מה שלומכם רבותיי?
טוב, אז אנחנו לומדים כתר שם טוב.
לאלוקי רבי ישראל בעל שם טוב.
ועד שיגיעו הדפים שנעלמו לנו, אני רק אגיד לכם... מה, תראה לי?
נמצאה אבדה?
זה הדף הראשון.
זה הדף הראשון שלמדנו.
אבל אחרי זה יהיו עוד דפים.
וואי.
לא, זה לא משנה, הוא תכף יביא, חבל.
בינתיים אני אגיד לכם משהו בעל פה.
מהבעל שם טוב.
יש תורה,
שהזכרתי אותה השבוע בכמה פעמים, אבל יש תורה שהולכת ומשתלשלת מהבעל שם טוב,
הגיעה לאדמור הזקן, הגיעה אחרי זה לאדמור הרשב, והיא קשורה לפרשת השבוע,
וקצת דיברנו עליה כאן השבוע,
ואני רוצה להגיד אותה עוד פעם.
יש מאחוריה גם איזשהו סיפור.
בפרשת השבוע יש פסוק
שאשר בנו אומר ללוחמים,
יחלצו מאיתכם אלף למטה,
או הנה זה הגיע.
אז על היחלצו מי איתכם הזה יש סיפור
שפעם אדמור הרשב, שזה האדמור הקודם הקודם של חב״ד,
הוא עשה התוועדות,
ובהתוועדות שתו לחיים, ואחד דחסילי הוא רצה לשתות לחיים,
והוא, תודה,
לקח כוס של חבר שלו, לקח אותה, שטף אותה, ואז הוא שתה.
ואז אדמור הרשב ראה את זה ולא ישר בעיניו.
ההיסטניסטיות הזאת,
כאילו, מה, אנחנו לא יכולים לאכול מאותו מסטינג? מה קרה?
ואז הוא כתב מאמר, יחלצו מאיתכם שעוסק בשנאת חינם. כאילו הוא זיהה באיזה מין רגישות,
הוא זיהה שההיסטניסטיות הזאת זה תחילת הריחוק.
זה תחילת הריחוק. מזה יכול להתפתח אחרי זה שנאת חינם. מזה שאדם כאילו, לא,
הוא לא יכול לצטות בכוס שהחבר שלו לפני כן נגע בה. יש לו,
כן, יש כאלה שכותבים על הכוס, כתוב פרטי.
פרטי, כאילו, זה טיפה, ככה, שמאלה, קצת שאני ארד שבתאי.
מה לא רואה? ככה.
מה?
מה?
בסדר, אז רבן גמליאל, רבי יוסף הגמרא אומר שהוא איסטניסט, רבן גמליאל, בסדר, אבל עכשיו כל אחד יהיה איסטניסט.
לא, נגעת לי, וזה, לקחת לי. כאילו, אצל חסידים,
חלק מהאהבת חינם זה שגם אנחנו,
כאילו, קצת
מתערבבים אחד עם השני.
לא כזה, לא יותר מדי, לא מוגזם, כן, לא זה, אבל
יש איזו התערבבות נחמדה כזאת.
טוב,
אז אני רואה לפי ההערות שכתובות כאן בדפים,
הנפלאות,
שהגענו, ראינו את הפסקה הזאת, את הרבי סעדיה גאון, את התורה הזאת,
ונמשיך.
הגענו לטז, מהבעל שם טוב. כאשר יודע האדם
נגעי לבבו
שהוא חולי הנפש בסוד הקטנות,
אחר שיש לו דעת זה,
אז ממתיק על ידי הדעת זה.
זהו רפואתו.
מה שאין כן כשהוא בסודה אסתר,
כמו שכתוב על הפסוק, ואנוכי אסתר אסתיר.
שאינו יודע שהוא חולה ברוחני, אז אין לו רפואה למכתו האנושה.
טוב, זו תורה, עולם ומלואו מקופל בתורה הזאת,
ואנחנו נצטרך כמובן להרחיב בה ביותר.
יש משפט של אדמו״ר הריאץ.
משפט של, התורה הזאת היא כמובן בנויה על ההכנעה, ההבדלה, ההנתקה, אנחנו תכף נפרט.
אבל יש משפט של אדמוֹר הריאץ שאומר ככה,
בחסידות ראו ביסוד המידות הפגומות את הגסות והגאווה.
זה כאילו האב טיפוס של כל הטומאה.
אז איך נגדיר מיהו האדם הגס והעבה?
אדמוֹר הריאץ היה אומר,
יש לי הגדרה.
בהגדרה היא, אין הגס והעבה מרגיש בגסותו ועביותו שלו.
הגדרה למי שגס ועבה זה מי שלא מרגיש שהוא גס ועבה.
מי שקצת מרגיש, וואי, איזה גס אני איזה, הוא בדרך הנכונה, בסדר?
אז קודם כל הבעל שלנו מדבר כאן על מודעות בסיסית.
שברגע שאדם מודע לנגעי לבבו,
הדעת הזאת היא ממתיקה.
כלומר, הוא רוצה להגיד שעיקר הבעיה במידות זה חוסר מודעות לפגמים שיש בך.
אדם, יש לו פגמים, והוא לא מודע אליהם,
כן?
אז זה ממשיך לנהל אותו,
זה ממשיך להוביל אותו.
ברגע שאדם מודע לזה,
זה כבר ממתיק, תכף נבין מה ממתיק, מה ממתיק. עכשיו אתה בצערה כפולה ומכופלת, לפני כן לפחות לא ידעת, אבל לא כאב לך, עכשיו אתה יודע, אז מה בדיוק המתוק בזה? תכף ננסה טיפה לבאר את זה.
אבל הטענה היא שהדבר הבסיסי ביותר הוא חוסר מודעות. אני רוצה להגיד שבדור שלנו,
דורנו הקדוש, אנחנו בבעיה כפולה ומכופלת.
