשוי אני יכול לחשוש מה שאני רוצה כי יש לי אישה וילדים אז אני בלי חירות
ואם אני אזרח מדינה מסוימת, אני לא יכול לעשות כל מה שאני רוצה, אני אזרח, אני כבול,
והכי טוב אם הייתי יכול להיות
לא אזרח, לא נשוי, לא מזוהה.
חופשי, איך אומר השיר של להקת בנזינה מפורסמת, חופשי זה לגמרי לבד, חופשי זה,
חופשי זה, הוותיקים פה זוכרים את השיר הזה, כן?
האם זו חירות?
אומר השפת אמת, לא.
חירות אמיתית מצריכה שפלות
בתחילתה.
כלומר, קיבלתי מתנה מאת הקדוש ברוך הוא שאני חופשי,
שחרר אותי.
מיד באה השאלה,
חופשי בשביל מה?
כן?
מנסחים את זה לא חופש מ,
אלא חופש ל.
לא חופשי מדאגות, חופשי מעצבים,
חופשי מייסורים, חופשי מכל מיני זה, לא.
אלא חופשי לממש, חופשי למלא את חובותיי, חופשי לעזור,
חופשי לסייע, לא חופש מי,
אלא חופש ל.
והחוויה הבסיסית שהקדוש ברוך הוא רוצה שעם ישראל יעברו כשהם יוצאים לחירות,
היא דווקא חוויה של שפלות. כלומר, אין שום מטרה בחופש כמות שהוא לעצמו. אדרבה, חופש כמות שהוא לעצמו עלול לגרום נזק. החופש הוא דבר נשגג שהוא מאפשר לנו לממש את החופש ואת החיים שלנו לדברים שלשמם הם נגרעו לאלה.
להיות אנשים מועילים, לסייע, לעזור, לקומם,
ללמוד, להורות וכו' וכו'. זו מטרת החופש.
ולא, הוא לא עומד בפני עצמו,
כן?
אז
אומר השפת אמת,
אומר השפת אמת,
מתוך השפטות אבוא למזר מקודש. כי בציאת מצרים היה רק ההתחלה,
שיצאו לחירות מתחת יד פרעה להיות מוכן אחר כך
לכנוס בכלל עבדי השם בקבלת התורה.
וזה הרמז
בהזעה על המשקוף ועל המזוזות,
לידיעה כי עדיין הוא רק בהתחלה, אתם רק בפתח.
החירות שאף אחד לא משעבד אותך, זה רק הפתח של החירות האמיתית. אך מהי החירות האמיתית?
החירות האמיתית היא שהאדם, כמו שהרב קוק מגדיר,
שאדם נאמן לעצמו,
אדם נאמן לפנימיות שלו, אדם חופשי לממש את הפנימיות שלו,
אדם חופשי לממש את החובות שלו בעיקר, כן?
אדם חופשי לממש את חובותיו, חירות זה חירות למילוי חובות.
היום השיח הוא שיח מאוד מאוד של זכויות.
זכויות כאלה וזכויות אחרות, אבל אתם יודעים ששיח של זכויות הוא שיח של עבדים.
כי אני בעצם כל הזמן צריך לקבל את הזכויות מאחרים שייתנו לי.
בעם ישראל מדברים על שיח של חובות.
אתה חופשי למלא את חובותיך. אף אחד לא יכול למנוע מכל אחד מאיתנו
למלא את חובותיו כלפי אשתו, כלפי ילדיו,
כלפי הקהילה שבה הוא חי,
כלפי העם שלנו, כלפי הדורות.
יש לכל אחד מאיתנו חובות,
והחופש הוא היכולת שלנו, שלא מונעים מאיתנו,
למלא את אותם חובות.
זה אדם חופשי באמת.
עבדי הזמן, עבדי עבדים הם,
עבד השם הוא לעבדו חופשי.
החופש הפרקטי, זה שאף אחד לא אומר לי מה לעשות, זה רק הפתח,
זה רק הספתח,
זה רק הדלת.
צריכים להיכנס פנימה.
מה אתה עושה עם החופש הזה? מה מטרתו? מה תכליתו?
לאן אתה לוקח אותו?
אומר השפתי.
אז לכן זה על הפתח, על הסף.
אבל מעבר לסף יש לנו כאן גם את האזור.
כן, לידה שהוא רק בהתחלה,
וזה הרמז בהזעל, המשקות והמזוזות, לידה,
כי עדיין הוא רק ההתחלה.
כמו שכתוב,
פיתחי לי אחותי רעייתי, ודרשו חזל,
פיתחי לי פתח כחודה של מחט,
ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אחד.
וזה מתקיים אז ליציאת מצרים,
היה רק פתיחת הפתח,
והשם יתברך הגן על נקודה מועטת זו,
כמו שכתוב, הוא פסח השם על הפתח.
