רבותיי, צהריים טובים.
אני שמח שלא לומר נרעש ונרגש,
לפתוח את הזמן הזה ואת הנושא החדש שלנו. אנחנו למדנו במשך קרוב לשנתיים את הספר טניה קדישא,
סיפורו של בינוני,
וזכינו, אף פעם לא מסיימים,
אבל זכינו לעשות עליו סיבוב ראשון, נקרא לזה ככה,
וחשבתי,
מה זה, רמקול חדש כאילו?
זה עובד?
כן, שומעים.
וחשבתי לעשות... וחשבתי
מעכשיו ללמוד ביחד ביום חמישי בשעה הקדושה הזאת ללמוד כתר שם טוב.
כתר שם טוב זה אופי אחר לגמרי מהתניא, אנחנו מיד נסביר.
היום יהיה שיעור הקדמה בעיקר, ואז קצת ניכנס לתורות.
אבל שלום עידן.
בכתר שם טוב זה בעצם,
אפשר לקרוא לזה ספר, אולי ספר היסוד של תורת הבעל שם טוב.
הספר הזה הוא ספר כמובן קדוש מאוד,
וגדולי הרבים היו לא רק לומדים בו, אלא גם אפילו,
יש פה עוד דפים, נדמה לי, לא? והם
מסתכלים בו, מביאים אותו לביתם, וכן על זה הדרך.
ואני רוצה רגע לעשות איזושהי הקדמה קצרה,
הקדמה קצרה או יותר מקצרה.
על הספר הזה, ובכלל על הבעל שם טוב.
זאת אומרת, אופי הלימוד שהוא מאוד מאוד שונה ממה שלמדנו בתניא,
מי שהיה כאן. כלומר,
זה מחזיר אותנו חזרה, הלימוד הזה, לדור הראשון, כמובן,
של תורת החסידות. ספר התניא הוא בעצם ספר נושאי.
הוא בנוי, יש לו פרקים,
יש לו, הוא לוקח נושא ומקיף אותו,
וזה חידוש, זה היה חידוש גדול.
עד לספר התניא לא היו ספרים כאלו.
עד אליו,
רוב האמירות החסודיות היו מין הברקות סביב,
בעיקר סביב פרשת השבוע. כתר שם טוב זה אפילו לא זה.
כלומר, יש לבעל שם טוב גם בעל שם טוב בעל התורה, אבל כתר שם טוב זה פשוט הברקות.
אבל בואו לפני כן ננסה רגע להבין קצת מיהו הבעל שם טוב, שאנחנו בעל השמועה כמובן.
אי אפשר להגיד במילים את כל גודל קדושתו, אבל לפחות שיהיה לנו איזושהי התחלה.
רבנו ישראל בעל שם טוב,
מייסד דרך החסידות
שחי, פעל לפני,
נולד בשנת תנ״ח,
אלפים תנ״ח,
למניינם זה באזור 1700,
הוא בעצם פעל בשני רבדים,
בשני ממדים, כאילו פיצול אישיות.
ברובד אחד הבעל שם טוב היה מקובל גדול מאוד,
בקיא בתורת הנגלה והנסתר, למד תורה מהחייאה השילונית,
היה שייך לכת הנסתרים, זה נקרא,
רבי אליהו בעל שם, רבי עדה בעל שם,
אנשים שלמדו, עסקו בסדרי תורה.
אבל מרגע שניתנה לו ההוראה להתגלות,
אז הבעל שם טוב מסתובב כמו אברהם אבינו.
אפשר להקביל את שלושת הדורות הראשונים בחסידות לאברהם, יצחק ויעקב.
והבעל שם טוב הוא המקביל לאברהם, עמוד החסד.
הוא מסתובב
בקרב העיירות היהודיות ברחבי אוקראינה, פודליה של אז,
ומה הוא עושה?
מעודד את היהודים,
מדבר על ליבם,
משמח אותם,
אומר להם כמה הם יקרים לפני השם יתברך, כמה המעשים שלהם רצויים לפניו, כמה כל אמירת תהילים בכוונה, כל קיום מצווה, כמה הוא יקר, מאוד מאוד מייקר את התמימות
של היהודים הפשוטים, את קיום המצוות שלהם.
באוקראינה של אז, כן,
אז מצב היהודים הוא בכי רע. אנחנו מדברים על אחרי פרעות ת״ח ות״ת, אחרי הגזרות הקשות.
גם מתפתח ריחוק בין היהודים שלומדים תורה,
אלה שיודעים לפתוח ספר, לבין רוב המון העם שהם נאבקים על ענייני פרנסתם, וכן על זה הדרך.
והבעל השם טוב מגיע כמו איש אלוקים קדוש,
לא כמו אלה, איש אלוקים קדוש,
והוא נודד, הוא ממש עובר בין העיירות.
זה בכל מקום שהוא מגיע. הוא גם מרפא חולים, גם עושה מופתים.
אבל גם מחזק ברכיים כושלות, ודברי התורה שלו מתוקים מדבש.
והכתובת שלו זה היהודים הפשוטים.
זה הכתובת שלו. הבעל שם טוב עוזר על עצמו.
הבעל שם טוב אומר על עצמו את המשל הבא. הוא אומר, כשאדם מאולף ורוצים להעיר אותו, אז דבר ראשון לוחשים לו באוזן את השם שלו.
אז הוא אומר, עם ישראל מאולף מרוב צרות,
מרוב קשיים,
מרוב ייסורים.
אז הקב'ה רוצה להעיר אותם. אז הוא לוחש. מה לוחשים? לוחשים ישראל.
אומר הבעל שם טוב, אני הלחישה.
אותי הקב' שלח להילחש,
ככה אומרים, נכון? להילחש
באוזן של העם ישראל כדי להעיר אותם מהעילפון שלהם. איך, באיזה, באמצעות מה?
אני רואה שצריך עוד דפים. טוב.
לא משנה, אנחנו היום...
לא, צריך להדפיס בזה. טוב, שבוע הבא.
אנחנו היום בעיקר בהקדמות.
אז להילחש באוזן של העם ישראל ולעודד אותם.
וחלק מהעידודים הללו זה גם הדברי תורה שהוא אומר, איזה מין הברקות כאלו,
איזה מין ברק כזה שמבריק
ומאוד מאוד בודד. הבעל שם טוב לא כותב כלום.
בעצמו הוא לא כותב כלום. הוא שייך לסוג הזה של גדולי ישראל שלא כותבים בעצמם כלום. מי עוד אתם מכירים? רבנו הארי.
