טוב, אז שלום לכולם ולכולן, מי שצופה באינטרנט.
אנחנו במסגרת שיעורנו לב הפרשה, תודה רבה,
לב הפרשה על פרשיות השבוע,
אנחנו מגיעים לפרשת ניצבים.
הפעם הפרשה כמובן היא ממש לקראת ראש השנה,
שבעזרת השם עוד כשבוע אנחנו מגיעים לשם,
לראש השנה.
זאת אומרת, אנחנו רואים את השיעור הזה עכשיו,
אבל ראש השנה הוא מיד לאחר פרשת ניצבים.
אז מה שבאמת השיעור הזה, ברשותכם, אנחנו נעשה אותו ככה חצי-חצי.
חצי נעשה על פרשת ניצבים וחצי על ראש השנה,
שהדברים כמובן יתחברו ביניהם, אני מקווה.
אז בואו נתחיל.
פרשת ניצבים, שוב, כחלק מספר דברים,
כמו שאנחנו פותחים את כל השיעורים בזמן שאנחנו לומדים בספר דברים.
ספר דברים הוא ספר מיוחד מצד זה שהוא ספר שנקרא משנה תורה.
אנחנו שומעים את התורה פעם שנייה מפי משה רבנו, והפעם השנייה הזו זה לא רק מלשון פעם שנייה, אלא גם מלשון שוני.
אנחנו שומעים את התורה באופן שונה ממה שהיינו רגילים עד עכשיו.
אם עד עכשיו שמענו את התורה,
נקרא לזה בצד האלוקי, האובייקטיבי, האמת,
האלוקית מהר סיני בספר דברים אלה הדברים אשר דיבר משה אל בני ישראל כן לא דבר השם אל משה אלא דיבר משה בני ישראל הדברים עוברים דרך
האספקלריה דרך הפריזמה של משה רבנו שמשה רבנו הוא בכיר המין האנושי כן הוא אספקלריה מהירה הוא זכוכית שקופה לדבר השם אבל בסופו של דבר הוא בן אדם
ולכן כשהתורה עוברת דרך משה רבנו באופן ישיר כמו שזה קורה בספר דברים
אז גם אנחנו שומעים את התורה באופן שונה, בצורה נקרא לזה יותר אנושית.
אנחנו שומעים איך דבר השם שהופיע לנו בספרים, שמות, בעיקר במדבר,
הוא עכשיו מתרגם לתוך מערכת התחושות, הרגשות והחיים שלנו לפני הכניסה לארץ ישראל.
לאט לאט מתנתקים מהמדבר, שם זה באמת חיים מנותקים מהעולם הזה,
הכל אלוהי,
מן מן השמיים, עמוד ענן, עמוד אש,
ועכשיו מתקיימים לארץ ישראל שצריך להתחיל לפתח בנפש את היכולת העבודה פה בעולם הזה.
ישוע בן נון, נראה את זה בפרשייה הבאה, פרשת וילך,
שישוע בן נון מקבל את ההנהגה.
אז גם כל הספר הוא עוסק עכשיו איך הדברים מופיעים אצל הבן אדם.
אכן יש משהו בספר דברים שהוא,
נקרא לזה, עם יותר רגישות
ויותר היענות
למקום שאנחנו נמצאים, לא רק לאיפה שאנחנו צריכים להגיע,
אלא לאיפה שאנחנו מצויים כעת.
ופרשת ניצבים היא חלק מהנאום הגדול של משה רבנו, שהוא נואם לפני הכניסה לארץ ישראל.
אתם ניצבים היום כולכם לפני אדוני אלוהיכם, ראשיכם, שבטיכם, זקניכם ושוטריכם,
כל איש ישראל.
דפכם, נשיכם וגירך אשר בקרב מחניך וכרוטב עציך עד שואב בימיך.
במה אתם ניצבים?