התחילה שם איזו נקודת חירות,
התחילה שם איזה נקודה שבה האדם אומר לעצמו, אני מבין שיש לי חיים יותר משמעותיים.
הגן הקב' על נקודת החירות הזאת, עד שהיא התפתחה לחירות האמיתית, שהיא
החירות למלא את החובות.
והגם שיצאו ביד רמה,
רצה השם יתברך שיהיו בני ישראל בעיניהם אגודת אזור.
לידע כי הם עדיין אצל הפתח,
לקוות לכנוס לפני ולפנים,
כמו שכתוב, הביאני המלך הדרה במתן תורה. כלומר, לפי השפת אמת,
פתחנו את אגודת האזור,
להרגיש שאנחנו עדיין, החירות הגשמית,
החירות הגופנית היא מאוד מאוד קטנה, היא מאוד מאוד חלקית, היא מאוד מאוד, היא שפלה, ואז
יכולה להיות אצלנו איזושהי מין תחושה
של וואו קיבלנו מתנה מאוד מאוד גדולה של חירות,
אבל האם אנחנו מצדיקים אותה?
האם אנחנו
באמת ממלאים אותה בתוכן?
וכשאדם נמצא,
מתי באה לנו תחושת השפלות בנפש כשאדם מרגיש שהוא קיבל משהו גדול
והוא לא עושה בו שימוש ראוי?
זה לא מספיק ראוי.
אז אומר הקדוש ברוך הוא, אני רציתי אתכם לחירות. תראו את הפילוטכניקה, הפעלתי כדי להותיר אתכם לחירות. מה אתם עושים בחירות הזאת?
באמת?
מיציאת מצרים עד מתן תורה הם בכלל דעה של אזוב.
אנחנו קיבלנו חירות, אבל מה?
אנחנו לא ראויים לזה כי אנחנו לא עושים עם זה כלום. עד שמגיע מתן תורה,
ושם מבטיח להם הקדוש ברוך הוא,
אם אתם תהיו למלאכת כהנים ורואי קדוש,
אלה הדברים שתדבר על בני ישראל, הם באמת מקבלים את השליחות ואת הייעוד, אז הם מרגישים, אוקיי, אני מצדיק את הקיום בעולמי.
אגודת אזוב זה כדי לא להפך לאיזו חירות מופקרת,
שאומרת, העיקר זה החופש, זה מה שחשוב.
לא.
זה בא להגביר את החופש.
וכל עוד החופש הזה לא מלא בערכים,
לא מלא במילוי חובות, הוא חסר, הוא לקוי, הוא חלקי, הוא אזוב.
הוא אזוב.
אני רוצה ברשותכם לנסות לעקוב אחרי עוד שני מקומות שמופיע בהם האזוב ולנסות להבין את הקשר שלהם למה שדיברנו.
ראשית האזוב מופיע בטהרת המצורע, נכון? לוקחים למצורע עץ ארז ושני תולעת
ואזוב ושני ציפורים חיות טהורות ובים חיים אל כלי וכן הלאה.
בדיוק אותו דבר קורה אצל המצורע, חי וראי.
מה עושה המצורע?
הוא משתמש בצלם אלוקים שיש בכל אחד מאיתנו,
וביכולת הבחירה וגם ביכולת היצירה, יש לנו יכולת יצירתית,
נעפיץ רע.
או באמצעות לשון הרע, או בכל אמצעי אחר,
רכילות, לא משנה מה, וכתוצאה מן הדבר הזה הוא מצטרע.
איך אתה לא מתבייש?
אומרים למצורע.
לקחת את המתנה הכי גדולה שנתן לנו הבורא יתברך, היכולת לדבר אחד עם השני, היכולת לתקשר,
היכולת ללמד אחד את השני,
יכולת להעניק ולהשתמש בזה לרעה. אתה לא מתבייש, אין לך שפלות, אתה לא מרגיש איזוב.
מראים את האיזוב למצורע כדי להעביר אותו חוויה של שפלות.
לקחת דבר גדול מאוד,
אבל במקום למלא אותו בתוכן,
הדיבור זה איזה מין כלי שיש לנו, אבל מהו תוכן הדיבור?
האם תוכן הדיבור זה...
אני לא יודע אם שמתם לב,
אני חושב שאני רואה יותר מדי שטויות,
אבל מה לעשות, זה מעניין אותי החדשות וה...
כאילו הבחירות,
ואני מנסה להבין מה המסלל עם ישראל הולך.