גם לא כותב כלום. כאילו אין להם זמן לכתוב.
הם עסוקים בלגעת ביהודים.
כל מה שיש לנו מהבעל שם טוב זה הכל ציטוטים של תלמידים
ששמעו ממנו ורשמו לעצמם, ואחרי שהוא נפטר
התחילו לאסוף את העמרות שלו וכו' והוציאו את זה בספר. גם רבנו הארי,
כל מה שיש לנו זה מה ששמענו רבי חיים ויטל, גם רבי נחמן מברסלב,
כל מה שיש לנו זה מה ששמע ממנו והעתיק רבי נתן. יש כאילו גדולי ישראל שהם,
הכתיבה מעכבת אותם.
הם עסוקים בלגעת, ביודעים הבעל שם טוב, זה ידוע מפורסם.
כשהיו נולדים תינוקות והיו מבקשים ממנו שיהיה סנדק, הוא היה שם את שתי ידיו הקדושות על התינוק, על הלב שלו, ומברך אותו בברכה הזאת שתהיה יהודי חם.
ובזה הוא עסק, לחמם
את היהדות
הקפואה מרוב קושי ומרוב ייאוש אולי ומרוב צער,
וזהו היה עוסק.
במקביל, כמו שאמרתי, שהוא חי חיים כפולים בעצם,
מתחילים להיקבץ אליו, אל הבעל שם טוב,
בגלל קדושתו ועומק ידיעתו המבעית,
להיקבץ אליו כל מיני בני עלייה.
מיוחדים שמבינים שקורה כאן משהו מיוחד, זה אירוע, קורה פה איזה אירוע מיוחד שונה ומתחילים להיקבץ אליו וככה נקבצים אליו, לאט לאט
נקבצים אליו תלמידי חכמים מופלגים. ראש וראשון לכולם זה כמובן המגיד נימזריץ', הרב המגיד שהוא ממשיך אותו הדור השני.
הבעל השם טוב ראה ברוח קודשו שיש איזה, הוא אמר לתלמידים שלו, בערבות אוקראינה מסתובב דוב, לכו תטודו להיותו.
הוא התקבל לדוב בר, המגיד נימזריץ',
והמגיד מגיע אליו, כמובן בהתחלה הוא מאוד מתאכזב, ונראה לו שם חבורת בטלנים,
וכל היום אומרים וורטים,
ושותים לחיים ואוכלים הרינג,
הוא כבר בא ללכת,
אבל אז הבעל שם טוב קורא לו ואומר לו,
שמעתי, אומרים עליך שאתה יודע ללמוד. הוא אומר, כן, אומרים, שאני יודע קצת ללמוד.
הוא אומר לו, אז בוא תסביר לי קצת איזה מאמר פה בספר פרץ חיים.
והוא פתח לו,
ביקש קצת זמן לעיין, והסביר מה כתוב.
הבעל שם טוב אמר לו, לא, זה לא. בוא, תנסה עוד פעם, תסביר?
הוא אומר לו, לא.
הוא אומר, טוב, זה מה שאני יודע, אולי כבודו יסביר. הוא אומר לו, בבקשה, תעמוד על רגליך.
ואז הרב המגיד כותב, מה שאני כרגע אומר לכם זה דברים שהרב המגיד בעצמו כותב,
עדות שלו.
הוא אומר שכשהבעל שם טוב התחיל להסביר את מה שכתוב שם,
הנשמות של המלאכים
ושל
והתנאים שהיו כתובים שם היו בחדר.
הוא התחיל כולו לרעוד.
כלומר, הקדושה של הבעל שם טוב והגדולה שלו גרמה לכך שהלימוד תורה שנעשה שם היה באופן של מפגש.
לא באופן אינטלקטואלי שהלך ותפס
יותר ויותר מקום, אלא באופן של מפגש.
ובעצם מזה התחילה, ממנו התחילה תנועת החסידות מהבעל שם טוב.
אחרי זה הרב עמאגיד, שגם באופן אישי היה חולה ברגליו,
ביסס את תנועת החסידות, גם היתר הלמדנות וגם אליו נקבצים תלמידים, ואחרי הרב המגיד בעצם
תנועת החסידות מתחילה לפרוץ ולהתפשט,
היא גם פורצת לפולין. התלמידים של הרב המגיד הידועים לנו, המפורסמים, הגדולים זה רבי לביטרקים ברדיצ'וב,
רבי אלימלך מיליז'אנסק,
רבי זושה מהניפולי שקרבו ליד הרב המגיד,
וכמובן האדמור הזקן,
רבי מנחם מנדל מויטבסק,
רבי יעקב יוסף מפולנה, שהוא תלמיד חבר,
אלה התלמידים הגדולים, והם בעצם נפוצו על פני אוקראינה ופולין, מתחילים להפיץ את תורת החסילות, וסביב כל אחד מהם מתחילות להיכבץ חסילים, ונוצרת החסר החסילות, ומזה בעצם מתחיל האירוע הגדול.
התנועה הגדולה הזאת,
כשרבי ימלך מליז'נסק בעצם מעביר גם את החסילות לפולין,
ומפולין מליז'נסק יוצא החוזה מלובלין,
ומלובלין זה כבר יוצאים הרבה מאוד, יוצא פשיסטחה ויוצאים קוסק, יוצאים עוד ועוד, אלכסנדר וקוסק יוצא גור, וכבר אנחנו מבינים את ההתפשטות. אבל הכל בעצם מתחיל
מהבעל שם טוב,
רבי ישראל בעל שם טוב. רק להגיד את השם שלו זה כבר...
ורבי ישראל בעל שם טוב,
זה,
העניין שלו זה אהבת ישראל,
ללא תנאי. זו הצוואה שאבא שלו ציווה אותו לפני שהוא נפטר.
אבא שלו קראו לו אליעזר,
והוא אמר לו, ישראל, תאהב כל יהודי ואל תפחד מאף אחד.
שזה בעצם צוואת החיים שלו, תאהב כל יהודי, אהבת ישראל, ללא תנאי.
והבעל השם טוב היה רגיל לומר שהקדוש ברוך הוא אוהב כל יהודי
כמו בן יחיד שנולד להוריו לעת זקנותו.
ואל תפחד מאף אחד כי הוא הולך לחדש דרך בעבודת השם, ממילא יהיה לו הרבה מאוד מתנגדים.
אם הוא יפחד ויתיירא הוא ייעצר באמצע הדרך, ולכן הוא אמר לו, אני רואה שאתה הולך לחדש,
אל תפחד.
תהיה אמיץ.
וזה מה שהוא עשה.
