רואה, אחי ורעי, מה למדנו פעם שעבר? אתם זוכרים?
מה?
אה, טוב, בסדר.
אז צהריים טובים.
אנחנו לומדים תורות קצרות של הבעל שם טוב.
ספר כתר שם טוב, תורות קצרות ומבהילות,
אפשר לקרוא לזה.
ככה קצת אפשר לקרוא לזה סוג של מנוחה אולי, אחרי,
אם אפשר, אחרי התניה, שזה היה להחזיק ראש כל הזמן.
כאן כל פעם אנחנו באור חדש.
טוב, אז אנחנו הגענו לתורה השנייה, לאלף-טיית בפסקה השנייה, בואו נקרא את זה.
המשנה בקידושין אומרת ככה,
כל העושה מצווה אחת מטיבין לו.
אולי בכל אופן כוס מים אני אשמח, אני רואה שהגרון שלי מדגדג.
כל העושה מצווה אחת מטיבין לו,
ובעיקר הכוונה שצריך המכוון להמשיך הרוחניות ממדרגות אלה אינות אל האותיות,
כדי שיוכלו האותיות לעלות על המדרגה אלה לעשות שאלתו.
עוד ראוי לכוון בדבריו ובשמות וכינוים לעצם הספירות
ולרוחניות הפנימית הנעשה לבוש של עצות המתפשט מאורן סוף,
המיוחד בתכלית הייחוד.
תודה רבה.
אם כן צריך האדם להתבונן בעוסקו בתורה ותפילה,
שאותיות התורה ותפילה
הם כלים כמו הגוף,
וצריך להמשיך בתוכו הרוחניות ובתוכו אורן סוף, שהוא האחדות האמיתי,
כמו הנשמה לגוף.
ופשיטה במעשה המצוות שהוא גשמי
וכלי שצריך להמשיך בו רוחניות ואחדות אין סוף.
זה שכתוב, כל עושי מצווה אחת, דייקה,
מטיבים לו.
מה שאין כאילו לתת מלאכות שהן כנגד הקליפות,
לברר משם,
ניצוץ הקדושה והקליפות הם חסר אחת,
כי מעולם הפירוד הם הווהוון.
אמנם יש עוד כלל אחד גדול שצריך לדבק עצמו, דהיינו בפנימיות התורה והמצווה, לקשר מחשבתו ונשמתו
אל שורש התורה והמצווה אשר הוא עושה.
ואם לא כן, עושה חס וחלילה
קיצוץ ופירוט בנטיות, וכאשר קיבלתי ממורה הריבש.
וכן,
מה זה, תעזרו לי,
חסד לאברהם,
כי הנשמה היא מעצם הבינה,
והתורה הוא מה שהושפע מהבינה ולמטה בתפארת,
וכאשר מקשר ומייחד נשמתו במקורה במקום התורה, ישיג משם דברים
סתומים ונעלמים.
זו תורה קצת ארוכה, וגם טיפה
אבל אנחנו נבין אותה בעזרתו יתברך.
בסדר?
הכל סובב סביב המשנה בקידושין,
כל העושה מצווה אחת מטיבים לו.
כן?
אתם כבר מבינים איך הוא מפרש את זה?
אמרנו שהדרך של החסידות לקרוא דברים בצורה קונספירטיבית.
מה זה כל העושה מצווה אחת מטיבים לו? מה הכוונה?
מה זה מצווה אחת מטיבים לו? ושתי מצוות לא מטיבים לו? שלוש מצוות לא מטיבים לו? דווקא מצווה אחת.
ברור, אם הוא עושה מצווה, ברור שמטיבים לו.
אז הוא קורא את זה, כל העושה מצווה באופן של אחת.
שיש בעשיית המצווה שלו איזושהי אחדות
בין משהו למשהו, תכף נבין בין מה למה,
בין פנים לחוץ, בין כוונה למעשה.
אז הוא זוכה למשוך את הטוב של המצווה אליו. לעומת זאת, אם הוא עושה מצווה
אבל לא באופן של אחת, לא באופן של אחדות,
הוא כאילו מפספס.
בסדר? ולעומת זאת, ל״ט אבות מלאכה זה ארבעים,
איך הגמרא, איך?
ארבעים חסר אחת.
אומרים,
ככה אומרים בדרך וורד כזה, אבל אני חושב שזה מאוד נכון.
כשיהודי עושה מצווה,
כן, הוא כבר,
נגיד לא משנה, צדיק, רשע,
עושה מצווה, כשהוא כבר עושה את המצווה, הוא עושה אותו בלב שלם.
יכול להיות שעד המצווה הוא מתעצל וזה, אבל ברגע שהוא עשה,
הוא כבר עושה אותו בלב שלם.
ולכן אם תבקש מיהודי למכור מצווה שהוא עשה,
הוא לא יסכים.
לא, עשיתי זה שלי.
אז המצוות כבר הן...
לעומת זאת, עבירה אומרים שמכל מצווה נברא מלאך, ומכל עבירה נברא גם.
אז יכול להיות שיש לנו מעט מעט מצוות של,
מלאכים של מצוות, כי אנחנו עושים מעט, אבל המלאך והמצווה הוא כמו שצריך.
נראה טוב. ולעומת זאת, המלאך של העבירות
הוא ארבעים חסר אחת, כן?
כאילו, לתת מלאכות של עוברים על שבת,
אז חסר בו את האחת, מה הכוונה? היהודי עושה עבירה,
יש לו נקיפות מצפון, הוא כל הזמן חושב שהוא לא בסדר,
הרס לו את ההנאה,
אז המלאך נברא עיוור, בלי עין, צולע, בלי כנר, כולו עקום.
אז השאלה האם זה עם אחת או בלי אחת.
תכף ננסה להבין מה זה עם אחת, אבל השאלה אם יש כאן איזשהו מילוי,
איזשהו מילול. אני נותן כאן כמה וכמה דוגמאות לדבר הזה, בואו נקרא את זה לאט לאט.