לעוברך בברית אדוני אלוהיך ובעלתו אשר אדוני אלוהיך קורת עמך היום למען הקים אותך היום לא לעם והוא יהיה לך לאלוהים כאשר דיבר לך וכאשר נשווה לאבותיך לאברהם,
ליצחק וליעקב.
ספר, פרשת דברים, היא ממשיכה לנו את דברי הברית שלמדנו בפרשת כי תבוא.
אני מזכיר, פרשת כי תבוא זו פרשה שמדברת על הברית
שעם ישראל קורת לפני הכניסה לארץ ישראל על הר גריזים והר עיבל. הרחבנו הרבה בפעם שעברה.
בנושא הזה, פרשת כי תבוא, מה זה ברית אנו שברית,
זה קשר בל ינותק,
קשר נצחי,
שההגדרה של ברית, כמו שאנחנו רואים, זה כריתת ברית.
מה זה כריתת ברית? שוב אני מזכיר,
כריתה זה ניתוק,
כן?
בשביל ליצור ברית, בשביל ליצור חיבור,
אנחנו מנתקים את עצמנו מכל דבר אחר.
בשביל להתחבר עם אלוקים,
אדם צריך,
לא יכול להתחבר עם אלוקים,
ובמקביל לכרות ברית עם דברים אחרים.
אם נמשיג את זה לעולמות שלנו,
אדם, יש אנשים שהם תולים את האמונה שלהם באלוקים,
כל עוד זה לא מפריע להם עם ערכים אחרים.
בסדר.
כל עוד זה מסתדר להם עם העולם המושגים האנושי, הערכי, הגופני, היצרי, שהם בנו לעצמם.
אם זה קיים, הם מוכנים גם שיהיה איזה פולקלור דתי נחמד שיתווסף פה כציפוי שוקולד לעוגה.
זה לא ברית עם אלוקים.
ברית עם אלוקים זה ההבנה שכל מעגלי החיים הם יונקים מתוך הקשר עם אלוקים, ולכן אדם מוכן למסירות נפש.
זה ראש השנה, זה עקדת יצחק.
אדם נמצא במצב שאפילו, כן, עקדת יצחק, שזה לכאורה הערך האנושי הגדול ביותר שיכול להיות, אהבת
הורים לילדים, אהבת אב לבנו,
הקדוש ברוך הוא מצווה על אבינו לעקוד את בנו,
אברהם אבינו ויצחק,
שניהם מוכנים לדבר הזה.
בפועל לא צריך לעשות את זה, כי ברגע שזה מתברר,
אז אל תשלח ידך אל הנער,
אז אין בעיה, הקדוש ברוך הוא לא חפץ במות המת.
כי אם משובו בדרכו וחיה, לא רק שקדוש ברוך הוא רוצה חלילה שהבן ימות או שבחיים לא יהיה שמחה וערכים אחרים,
אבל חשוב לברר מאיפה הכל מתחיל.
הכל מתחיל מהברית, ולכן אמרנו,
זה ראש השנה.
ראש השנה זה יום שבו אנחנו עסוקים לא בבקשות אישיות,
לא עכשיו בכל מיני בריתות מקבילות שיש לנו בחיים, כל מיני רצונות,
שיהיה לנו טוב ויהיה לנו... הכל חשוב.
וגם הדברים ילכו ויתבררו ביום הכיפורים, נדבר על זה בעזרת השם, פרשת ויילך, לקחת יום הכיפורים. עוד פעם, המעבר הזה בין משה רבנו ליהושע בנו, זה המעבר בין עולם אלוקי לעולם אנושי, ובתוך העולם האנושי עכשיו יש גם את הבעיות שלנו ואת הכיפורים הפרטיים שלנו.
אבל בראש השנה לא עוסקים בכל זה.
בראש השנה, כשאנחנו הולכים להתייצב לפני השם אלוקינו,
אדם מכריז
מלך.
יש מלך לעולם.
יש מלכות בעולם, יש כיוון לעולם, יש ראשית לעולם.
העולם נברא, יש לעולם הזה מטרה,
ואני כל-כולי מתמסר למטרה הזו. מה יקרה איתי ברמה האישית?