כי פעם לא היו מילים מכובסות לתכונות רעות,
בסדר?
כשהיית אומר כבר למישהו משהו, אז אני אומר לך, אוי, ככה אתה חושב שאני. אם עלי, אז אני צריך לעשות תשובה.
אבל היום, במקום להגיד
שאדם הוא
תוקפן ופוגע במעליב,
אנחנו נגיד לך, לא, סליחה, מה פתאום, אני אסרטיבי.
זה אסרטיביות.
מילה כזאת עם ארומה,
כן?
ובמקום להגיד למישהו שהוא
כעסן, או יש לו מידת עקר, אז הוא אומר לך, לא, אני כאילו, יש לי...
מה?
אני כן, אני, לא, אני מטרתי.
אני מטרתי.
אני משימתי ומטרתי. כאילו, במקום להגיד, תקשיב, אתה דורס את האנשים, אתה דורסן.
אתה לא רואה?
אני משימתי.
לכל מילה היום רעה המציאו לה איזה מכבסה שאפשר כאילו לחיות איתה בשלום.
קליפה דקה כזאת, בסדר?
במקום להגיד לאדם, תקשיב, אתה מלא בתאוות?
אני יצירתי.
אני בין יצרי ליצירתי.
בסדר? כאילו, כל מיני...
אומנות שלמה של מגבול השכל, כן, סליחה על הביטוי, שמע, זה יצירתי, יצירתי. אתה מלא בתאוות, לא, אני... אפשר היום להציג מערך שלם של מילים,
מכבסת מילים כזאת,
שהיא בעצם...
שהיא לא.
שהיא לא.
שהיא לא ה...
ואז הרבה יותר קל לנו לחיות בשקר.
בשקר.
או במקום להגיד למישהו, תקשיב, אתה פוגע, אתה פוגע.
לא, אני דוגרי.
אני אומר דוגרי את הכול.
הכול על השולחן.
את כל הרוק, את כל הקיא, הכול על השולחן.
אז זה נהיה עולם שלם של תעשייה של,
אני קורא לזה תעשיית 299. ואז כבר הוציאו את זה מהחוק, אז זה 295. מה זה 295?
אם מישהו החזיר לך פעם עודף חמש אגורות, אין לו כבר מטבע כזה, הוציאו אותו מהחוק.
אתה משקר, וכולם יודעים שאתה משקר, ואלמדי שקר כזה.
אז זה העניין.
אז קודם כל האלף-בית הבסיסי זה שהאדם נהיה מודע,
איך אומר הבעל שם טוב, יודע נגאה לבבו שהוא חולי הנפש
בסוד הקטנות.
מה?
כן.
כן. נו, כל מיני שני דברים, כן.
יכול להיות, יהי רצון.
ואם הוא גולל מוצר אחד?
ראיתי פעם שלט באיזה מקום,
אחד בשמונה, שתיים בעשרים.
הוא היה כזה ש...
בגדול, אחד בשמונה, שתיים בעשרים.
אנשים לוקחים שתיים, שתיים בעשרים, וואי, רגע, אחד בשמונה.
הוא חייב לפרסם אמת, אבל יש גם זה.
יופי.
אז קודם כל,
בסוד הקטנות,
יפה. אבל אחרי שיש לו דעת,
אז הוא ממתיק את זה על ידי הדעת, וזוהו רפואתו. וכאן,
על כורחנו, אנחנו חייבים לגשת ל...
לגשת לתורה שעוד נגיע אליה כאן בכתר שם טוב בעצמו של הכנעה הבדלה המתקה, בסדר?
בואו ניקח איזושהי דוגמה
שאיתה נעשה רגע עבודה קצרה של הכנעה הבדלה המתקה.
בואו נגיד שאדם הוא,
יש לו, הוא גב טעם,
הוא מתגאה וכל זה, בשלב מסוים הוא לא מודע לזה.
הוא מדבר על עצמו, עף על עצמו, מבסוט על עצמו והוא לא מודע לזה והכל סבבה.
ואז קורית איזושהי סיטואציה
שהוא מגלה
ש...נגיד,
אני אקח דוגמה, בסדר? אדם שהוא, כמו שהזכרנו, אדם שהוא מאוד מאוד גאוותן ובטוח בעצמו ומבטל דעות של אחרים, רק הוא צודק, כאילו, יש לו איזה ביטחון עצוב.
זהו.
הוא מתנהל ככה. יום אחד אשתו באה אליו ואמרה לו, תקשיב,
אני מיציתי אותך.
כאילו, אני לא יכול לחיות איתך.
אתה מוחק אותי, רק אתה צודק, אני רוצה להתגרש.
הולכת ופתחה אותי גירושים.
עכשיו הוא חטף אגרוף לבטן ומתחיל הכנעה.
הוא פתאום בעצם מבין, אולי,
מודע לזה,
כאילו היא מראה לו,
ככה וככה, והילדים, כאילו, היא פשוט פורסת לפניו את
תוצאות ההתנהגות שלו.
ואז הוא נמצא במקום של הכנעה. הוא פתאום מבין,
הוא נהיה מודע לגסות שבה הוא נמצא בה.
ממילא הוא נכנע כלפי הדבר הזה, הוא מצטער מהדבר הזה, בסדר?
זה הכנעה.
זה תחושה.
הכנעה זה תחושה.
ואז מתחילה הבדלה. מהי ההבדלה?
הבדלה זה עבודה,
עובדים.
הוא מתחיל לבדל את עצמו מהתכונה.
הגאווה זה לא אני.
אני יכול להיות מישהו אחר. עד היום זיהיתי את עצמי עם אותו אחד שעונה לכל דבר מיד בפעם הראשונה.
זה היה אני. אני מבדיל את עצמי מהעמידה הרעה ואני מפתח איזושהי אישיות אחרת.
חופר פנימה, מגלה לעומק
את נקודת הבידול שלי מהדבר הזה. זה לא אני.