עמד בפני התנגדויות, עמד בפני...
חלק
מהעניין של תורת החסידות
היא שגם מדברים על פנימיות התורה ברבים.
ברבים.
כלומר, ככל שהדורות הלכו והתקדמו, אז יותר ויותר נענפות,
אבל בעצם עסוקים בענייני פנימיות התורה בצורה יותר גלויה, כי הבעל שם טוב, התלמדתם להתחיל מזה, הייתה לו עליית נשמה.
והוא עלה לאחדו של משיח,
ושם הוא שאל את המשיח, אם אתה קראתי מר? והמשיח אמר לו, אני אגיע כשיפוצו מים הותך החוצה. כלומר, כשאתה,
את התורה שלך,
שהיא בעצם כוללת ביאורים בפנימיות התורה ובאופן הלבשה, בהסברה של פנימיות התורה בצורה של חסידות,
הדבר הזה יתפשט בעולם יותר ויותר, אז
אני אוכל להגיע. כאילו בעצם המשיח אומר לבעל שם טוב,
אני רוצה להגיע, אבל אין לי מנחת.
כל מסוק צריך מנחת.
כל צנחן יודע את זה, כל אחד יודע לסמן, נכון?
מעולם לא היה הטייס מסוק שנחת בטרפז שהכנת לו. הם באים, מסתכלים, נוחתים איפה שבא להם. אבל אתה צריך לדעת, תסמן טרפז הנחתה, נכון? זה פקר הנחתה וכל ה...
אז אומר המשיח, אני רוצה לנחות, אבל אין לי מנחת.
מה יהיה המנחת? המנחת היא שתהיה תשתית מספיק רחבה
שאנשים שמבינים ולומדים ומכירים את נישמתא דאורייתא, בסדר? זה מסע ארוך מאוד.
אגב, מסע שאנחנו היום נמצאים ממש ב...
בתוכו.
היום כבר אנשים לא אומרים
כמה היום לעומר,
כמה היה אתמול. תגיד, אתמול היה נצח שבנצח, נכון?
היום סופרים עוד שבנצח. כולם היום מדברים בספירות, אף אחד לא מדבר במספרי.
כן, אנחנו, כן, הכל כזה כבר, יש ספרים, יש עניינים, מסכים, כמובן, הרב קוק
מאוד מאוד ממשיך את המגמה הזאת ומעצים אותה, ועוד זאת.
אז זה הסיפור.
עכשיו, זה בעל שם טוב.
עד כאן, זו סקירה כוללת של,
כמו שאמרתי, אפשר להקביל את שלושת הדורות החסידות הראשונים על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים בסדר הפוך.
הבעל שם טוב זה גמילות חסדים.
עובר, נוגע בכל יהודי, מעודד, עובר בקהילות, אומר ככה דברי תורה, חיים תלה, מספר סיפורים,
מעודד אנשים, מראה להם את התיקון שלהם, את הדרך שלהם, יש לזה המון המון סיפורים,
אולי אני אספר סיפור אחד, בסדר?
אנחנו מתאים לכם.
היה יהודי שנסע לבעל שם טוב,
ונסע לשם לשבת והוא, התקלקלה לו עגלה וזהו, הגיע לקשקש.
הוא בא לבעל השם טוב בלב שבור,
הוא אומר, מה, אולי חיללתי שבת?
אז הבעל השם טוב אמר לו,
תיקח שבת הבאה, תתרום נרות לבית הכנסת.
זה התיקון שלך.
זהו,
הוא שמע, היה מבסוט,
חזר לביתו, הלך, קנה נרות,
תרם לבית הכנסת,
הדליקו,
מגיע לבית הכנסת, הוא רואה שבאה הרוח, קיבתה את הנרות.
טוב, כלומר, נקרה,
לשבת אחרת, הלך לקנות עוד פעם נרות,
אז הנרות היו עשויים משומן כזה, מכלב.
הגיע כלב, החלטתי בדקה עשרה, אכל את הנרות.
אז הוא הבין שיש דברים בגו.
הוא מצא לבעל שם טוב, הוא אמר לו, תראה, אתה נתת לי תיקון,
ותראה מה קורה.
אז הבעל שם טוב צפה באורח קודשו ואמר לו, תקשיב, הרב שלכם, אמר הדיאטרא שלכם, מקפיד
עליך
שככה היית זה,
שנסעת אליי וכמעט חיללת שבת,
וכשהוא שמע מה התיקון שנתתי לך, הוא הולך יותר מקפיד.
היה נראה לו דברים יותר, צריך לתת דברים יותר חמורים.
תשלח אותו אליי.
אז הוא חזר חזרה לעיר, הוא אמר, תשמע,
הבעל שם טוב רוצה שתגיע. טוב, אז הרב שמע, כיבד,
נשא לבעל שם טוב, ומה קרה לו? נשברה לו העגלה וזה, והוא גם כן הגיע לקשקש.
וכשהוא הגיע וליבו שברו ורצו שאולי חילול שבת, אמר לו בעל שם טוב,
עכשיו שאתה מרגיש את הצער של יהודי,
אז אולי אתה מבין מה התיקון שנתתי לו.
אבל גם ככה אלף שלו נשבר.
כל הסיפור של הבעל שם טוב זה לתקן באור.
זה הסיפור.
הגישה הרווחת אז,
הייתה, של המגידי מישרים, הייתה
לתקן על ידי תוכחה. היו מגיעים לעיירות, עושים את היהדים הפשוטים,
והיו אומרים להם,
ובא לבוא אליכם, ויהיה לכם גיהינום וכו'.
וכל הסיפור של הבעל שם טוב זה אם מישהו נכשל, לתת לו לתקן, להדליק נרות.
כן? תעיר יותר, כן?
תעיר יותר.
אל תחמיר יותר, אלא תעיר יותר.
למה? כי הוא אומר, לב נשבר ואור זה התיקון.
כשהגישה הרווחת הייתה, תחמיר, וככה נזעפו בו, אז בעצם הבעל שם טוב מגיע
לתקן באור.
אתם יודעים, אחד מממשיכי דרכו של הבעל שם טוב, רבי ישראל בעל שם טוב,
זה רבי שלמה קרליבך,
זכר צדיק ואהוב לברכה, נכון?
ממש.
רבי שלמה קרליבך זה מין, לדעתי, גלגול נשמה של הבעל שם טוב של דורנו, כי גם כן אותו דבר.
אין לו זמן,
אבל אין לו זמן לכתוב כלום בעצמו.
רק אחרי מותו יוצאים כל הדברים שלו. הוא עובר בכל העולם ומעודד יהודים.