עיקר הכוונה שצריך המכוון להמשיך הרוחניות ממדרגות עליונות אל האותיות,
כדי שיוכלו האותיות לעלות על המדרגה העליונה לעשות שאלותו. זה דבר ראשון.
הנה דוגמה אחת לאיך אני יכול
למלות משהו בכוונה, האותיות שאנחנו עסוקים בהן.
קודם כל אנחנו יודעים שהאותיות עצמן יש להן הרי מילוי,
נכון? כל אות באלף-בית
יש לה את האות ויש לה את המילוי שלה.
האות א',
אנחנו אומרים א', אבל המילוי שלה זה א',
ל' ופ',
ואז עד אינסוף,
עד אינסוף, א', ל' ופ', מה המילוי?
א' זה א', ל' פ', ל' זה ל' מ' ד',
פ' זה פ'.
זה יוצא סדרת פיבונצ'יק,
אני חושב שכל כך נסביר את זה וזה, אבל המילוי של האותיות, א', עד אינסוף יוצא סדרת סיבונאצ'י.
זה אחד הטלאים הגדולים של כל האותיות של המרכיבות המילה אלוהים.
זה יוצא הכל...
בסדר.
אז זה האותיות. עכשיו, מה זה אותיות?
אותיות, יכול להיות, אנחנו מבינים אותיות, זה סוג של סימן פונטי. פעם היו כותבים בציורים, אחרי זה זה נהיה יתידות, בסוף נהיה אותיות.
תשובה
לא נכונה, לפי דעת הבעל שבטוב, כן?
האותיות,
שאנו אומרים אותם,
הן איזשהו גוף.
ברגע שאתה יוצא לתוך האותיות כוונה,
האות עצמה עושה את העבודה.
כלומר איך הוא קורא לזה?
האותיות עולות עד למדרגה העליונה לעשות שאלתו. אותיות לשון הקודש, בשונה מלשון אחרת, הן כוח רוחני.
אבל הן כוח רוחני, הרמח״ל מגדיר את זה במקום אחר,
זה כמו גחלים כאלה עוממות,
כשאתה עושה עליהן,
אז הן נדלקות.
אז האות היא איזה גחל כזה, כל אותי גחל,
וזה עומם כזה, כשאתה עושה,
כשאתה משיב ברוח,
והרוח היא הכוונה, זה פועל.
למה היא נפקמינה?
אתם יודעים למה נפקמינה?
יש לזה הרבה נפקמינות. אני אתן לכם כמה נפקמינות בדבר הזה. אחת הנפקמינות זה לתפילה.
הרבי מלובביץ',
שבשבוע הבא, אנחנו עכשיו בשבועות של צדיקים.
היום הרב אליהו,
הערב, כספי סימן.
שבוע וקצת מהרב אליהו זה הרב ג' תמוז.
40 יום מהרב אליהו
זה הרב בנטוב,
שהיה קשור,
ידיד נפש של הרב אליהו,
נפטר בדיוק 40 יום אחריו.
הוא רמז לזה שיש שם איזה משהו,
נסתלק 40 יום אחריו,
ראש חודש תמוז זה יוסף הצדיק,
וכאילו בטריטוריה של יוסף הצדיק
מתחילים הרבה הילולות של צדיקים.
טוב.
אז הרב ימלואביץ', הרבה פעמים שהיו מבקשים ממנו עצה,
איך לכוון בתפילה. הוא היה נותן עצה להתפלל מהסידור.
העצה הזאת היא קודם כל לקצת ענווה. אדם כבר רוצה מעיניים, הוא מתנדנד, הוא כבר בכבוד, תרד למטה, תקרא אותיות. אבל יש בעצה הזאת לא רק ענווה, אלא יש בה כמובן גם תוכן.
כשאדם מתפלל מהסידור הוא עובד עם האותיות.
אדם מתפלל בעל פה, הוא עובד עם הדיבור, רוצה מעיניים ואומר את המילים. כשאדם מתפלל מתוך הסידור,
הוא עובד עם האותיות.
מספיקה כוונה מועטה כדי שהאותיות יעשו את העבודה.
זה פשוט עושה את העבודה. רבנו הארי אומר שאדם צריך להשתדל
להגביה, כשמגביהים ספר תורה, לראות
את האות שלו,
שתאיר לו בחזרה.
אז העבודה עם האותיות,
כן,
להמשיך רוחניות, למדרגות עליונות אל האותיות. כמובן, ככל שאדם יותר מכיר את האותיות, יותר למד עליהן, יודע מה צורת האות, מה המשמעות שלה, מה האופי שלה וכו',
זה יותר פועל,
כדי שיוכלו האותיות, לעלות, לעשות שאלתו.
יפה.
עוד ראוי לכוון בדבריו ובשמות וכינויים לעצם הספירות,
כן?
אה,
אומר כאן נאור,
השכינה מדברת פה,
ש-ה' באב, שניהם ב-ה' באב, נכון?
תודה, נאור.
נאור זה כינוי לשכינה.
אז עוד ראוי לכוון בדבריו בשמות וכינויים לעצם הספירות ולרוחנות הפנימי הנעשה לבוש הלטות המתפשט מאור אינסוף,
המיוחד תכנית היחוד וכולי.
אם כן, צריך האדם להתבונן בעוסקו בתורה ותפילה, שאותיות התורה ותפילה הן כלים
כמו הגוף.
צריך להמשיך בתוכה הרוחנית, קראנו את זה.
אני רוצה להגיד כאן עוד משהו שלדעתי עולה מהעניין הזה.
הוא מדבר, נכון, שצריך לכוון בדבריו ושמות כינויים לעצם הספירות וכו'.
אנחנו יודעים היום ששפה יוצרת מציאות.
מילים יוצרות מציאות וגם שפה, בסדר?
שפה יוצרת מציאות.
אני אתן לכם דוגמה.
השפה של חכמים, של חז״ל, בכל הנושא של איש ואישה,
מערכות יחסים בין איש לאישה, היא שפה מאוד מאוד עדינה.
מאוד עדינה.