זה המון עבודה, בעצם ליצור איזושהי הבדלה. אני יכול גם בלי זה.
אני משמעותי ושווה גם אם אני לא אומר את דעתי בפעם הראשונה, ורק אני צודק, ומי שלא לידי אומר דעה הפוכה, אני מבטל אותה.
זה השלב השני.
אז הכנעה מרגישים,
הבדלה עושים,
והמתקה קורית.
בסוף, אחרי הרבה הרבה הבדלה,
קורית המתקה.
מהי ההמתקה?
ההמתקה יכולה להיות או שעכשיו רטרואקטיבית אני מודה לקדוש ברוך הוא על ההכנעה על הבוקס שחטפתי כי זה בעצם פקח לי את עיניי והנתיק אותי
אבל ההמתקה היותר עמוקה נראה לי ושלזה מתכוון כאן הבעל שם טוב
זה שבסוף האדם יכול לחזור לאותה מידה לאותה תכונה אבל בצורה
כן בדיוק להמתקה ולתיקון יש שער של תקוף שער דומה
בצורה מתוקנת וממותקת.
כדי למתק משהו צריך טיפה להוסיף בו איזשהו סוכר. הגאווה והזה היא מרה.
אבל אם אתה טיפה ממתק אותה ואתה אומר, אוקיי,
יש לי ביטחון, זה יכול להעניק
ביטחון לאחרים.
אני יודע את התשובה הנכונה ולכן אני יכול לעזור לאחרים גם להגיע למקום הזה.
דווקא המקום של ביטחון עצמי יכול לעזור לי להוביל אחרים להיות בכזה מקום.
במקום להשתלט על כולם, אני יכול פתאום את זה לקחת ולהפוך את זה למה?
למנוף להחרים. ואני משתמש באותה תכונה שבעבר שנאתי אותה והבנתי כמה היא הייתה רעה וכולי, באותה תכונה אני משתמש כדי עכשיו
ממקום ממותק ומתוקן.
בסדר?
זה התהליך הכי, זה התהליך השלם והמשמעותי.
יש כאלה שרצים ישר להמתקה.
לא, טוב, זה לא טוב. קודם כל צריך להיות איזושהי הכנעה.
אתה מרגיש
כמה המידה הלא-טובה פגעה בו, כמה המידה הלא-טובה פגמה אותו, כמה הוא...
אם אפשר היה להראות לנו את זה אולי באיזה...
היום זה קורה, אפשר להסריט, כן? מה קורה כשאדם הוא כועס, פתאום רואים לו את הסרט, איך שהוא כעס, וואי, הוא מזדעזע. זה אני? אתם בטוחים? ככה אני מתנהג. ואז הם אומרים לו, וואי, הוא מזדעזע. כן, אתה פתאום מגלה את הגסות שאדם מתנהג בה. זו ההכנעה.
אחרי זה הבדלה.
אני מצליח להבדיל את עצמי מה...
כבר אני לא מזהה את עצמי עם המידה הזאת,
כן? אני כבר לא אומר, אני כזה,
אני דוגרי, אני אסרטיבי, לא, אני לא.
אני מחפש איזשהו אני אחר, עמוק יותר.
ובסוף,
היכולת תחזור לאותה מידה,
לאותה אנרגיה, אבל בצורה ממותקת ומתוקנת.
זה הסוד.
זה לא נגמר עד שאתה לא חוזר לשם,
בצורה מתוקנת.
אז בואו נראה את זה עוד פעם.
מהבעל שם טוב, כאשר יודע דם נגעי לבבו.
שהוא חול יהיה הנפש.
בסוד הקטנות.
כן?
דברים שאנחנו בקטנות המוחים בהם.
אחר שיש לו דעת זה,
אז מנתיק על ידי הדעת. הוא אומר, אוקיי, אז בכל אופן, למה הקדוש ברוך הוא נתן בי
את התכונה הזאתי?
הרי עבודת המידות זה בדיוק המילה, מידה. אם היא במידה, אז היא מצוינת.
אם היא למעלה מהמידה, יותר מהמידה, אז היא לא טובה.
אם אני מוריד את הגסות מהביטחון העצמי,
מופרז איזה, אז מה יש שם בפנים?
יש שם איזושהי תכונת מנהיגות. אדם שלפעמים כשיש איזשהו אירוע,
תמיד נושאים את העיניים ל...
מי יודע עכשיו מה לעשות, כן?
יש איזשהו אירוע, אז תמיד צריך את ההוא שיודע לחלק פקודות בצבא, בקרב, פתאום קם איזה מפקר, אתה לפה, אתה לשם, וואו.
אז בסדר גמור. אז אם לא תדרוס אחרים,
תוכל במיטת הביטחון הזאת לעשות
דברים טובים. אז זאת ההנתקה, בסדר?
המבנה הכי מובהק של הכנעה, הבדלה, ההנתקה זה בברית מילה, בסדר?
זה המבנה הכי מובהק.
מה זה הכנעה? אורלה.
יש אורלה, צריך להסיר אותה.
יש לנו חלק מיותר.
יש לנו חלק מיותר, בסדר?
שהוא צריך להבין שאנחנו מסירים את זה.
הבדלה זה הפריעה.
יש אור דק שצריך להסיר את ה... עם הציפורן מבדילים אותו.
מבדילים אותו מהזה. אני עכשיו יודע, יש דברים שאני לגמרי צריך להיפטר מהם. יש דברים שהם עבודה.
זה כן.
כן, החלק הזה כן, החלק הזה לא, כן, זה ה...
וההמתקה זה שהאור של הפריעה בעצמו נהפך לחלק
ממצוות המילה. הגמרא אומרת שנוי מילה זה העטרה, איזשהו אור, האור שמסירים נהפך למין טבעת כזאתי,
שהיא כאילו כמו נוי מצווה, כמו כתר, עטרה, כן,
שכל היצר המין אצל עם ישראל, אצל אומות העולם, זה מוריד אותם למטה, אצלנו זה כמו כתר,
כתר הקדושה, כתר הטהרה, כתר שמירת הברית, כתר שמירת הצניעות, זה כתר בעם ישראל הדבר הזה.