מנגן כל הזמן, שר, מדבר על ליבם.
תמיד חכם עצום, יש לו התנגדויות עצומות.
יש בספר הקדוש, הרבי מקרן הרחוב,
שזה ספר אולי אחד הספרים הכי יפים.
יש שם אחד הסיפורים שפעם היה איזה סיגנר של רבי שלמה קרליבך,
ואחת הבנות שהשתתפה שם חלמה חלום.
והיא באה לרב שלמה כולה נרגשת ואומרת לו, אני חלמתי על הילה חלום.
אמר לה, מה חלמת?
היא אומרת, חלמתי שיש אולם ויש שם מלא מלא אנשים עם קעקועים.
קעקועים.
והם רוצים להוריד את הקעקועים והם לא מצליחים, כאילו הם מנסים לגרד את זה, זה נורא כואב, אי אפשר להוריד קעקועים, זה כואב, זה ניתוח, וכאילו...
ואתה נמצא בחדר השני ואתה מחזיק ביד שלך כמו איזה מין פנס כזה של אור,
ואז איש נכנס לשם, אתה פשוט מעיר עליו והקעקוע נמחק
ויוצאים שמחים.
זהו.
אז רפלמי אמר לה,
ומה את חושבת על החלום הזה?
אז היא אומרת,
אני חושבת שהפתרון שלו זה שאליך באים כל מיני אנשים,
כל מיני שריטות וחטאים ונפילות בחיים, שלפני כן ניסו להוריד את זה מהם על ידי
או על ידי נזיפות, או על ידי איומים,
או על ידי דינים.
ואתה, בניגון שלך, ובטוב לב שלך, ובאהבה שלך, ובתורות שלך, אתה כאילו מלטף אותנו באור ומנקה אותנו.
החלק הכי מעניין בסיפור זה התגובה של רבי שלמה קרליבך.
היא מספרת שהוא אמר לה,
אה,
אני רואה שהבנת.
והתחיל לבכות.
כאילו מישהו גילה את הסוד שלו.
כן?
מישהו גילה את הסוד.
של ה... אז כדי להבין קצת מה זה הבעל שם טוב,
ניצוץ מהבעל שם טוב, ככה נראה לי, התגלגל לדור שלנו,
יש להם מכר ליבך.
שהוא ככה
היהודי הנודד,
ולא כותב כלום כמעט בחייו,
אחרי חייו יוצא אושר גדול של ספרות, תורנית,
סיפורים, תורות, וזה, גם בהלכה הוא היה יכול אם היה רוצה.
כאילו זה, והוא
אוהב כל יהודי.
עכשיו אנחנו כאן, אפשר, למרות שאפשר לעשות כאן שיעור בסיפורים על הבעל שם טוב, כל הזה, אבל באנו ללמוד, כן?
אז כמו שהזכרתי לכם,
התורות של הבעל שם טוב, ולא רק שלו, אלא גם של הדורות שאחריו,
עד בעצם אדמור הזקן,
הן מאופיינות בתורות קצרות מאוד,
מרטיטות לבב, איזה מין בום, איזה ברק כזה, איזה אגרוף,
שאתה קורא אותו ואתה רוצה רגע לחשוב עליו.
הוא מגיע, אומר איזה משהו,
מטלטל את כולם.
ואני רק רוצה לציין את הכלי שהוא משתמש בו הרבה פעמים.
הרבה פעמים הכלי הוא קריאה מחתרתית של איזה משהו
שכולנו מכירים.
בסדר? כאילו קריאה מפתיעה.
אנחנו נראה את זה כבר כאן בדוגמאות. אני אתן לכם דוגמה, סתם השבוע ראיתי דוגמה מהחוזה מלובלין. איזה דור זה לחסידות?
בעל שם טוב,
הרבה מגיד,
רבי אלימלך מז'אנס, חוזה מלובלין, נכון? הדור הרביעי.
הוא אומר על משנה באבות,
יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שהגיעת שניהם משכחת עוון.
נכון?
אז אומר החוזה מלובלין,
יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ. אם אדם לומד תורה ויש לו גם דרך ארץ, הכוונה הוא עובד על המידות,
ומתייגע,
יגיע על שניהם משכחת עוון,
משכחת בארמית זהה,
נמצוא.
אז הוא יגלה את העוונות שנמצאים בתוכו.
הוא לא ישכח את העוונות, הוא ימצא אותן.
משכחת, אשכח זה מצה בארמית.
אז אם אדם מתייגע לא רק על תורה, על עמדנות,
אלא גם מתייגע על דרך ארץ,
מתייגע על מידותיו, הוא יוכל לגלות את הקלקולים והעוונות שנמצאים בתוכו. אתם מבינים איך הוא קורא את המשנה בצורה הפוכה מהמשמעות שלה?
המשמעות שלו, תלמוד תורה עם דרך ארץ, יגיעת שניהם, אדם שוכח מהעוונות שלו,
תכבד העבודה על האנשים ולא יתעסק בעבירות שלו.
החוזה בלובין אומר לא, הפוך.
יגיעת שניהם, הוא יוכל למצוא את העוונות שלו.
הפוך מהפשט, נכון? זה הצורה.
המון המון תורות של הבעל שם טוב הן ככה, או סגנון אחר,
לקחת משניות, לקחת דברים שאנחנו יודעים אותם בנגלה ולבער אותם בדרך פנימית.
עכשיו מה שיפה בדבר הזה,
קודש קודשים קודם כל,
אבל אני אומר, בשונה מספר התניא שהיה בנוי על איזשהו רצף, ונגיד שמי שלא היה בחלק מהשיעורים אז יהיה לו קשה להבין מה אנחנו מדברים אחר כך, כי אנחנו בעצם בונים כאן עולם מושגים,
פה כל תורה עומדת בפני עצמה. פה הבעל שם טוב הפציץ אור כזה, פה הפציץ אור אחר, כל אחד עומד בפני עצמו,
הקשר בין התורות.
כל תורה היא עומדת בפני עצמה ואנחנו נוכל כל יום חמישי לכבוד שבת,
להתענג על השם וללמוד את התורות הללו בשמחה וכתובה.
בסדר?
אז נתחיל?
אחרי דברי ההקדמה האלו?
כן?
כן או לא?
אני מבקש את האישורים שלכם.
בואו נראה.