המילים זה ביאה, ידיעה,
אפילו מילת תשמיש, היא סוג של כאילו לשמש משהו, לא להשתמש
ולזרוק אלא לשמש משהו, זה תמיד משהו יותר גבוה.
בזוהר זה נקרא רחובות הנהר,
בחלק מהמקרים עונה, כל מילים שהן תקשורת.
אז כשאתה משתמש במילים הללו,
זה פשוט יוצר מציאות.
ילדים,
דיברנו על זה,
כן,
כשעשיו שואל את יעקב של מי הילדים, אז יעקב לא אומר לו זה הילדים שלי.
הוא אומר, הילדים אשר חנן אלוהים את עבדיך.
כשאתה משתמש בטרמינולוגיה הזאת, הנכונה, נוצרת איזושהי סביבת עבודה.
כן, אקו סיסטם קוראים לזה היום, כן?
אז יש עוד משהו, כשמשתמשים במילים שקשורות לפנימיות, בספירות,
חסד, גבורה, תפארת, משתמשים במילים האלו, עוזרים בהם, זה יוצר מציאות.
המציאות היא נהיית יותר מזוככת.
כך אמרו הספרדים, נכון?
תקרא זוהר גם אם אתה לא מבין. מה קרה?
יש משהו בזוהר, במילים, באותיות,
שהוא מייצר סביבו איזה כמו מקווה כזה.
אנחנו לא בדיוק מבינים איך זה עובד, אבל זה עובד.
אז זה מה שהוא אומר כאן,
שראוי לכוון בדבריו בשמות וכינויים לעצם הספירות.
ראוי לאדם להזכיר את המילים האלו.
להגיד, חסד, גבורה, תפארת, להגיד כאילו,
נכון, אפילו להגיד א' ב', יש שמות הצדיקים, רבי נחמן אומר, טוב להגיד את שמות הצדיקים.
יש לקרדונר כזה שיר, רבי שמעון צדיקה,
דה דה דה דה, רבי, ככה, כל השיר,
זה מהצדיקים הוא מזכיר. על ידי אזכרת שמות הצדיקים יכולים לעשות שינוי במעשה בראשית.
אז יש משהו בשפה שאנחנו משתמשים בה.
אז אם אדם משתמש בשפה הנכונה ואומר את המילים האלו, הוא מוריד איזשהו כוח אנרגטי לעולם,
איזושהי אנרגיה לעולם, שזה מאוד מאוד חזק, רואים את זה.
ממש רואים, אתה יכול לדבר לפעמים על אותם נושאים,
בשפה של תנועת המוסר ובשפה של פנימיות,
והשפה הפנימית הרבה יותר משפיעה.
יש לה איזה כוח, איזו עוצמה.
אז לכן צריך אדם להתבונן בעוסקו בתורה ובתפילה,
שאותיות התורה והתפילה הן כלים כמו הגוף.
צריך להמשיך בתוכה את הרוחניות,
שזה אור אינסוף אחדות אמיתי, כמו הנשמה לגוף.
או, עכשיו הוא עובר למעשה המצוות. פשיטה במעשה המצוות
שהוא גשמי וכלי, צריך להמשיך בו הרוחניות ואחדות אין סוף.
כן, אז ככה הוא מסביר את הממרה הזאת.
עושה אדם מצווה.
אתם יודעים שאחד מהיסודות של החסידות,
של הבעל שם טוב, זה ההכנה למצווה.
בדיוק עכשיו שלחו לי שאלה מקרוב אליך.
מכירים את אלון קרוב אליך?
מכירים, כן?
יפה, שמח שאתם מכירים את האלון הזה.
אז יש להם שם כזה פינת השאלה הזאת.
השאלה היא,
איך מתכוננים לשבת?
כן?
איך מתכוננים לשבת?
שבת זה מצווה, צריך לעשות תחנה.
איך מתכוננים לשבת?
מה הייתם עונים?
איך מתכוננים לשבת?
כן, אלי, מה אתה אומר? איך מתכוננים לשבת?
עושים ריצה.
אה?
כן.
אוי, עכשיו אתה מעביר לי שיעור כללי.
הלאה.
לא עכשיו יום ראשון, יום חמישי.
יום חמישי.
גוזרים לוז.
גוזרים לוז.
טוב, התחיל איזה, היית קרעי, טוב, יפה, יפה, כן,
כן, כן,
מחלוקת הלל ושמי.
הלל היה אומר, כל טוב שזה היה מוזיא לשבת,
והשמי היה אומר, יום יום יום עמוס לנו,
כן.
טוב, בסדר, הנה חינם י, הכל נכון כמובן, אני אספר לכם את ההכנות שלי לשבת. בעיניי,
המאבק הגדול, שלי,
אבל נראה לי של עוד כמה אנשים בעולם,
בשבת זה האם אני מצליח להישאר, או להיות רק,
רק,
בציר הנצח או שאני אשאב לציר ההווה.
זה בעיניי ההבדל הגדול בין שבת ליום הנצח.
לא בכל זאת ההווה.
העיסוק בין הווה לבין נצח, זה ההבדל.
בסדר? אף אחד מאיתנו כנראה לא יעשה מלאכות בשבת, לא בגלל שאנחנו, גם בגלל שאנחנו לא רוצים לעשות, אבל גם בגלל שיש לנו היום בעצם את כל האפשרויות
ליהנות מהתוצאות של המלאכות בלי לעשות אותן.
שעון שבת ופלטה וכולי. אנחנו בעצם לא כל כך מוגבלים ברמת המלאכות, נכון?
נכון? יש לנו מזגן בבית, הכל כאילו, הכל סבבה. אנחנו הצלחנו במירכאות לעקוף את הבעיה, בסדר?
לעקוף את הבעיה.
אז אם ככה, איפה ההתמודדות? ההתמודדות היא, האם שבת זה בעצם יום,
הזוהר זה נקרא יום הדנישמתים,
יום הדאזילים כולי, יום,
כאילו, יום של הנשמה, יום של ה...
עכשיו, זה המאבק.