ואז פתאום אתה הופך את יצר המין למה?
לאותו יצר, אתה הופך למתקה וגם אפשר לבנות את זה בצורה,
כן הרמב״ם הרי אומר שהסרת העורלה היא כדי למעט את יצר המין.
אז זו הכנעה, אתה יודע לך, אתה גס מדי.
עם העורלה אתה אדם גס, עם העורלה אתה אדם מיני מדי, אתה לא תשים לב, אתה רק תאבות יענות לך, אז תוריד את זה.
זה הכנעה.
ההבדלה בעצם עוזר, אני מבין שזה עכשיו עוזר לי לבדל את עצמי, אני לא אדם
שרק מעניין אותו הגוף.
אני מצליח לבדל וליצור לעצמי אישיות שכשאני נפגש עם אישה אני קודם כל ארצה לפגוש את האישיות שלה ולפגוש את התכונה הפנימית שלה ולא רק יעמוד בינינו המרכיב המיני, הוא יגיע אבל יותר מאוחר, קודם כל יעמוד המרכיב האישיותי וההמתקה
היא זאת שמבררת רטרואקטיבית שדווקא הסרת העולה מאפשרת
ומיעוט התאווה המינית כביכול מאפשרת,
גם כשמקיימים יחסי אישות,
מאפשרת לנו לקיים יחסי אישות ביתר רגישות אל הזולת.
כלומר, אתה הרבה יותר רגיש וקשוב, בכבוד.
איך?
תודה.
אז כן, זה דווקא הופך את זה,
כאילו האדם הופך להרבה יותר רגיש וקשוב למצב של האישה שאיתו,
והוא הרבה יותר קשור אליו, וזה הופך את היחסים לרבה יותר מתוקים ומתוקנים,
משהו הדדי ולא משהו שמשתלט ומשהו שהוא רק כזה.
כן, הדעת נכנסת בהכל.
ספירת הדעת עובדת על כל הציר.
כי הדעת הראשונה זה להיות מודע לזה שאתה, שזה פגם, שזה מום.
וזה הרבה פעמים אדם חוטף כשהוא חוטף איזה כאפה.
פתאום אדם מבין, אה,
עכשיו אני מבין איזה מום זה היה.
כן,
עכשיו אני מבין. זה יכול להיות אפילו בדברים, אתה יודע, אדם נוהג בצורה פרועה
ומסכן את עצמו וזה, אז פעם אחת תופס לו שוטר, מכניס לו איזה קנס עם מלא נקודות, אז נכנס לו לראש והוא עושה שטויות.
מראים לו מה, או שהיה לו כמעט ונפגע, אז הוא מבין.
זו הדעת הראשונה.
הדעת השנייה זה להתחיל לעבוד. עכשיו, עם הרבה מאוד דעת,
אתה מתחיל לעבוד על עצמך ולבדל את עצמך מהדמות הקודמת שהיית.
והדעת השלישית זה ממש להעמיק, להעמיק, להעמיק באותה תכונה,
ולהגיד, אוקיי, אז מה זה אומר? זה אומר שיש שם איזשהו גרעין שהוא אמיתי אצלי,
ואני לא רוצה לזרוק את הכול, אני רוצה להצליח להוציא את הגרעין הזה ואיתו להשתמש. לא סתם.
בעצם מאחורי כל מידה רעה עומדת מידה טובה,
רק שהיא יוצאה מפרופורציה, זאת ההנחה.
אז אם אני אצליח לחלץ את היסוד הטוב
בלי כל ההיקף הרע, אז עשיתי המתקה, בסדר?
נפלא.
טוב, תורה הבאה, אפשר להמשיך?
אתם איתי?
מה?
הוא לא יודע שיש לו בעיה.
הוא לא עבר את השלב הראשון של המודעות.
הוא לא יודע, הוא ממשיך, כן,
ודאי, נכון.
נו, אז מה, אז מה, זה כלי.
רבי נחמן אומר שאם אתה רוצה לגלות משהו, אחד הכלים זה חברו.
לדבר עם חברו ביראת שמיים.
לפעמים אדם מסתובב סביב עצמו
ולא מצליח, הוא הולך לדבר עם חבר,
החברו אומר, תשמע, הנה זה הנקודה, דוקר את הנקודה בדיוק.
צודק?
זה אחד הכלים המשמעותיים לדבר עם חברו.
הלאה.
מהבעל שם טוב, זל.
מאחר שהשכינה כוללת כל העולמות
ודומם צומח חי מדבר וכל הנבראים טובים ורעים
בייחוד האמיתי היא השכינה
ואיך כוללת שני הפכים בנושא אחד, טוב ורע
שהם שני הפכים והוא הייחוד
אבל באמת עטי שפיר
כי הרע הוא כיסא לטוב
כמו ופרעה הקריב
פרעה הקריב כבר ראינו תורה כזאת נכון בעבר
או על ידי שרואה מעשה הרשעים
יש לו הנאה
שהוא צדיק,
ויש לו הנאה בתענוג על ידי הרע.
וכמעט שעל ידי זה יש לרע גם כן עלייה.
רק שעולה משם, התפרדו כל פועלי אבן.
וכן מחשבה רעה או כיסא
על דרך הנעל.
וכן אמר שניצוץ נשמה מן אצילות יורד בעשייה לפעמים,
ורואה איך מקילים בכבוד המלך מקושי עולם, מצטער על כבוד המלך שמקילים בו,
ואחר כך יש לו תענוג שאינו מהם.
טוב,
זה אחת מהתורות היסודיות של הבעל שם טוב,
בסדר?