אז אתם רואים את הראיונות שמראיינים כל מיני אוהדים, אתה רואה שזה נהיה יותר קטן, אפשר להיות יותר קטן ממה שזה כבר עכשיו,
אבל הכל כזה קטן, אמרת, אז תגיד, רגע, אז אתה חוזר, לא, אז אמרת או לא, אז גם,
שום איזה רוחב דעת, ואני אומר, רגע, יש כאן איזה עמדה, עמדה מורכבת, בואו ננסה רגע להבין אותה, בואו ננסה רגע לתת לבן אדם דבר, הכל כאילו חייב להגן לו, עכשיו יש לך כוח דיבור,
כוח דיבור גם תקשורתי,
צריך לנצל את זה לטובה,
המצורע עוסק בלהוציא רע בדיבור, להוציא רע בכתבות,
להוציא רע בפוסטים, בזה אתה עוסק,
קח אזוב ותתבייש,
קח אזוב ותתבייש.
זה מקום אחד
שיש בו אזוב.
מקום נוסף שמצאנו באותה אזוב זה בטהרת פרה אדומה,
גם שם משליכים אל אפר שרפת הפרה עץ אזוב,
ומזים גם את
מי הפרה האדומה, מזים אותם על הנטהר מטומאת המת, כן, בפרשת חוקת.
לקחו לטמא מעפר שרפת הפרה, ונתן עליו
מים חיים אל כלי, ולקח איזוב וטבל במים איש טהור,
וייזה על האוהל ועל כל הכלים ועל הנפשות אשר היו שם, וחד על זה הדרך.
אז אם כך, עץ האיזוב מופיע פעמיים בעניין פרה אדומה. גם משליכים אותו לתוך השריפה של עפר הפרה, וגם מזין איתו אחר כך על המטהר.
מה יש שם?
מה יש שם?
אני חושב שיש שם את
התזכורת
להשפלה הגדולה מכולם.
כן, זה טוב לאדם להיות שפל. חזל אומרים את זה.
חזל אומרים את זה, שאדם צריך מאוד מאוד הווה שפל רוח.
מה הכי
הופך את האדם להיות שפל רוח, ובאלה הופך אותנו להיות יותר מחויבים,
יותר זריזים, יותר מצדיקים את החיים?
זיכרון המוות.
כשאדם רואה את היופי, ואת החוכמה, ואת התבונה,
וואי להאי שופרא דבעלי בערא,
נכנסת בו מקצת שפלות.
אפשר להגיד שכל הסיפור של איך נטהרים מטומאת מת,
זה רק אם אנחנו בטוחים שהמפגש עם המוות יצר בלב האדם את השפלות הראויה.
כשאני חוזר אל החיים בצורה יותר עדינה, בצורה יותר מדויקת,
בצורה יותר נכונה, אני לא מתנפח, אני לא מתגאה.
נדמה לי שעכשיו תראו איזו תמונה,
הובל עם לוחות שלדון אדלסון, יהודי חשוב,
דרם הרבה
תרומה לעם ישראל ופרויקטים חשובים,
והוא בא למנוחות בהר הזיתים בלבאת קורונה עם עשרה אנשים.
כן, אז אתה רואה את הדבר הזה.
לא מלווים לו לאדם, לא כסף ולא זהב ולא מעשים, רק המעשים הטובים שהוא עשה, ברוך השם זכה להיקבר בהר הזיתים, בוודאי על פי בקשתו.
אז כשאדם נפגש עם המוות,
אפשרות אחת זה להגיד, טוב, לי זה לא יקרה, לארוז את זה באיזה מקום צדדי. לא.
בעם ישראל המוות הוא ידידו הטוב של האדם.
אצל רבי מאיר בתורה היה כתוב, והנה טוב מאוד, היה כתוב,
והנה טוב מוות.
לא כי אנחנו חלילה חפצים במוות, אנחנו חפצים בחיים,
אבל חיים מדויקים אלה חיים שכל הזמן זוכרים את תכליתם,
וזוכרים את המוות שהוא בעצם הגדרת התכלית.
ולכן כשאדם רוצה להיטהר מן המוות, שואלים אותו,
אתה מספיק שפל?
אתה תחזור לחיים בעמדת שפלות כזאת שמבינה שקיבלת מתנה מהקדוש ברוך הוא להיות שותף איתו במעשה בראשית,
אבל לא כדי שתתגאה ולא כדי שתנצל אחרים,
ואפילו לא כדי שתנצל את העולם בצורה לא ראויה,
אלא כדי שתעבוד ושוב פעם תמלא חובותיך.
עשית זאת או לא עשית זאת?
כדי להיות בטוח אנחנו שמים לך בתוך האפר עצמו אזוב,
ומזים עליך אם אזוב.
אם האדם הוא אזוב קצת בעצמו,
הוא בטוח שהוא לא יגיע לכלל תקלה.