האם השבת היא נהפכת באמת ליום הנשמה? אתה מצליח להיכנס, אני מצליח, אנחנו צריכים להיכנס ל-25 שעות שבהן אין הווה,
לא עסוק בכלום, לא בפרנסה, לא בעבודה, לא בפוליטיקה, לא בחדשות.
מה אני עסוק? נצח. מה זה נצח?
זה משפחה, הילדים, משפחה, זה קודם כל,
פרשת שבוע, בית הכנסת, הקהילה, כי בנוכחות שלך במעמד תפילה, קהילתי, משמעותי,
לימוד תורה כמובן,
כל הדברים האלו,
ניגונים,
היכל הניגונים, מתי יש לאדם זמן לשבת ולנגן, ניגונים וזה?
חוץ משבת.
אז האם אני מצליח להיכנס במשך 25 שעות לאזור הזה,
או שגם בשבת יש לי גלישות כל הזמן למה?
גלישות להווה.
גלישות להווה.
היה אצלנו פעם בבניין, עדיין יש, מסך.
תכף אני אדבר לכם, אז,
רגע, לפני כן אני אומר ש-אז מבחינתי ההכנה,
ההכנה לעניין הזה, ההכנה להתנתקות עוברת אצלי בקנאות
גמורה בכיבוי של המכשירים שמחברים אותי להווה כל השבוע.
הטלפון הנייד, המחשב, אבל לא רק זה,
הנייד, המחשב,
המדפסת.
אם היא דולקת, עם האור הירוק אני רואה אותו,
זה מטריד אותי כל השבת.
הרמקולים של המחשב, אם אתה לא מכבה אותם,
אז אתה שומע כזה,
אתה יכול לשמוע כזה, איזה מין רחשוש כזה.
כל מה שהוא, איזשהו,
זה אני מכבה. עכשיו היה לי, החלפתי טלפון, אתם רואים, הטלפון שלי נשבר,
אז לקחתי את הטלפון של הבן שלי,
הואיל בטובו להעביר לי את הטלפון שלו,
כי הוא מתקדם הלאה.
אז לא כל כך הייתי בקיא בטלפון הזה.
מגיעה השבת, אני מכבד את הטלפון.
במוצא שבת, גם משתדל להדליק אותו מאוחר, אני רואה שהוא דלוק.
אז אני מבין שהוא נדלק לי בשבת.
זה הטריף לי את הדעת.
יש לי בשבת טלפון דולק, אני לא מוכן לשמוע.
ומה? לא ניסיתי, הזדלתי לו מכות, הרבצתי לו, כלום.
בסוף קראתי לו, והיא אמרתי לו, תקשיב, הטלפון נדלק בשבת, מה הסיפור שלו?
אחר כך, בקיצור, התברר שיש כאן איזו הגדרה שאם יש לך שעון מעורר,
גם אם השתקת אותו, אבל הוא קיים,
אפילו אם כיבית את השעון מעורר,
הוא מדליק לך את הטלפון. צריך לבטל את השעון מעורר, זה הדבר הכי שצריך לעשות.
כשאתה מבטל את השעון למוער אתה מצליח להרוג את הטלפון סוף סוף לגמרי. זה סינים, הם לא חולים בלי לקום לעבוד. מה, אנחנו נהיים במלוכה 24 שעות? לא יכול להיות.
אז, אה?
היית צריכה קטעה, יש לך לימוד זכות גדול.
אז הצלחתי, כאילו, זה ההכנה שלי.
אבל כל זה הבאתי בגלל שהבלשמתון אומר שהדבר המרכזי במצווה,
לפעמים יותר מהמצווה עצמה, תחשבו שזה היחס.
מעשה המצווה זה הגוף, והכוונה זו הנשמה.
אז כוונה בלי מעשה,
זה מה שאומרים הרבה אנשים, אני דתי בלב, אחי.
אני דתי בלב, לא אני... אז הכוונה בלי גוף.
אני כמו שאדם יגיד לאשתו, אני אוהב אותך בלב.
נו, מה עם איזה מתנה?
מה עם עזרה בבית? מה עם סיוע?
מה עם זה? לא, לא, אני בלב. זה לא רציני, זה לא מחזיק מעמד.
אבל גם הפוך.
גם הפוך.
גם גוף בלי כוונה,
נכון?
תארו לעצמכם בעל שעושה יום הולדת לאשתו.
הכין פרחים, הכין בה, הכין אוכל, הכין הכול, עשה סעודה, ניקה את הבית, תקתק,
יש תלכי איזה יופי, נו.
אמרתי לו, זהו, כאילו,
אמרתי לו, אבל פתק, ברכה, משהו, אה, צריך גם את זה? אה, לא.
הוא הכין את כל המסביב, רק את התוכן, הוא לא אמר.
זה חסר מאוד.
אז גם במצוות,
אדם הולך לקיים מצווה,
קיים מצווה, כל מצווה שלא תהיה. איזה מצווה יש לנו עכשיו? לא יודע, מצווה קרובה, מצוות, כמובן, מצוות תפילה,
מצוות תפילין, כל מצווה שישנה,
דקה, שתי דקות, חמש דקות להשקיע.
המצווה הזאת עכשיו מחברת אותי לקדוש ברוך הוא. דרך המצווה הזאת אני עכשיו נקשר,
יש כאן דפים אם אתם רוצים,
בכבוד, או שם, כן. דרך המצווה הזאת אני עכשיו נקשר אל השם ידברך. אז תראו מה הוא אומר, כן?
ופשיטה במעשה המצוות שהוא גשמי וכלי,
שצריך להמשיך בו, הרוחוניות והאחדות אין סוף.
בזה שכתוב, כל העושה מצווה אחת, די כא מטיבין לו.
כאילו, אני מבין שהוא קורא את זה ככה, כל העושה מצווה אחת.
אם איתו, אם מאחד גוף ונפש, אז הוא זוכה לטוב של המצווה.
הרבה אנשים שואלים,
איך אני עושה מצוות, אני לא מרגיש שום דבר, ואני לא פה, ואני לא שם.