כלומר, אחת מהתורות שנוגעות
ביסודות השיטה של הבעל שם טוב,
והשיטה היא
לית אתר פנוי מיני,
הצמצום אינו כפשוטו.
הסבר,
הסבר, יש מחלוקת
בין המקובלים,
האם הצמצום הוא כפשוטו או לא.
מה הכוונה? כשהקב' ברא עולם,
אחרי שהוא ברא את העולם הכל היה אור פשוט, אחד,
מלא וממלא.
כדי לברוא את העולם הקדוש ברוך הוא צריך לסלק את האור וליצור את החלל הפנוי,
ולתוך החלל הוא שלח קו של אור,
כן, אבל בתוך החלל הפנוי נברא העולם, ומה שיש בתוך העולם זה בעצם רק ראשים הוא מהאור הקודם.
זה נקרא הצמצום, שכביכול הקדוש ברוך הוא צמצם את עצמו לצדדים
ואפשר לעולם להיברק כישות נפרדת בתוך החלל הפנוי,
כשבתוך העולם יש רק קו של אור שהוא זכר לאור שהיה ממלא לפני כן.
בסדר? עד כאן
התחלת עץ חיים.
אומר הבעל שם טוב, הצמצום אינו כפשוטו.
מה הכוונה?
זה רק נראה שהוא סילק את עצמו לצדדים,
אבל באמת הוא נמצא בכל מקום.
בסדר?
אני אתן דוגמה.
נגיד המורה נמצא בכיתה.
כרגע המורה בכיתה, האור שלו בכיתה.
אפשרות
שנייה זה שהמורה יוצא מהכיתה לגמרי.
למה? המורה הזה אומר, אני רואה כשאני בכיתה, רק אני מדבר,
התלמידים לא מצליחים לבוא לידי ביטוי,
אני אצא מכאן.
אני אעזוב את הכיתה ואני אתן להם להסתדר. הייתי פה, דיברתי איתם, יש פה את הרשימו
של ההורות שלי, נראה מה יקרה.
מה יקרה?
יהיה פה בלאגן, כמו שבאמת קרה בעולם.
יהיה פה איזה תלמיד אחד צדיק שיגיד, חבר'ה, מה קורה איתכם? אז מה אם הרב לא פה? בואו נלמד, זה הזמן שלנו, וזה, נכון?
אברהם אבינו, אבל כל שערון מתחיל פה לחגוג, יעופו פה ערפיפונים, יעופו פה כיסאות,
זה יהיה בלאגן,
כי הרב לא פה,
שזה פחות, אפשר להגיד שזה בעצם תולדות ההיסטוריה.
אבל יכול להיות שדבר שלישי,
שהרב יסתלק מהכיתה, יצא מהכיתה,
אבל הוא יגיד לכם, תקשיב, אני משאיר לכם פה איזשהו דף עבודה,
אני לא משאיר אתכם לבד, אני משאיר לכם פה איזושהי תוכנית,
ותדעו לכם שאני פה.
כלומר,
אני,
מה?
אני... לא, אז אני רוצה להגיד שמה שהוא עושה,
זה הוא עושה ככה אהוא נהיה רואה ואינו נראה.
כן, מצלמה, אבל הכי טוב זה רואה ואינו נראה.
מה זה רואה ואינו נראה בגימטריה? רואה ואינו נראה?
נראה לי זה גימטיה ישראל,
אם אני זוכר נכון.
ישראל בגימטריה זה 541,
נכון?
ורואה,
טוב, שמישהו יעשה את זה עכשיו עם הפלאפון, תגידו לי אם זה יוצא.
נדמה לי שזו אותה גימטריה.
מה?
יכול להיות. לא, אבל יש שין בישראל, ושם אין שין.
תעשה, תעשה.
מה?
לא, לא, תעשה עם פלאפון.
יכול להיות שזה יוצא...
זה גימטריה או של ישראל או של משיח.
לא, משיח בטוח לא.
כן?
כן.
ישראל וגימטריה רואה ואין הוא נראה.
אז זה שמעתי ממישהו, לא חישבתי את זה עכשיו.
אז כאילו אתה נהיה רואה ואינו נראה.
מצד אחד אתה לא פה, מצד שני אתה פה.
הצמצום אינו כפשוטו.
למה היא נפקא מינה? נפקא מינה אצל הבעל שם טוב,
שאם אנחנו רואים שהצמצום הוא כפשוטו, אז איפה נמצא הקדוש ברוך הוא? נמצא בתורה, נמצא בעם ישראל, נמצא במצוות, נמצא בהיסטוריה של העם ישראל, נמצא בהרבה מאוד דברים.
ואם הקדוש ברוך הוא, הצמצום אינו כפשוטו, אתה אמור לחפש אותו בכל מקום.
בכל מקום יש הנהגה אלוקית.
והבעל שם טוב זה העניין שלו, בכל דבר הוא ראה איזשהו רמז,
הוראה, התנהלות, התנהגות, השגחה מהקדוש ברוך הוא, כל דבר.
דברי הבא, שיטת הבעל שם טוב, העלה שנופל מהעץ,
השגחה אלוקית.
אתה רואה כאן את ה...
את ה... בסדר?
שנייה, עוד שנייה אחת רואים.
אז בסדר, אז אני מבין את זה, ויש המון סיפורים על הבעל שם טוב, איך הוא,
איך כשהגיע אליו הרב המגיד, הוא סיפר לו כל מיני אגדות וסיפורים,
שפעם אחת הוא הלך עם הסוס, ולא היה לו אוכל הסוס, בדיוק, איך שהוא הגיע הוא מצא איזה חציר ונתן אוכל לסוס, ואחרי זה, סיפר לבעל, אבל הרבב אמר להגיד כל מיני אגדות,
שכאילו תיארו את החוויות שהוא משגיח,
והכול כאילו בהשגחה, והרבב אמר להגיד, כאילו, הוא אמר, מה הוא מספר לי פה אגדות וכו',
ורצה לעצור בסוף הבא, ובסוף הבא לשם טוב הצליח להשאיר אותו.