האם אני אמות?
האם אני ברעב? האם אני במגפה?
האם בחרב?
לא יודע.
אני יודע רק דבר אחד.
אתה הוא מלך
אל חי וקיים.
אין קצבה לשניך,
אין קץ לאורך ימיך ואין לשער אלום שמך. שמך נאה לך ואתה נאה לשמך ושמנו קראת בשמך".
זה מה שאדם אמור להפנים בראש השנה. לכל העמדה הנפשית הזו, שאדם כורת ברית ועומד בהתמסרות מוחלטת ושייכות מוחלטת לקדוש ברוך הוא,
קוראים בשפה של התורה להיות ניצב.
אתם ניצבים היום לפני השם אלוקיך.
ניצב זה כידוע מד זווית.
ישר.
העמדה הנפשית של האדם שעומד לפני השם אלוקינו הוא להיות ניצב. ניצב זה אותה עמדה
של ודאות
וזקיפות קומה במשמעות העמוקה של הביטוי הזה.
עוד פעם, כשאדם
הוא לא בטוח לחלוטין, לא ודאי לחלוטין,
יש לו חשבונות נוספים,
הוא לא עומד ניצב,
הוא עומד
מהוסס.
הוא עומד שהוא פוסח על שתי הסעיפים,
כמו שהיה שם עם עם ישראל בזמן אליהו בהר הכרמל.
רואים את זה גם בשפת גוף.
אדם שעומד ניצב עומד תקוף.
אני פה עומד מול בורא עולם.
וכאשר אדם עומד ניצב ומוכן לכרות ברית,
הוא צריך להיות מודע לזה, וזה מה שאדם צריך להפנים בערב ראש השנה.
צריך להיות מודע לזה שיש גם מחירים שהוא אולי יצטרך לשלם בשביל הברית הזאת. שוב, אנשים שהם בעלי חשבונות שהם כל הזמן עסוקים בשאלה מה יקרה איתי ומה אם השנה יהיה לי טוב ואני ארוויח כסף ותהיה לי פרנסה ויהיה זיווג ותהיה בריאות טובה, יש המון אנשים שהם כל הזמן גם במהלך השנים, כל השנה הם עסוקים כל היום עושים בדבר הזה.
כל הזמן כזה,
ואיך אני פה מרוויח משהו מהקשר עם אלוקים.
תתרום לצדקה, תראה שהוא שווה לך,
תעשה ככה, תעשה ככה, תעשה ככה, תעשה ככה. עכשיו, יהיה צד כזה, נכון.
אומרת הגמרא, אדם שתורם לצדקה ואומר, אני תרום לצדקה כדי שיחיה בני, הרי זה צדיק גמור, בסדר, אדם דואג לעצמו, זה הגיוני.
אבל אדם כזה,
הוא לא כל כך מוכן לשלם מחירים.
ולכן, כאמור,
כאשר הוא מתנגש בדברים לא פשוטים שקורים, מתרחשים לכל אדם בחיים,
הוא לא מצליח כל כך להיות ניצב.
הוא לא מצליח כל כך להיות מוכן למסור את הנפש,
להמליך את השם בכל מצב.
פרשת ניצבים מלמדת.
אנחנו כורתים ברית את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני השם אלוקינו, ואת אשר איננו פה עומד עמנו היום. זה לא תלו בבחירה החופשית. שוב, הברית
שהאדם רוצה לכרות בעירבון מוגבל, זה ברית שאתה אומר, משתלם לי, לא משתלם לי.
זה לא הנקודה פה.
כורתים פה ברית נצח עם עם ישראל, גם עם אלה שלא עומדים פה היום.
כי יש כאן משהו שהוא מעבר להסכמה האנושית.
אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים ואת אשר עברנו בקרב הגויים אשר עברתם, ותראו את שיקול זהם, ועכשיו הוא אומר.