השאלה היא איך אתה עושה את המצוות?
אתם יודעים מה זה מזכיר. זה מזכיר שפעם
בא מישהו לשפת אמת, מילאים ספרו את זה על השפת אמת.
ויש כמה סיפורים, אני אספר לכם את שניהם.
אחד בעל השפת אמת,
אמר לו שהוא רוצה לזכות לגילוי אליהו, אני לא יודע.
הוא אמר לו, טוב,
תענית דיבור, אתה עושה תענית דיבור. איך עשה תענית דיבור? 40 יום, לא קרה כלום.
אז הוא בא בטענות,
ואז השפת אמת אמר לו, בוא, בוא,
קח אותו החוצה לערובה,
קח אותו לסוס הזה. אתה רואה את הסוס הזה?
גם הוא כבר 40 יום בתענית דיבור.
כן.
אתה סותם את הפה,
זה לא אומר כלום, השאלה מה אתה חושב תוך כדי, זה רק סור מרע, מה הכוונה הפנימית?
ומספרים סיפור אחר, שפעם בא מישהו לשפת אמת,
או למישהו אחר, לא זוכר אם זה היה,
והוא אומר לנו, הוא רוצה לזכות לגילוי, הוא אומר לו, טוב, תכוון 40 יום בפסוק, אנא השם.
בהלל, נכון? יש אנא השם, תכוון שם.
אז הוא הלך וקיבל, אנא השם הושיע, אנא השם הושיע, אנא השם, לא באים יום ואומר את זה.
לא קרה כלום, לא זז.
אז הוא בא לרבי לשפת אמת, אומר לו, מה?
כיוונתי ו...
מה זאת אומרת כיוונת? איפה הוא?
אמרת, מה שאמרת לי, בפסוקים בהלל, ענה ה' הושיענה.
אמר לו, אה, אני התכוונתי בענה ה' כי אני עבדך.
זה המבחן. איפה אתה מכוון?
כן?
איפה אתה מכוון?
אז עולם הכוונה,
זה שכתוב, כל העושה מצווה אחת, דווקא די כמיטיבים לו, מה שאין כן ללמי טת מלאכות שהם כנגד הקליפות,
לברר משם ניצוץ הקדושה והקליפות, הם חסר אחת, כי הם מעולם הפירוד והבן.
יפה.
ואומנם יש עוד כלל אחד גדול שצריך לדבק עצמו,
דהיינו בפנימיות התורה והמצווה,
לקשר מחשבתו ונשמתו אל שורש
התורה והמצווה אשר הוא עושה,
ואם לא כן,
עושה חס וחלילה קיצוץ ופירוד בנטיות.
זה חשוב מאוד מה שנאמר כאן, רבותיי.
אתם יודעים מה זה קיצוץ בנטיות?
מה ההבדל בין קיצוץ ונטיות לכפירה בעיקר?
תפירה בעיקר, שאדם אומר אין בורא לעולם, אין דין ואין דיין,
הכל הפקרות, זה כופר בעיקר.
קיצוץ בנטיעות,
כשמו כן הוא.
אדם יש לו נטיעה ביד, הוא קוצץ אותה מהשורש שלה.
קוצץ אותה.
בסדר? אני אתן לכם דוגמה לחלילה,
למשהו שיכול להיות קיצוץ בנטיעות, מי שאנחנו נשים לב.
כך אדם ברחוב, ממוצע,
כמה זה בשוגג, לא...
תגיד לו, אחי,
משוות מזוזה, מה העניין שלה?
מה אני אגיד לך?
שמירה על הבית.
שמירה.
תגיד לו, מה שאומר? סגולה.
שמים, רשקים, סגולה.
כאילו, המזוזה יש לה כוח מצד עצמה.
מה התשובה הנכונה?
מה?
אבל למה הוא ציווה אותנו?
לזכור את מה?
את מה?
תציאת מצרים. זה החלטת תציאת מצרים. אדם יזכור את הקדוש ברוך הוא בכניסתו לבית.
אדם סוגר את הדלת, חושב שאלוהים לא רואה אותו עכשיו. יכול לדבר אל אשתו ליפה, לצעוק על הילדים, לכעוס, כי אלוהים נשאר בחדר מדרגות.
תדע לך, הוא נכנס גם איתך לבית.
אדם יוצא מהבית, אומר, טוב, בחוץ, אני יכול להתנהג איך שאני רוצה בבית, אבל בחוץ.
הוא גם הולך איתך החוצה.
יזכור את השם יתברך בכניסתו וביציאתו.
זה גם, כמובן, זכר יציאת מצרים, זכר למכות, שהקדוש ברוך הוא יכה וכו'.
וזה, הזיכרון הזה, שהקדוש ברוך הוא איתי, הוא שומר עליך. זה השמירה.
אתם מבינים? זה לא איזה משהו חיצוני, איזה הוקוס פוקוס כזה.
זה השמירה. כשאדם הולך עם תודעה אלוקית של הקדוש ברוך הוא, כמו שאומר הרמב״ם, שידע שעומד עליו מלך גדול, גם כשהוא בחדרי משכבו,
זה עצמו שומר. איך אמרנו פעם איזה מישהו חכם?
ואנחנו מתנהגים אל הילדים בבית, כאילו יש פה תמיד אורח.
נכון?
כשיש אורח,
אז מתנהגים יפה.
כמו בסוכות, בסוכות למטה.
יש מישהו שיש לו סוכות למטה, אצלנו זה כבר עניין אדיר.
אז יש עוד סוכות וזה, אז חמות, אתה יכול להגיד בבקשה את המלח?
איזה ילד מתוק.
הנה, קח חמות, שיכול להיות בבית, אני אסגור איתך חשבוע.
נכון.
אז יש איזשהו...
אז יש לנו אורח בבית, הקדוש ברוך הוא, והוא נוכח.
זה שאומר.
עכשיו, אם אדם כאילו מייחס כוח עצמי למזוזה, כאילו המזוזה זה איזה הוקוס פוקוס כזה,
כן?
אני זוכר שהייתי פעם במילואים בחברון.