אבל הוא בעצם ניסה להעביר לו את השיטה שבעצם הוא רואה בכל דבר
איזושהי הוראה אלוקית.
כל דבר.
האיש שפגש אותך,
האוטובוס שאיחר לך,
העלה שנפל,
הספר שקראת, כל דבר הקדוש ברוך הוא מדבר איתך.
הוא מדבר איתך. יש דברים שהדיבור הוא יותר מפורש,
תורה ומצוות, יש דברים שהדיבור הוא יותר עמום,
אבל הוא מדבר איתך.
הבעיה התיאולוגית המרכזית
זה מה אני עושה עם הרע.
בסדר? מילא בדברים שהם לא רע ולא טוב.
סתם, קראו לי. אז אני יכול להגיד, אוקיי, הקדוש ברוך הוא מדבר איתי גם דרך זה.
אבל מה אני עושה עם הרע? הדברים שהם בוודאי רע.
האם גם שם נמצא הקדוש ברוך הוא?
מה רצית לשאול, מורי?
אוה, בדיוק, זהו, זה בדיוק השאלה. אתה רואה?
סותרים את התורה, הרע, כן, מה?
אומר הבעל שם טוב, כן.
חד משמעית.
איך?
בואו ננסה להבין.
הוא קורא לזה
הרע
כיסא לטוב.
בסדר?
אני רוצה לתת כאן דוגמה,
אני חושב שהיא דוגמה טובה מאוד.
לרע כיסא לטוב, בסדר?
קחו את הדוגמה בצורה בוגרת, אני לא בא עכשיו כאן לעשות כאן איזה הסתה או משהו חלילה כן, אבל
יש לנו מחלוקת כאן עם מי ש... לי, בסדר?
קטונתי, כן? אבל עם בית המשפט העליון של ישראל.
מה המחלוקת?
המחלוקת היא שבית המשפט העליון,
בשנים האחרונות, כולם מכירים את זה,
בשנים האחרונות, הפך את עצמו לקובע ערכים.
כלומר, אתם מכירים את השיטה?
יש שם שיטה שנקראת האדם הסביר
או הסבירות.
זה לא סביר.
עכשיו, מי קובע מה זה סביר? יש איזה ספר הסבירות העולמי?
סביר, אתה אומר תמיד, סביר בעיני מי. לדוגמה, המדינה חוקקה חוק
שמסתננים
שמסתננים שנמצאים כאן בארץ, תופסים אותם, אפשר להכניס אותם לכלא לשנתיים, מתקן חולות,
שנתיים.
הנחת העבודה היא שנתיים בכלא, הוא יעדיף ללכת,
יעדיף לחזור לארץ שלו.
הגישו נגד הדבר הזה בג״ץ,
בג״ץ אמר, לא,
זה לא סביר שנתיים, אני קובע שנה.
מי אמר?
כאילו, מה,
מאיפה ה...
מאיפה אתה יודע מה, מה ההחלטה כאן?
יש כאן גוף,
לכן כאילו מאוד מאוד טוענים כנגדו,
שלקח לעצמו, בלי שאף אחד מינה אותו,
את הסמכות לקבוע מה נכון.
עכשיו,
באמת בחברה המודרנית אף אחד לא מתיימר לקבוע מה נכון.
אנחנו לא יודעים מה נכון.
אלא מערכים לפי הרוב.
כאילו, אנחנו, הרוב, יכול להיות שהרוב טועה.
כאילו לפי הרוב. צריך גם איזונים וכו', אבל ברגע שאתה כאילו מתחיל לקבוע,
לקבוע ערכים,
אז הערכים שלך זה לא הערכים שלי. כאילו, אין לדבר סוף,
בסדר?
ולכן יש המון המון התנגדות לבית המשפט העליון בהקשר הזה,
למקום שהוא לקח לעצמו.
יש ציטוט של נשיא ארצות הברית שאומר,
נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית שאומר, שאני רוצה להרגיש ממש רגוע עם בית המשפט העליון האמריקאי,
אני קורא פסקים של בית המשפט העליון הישראלי.
אז אני מבין שאנחנו בסדר, כי
יש לנו עוד הרבה לאן להגיע.
כן, כל מיני הכרעות כאילו מוסריות.
נוהל שכן.
צה״ל החליט שהוא, כשהוא לוקח איזה, רוצה להיכנס לבית פלסטיני כדי לא לסכן חיילים שלנו, לוקחים שכן שידפוק בדלת.
בסדר?
זה לא מוסרי. מי אמר שזה לא מוסרי?
מי קבע שזה לא מוסרי? אתה יותר מוסרי מהרמטכ״ל?
מאיפה ה...
אז מבחינתנו זה רע.
זה רע.
כי מונחחים פה בדרך כלל ערכים שהם, כן, אני
כרגע מצטט לכם דברים של השופט מישאל חשין,
שאמר, ידידי השופט אהרון ברק
מוכן שימותו, יתפוצצו פה כמה וכמה אוטובוסים כדי לא לפגוע בערך
זכויות האדם, ואני לא.
אז זה כאילו,
אני רק עכשיו עשיתי לכם בקצירת העומר את יסוד ההתנגדות לבית המשפט העליון.
אבל באמת,
למי שיושב כאן
ולומד בבית מדרש,
זה לא נכון.
בית המשפט העליון צודק.
למה?
כי כשיש את משפט התורה,
כל החלטה של המלך
צריכה לעבור ביקורת הסנהדרין.
אם אתה מחזיק באמת מוחלטת מהתורה, אז ההחלטות של המלך אמורות, מה?
אמורות
להיות מאושרות או לא מאושרות על ידי
סנהדרין. כלומר, נוצרה כאן תבנית שהיא נכונה,
אבל עם תוכן לא נכון.