וזה סוד גדול, השפלות, שפלות הדעת,
זה סוד גדול בחסידות בכלל,
מה שהזכר במשנה מאוד מאוד, היבש פרוח,
שאדם מרגיש שכל מה שהוא מקבל מהקדוש ברוך הוא זה הכל מתנות שהוא צריך
למצות ולהצדיק.
למצות ולהצדיק.
קיבלנו, מה עשינו עם מה שקיבלנו עם הדקות חיים,
עם השעות, עם הילדים, עם הממון, עם הכסף? כל הדברים האלה קיבלנו מהקדוש ברוך הוא.
תן לו משלך, יש אתה משלך שלו. מה עשינו איתם?
וכשאדם מתהלך במקום בטוח וזחוח יותר מדי,
צריך להזכיר לו,
תירגע,
תירגע ולעזות עליו
מן האזור.
השפת אמת מבקשת מאיתנו חירות אמיתית,
ואומר לנו, אם נהיה כמו אזור, אם נרגיש לא ראויים,
אם נרגיש שאנחנו כל הזמן צריכים להצדיק,
ואני מרגיש את זה במיוחד ביחס לתקופה שאנחנו חיים בה,
אנחנו חיים ברוך השם במדינת ישראל,
יש כאן תופעה מדהימה, אנשים עשו את הנפש לאורך המון המון זמן,
150 שנה כדי שנזכה למדינה כזאת,
אנחנו צריכים
להמשיך את המסע הזה ולהצדיק את כל המאמצים ואת כל התקוות שניתנו בו להוביל אותו הלאה,
לקומה הבאה שלו,
להוביל אותה הלאה, לחיבור,
לא להיכנע לשיח מפלג ולשיח קטן, להיות אנשים
שמסתכלים על התקופה בצורה גדולה.
וכדי שדבר כזה יקרה, צריך איזושהי שפלות.
איזושהי שפלות שכל הזמן מזכירה לנו, אני מחויב.
אני מחויב, אני צריך לעשות, אני צריך לעמול,
אני צריך להצדיק.
ביציאת מצרים, על פתח היציאה, כדי שלא תתפתח כאן איזה מין חירות נפגרת. אה, עושים בחירות, קדימה, עכשיו לעשות מה שבא לנו.
משה רבנו אומר להם,
קחו עזוב,
שערו קטנים,
שערו שפלים,
כדי שנוכל למלא את חובותינו,
לקבל תורה ולממש את רצון השני התברך,
לא לחופש מכל מיני מחויבויות, לא, אלא לחופש ל.
לחופש שלנו להיות עם,
לחופש שלנו, תכף אני אגיד את המשפט הזה, אבל לחופש שלנו להיות עבדים, עבדי ה' להיות ממלכת כהנים וגוי הקדוש,
ובמובן מסוים גם ההמנון מבטא את זה, כי כל ההמנון של התקווה מבטא בעצם מחויבות, נכון? כל בלב ופנימה, פנימה, נפש יהודי או מיה. אנחנו מתחייבים שהנפש לא תשקוט, ולפאתי מזרח קדימה,
עין לציון צופייה. עוד לא ארזת תקוותנו.
התקווה,
בכנסת 2000, בגרסה המקורית זה התקווה הנושנה,
להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים.
זה תקווה,
ולהיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים, גם ציון וגם ירושלים זה כל התודעה,
זה חופש לממש את המחויבות שלנו להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים. זה לא חופש מן, זה חופש לב.
זה הסיפור, זה הסוד.
וזה עניין אגודת אזור
שמלווה אותנו. אני חושב שזו גם הסיבה שמשה רבנו עושה את זה, ולא הקב' הוא, כי זה אחריות המנהיג,
לדאוג שאלה שתחתיו יישארו מלוכדים,
יישארו מחוברים,
יישארו מחויבים למשימה, ולכן משה רבנו מוסיף את הדבר הזה. ואולי כשהקדוש ברוך הוא אחר כך בפרשת המצורע ובפרשת פרה אדומה מצווה לשים אזוב, זה מין הסכמה לאזוב הראשון שמשה רבנו
ציווה מעצמו.
התורה הזאת של השפת אמת, קודם כל יהיה,
ולחיזוק ההתקשרות לתורת השפת אמת ולעילוי נשמתו ולחיזוק נשמתנו,
התורה הזאת מגדירה לנו היטב היטב
מהו חופש אמיתי.
מהי חירות אמיתית?
חירות אמיתית, האדם מרגיש יותר ויותר שפל
שקיבלתי כזו מתנה וקיבלתי כזו זכות, והאם אני יוצא בידי חובתי?
האם מילאתי את חובתי בעולמי?
מי רצון שנזכה לזה אמן אמן, להיות אזורים אמיתיים.
אך טוב אחר ורעי, חזקו ואמצו משעה, שמונה וחצי, שיעור בסיפורי תנאים, נפגש.
הכוח.