פן יש בכם מישהו אישה או משפחה או שבט אשר לבבו פונה היומיים אדוני ללכת לעבוד את אלוהי הגויים ההם,
בן יש בכם שורש פורה ראש ולאנם. מחילה, אני צריך את הספר אורות התשובה. מישהו יכול להביא לי פה במדפים?
אני אודה לך, אני תכף פשוט אגיע לזה.
כי והיה בשומו את דברי העלה הזו, והתברך מלבבו לאמור, שלום יהיה לי,
כי בשרירות ליבי אלך למען שפות ערבה את עצמאה.
מה שאמרנו, אדם, יש שם?
פה אין לזה במדף כאן?
אדם נמצא בעמדה כזו, שוב אני מוכן לעמוד פה מול השם אלוקינו,
כל עוד זה יהיה לי טוב ושרירות ליבי ילך,
ברוך השם, מצב שלא יהיה אורות התשובה בחדר במכון מהיר,
אמנם זה לא אורות התשובה עם הביאור, אבל בסדר, נסתפק באורות התשובה הזו.
הוא אומר, ועבדילו אדוני לרע, מכל שיטי ישראל ככל עלות הברית הקטועה בספר התורה הזה, ועכשיו תראו, שימו לב,
ואמר הדור האחרון בניכם אשר יקום מאחוריכם, והנוכרי אשר יבוא מארץ רחוקה, וראו את מכות הארץ ההיא ואת החלויה אשר כילה אדוני בה, שימו לב,
גופרית ומלח שרפה כל ארצה,
לא תזרע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב כמהפכת סדום ועמורה,
אדמה וצבועים,
אשר הפך אדוני באפו ובחמתו ואמרו כל הגויים על מה עשה אדוני ככה לארץ הזאת מכור יאף הגדול הזה ואמרו את אשר עזבו את ברית אדוני אלוהי אבותם אשר קראת עמם הוציא אותם מארץ מצרים לא נחמד אה?
זאת אומרת שוב
ניצבים פה מול השם מול ראש השנה מאיפה עכשיו בא כל התיאורים האלה גם אם זו פרשת כי תבוא באו הולך הדברי הקללה הזו ופה שוב קרה
הגופרית במלח שרפה כל ארצה.
יש כאן נתון חשוב שחשוב להפנים אותו בפרשת מצבים לפני הכניסה לארץ ישראל,
וחשוב מאוד להפנים אותו גם בערב ראש השנה.
תשובה כרוכה בייסורים.
כל חז״ל מלאים באמרות הללו.
הרצון לשוב בתשובה,
הרצון לכרות ברית עם השם באופן שזה יהיה קל ונעים,
זה לא המציאות הנורמלית.
יש דברים כאלה,
אבל לא זה המציאות הרגילה.
במציאות הרגילה, כשאדם משנה את עצמו,
כשאדם עושה תשובה,
הוא יוצר שינוי.
זה שינוי כרוך בכאב.
בספר אורות התשובה לרב יש פרק שלם שנקרא ייסורי התשובה.
יש דבר כזה,
ייסורי תשובה.
והרב מדבר על שלושה סוגים של ייסורי תשובה.
רואים, ננסח את זה בהקשר של פרשת ניצבים.
הקללה שהתורה מאיימת עלינו,
מה יהיה אם לא נשמע בקול השם אלוהינו,
גופרית ומלח שרפה כל ארצה.
מלח זה ביטוי שמופיע כמה פעמים אצל חזל כביטוי ליסורים של תשובה.
מה מלח ממתיק את הבשר אף ייסורים ממתקין את החטא.
מלח
זה חומר כימיקלי מאוד חריף. היום כמובן יש לנו עם הטכנולוגיה חומרים חריפים יותר,
אבל בזמן התורה מלח זה הביטוי למשהו שהוא קיים בטבע,
אבל הוא ממית
ולא מחיה.
משהו שקיים בטבע שבמינונים מסוימים הוא הורג כל דבר,
מחסל כל דבר.
ים המלח זה ים המוות.