היינו במילואים בחברון,
בג'אליס, יש שם פולגת ליוויים.
אחד החבר'ה,
אשתו הגיעה בשבת לבקר אותו,
והיא רצתה שניקח אותה למערת המכפלה להדליק נר.
היא שמעה שזה עניין להדליק נר במערת המכפלה בשבת.
רצינו להסביר לה, תקשיבי, לא?
כאילו, נר זה סגולה, לפני עצמה.
סגולה אם אתה מדליק נר, לכבוד הצדיק,
שעבדת שם מדברך, אז זה בסדר גמור.
אז לכן זה עלול להיחשב חלילה כקיצוץ בנטיות.
אתה יודע, חלילה, אם אדם מייחס כוח עצמי למצווה.
המצווה אין לה כוח עצמי.
אין לה כוח עצמי. יש לה רק כוח אחד. מה?
הקב' הוא ציווה.
ואז במקום הזה היא גם שומרת, היא גם מועילה, היא גם הכול.
בסדר, אבל רק זה.
עוד דוגמה לדבר הזה,
זה מה שקראנו בשבת שעברה.
האם זה מצווה לגור, ליישב ולעלות לארץ ישראל, לארץ ישראל?
מה?
תשוב, המצווה.
יפה.
הייתה
תקופה בהיסטוריה שזה היה איסור.
מה היה? מתי?
אחרי חטא מרגלים.
הקב'ה אמר להם, אסור לכם לעלות לארץ ישראל.
ואז מה הם אמרו?
לא, נעלה, הננו, תודה רבה. קמנו ועלינו למקום אשר אמר השם.
אומר להם משה רבנו, חבל שאתם עושים את זה,
אתם עכשיו עוברים על איסור.
כי גם הכיבוש של ארץ ישראל,
גם הכיבוש של ארץ ישראל
הוא מכוח המצווה. אנחנו לא חרדים,
כאילו, יש כאילו ביטוי כזה,
קנויים לארץ ישראל. גם ארץ ישראל היא חלק מאיזשהו מכלול,
דבר ה' שציווה אותנו עליו.
אז תמיד צריך לחבר ולקשר את המצווה אל בורחת.
זה עלול להיות חלילה קיצוץ בנטיעות, כאילו המצווה עובדת. זה נהיה כמו משהו של מאגי,
כאילו איזה מין משהו כזה, קוסמות כזאת.
קסם.
המזלות הן לא קסם.
דבר השם, כשאדם שומר אותו,
הוא מקיים אותו ועושה אותו, הדבר השם הזה גם מגן עליו ושומר עליו, מילה חינמי.
אבל זה כי זה דבר השם, לא כי זה משהו מתעד עצמו.
יש גם דוגמאות יותר חריפות.
זו דוגמה ספר תורה שכתבו מין. ספר תורה כאשר מהודר.
אתה שורף אותו, אין בו כלום, אין בו שום קדושה. הוא כלום.
אה, זה האותיות, שום דבר.
הכוונה כאן
כל כך שלילית, שאין בדבר הזה כלום.
מה?
כן.
כן.
זה לא מכשיר לזה רטרואקטיבית.
כן.
אז אני חוזר כאן, יש עוד כלל גדול שצריך לדבק עצמו, דהיינו, בפנימיות התורה והמצווה,
לקשר מחשבתו ונשמתו אל שורש התורה והמצווה. מה זה שורש התורה והמצווה? המצווה, ריבונו של עולם,
אשר הוא עושה.
ואם לא כן עושה, חלילה קיצוץ ופירוט בנטיות.
כן? חלילה.
קיצוץ ופירוט... עכשיו זה יכול להיות גם אפילו בלימוד תורה.
אפילו בלימוד תורה זה יכול להיות.
כשאדם לומד תורה והוא לא שם נגד העיניים כל הזמן את נותן התורה.
נותן התורה.
ואז הוא...
מה?
כן.
בשלום, איזה כיף לראות אותך.
וכאשר קיבלתי ממורי הריבה שבכן מחסד לאברהם כי הנשמה היא מעצם הבינה בתורה ומה שיושפע מהבינה ולמטה בתפארת וכאשר מקשר ומייחד נשמתו במקורה במקום התורה ישיג משם דברים סתומים ונעלמים.
אם אדם רוצה לחדש בתורה, להתחדש בתורה
שיבקש מנותן התורה.
כאילו, שיחבר.
יחבר את התורה שהיא מושפעת מהבינה אל עצם הבינה ואז פותחים לו, הוא מקבל עוד מתפלל.
בקיצור, אם אדם לא מבין משהו, מה הוא צריך לעשות?
להתפלל. במקום להגיד, לא, אני לא מבין, אז אני אפתח עוד ספר, אני זה? תעצור, תדפוק עליו, תגיד לקדוש ברוך הוא, תפתח לי, תאיר לי את העיניים, זו תורתך שלך.
אני רוצה ללמוד, אני בא כי אני פה דופק על הדלת.
בסדר?
נפלא, נכון?
דברים נפלאים ביותר.
הלאה,
עוד אחת,
מהבעל שם טוב,
שצריך להתפלל על שונאיו,
שהם רוחו של צדיק וגלגול.
על ידי התפילה נמתק בשורשו ומוציא מהם רוחו,
והנשאר בהם כלה מאליו.
טוב, זו ממש פסקה סודית ביותר.
ננסה להבין גם אותה.
יש תורה של רב דוד מללוב.
נפלאה מאוד.
רב דוד מללו זה סיפור בפני עצמו. הוא היה אומר שכשיבוא משיח,
כמו שיש מסכת בבא קמא, הבבא מציע, יהיה מסכת רב דוד מללו.
מסכת.
הוא אומר ככה, הוא אומר, אם אדם יש לו
צרה מהרכוש שלו,
זה כי הוא פגם בעולם המעשה.
אם יש לו צרות,
צר, לא צרות צער,
מהילדים שלו,
כי הוא פגם בדיבור,
ואם יש לו צער מאשתו, כי הוא פגם במחשבה.