כשמדובר בחוקים של בשר ודם, הדעה שלך לא יותר טובה מהדעה שלו.
אתה לא יותר...
אם הרוב החליט, הרוב החליט שזאת מדינת העם היהודי,
בית המשפט העליון לא יכול לפסול את זה, בגלל הדעה שלו,
הרי זה עומד על הפרק. הרוב החליט שזה חוק הלאום, מדינה יהודית.
מה, בית המשפט העליון יש לו שכל יותר מרוב האזרחים פה?
בסדר?
כי זה כחוקי בשר ודם.
אבל כשזה חוקי התורה, אז כן, הסנהדרין, שהם המוסמכים לפרש את חוקי התורה שנמסרו לנו מהר סיני,
הם יכולים תמיד להעמיד בביקורת ההחלטות האנושיות.
אז אני רוצה שנבנתה כאן תבנית
שכנראה נעשה בה שימוש בעתיד.
הרע כיסא לטוב, בסדר?
או דוגמה אחרת, יותר פשוטה.
אנחנו עכשיו מציינים 14 שנים לגירוש מגוש קטיף.
הוכח, הוכח,
שניתן לעקור אנשים מהבתים שלהם,
אנשים שהתיישבו בצורה לגיטימית, לא איזה מאחז לא חוקי, אנשים שהלכו על סמך החלטות ממשלה,
כן, וקיבלו גיבוי מהממשלה,
ומימון ותקצוב, הוכח שניתן לפנותם מהבית ולהרוס להם את הבתים לצורך חשוב.
כן?
הוכח או לא?
פעם שנייה,
שתי הוכחות.
יפה.
אז התבנית קיימת.
מה נשאר לנו?
להשתכנע.
מה?
לא, זה נכון.
כן.
הוכח שניתן לפנות מפה אנשים,
ואפילו להרוס להם את הבתים,
אם זו סיבה מוצדקת.
נכון?
כמו שזה פעל על יהודים, יכול להיות זה מפעול על ערבים.
התבנית קיימת.
לא, התבנית קיימת. זה אומר מה? זה בהחלט אומר שהם,
ואנחנו מקווים שדבר כזה יקרה,
שמדינת ישראל תחוקק חוק
שכל מי שהוא לא אזרח נאמן למדינת ישראל, לא חייב להיות יהודי,
כי אנחנו יודעים, גם בתורה מדברים על זה שיש בארץ גרים,
גר תושב,
כן, אבל כל מי שהוא לא אזרח נאמן
למדינת ישראל
ומקבל על עצמו את השלטון של עם ישראל, בסדר?
הוא לא חייב לתכת לצבא אם הוא ערבי, הוא יכול לעשות שירות לאומי במגזר הערבי, הם גם צריכים ללמוד, מצוין, טוב מאוד,
אבל שיהיה כמו הדרוזים, כמו הזה.
אדם כזה לא יכול להיות כאן.
ואפשר פשוט לגרש אותו ולקחת את כל היישוב, כמו שהוא, ולהגיד לו, אדוני, אתה לא צריך להיות פה, הולך מפה ולהרוס את היישוב.
פגיעה בדמוקרטיה, פגיעה... סליחה, סליחה, בית המשפט העליון אישר את הגירוש מגוש קטיף.
זה חותמת של בגץ.
הרע כיסל הטוב.
הרי אם היינו אומרים את זה מעצמנו,
בואו, פתאום עשו.
הנה, התבנית נבנתה.
אז יכול מאוד להיות שהקדוש ברוך הוא אומר קודם כל ליצור את התבניות.
אחרי זה,
וניצור אותם באופן ש... אחרי זה נעשה בהם שימוש נוסף. אבל הוכח, לגירוש מגוש קטיף יש חותמת של בגץ.
11 שופטים, 11 שופטים.
כן, בהרכב של 11 שופטים,
אחד התנגד,
אדמונד לוי עליו השלום, ועשרה תמכו.
הוכח שיש...
זה נקרא הרק ייסא לטוב.
האמת, הרק ייסא לטוב זה הרבה יותר עמוק מזה.
בסדר?
הרבה יותר עמוק מזה.
יש לרע, יש לו יותר מוטיבציה, הוא יותר
ערמומי. בקיצור,
נאמר את זה כך,
רוב ההמצאות האזרחיות שאנחנו נהנים מהן היום,
המוטיבציה לייצר אותן הייתה כדי להרוג בני אדם.
בסדר? רוב הפיתוחים הטכנולוגיים הם תוצאה של איזה משהו שפיתחו לטובת איזה מלחמה כלשהי,
או איזה מאבק.
לדוגמה, עכשיו מציינים 50 שנים ללחיתת האדם על הירח.
מי נחת על הירח?
אלי?
מי היה לידו השני?
הרוסי לא. היו שניים שם.
היה אחד בתוכו, היו שניים שירדו.
השני, מי היה השני? באותה טיסה, בפועל ה-11.
לא יודעים, מי היה הסגן של בר-כוכבא? זה אותו דבר.
מי זוכר?
אבל היו שניים. הוא בחיים אגב, הוא היה היחיד שבחיים.
הראשון היה ניר לאסטרונג, ארמסטרונג השני היה באז אולדרינג.
שניהם ירדו
עכשיו, המוטיבלציה, זה 50 שנה, יש שם המון המון דברים, קרו שם המון המון דברים, שם זה כדאי ללמוד על זה, זה סיפור מרתק בפני עצמו,
על חיטה על הירח, הם כמעט לא הצליחו להמריא בחזרה,
כי נשבר להם שם איזה מתג וכל מיני עניינים, הם גם כמעט לא הצליחו לצאת, כל מיני תקלות.
כל פנים, למה אני מספר לכם את הדבר הזה?
כי ארה״ב השקיעה בפרויקט הזה אז מיליארד דולר.
המיליארד דולר של אז זה מקביל ל-600 מיליארד דולר של היום.
ולמה השקיעו בזה?