מהבעל שם טוב
ביאר
הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו פירוש
כי הידיעה שלא נדע
אומנם יש שני סוגים שלא נדע
אחד מיד שאינו נכנס לחקור ולדע מאחר ואי אפשר לדע
שני שחוקר ודורש עד שידע שאי אפשר לדע
בהפרש בין זה לזה, למשל למה הדבר דומה? שניים שרוצים לדע את המלך
אחד נכנס לכל חדרי המלך ונהנה מאוצרי ואיכלי המלך
ואחר כך לא אוכל לדע המלך
השני אמר מאחר
שאי אפשר לדע את המלך, לא נכנס כלל לחדרי המלך,
בואו ניכנס ללך על ידי המלך ולא נדע מיד.
ובזה יובן ודאי בשני הסוגים הנ״ל.
אותי עזבו מלידה,
שאי אפשר,
מכל מקום, הלוואי, אותי עזבו מתוך החקירה והידיעה, אחר שתורתי שמרו.
אז הנה, קודם כל יש פה עוד איזה קריאה קונספירטיבית כזאת, נכון?
של הביטוי הזה בירושלמי. הפשט, בואו נראה, כל פעם אנחנו נבין את הפשט,
ואז נראה איך הוא פירש אותו. הפשט הוא,
הלוואי אותי עזבו בתורתי שמות. הוא אמר, הלוואי שגם אם הם לא יקיימו מצוות, לפחות ימילאו תורה. למה? כי בסוף התורה תחזיר אותם
למוטב. אבל איך הוא קורא את זה?
אותי עזבו, זה מקביל למה?
לידיעה של האדם שהוא לא יכול להבין את הקדוש ברוך הוא. זה נקרא אותי עזבו.
בשפת המקובלים זה נקרא שאסור לנו לדבר בעצמות,
ברוך הוא, אין סוף ברוך הוא בעצמו.
אנחנו יכולים לדבר רק על ההנהגות שלו. מי יכול לדבר על השם יתברך?
אנחנו לא מבינים אותו, אנחנו בשר ודם, אנחנו רוצים חומר.
לא גמרנו להבין את הפיזיקה ואת המטה-פיזיקה, אנחנו רוצים להבין את האלוקות.
אז אותי עזבו, עזבו, אל תעסקו בי, אתם לא תבינו אותי גם ככה.
אבל אומר הקדוש ברוך הוא,
בסדר, אבל יש שתי דרכים לאותי עזבו.
יש אחד שאומר, טוב, מכיוון שאני בכל מקרה לא יכול לדעת אותו.
אז למה להתאמץ?
אני לא יודע, וזהו.
נגמר הסיפור.
בסדר.
אבל אומר הבעל שם טוב,
הקדוש ברוך הוא אומר, הלוואי אותי עזב ומתוך תורתי שמרו.
כלומר,
שהאדם, אנחנו תכף ננסה להבין מהו ההבדל בין שני הטיפוסים.
אני רק מסביר את התורה עצמה, שהאדם מנסה להבין את הקדוש, נכנס לאוצרות,
ובסוף הוא מגיע למסקנה,
וואו, אני באמת לא מצליח להבין אותו.
מה ההבדל?
מה זה משנה באמת? הרי בסוף תחליט הידיעה שלא נדע.
תחליט הידיעה שהיהודי יגיע למצב שהוא יודע שהאלוקי גדול ממנו עד אינסוף.
התורה הזאת של הבעל שם טוב,
היא חושפת לפנינו עיקרון גדול מאוד בחסידות,
בסדר?
המשל שאני נותן לו זה ההבדל בין אקילה
לבין עכברוש.
מה יש היום?
עכבר ועכברוש זה חד עיני כזה, מה יש יותר,
מה? אבל מה, כאילו, של אור כוכבים.
שחם?
אה, שופר חד עיני, כן, כן, בדיוק, יפה.
מה ההבדל בין הדברים האלו?
שניהם מתרגמים את הלילה לתמונה.
אחד עובד על להגביר אור, אחד עובד על לקחת חום ולתרגם אותו לתמונה.
מה שהוסיפה החסידות זה את החום.
אור היה גם לפני כן.
אור זה כאילו הדעת, החוכמה.
החום זה הרגש.
הרגש.
אוקיי, נגיד שאני לא יכול לדעת.
איך ראיתי השבוע?
אה, כן, מה,
זהו, השבוע ראיתי משהו בקשר לספירת החסד.
מה ההבדל בין סתם חסד רגיל לבין עידון מידת החסד?
ספירת החסד הרגילה, אם אדם רואה איזה מישהו ברחוב, אז הוא עוזר לו, הוא לא מתעלם ממנו,
בסדר?
לא מתעלם ממנו.
אבל אם אף אחד לא בא, אז הוא, טוב, אף אחד לא בא, אני לא, בסדר, אתה יודע, אדם נוסע עם הרכב, אם יש טרמפיסט הוא יעצור, אם אין טרמפיסט,
אין טרמפיסט.
אבל מי שהוא דבק בגילת אברהם אבינו,
אז אברהם אבינו, כשיש לו ברית מילה והוא אדם מבוגר וכואב לו וכולי,
הוא לא אומר, טוב, מה לעשות, אני פטור.
אלא הוא מתאמץ, הוא אומר, אני רוצה לפגוש את זה. מה זאת אומרת, איפה... זה לא רק אור אצל אברהם, זה גם חום. הוא אומר, זה חסר לי הדבר הזה.
אז גם בתורה אתה יכול אור,
אפשר רק אור. אפשר להגיד, אוקיי, אני צריך לדעת שאני לא יודע את הקדוש ברוך הוא, ואני לא מבין אותו, ואני לא פה. זהו, הבנתי את העיקרון, אז אני באמת לא נכנס.
אבל אם יש חום,
אם יש
קרבת הלב,
אז אדם אומר, מה זה אני לא מבין? אבל אני רוצה להבין.
אני חייב להבין.
זה הקשר הכי חשוב לי בחיים, הקשר עם השם יתברך.
אז הוא נכנס, ומנסה, ומתאמץ, ולומד בדרכי ההשגחה, ומנסה לעיין, ולומד לספר איוב, ולומד קבלה וכולי,
ובסוף הוא אומר, טוב,
באמת אני לא מצליח להבין.
כאילו, אבל הוא לא ויתר.
הוא לא ויתר.
זה נפקמינה במעמד הנפש.
תשמעו סיפור.
אדמור הזקן, היה לו ביכלך, קוראים לזה,
של כתבים, כל מיני, כזה, אגד של כתבים וסוד, תורת הסוד.
יש שני סיפורים.
שהוא כתב,
והוא הזהיר את כל בני ביתו, שאף אחד לא העז להסתכל.
הזהיר אותם.