כאילו, אז מספרים שפעם בא מישהו לדוביד נללו והתלונן שיש לו אוצר מאשתו, משגעת פה,
אז רבי דוביד אמר לו, מה אתה אומר לי? אמור לעצמך.
מה, כאילו,
זה קשור אליך, תבדוק את עצמך.
השיטה שהבעל שם טוב כאן מציעה היא שיטה,
זה משפט וחצי, אבל זו שיטה מאוד מאוד מעניינת,
בסדר?
הוא מרתקת במחשבה.
הטענה כאן היא שהשונאים המקיפים אותנו, עכשיו, שונאים זה לא חייב דווקא מישהו ששונא אותך,
כל הדברים שמאתגרים אותנו,
אנשים שנמצאים מסביבנו,
אתגרים כאלה ואחרים, לא רק של בני אדם, גם אתגרים מקצועיים,
אבל נגיד שבני אדם,
אלה אנשים שיש להם איזשהו קשר איתנו.
הם קשורים אלינו באיזושהי צורה, בסדר? זה לא סתם.
זה לא סתם שיש לך איזושהי התנגדות או צער מפלוני,
מאלמוני, יש כאן איזושהי התרחשות, בסדר?
או, ברוך הבא, זאב.
ניתן דוגמה, בסדר? נגיד מורה בכיתה,
יש לו תלמיד שמשגע אותו.
בסדר?
תלמיד ש...
אז אפשרות אחת, האפשרות הפשוטה להגיד, התלמיד הזה הוא מעצבן אותי, אני אסגור אותו את החשבון,
אני אעביר אותו כיתה וכו'.
הבעל שלנו רוצה להגיד, תקשיב, התלמיד הזה,
יש בו משהו שקשור אליך.
והמשהו הזה כאילו זועק אליך שתיתן לו מענה.
יש בו משהו שלך. עכשיו אפשר גם לדבר מגלגולים קודמים, בסדר? נגיד אפילו. מגלגולים קודמים יש איזושהי נקודה שהיא...
נקודה אצלך שנמצאת שם,
והנקודה הזאת, היא מבקשת שתתייחס אליה ותיתן לה מענה,
וכמו תברך אותה, ואז היא תבוא על פיוסה.
זה יכול להיות כל מיני דברים שלא נתנו עליהם מספיק התייחסות בפעמים קודמות. כל מיני דברים זה יכול להיות.
כאילו במקום להתנגד ולהילחם בזה, הוא מציע לנו מה?
להתיידד עם זה.
להתיידד
עם העניין הזה, ולנסות לראות מה יש שם
שקשור אליי.
זה נקרא להתפלל על שונאיו.
דוד המלך כתוב שהוא התפלל, ואני בחלותה,
יכול להיות הפסוק?
ואני בחלותה נעצמתי, לבשתי שק, כי התפללתי עליהם. דוד המלך מתפלל על השונאים שלו. מה יש לאדם להתפלל, נגיד, על תלמיד כזה?
יש אדם תלמיד שהוא מרגיש, יש מורים שמתארים, שמרגישים שהתלמיד הזה פשוט שונא שלהם.
אז מה יש להתפלל?
להתפלל שם. מה?
לא רק להתפלל עליו שעזור, הקב' ברוך הוא תתפלל, תאיר לי את העיניים,
מה אני צריך לקבל מהתלמיד הזה.
יש שם איזו נקודה שהיא שלי, מה אני צריך משם?
ואז הרבה פעמים זה כמו שאתה לוקח איזושהי נקודת חיות ממשהו והוא, זהו, הכל ירד.
להתפלל על השונא זה בעצם להתפלל שנקודת האמת שנמצאת אצל השונא ושייכת אליי,
אני אדע לקלוט אותה.
זה מה שנותן לו חיות וקיום.
אולי אני אספר על הדבר הזה כמה סיפורים, זה יהיה יותר מובן.
יש,
נגיד,
טוב, בוא נספר את זה באופן, הייתה פעם איזו תקופה בחיים,
שגרתי באיזשהו מקום, והיה שם איזה מישהו
שהרגשתי שהוא כועס עליי כל הזמן, או
יש לו איזה משהו נגדי, לא יודע.
באמת לא ידעתי על מה.
אז הדבר הראשון שקופץ לך, היה לו, כאילו, בסדר,
אני לא מכיר אותו, לא מכיר אותי, כאילו, אין לנו איזה קשר, בסדר, שייכעס עליי, מה איך הוא עושה, העולם,
אז זו אפשרות אחת, נכון?
אבל התפללתי על זה.
אמרתי, אני לא יודע, הקב'ה, יש פה איזה משהו כזה,
לא ברור לי מה הוא, תעזור לי, יש פה איזושהי נקודה שאנחנו,
זה דבר מדהים, שבפורים של אותה שנה הוא פתאום ניגש אליי והוא אומר לי, למה, למה אתה שונא אותי?
הוא אומר לי, תראה, אתה שונא אותך?
אני מאוד לא יודע, אני לא מכיר אותך בקושי, אני לא.
בפיצור הוא פירש איזושהי צורת התנהגות שלי, בצורה מסוימת כנראה, בצורה לא נכונה, ומזה הוא...
אבל זה מתחיל מתפילה.
אה, לא, הסיפור הגדול הוא שאנחנו עד היום ממש חברים מאוד טובים, כמו אחים.
כמו אחים.
כלומר, היה שם איזה משהו שייך,
היה שייך לשנינו,
וכל עוד לא התפללנו עליו,
אז הוא לא הצליח לצאת אל הפועל.
הוא לא התגלה.
יש, כאילו, היה לי משהו אצלו, היה משהו שלי,
שהיה אצלו והיה משהו שלא שהיה אצלו, אם צריכים אחד את השני, הרי זו חברות אמיתית. חברות אמיתית זה לא רק שהולכים לשתות ביחד בירה, אלא שיש איזשהו קשר נפשי.
אז חלק ממשהו שהוא שלי היה שם,
והאפליקציה שזה בא לידי ביטוי בצורה הראשונית זה התנגדות בכלל.