יש כמה צורות שהמלח פועל על האדם,
והצורות הללו הן גם קשורות לתהליך הנפשי שאנחנו עובדים בראש השנה.
בפרק ד', פסקה א',
כותב כך
שוטפים הם זרמי התשובה,
הפרטית והכללית,
דמיונם כגלי שלהבות שעל גוף השמש.
כן, התשובה, גלי התשובה הם
מאירים אותנו כמו השלהבות שעל השמש.
כלבייה נוראה צועקת המציאות בחבליה לתיקון גמור.
ואנו חשים את המכאובים, אומר רב.
והם, המכאובים,
ממרקים אותנו.
כמלח זה שממתיק את הבשר,
הם ממתיקים את כל מרורותינו.
מלח ממתיק את הבשר.
כאשר שמים מלח על בשר,
מה שקורה זה שנוצרים מפלי ריכוזים,
כן? זוכרים את זה משיעורי כימיה.
אתם יודעים, זוכרים על מה אני מדבר?
איך אני נזכר?
שמים מלח זה חומר ששואב, כן?
ומלח הוא יוצר ריכוז של כימיקלי מאוד גדול, כן, ביחס
לגוף שהוא נדבק עליו.
ואז הכימיקלים האלה, כן, הנוזלים, כידוע, הם שואפים להשוויית נוזלים.
אני לא טוב בכימיה, זאת ההנחה שאיכשהו אנחנו מבינים אחד את השני.
אתה רוצה להתנתן?
אני שמח.
באמת שאלה טובה, הייתי מאוד גרוע שם.
אבל קיצור, הרעיון הוא,
דיפוזיה. דיפוזיה, בדיוק, מה שנקרא פעלי ריכוזים, זאת אומרת הנוזלים הם צריכים ליצור השוואה.
בסדר? כאשר שמים שתי כוסות מים ובאמצע יש מחיצה עם רשת ביניהם, כן,
שנוזלים,
אז זה לא שכוס אחת תהיה גבוה וכוס אחת תהיה נמוכה.
באיזה שלב זה ייווצר איזון.
המלח שהוא מגיע לבשר הוא שואב,
כן,
שואב נוזלים מהבשר ואז ממילא הוא ממתיק את הבשר, זאת אומרת
ומוציאים ממנו את הדם, נכון? ככה ממליכים בשר שרוצים להכשיר אותו,
כן? ככה מוציאים דם.
אם נתרגם את זה לעולם הרוחני,
מלח
הוא מצביע על הפער
שקיים בין המציאות השלילית למציאות החיובית, כן? כאשר אני שם מלח,
אני בעצם כאילו אומר הבשר לעומת המלח נמצא בפער ולכן עכשיו
צריך שהאדם ייזול לכיוון המלח.
מלח,
ייסורים בהקשר שלנו,
יש להם תפקיד ראשון.
כאשר אדם, מבינים,
טוב לו במציאות שהוא קיים,
הוא לא רוצה להשתנות.
אדם מאוד מאוד אוהב להישאר באזור הנוחות שלו.
כאשר מגיעים ייסורים על האדם,
אומרים חז״ל,
ייסורים ממרקים.
ייסורים,
העולם שסביבי.
שהיה כל כך בטוח
וכל כך רגוע
וכל כך נינוח,
הוא פתאום התמוטץ.
האיסורים גורמים לאדם נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה על השם.
העולם שאני דמיינתי שהוא עולם מושלם,
מסתבר שיש פער בינו לבין איפה שאני צריך להגיע.
זה לא קורה מעצמו.
זאת אומרת, במצב טוב אדם מעצמו הולך ומשתפר.
אדם מעצמו הולך ומבין את הבעיות שיש לו ומתקדם.
אבל כאמור, לכולנו יש נטייה,
כל עוד זה עובד,
מה שנקרא, לא לגעת.
הכל בסדר.
למה, מה שנקרא, להתחיל להסתבך?
הקב' ברוך הוא מביא איסורים על האדם,
מכריח את האדם לחפש דרכיו ולחקור,
להמתיק את הבסר.