באזהרה חמורה במיוחד, היה לו את הנכד שלו, השובב, הצמח צדק, הזהיר אותו במיוחד כשהוא לא הסתכל.
ובאז יום אחד היה שריפה בבית,
וזה נשרף.
לדמור הזקן היה לו מזה צער גדול, והוא עבר
אל בני ביתו ואמר, אולי מישהו מכם
ראה וזוכר מה כתוב, ואני אוכל דרכו לעזור לי לשחזר.
אמרו לו, אבל אתה אמרת לנו לא להסתכל.
אז הוא אמר, מה הקשר למה שאני אמרתי?
אני אמרתי מה שאני צריך להגיד, איפה המסירות נפש שלכם על התורה?
בסדר, אם אדם הוא בתוך ה... אז מה אמרו?
אז אמרו, בסדר, הוא צריך להגיד כי הוא צריך להגיד,
אבל אתה צריך...
זה קשור לכמה סוגיות שאנחנו עסוקים בהן, כן?
כנראה צמח צדק קלט את העניין הזה. היה עוד שיעור בפנימיות שהיה רק לבני העלייה וכל זה, ואדמוור הזקן,
צמח צדק היה נכד אהוב עליו, הוא רצה להיכנס, והוא אמר לו, לא, זה עוד לא לגיל שלך.
ואז צמח צדק, מה שהוא עשה, הוא התחווה בתנור, היה שם תנור.
ואתם יודעים, התנור הוא...
בקיץ עומד ריק, אבל בחורף, מתישהו הוא מתחיל להתקרר, ואז פעם אחת היה כבר קר, אז אחד החסידים
הצליח להליג את התנור.
אז הוא ככה
הכניס עצים והתחיל להדליק, ופתאום שומעים שאולים מבפנים, ואז זה הגיעה הרבנית,
ואו זה, אה, הם מוציאים משם ילד.
ואז התחילה לצעוק על האדמו״ר הזקן, אולי הזקן, אז תראה מה אתה עושה, עוד רגע שרפו את זה, תן לו להיכנס.
אז הוא אמר, אם יש לו מסירות נפש ככה, הוא יכול להיכנס.
אומרים לך לא,
טוב, אז לא, בסדר. אז מי שאומרים לו לא, והוא אומר אז לא, אז כנראה גם באמת לא ראוי, זה מין שפת קוד כזה, צופן.
אבל אם אומרים לך לא ואתה מתעקש כן,
תקבל.
אז אומר הקדוש ברוך הוא כביכול, הלוואי, מה זה הלוואי?
הלוואי, הכוונה, אני מחפש לראות כמה אכפת לכם ממני.
הקדוש ברוך הוא כביכול אכפת לו, לא כביכול, אכפת לו מאוד מאיתנו.
כמה לנו אכפת ממנו.
האם כשהוא אומר, חבר'ה,
אתם לא תוכלו לדעת אותי. הוא אומר, תודה רבה, ריבונו של עולם, באמת פתרת לנו הרבה מאוד בעיות, יש לנו אחרי צהריים פנוי, אנחנו מבינים.
סלמת כל טוב.
או שאנחנו אומרים, מה זה יכול לדעת אותך? רוצים לדעת אותך. ניכנס לאוצר המלך.
עכשיו,
אומר הבעל שם טוב, יש פה עוד איזה רווח קטן בתוך התורה הזאתי.
משל למה, אני נכנס רגע למשל עוד פעם.
משל למה הדבר דומה? שניים שרוצים לדעת את המלך, ואחד נכנס בכל חדרי המלך ונהנה מאוצרי והיכלי המלך.
הוא גם מרוויח משהו בדרך.
נכון שבסוף הוא לא יודע, אני לא יודע את המלך,
אבל אני ראיתי,
ראיתי את האוצרות,
ראיתי את ההנהגות,
ראיתי הרבה מאוד דברים.
בסוף אני לא יודע.
אותו אחד שלא נכנס בכלל, הוא לא יודע את המלך, אבל הוא גם לא יודע כלום מצורת הנהגתו.
הוא נשאר מחוץ לסיפור לגמרי, זה הבדל דרמטי מאוד.
הבדל שמיים וארץ.
וכאן התורה הזאת, היא לא סתם פותחת את כתר שם טוב, היא תורה של אקילה.
כלומר, היא, אתה יודע,
יכול להיות שאם אני אשים את השחם הזה, שחר, שאמרת שפנפן חד עיני, שחר,
אז אני אראה תמונה,
אבל אם אני אשים את האקילה,
שאני רוצה לראות אם יש חום, לא יהיה כלום.
למה? כי קר, הכל קר.
ובתור שריונר זה ביזיון שאני לא אמרתי הרתי שוק.
זה האמצעי תרמי, שומר קור הקדוש מכולם.
כן, לא אגיע, אתה מסתכל, אתה לא רואה כלום.
מחליף בבורר, חם שווה שחור, כלום. מחליף לחם שווה לבן, גם כלום.
כל כזה, למה? כי הכל קר.
יש על זה הרבה מאוד בדיחות, נכון, על הז'אנר הזה.
הרבה מאוד בדיחות.
מה יהודי תמיד אוהב להיות?
אחרי מנחה ופרווה.
כאילו,
שחרר אותי מלחצים, תן לי להיות אחרי.
מנחה נתפס בתור איזה גורם מפריע ביום שצריך להיות אחריו.
כן?
אתה מכיר את שני היהודים שהיו,
אפילו התפעלה אל מנחה. אחד אומר לך יש לו מנחה, אבל אין מניין. הוא אומר, בטח שיש מניין. הוא לא יהיה חברתי. אני ואתה, אתה ואני שנינו ביחד,
זה שש.
עכשיו תגיד את זה אתה,
זה שתים עשרה. נו, יופי, יש שניים מיותרים, בוא נלך.
מקיימים מצוות.
מישהו אמר שאי אפשר לדעת את הקדוש ברוך הוא, אז הוא אומר, סבבה, אי אפשר לדעת אותו, אז מעולה,
אפשר ללכת דברים אחרים.
לא ככה.
הלוואי, אומר הקדוש ברוך הוא, יהיה פה גם חום, לא רק אור.
נשים את היד על הדופק ונראה שיש כאן איזה מאמץ,
יש פה איזה קרבה,
יש פה איזה התאמצות,
יש פה איזה טרחה.