אבל ברגע שאתה מתפלל אתה מצליח כאילו להוציא את החלק הטוב, מאלה כמובן כל ההתנגדות נופלת, נשאר רק החלק הטוב, וזה זורם.
כן.
כן. זה שלמה המלך אומר.
אם ראב שונאכה, הכילהו לחם, ואם צמא, אשקיעו מים, כי גחלים אתה חוטא על ראשו. אפשר?
אפשר.
כאילו איכשהו חטפו את זה.
הם לא יודעים אם זה זיו שפירא,
שהוא באמת אוהב את כל העולם,
יש לו מקום בלב לכל העולם.
זה נקרא להתפלל על השונאים.
כן?
זה נאמר עליו. כבר התייאשת ממנו.
הקב' ברוך הוא לא...
כל מה שנמצאו איתו, יש בילדים, משפחה, הכול. כי באחד כזה כבר אנשים היו לו למעשה, שכבר אתה יודע,
בסדר, אבל עכשיו, בינתיים הוא איתנו, נכון? זאת אומרת, זה הקדוש ברוך הוא נתן לו בבוקר נשמה, זאת אומרת שהקדוש ברוך הוא ממשיך להאמין בו.
התפלל עליו. אתה יודע כמה, נגיד, תפילות הורים על ילדיהם.
תפילות הורים על ילדיהם. ילדים שכבר,
וההורים לא ויתרו, התפללו, התפללו.
בסוף, משהו נפתח.
אין ייאוש.
האנשים הכי רחוקים חזרו. ריש לקיש חזר, היו רב אלעזר בן דורדיא, אלישע בן אבויה, כולם בסוף חזרו, יכולים לחזור.
אבל זה תלוי בתפילה.
הטענה כאן היא שהסביבה המקיפה אותנו היא לא בטעות. ואם אדם חווה התנגדויות,
במקום לדחות אותם, להילחם בהם וכו',
יש שם איזה משהו שמדבר אליך,
שמבקש ממך איזושהי תשומת לב.
תנסה רגע להם ותתפלל על זה.
תתפלל עליו וגם תתפלל על זה.
רק בלי שמות, בלי שמות, שלא יהיה פה... נו.
נכון.
נכון.
וגם אתה יכול להגיד, גם עדיין צריך להכניס על ההבנים כאלה.
כן, נכון.
תראו, אני אתן כאן דוגמה,
אני אתן כאן דוגמה, ובזה נסיים,
מדוד המלך. כשדוד פוגש את שאול,
בפעם השנייה,
תביא את התנ״ך בבקשה, אלי.
הרי שאול רודף אחרי דוד, הוא משקיע באיזה משאבי משאבים. כל הממלכה, כל המודיעין, כל המוחברת, הכל אחרי
הכל אחרי דוד המלך, נכון?
ואז סוף סוף,
כן, זה תנ״ך קוראים לך, אתה יודע, אם לא היה אז הייתי...
ואז סוף סוף
דוד זה נכנס למחנה שאול, הוא גונב את ספחת המים,
ואז הוא מאיר את כולם. ויקרא דוד אל העם ואל אבנר בן נאור לאמור, הלא תענה אבנר, ויאן אבנר והמר מי אתה קראת אל המלך?
ויאמר דוד אל אבנר, הלא איש אתה,
ומי כמוך בישראל, ולמה לא שמרת אל אדונך המלך?
ואיך הצלחתי לחדור?
ולהגיע עד שאול, כאילו הוא דואג באמת לשאול.
לא טוב הדבר אשר עשית.
חי אדוני כי בני מוות אתם אשר לא שמרתם על אדונכם ועל משיח אדוני.
ואז שאול מכיר את דוד ויאמר הקולך זה בני דוד ויאמר קולי אדוני המלך.
ויאמר למה את אדוני רודף אחרי עבדו כי מאה עשיתי מה בידי ראה?
ואז הוא מתפלל עליו.
אל יפול דמי ארצה מנגד פני אדוני כי יצא מלך ישראל לבקש את פרעה אחד כאשר ירדוף הקורא בהרים.
ואז
שאול פשוט מתחיל לבכות ולברך את דוד.
פשוט ככה.
ויש כאן את הפעם הזאת, ומיד אחרי זה יש עוד פעם
שהוא
שוב פעם בוכה ומברך אותו, הוא אומר לו, ידעתי כי גם עשו תעשה וגם יכול תוכל, והוא מברך אותו. אבל אתם רואים שדוד,
כן, תראו את הפסוק. והנה כאשר גדלה נפשך היום הזה בעיניי,
כן, תגדל נפשי בעיני אדוני ויצילני מכל צרה. כמו שאני מכבד אותך ומתפלל עליך,
ככה הקדוש ברוך הוא יכבד אותי,
ויאמר שאול לדוד ברוך אתה בני דוד
גם עשו תעשה וגם יכול תוכל וילך דוד לדרכו ושאול שב למקומו.
אז כאילו הוא ממש מתפלל וגם לפני כן
כשדוד קראת את המעיל אז הוא אומר לשאול תראה אחרי מי אתה רודף וכו'.
ויהי ככלו דוד לדבר את הדברים האלה לשאול ויאמר שאול הכלך זה בני דוד וישא שאול קולו ויאבק.
דוד גורם לשאול לבכות.
לבכות, כי הוא כאילו מתפלל עליו. ושאול הוא השונא שלו.
כי הוא מבין שיש שם איזה משהו והוא...
אז זה ממש שיטת טיפול, כן?
שיטת זה. מי שמתנגד אליך,
תתפלל אליו.
תתפלל אליו בתפילה.
ואז מהתפילה הזאת יצוף ויעלך החלק שהוא שייך אליך ואליו,
ולכן הוא מתנגד אליך.
ומאלה ההתנגדות תיפול והחלק הזה יצוף ויעלך.
חי ורעי, חזק וברוך, ברוכים תהיו. שיהיה לנו שבת שלום ומבורך.
ברוכים תהיו.