זה יוצר כאב, אבל זה כאב מבורך.
פרשת ניצבים מלמדת אותנו. כשאדם עומד לפני הקדוש ברוך הוא בראש השנה, הוא צריך להיות מוכן לכאבים גם מהסוג הזה.
כאבים שילך ויתבר לאדם שמחפש אמת.
שוב, אדם שלא מחפש אמת ומחפש נוחות, הוא לא ניצב לפני השם.
אמר לו. הוא אדם שעסוק כל הזמן לחפש את החור הקטן שלו, להסתדר עם הדמיון שיש לו בראש, שיש שם מישהו למעלה, ואם אני עושה ככה, אז הכל מובטח לי שיהיה בסדר,
ולמען שפות ערבה את עצמיה בשרירות לבי אלך ושלום עלייך נפשי.
אבל זה לא עובד ככה. הקדוש ברוך הוא מגלגל ייסורים על האדם. אין דבר כזה חיים בלי ייסורים.
אין דבר כזה חיים בלי שהולך ומתברר לאדם שיש דברים שהוא צריך לשפר בחיים שלו.
רק כמו שהמשפט הידוע,
יש דברים שהולכים דרך הראש.
ומה שלא הולך דרך הראש,
הוא הולך דרך הרגליים.
להגיע דרך מציאות לא פשוטה.
אנחנו בראש השנה הולכים לעשות מנהג שמאוד התקבל בעם ישראל.
בליל ראש השנה, בשתי הלילות,
אנחנו עושים סדר סימנים.
זה הסטארט-אפ של ראש השנה.
סימנים, תפוח בדבש וכולי.
קטע מאוד נחמד.
המקור לסימנים הוא גמרא במסכת כריתות,
דף ו',
אם אינני טועה, עמוד ב'.
אמר אביי,
אשתא דאמרתא סימנא מילתא היא.
עכשיו שאמרת שסימנא מילתא, שסימן יש לו מילה,
יש לו ממשות,
עכשיו שהבנו שלסימנים יש ממשות,
יהא רגיל איניש, כך אומר אביי, לאכול ברי שתא, יהא רגיל אדם לאכול בראש הנאה,
קארטי, רוביה,
סלקי, קרא ותמרי. אם אינני טועה, זה היה חמשת הסימנים שהוא אומר.
הגמרא הזו, שעליה נבנה כל סדר הסימנים שתכף נדבר עליו,
זו גמרא שהיא מאוד מאוד קשורה לנקודה הזו
של איך אדם ניצב לפני השם בראש השנה.
אמר אביי,
אשתא דאמרתא סימן המילתאי.
סימן זה לא מיסטיקה.
שאם חושבים שסימנים, כן,
שאנחנו אוכלים תפוח בדבש או כל מיני פירות וירקות, זה כזה כישוף כזה.
אני אוכל ככה, יש איזה צליל כזה, אז זה יהיה ככה.
אז זהו שלו.
סימן המילתאי זה עיקרון רוחני.
העולם האלוקי הוא מופיע בכל הטבע,
בכל המעגלים.
אדם מזהה בתוך עולם הצומח,
בתוך עולם החי,
בתוך עולם הדומם,
סימנים שמראים לו את האחדות במציאות.
אם אתה מוצא מתיקות בטבע,
תפוח,
תדע שישנה מתיקות בעולמו של הקדוש ברוך הוא.
אם אתה מוצא קרטי בעולמו של הקדוש ברוך הוא,
תדע שיש דברים שנכרתים גם
בעולמו של אלוקים.
כשאנחנו בראש השנה, בראשית של השנה, בראש של השנה,
אנחנו עושים סימנים,
לוקחים פרי,
לוקחים צמח,
לוקחים בעל חיים ואומרים עליו תפילה.
אנחנו בעצם מבטאים, כמו שאנחנו מתפללים, אנחנו לוקחים את העולם הרעיוני ומיישמים אותו,
שמים לו מילה
פה בתוך העולם הזה.