מתוך החקירה והידיעה
אחר שתורתי שמר. טוב, אני רץ איתכם גם לתורה הבאה מהטעם הפשוט
שהערב בעזרת השם אנחנו ברבי שמעון,
קהילת יחדיו, ויש כאן תורה של רבי שמעון,
ובואו נראה גם את זה. מהבעל שם טוב
כל אחד,
התורה הזאת מופיעה בעוד כמה מקומות, וכתר שם טוב בצורה מאוד מאוד מעניינת.
כל אחד צריך להתנהג על פי מדרגתו.
שמעת יצחק?
יפה.
מה שאין כן לא תופס מדרגה של חברו,
זה וזה לא נתקיימה בידו.
בזה שאמרו בברכות, הרבה עשו כרשב״י ולא עלתה בידם.
רצה לומר שלא היו בבחינה זו, רק שעשו כרשב״י,
שראו אותו בבחינה זו ולכך לא עלתה בידם.
זה עוד דבר
שנקרא חסידות ועוד עוסקת בו, זה נקרא חקיינות.
חקיינות רוחנית.
בסדר?
חקיינות רוחנית.
מספרים על המשל, כן, על העורב.
הרי הנחליאלי רץ, נכון?
חניאלי רץ.
ויונה הולכת כזה יפה.
והדרור,
הוא שר כל הציפורים,
הן מקפצות ככה, נכון?
אז למה? העורב, ראיתם איך הוא הולך פעם?
העורב הולך כזה מאפן כזה, הוא הולך,
הוא חלק הולך, חלק קופץ, חלק, אין לו שום סדר בהליכה. תסתכלו, תראו עוקבים,
אין להם, הם הולכים כזה, לא ברור.
הוא הולך, ואז הוא קופץ ככה, ואז הוא חוזר ללכת. מה הסיפור?
אומרים שהעורב היה ככה, קופץ,
אבל אז הוא ראה את היונה, איך היא הולכת ככה כמו גברת מגונדרת.
אז הוא ניסה לחקות אותה.
מה יצא לו?
לכלל יונה הוא לא הגיע, ואת הקפיצה הרגילה שלו הוא הפסיד.
אז הוא הולך כמו איזה שיכור.
אומר הבעל שם טוב,
כל אחד צריך להכיר את מדרגתו.
כל אחד. הרבה עשו כרשב״י,
ניסו להיות מה שהם לא,
ולא עלתה בידן. מה הכוונה לא עלתה בידן? לא שלא עלתה בידן להיות כמו רשב״י, זה ברור. גם את המדרגה הקודמת שלהם הם הפסידו.
לא זה ולא זה,
כן?
היה לי כאן איזה ביאור.
הורדתי את זה בסוף ממקור אחר, כן?
הרבה עשו כרשבי, כלומר, הוא לוקח את הגמרא במסכת ברכות.
הגמרא מביאה שם הרי,
נושא הגמרא זה המחלוקת בין רבי ישמעאל לבין רבי שמעון,
האם
אדם צריך לנהוג מנהג דרך ארץ, לעבוד, להתפרנס וכו',
או כמו רשב״י שהוא ילמד רק תורה והקב״ה יביא את הפרנסה.
אז הגמרא אומרת, הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן,
עשו כרשב״י ולא עלתה בידן.
אז מה הוא אומר?
מה, חלק הרבה עשו כאילו היה כאן איזה ניסוי ואלה הצליחו ואלה לא הצליחו? הוא אומר, לא, מדובר בחקיינות.
הרבה ניסו לחקות את רשב״י
ולא הצליחו,
כי זו לא המדרגה שלהם.
זו לא המדרגה.
מי אני?
עכשיו תדעו לכם,
הסוגיה הזאת היא סוגיה מאוד מאוד רלוונטית, בטח לבעלי תשובה.
בעל תשובה מגיע, חוזר בתשובה, אחרי דקה וחצי הוא מסתכל והוא מתחיל לאמץ לעצמו את כל ה... הוא מתחיל כבר להתנדנד.
אחרי יומיים וחצי הוא גדל כבר זקן, יש לו כיפה גדולה, והוא שנייה חקיין של איזה מישהו.
סיפר לי איזה בעל תשובה, שאחרי שנה וחצי שהוא חזר בתשובה, הוא הסתכל במראה,
והוא אומר, מי זה הבן אדם הזה שם?
אני לא מכיר אותו.
מקשה עלי, יצחק, הוא אומר אחר המעשים יימשכו הלבבות.
זו אמירה שהבאת אותה בשם חובת הלבבות ועוד,
שהיא נאמרת בתור,
הוא אומר, אם לא עוזרת לבן אדם, הכוונה,
והוא עשה תהליך וכו', שידע שיש כאן אפשרות שאחר המעשים יימשכו הלבבות. זו לא מדיניות לחיים.
זו לא מדיניות לחיים.
גם מתוך שלא נגמרת, אמרת. בסדר, אבל עדיין צריך להיזהר מחקיינות.
הוא אומר, הסתכל, הסתכלתי בהמראה, אמרתי, מי זה הבן אדם הזה?
לא מכיר אותו, לא מזהה אותו.
הלך, הוריד את כל האופרציה,
את כל מה שהוא לבש, חזר לבגדים, לבש בגדי עצמו,
הרגיש שהוא מחובר לעצמו, משם התחיל לעבוד הקדוש ברוך הוא. את מי אני מנסה לחכות פה?
את מי אני מנסה לעבוד?
כאילו,
אדם לובש את שם בגדים,
הוא לא מחובר לעצמו, הוא מרגיש שכאילו פונים אליו וכל מיני,
היה פעם איזה יהודי כאן שבא למכון,
היה פה בדיוק יום וחצי,
והוא חזר בתשובה, הוא מסכים, לא יודע למה זה יחזור בתשובה. אז הוא דבר ראשון הכניס את הבגדים, ולבש בגדים שחורים, וגידל, שם כיפה גדולה וגידל זקן. והיה לו זקן לא כמו שלי,
שאני מגדל אותו 200 שנה והוא גדל עד לפה, אבל זקן שלא תוך דקה וחצי גדל לו עד לזה.
והוא לא יודע כלום.
וגם היה לו עסק להלבשה מסוגים שונים, כן, נקרא לזה ככה.
הוא אומר, אני הולך במכולת, ואנשים פונים אליי, כבוד הרב, זה כשר, זה לא כשר.
ולפני דקה וחצי חזרתי בתשובה, ויש לי חנות פה וזה, אל בגדי ההלבשה התחתונים האלה.
והרגשתי שאני מזויף.
אז אלינו הוא הגיע כשהוא הוריד את הכול.
הוא בדיוק הגיע עם כל הקרחת בוהקת, אז הוא אומר,
להיזהר, יש כאלה, נכון, היזהרו מחיקויים.