מלחמה קרה עם הרוסים. הם רצו,
בעצם הנשיא קנדי הכריז את זה ב-62,
שלוש,
שבעשור הקרוב נגיע לירח, הוא לא ראה את זה כי הוא נרצח בינתיים.
אבל בגלל המלחמה הקרה, הרוסים שלחו את יורי גגרין,
הקוסמונאוט הראשון לחלל, והאמריקאים הבינו שהם חייבים לגלות עליונות, כי זה הייתה מלחמה קרה וכולי, השקיעו בזה הון תועפות. עכשיו אתם מבינים איזה דברים כתוצאה מהדבר הזה נוצרו.
העט הכדורי שאתה מחזיק ביד, זה עט או עיפרון?
עיפרון. הרוסים לקחו לחלל עיפרון, לא שברו את הראש. אבל האמריקאים אמרו, אוקיי, אנחנו חסכים, הרי עט נובע, עובד על כוח הכבידה,
הגרביטציה מושכת את הדיו למטה,
נכון? אבל בחלל האלה אין גרביטציה, אז ממה ירשמו?
ימציאו את העט הכדורי.
עט כדורי, חומרי בידוד, חומרי איתום, חומרי פלסטיק, דלקים,
תקשורת מחשבים, תקשורת לוויינית, כל דברים שעשו בהם שימוש. אחרי זה,
כן, אחרי זה, נכון, האטום, עוד דוגמה.
אחרי זה עשו בזה שימושים אזרחיים.
אבל המוטיבציה, אם היו אומרים, אוקיי, בואו נמציא עד כדורי כדי שיהיה לבחורי ישוע לכתוב וסיכומים יותר בקלות, כנראה לא היו ממציאים את זה.
אבל בשביל להילחם ברוסים, כן עושים.
אז יוצא שהמוטיבציה להרוג אחד את השני היא המוטיבציה המרכזית, ובסוף, הרע כיסא לטוב. בסוף לא הייתה מלחמה קרה, ואף אחד לא ירה על אף אחד, לא האמריקאים, על הרוסים ולא ה... ויש לנו, ברוך השם,
הרבה מאוד דברים.
הרע כיסא לטוב. יש איגרת של הרב קוק
נפלאה בפשטותה.
כותבים לה הרב קוק, חבורת ירעים ושליימים,
קבוצת תחסידים מאירופה, שהם רוצים לבוא לארץ ישראל ולהקים יישוב.
יישוב.
והם כותבים לו שהיישוב זה אלתרת הקודש,
להקים יישוב בארץ ישראל וככה את כל האידיאל.
אז הרב קוק עונה להם, נפלא, מקסים.
נראה לי לא אלך לכם.
למה? הוא אומר, חסר לי קצת ככה,
קצת כבוד, קצת אינטרסים, קצת כאילו,
הוא יותר מדי לשם שמיים, אין פה.
כדי שמשהו יצליח, צריך שלמישהו יהיה אינטרס שמשהו יצליח.
הרע כיסא לטוב, וגם אצל כל אחד מאיתנו באישיות.
הרע
הוא איזושהי יכולת להוריד כיסא למציאות ולקבוע עובדה, בום, אני פה,
ועל העובדה הזאת, אחר כך,
מתיישב הטוב.
אז זה מה שהוא אומר, אנחנו כאן, רק נגענו כאן בהתחלה, אולי אנחנו אחרי זה, זה.
אבל עיקר העיקרים באמונה, בתורת הבעל שם טוב,
שהקדוש ברוך הוא מתגלה בכל דבר, כולל בדברים שסותרים את התורה,
כי הם רק כיסא שעליהם מתיישב הטוב. הרב קוק, לדוגמה, ככה מתייחס לכפירה.
הכפירה זה דבר טוב או רע?
רע מאוד.
אומר הרב קוק, הכפירה היא רע, אבל הוא כיסא לטוב. מהו הטוב?
לא.
אומר לך נועם, יהודי מפוקח, ברור מושגי האמונה והדיוק שלהם והפיתוח שלהם.
אם לא הייתה את הכפירה, היית נשאר עם המושגים הישנים.
יש שכר ועונש,
אלוהים הוא איזה מין סבא טוב שנותן פרסים,
או סבא זקן שנותן כאפות,
ואם אני אהיה זה, אני אקבל ממתקים, אם אני אהיה זה, מושגים כאלה מאוד מאוד נמוכים.
באה הכפירה ומכריחה אותך לעלות מדרגה בהסברה,
כן, במכה, מכריחה אותך.
אז זה טוב או רע הכפירה?
זה רע, אבל הרע הזה הוא כיסא לטוב.
בסדר?
מעניין.
זה חלק יסודי
מאמונת הבעל שם טוב,
שאין דבר בעולם שהוא חוץ מהנהגה האלוקית, לא יכול להיות.
הכל, הם שליחים של הקדוש ברוך הוא.
חלק זה אור ישר וחלק זה באור חוזר. וככה מסבירים המקובלים, ובזה נסיים,
אתם יודעים שבסליחות ובכל מיני פיוטים,
יש סליחות שהולכים,
הולכות כאילו מא' עד ת',
ואז מת' עד א', נכון? בישמנו,
ביום הכיפורים.
על חטא שחטן עליך באכילת איסור, ואז בטבעון לבב. אחרי שחטן עליך בתומאת, כאילו מא' עד ת',
אחרי זה מתף עד א', זה נקרא אור ישר ואור חוזק או באב״ג או בתשרק או באלף בית ג' או בתשרק למה לעשות את הדבר הזה לעמוד על הראש
כי יש בהנהגה האלוקית דברים שהם אור ישר תורה מצוות וכו' וישנם דברים שהם אור חוזר שזה רע אבל זה מתהפך לאל הטוב הרע
כיסא לטוב בשבוע הבא לא יהיה שיעור בעוד שבועיים בעזרת השם נאריך בעניין הזה יותר