נכון?
היזהרו מחיקויים. בדרך כלל גם היזהרו מחיקויים זה מיוצר בסין, צריך לדעת, כן? זה הכול.
היזהרו מחיקויים.
אז אומר הבעל שם טוב, היזהרו
מחיקויים רוחניים.
היזהרו מחיקויים רוחניים.
אתה רואה איזה מדרגה אתה רוצה?
אדם יכיר את עצמו,
יגיד זו המדרגה שלי, זה השביל שלי, תכף נדבר על השביל,
כן?
זה השביל שלי, זה ה...
ועם זה אני הולך.
לא מקנה, לא בזה ולא בזה, לא מנסה לתפוס ולקפוץ מדרגות שהן לא שלי.
בסדר?
הרב קוק כותב את הדבר הזה בצורה נפלאה מאוד בהקדמה למדבר שור.
היו גדולי ישראל לאורך הדורות שכתבו, רצו לכתוב ספרים,
אבל אמרו טוב, קודם כל צריך שידעו שאני תמיד חכם. מי יקנה את הספר? אז דבר ראשון, הוציאו ספר בהלכה.
דבר ראשון.
ואחרי זה הוציאו ספרים באגדה, באמונה.
לדוגמה, האור שמח, ככה מספרים עליו.
שלפני שהוא הוציא את הספר משך חוכמה, הפירוש על התורה, הוא הוציא את האור שמח על הרמב״ם, שקודם כל ידעו מי זה האור שמח, ואז...
אבל הרב קוק עשה הפוך.
הוא כתב את הספר הראשון שלנו, ספר מדבר שור.
שזה ספר דרשות.
והוא כותב בהקדמה, למה אני מוציא ספר דרשות?
מדוע?
אז הוא אומר,
אני יודע לפסוק.
אני יודע לפסוק.
הרב קוק היה גאון עצום כמובן.
אבל הוא אומר על עצמו, אבל בדרכי הפסיקה,
הדרך שלי לא שונה, היא לא חדשה מהדורות שקדמו לי.
אני ממשיך בדרך שסללו לנו רבותינו הפוסקים, איך לומדים סוגיה עד הפסיקה.
אבל בהגדה אני חידוש.
זה הסיפור שלי.
איך הוא אומר?
זה הסיפור שלי.
וזה הוא כותב, אני סולל דרך חדשה, יש פה מדבר שור, אולי יש פה, אני מבחינתי לכם.
אני לא רואה פה עכשיו.
תראו את זה שם בהקדמה למדבר שור, הוא אומר את זה, בדברי ההגדה אני, מה?
זה מדבר שור?
לא, זה לא בלב, זה ספר כחול.
זה לא ספר כחול.
זה לא מהלבנים, זה מהכחולים.
אז מה שאתה רואה שם כחול זה אור לנתיבתי, נראה לי כן.
אז, אה, הנה, הנה, יש פה, יש פה.
אתה רואה אותו ב... זה?
עם החוב.
לא, לא, במדף העליון, האמת זה כאי ואי, סלאם, בדיוק.
תראו מה אומר הרב קוק,
בעצמו על עצמו, כן?
לפי עיני הוא גאוי לכל מיני שעסקו בהלכות מאוששות להקדים דברי הלכה בחידושים ופלפולים, אומנם מזל שבקצרה, אם הייתי מחזיק את חידושיי בהלכה למועילים ונחוצים כערך דבריי ודוגמתם בהגזה, אולי הייתי מתאמץ לתת להם משפט הבכורה.
אבל נפשי יודעת מאוד כי החידושים שתחת ידי בהלכה,
אם כי יש בהם הערות נכונות וסברות ישרות,
אבל לא אוכל לחשוב שסלותי איזה דרך חדשה שתועיל להתפתחות חלק הפלפול והחידוש בהלכה באופן רשום מהספרים שכבר רבו בעזרת השם. כלומר, אני לא רב חיים, אני לא רב שמן, כאילו אני לא, המצאתי כאן איזה דרך חדשה, צווי דינים וכולי.
אמנם, אומר הרב קוק על עצמו,
בחלק האגדה ומקצוע הדרוש,
אף כי רק מעט עבדתי בו,
אבל רואה אנוכי בעזרת השם שדרכי דרך חדשה היא,
אשר ברובי ספרי הדרוש כמעט לא ראיתי דוגמתה".
זה נקרא,
כל אחד צריך להתנהג על פי מדרגתו.
גם בקודש.
לא להגיד, טוב, מכיוון שכולם מוצאים ספרות בהלכה, אז אני דבר ראשון. לא, אני, הסיפור שלי,
אגדה.
זה הספר הראשון שלו.
זה הראשון שלו. זה נכתב בתא, יש פה את ההקדמה של זה.
יש פה את השער.
כשהוא היה בבויסק,
זה ממש בתחילת דרכו.
סיוון תרנט,
חוזר לך?
תרנט זה 1899,
שנתיים אחרי הקונגרס הציוני בבאזל,
שהיה בתרנז.
הוא מתחיל לכתוב.
אז זו דוגמה מופלאה מאוד
לדבר הזה.
וגם בעניינים רגילים,
זה המלאכה שלו, וזה המלאכה שלי, אומר הבעל שם טוב, איזה אמירה משחררת.
כי פתאום, עד הבעל שם טוב, כל יהודי שלא היה תלמיד חכם ולא היה זה היה מבואס.
תרגיע,
תעשה את הדרך שלך.
ועוד תורה אחת אחרונה, והבעל שם טוב, פירוש
השס יצא בת קול ואמרה, כל העולם ניזון בשביל חנינא בני,
שביל, מה זה בשביל?
בשביל לא בעבור אלא בשביל.
שביל הוא צינור.
שפתח צינור הוא שביל השפע,
בזה שכתוב בשביל חנין אבנים, וזה כמובן תורות משלימות זו את זו. אם אדם הולך בדרך שלו,
אז הוא גם פותח שביל,
והוא נהיה צינור שפע. אם אדם הולך בדרך שלו שלו, הוא לא מצליח להיות מוריד שפע לעולם.
כל אחד עם השפע שלו. אחד השפע שלו זה חסדים, אחד השפע שלו זה לימוד,
אחד השפע שלו זה הנהגה, כל אחד עם השפע שהוא מביא לעולם.
יהי רצון שהלימוד הקדוש בכתר שם טוב ילווה אותו, ימלא אותנו שמחה וטוב לבב, וכן יהי רצון ולומר אמן.
שבת שלום רבותיי