אדם מבחין בתוך מעגלי הטבע שסביבו איך יש את טביעות האצבע של אלוקים,
איך הסימנים האלוקיים הולכים ומופיעים פה.
אם זה משהו שדורש סוג של מבט אלוקי שמנוקה מכל השפעות זרות.
אנשים שגדלו בסדר חיים רגיל,
שלא היה להם קשה בחיים,
שהחיים התנהלו תמיד דבש,
שכל הזמן הם רצו שתהיה להם שנה טובה ומתוקה, ובאמת,
הייתה להם שנה טובה ומתוקה.
שהם לא עברו ייסורים.
אנשים כאלה, קשה להם לזהות
איך
הקדוש ברוך הוא נמצא בתוך הטבע.
כי מבחינתם הדקות הזו של איך יש ייסורים
ואיך יש מצויות מורכבות בתוך העולם, הם לא מכירים אותה.
לכן מי שמחדש לנו את סדר הסימנים זה אמורה מאוד ייחודי,
אביי.
אביי הוא היה יתום.
ראשי תיבות, אשר בך ירוחם יתום.
מי שגדל בלי אבא ואימא, אתם מבינים?
הוא זה שמסוגל לראות את הסימנים.
הוא זה שמסוגל לראות
איך דבר השם מופיע בכל פינה.
אנשים שהחיים שלהם היו ככה באנרציה,
בלי קשיים,
בלי ייסורים שמירקו אותם,
יש להם נטייה להחמיץ את הדברים הללו.
מחליקים פינוץ.
אביי אומר לו,
סימן המלתי.
הסתכלו טוב בעולמו של הקדוש ברוך הוא.
ובעולם הזה יש צדדים שונים מכיוונים כאלה ואחרים שמכולם עולה ומתברכת השנה.
הסימן הראשון שנהגו בעם ישראל לאכול,
זה אביי לא אומר אותו, זה סימן שהתקבל עם השנים.
מה הסימן, מה תפוח בדבש, זה המותג של ראש השנה, נכון?
לפי רוב העדות אוכלים את התפוח בדבש הראשון, למרות שעל פי ההלכה ראוי לאכול קודם פירות משבעת המינים, נכון? תמר,
רימון,
אבל ברוב עדות ישראל נהגו לאכול קודם כל תפוח,
בור פרי עץ,
טובלים אותו בדבש,
ואז אומרים,
יהי רצון בפניך אשר נעלתנו שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה.
אומרים חז״ל,
למה אוכלים תפוח?
מה תפוח פריו קודם לעליו?
אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע.
דיברנו על זה קצת בפרשת כי תבוא אם אינני טועה.
תפוח זה פרי, זה עץ פרי מאוד משונה.
קודם כל מופיעים הפירות
ורק אחרי זה מופיעים העלים.
כך חז״ל לפחות אומרים, לא יודע בדיוק אם מבחינה ברוטנית זה ככה, יכול להיות שיש עלים קטנים ולא רואים אותם.
אבל ככה זה נראה כלפי חוץ.
רוב העצים, יש לך קודם כל עץ,
ענפים, עלים יוצאים, ובסוף מגיע הפרי.
אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע.
תפוח הוא ביטוי לפרי שמדבר על זה שהמטרה מופיעה עוד לפני האמצעים.
קודם כל יש פרי,
אחרי זה צומחים עלים.
במילים שלנו,
קודם כל אדם ודאי באופן מוחלט
שתהיה שנה טובה ומתוקה.
אחרי ששמנו את החץ,
עכשיו גם שמים את המטרה.
עכשיו גם באים הענפים, העלים, ומסבירים לנו איך נראה את זה.
כף ישראל הקדימו, נעשה לנשמע.
נעשה זה העמדה הזו, מה שדיברנו אותה, של הניצבים.
נעשה.
עוד לפני שהבנתי, עוד לפני ששמעתי,
עוד לפני שהסכמתי, עוד לפני שהיכלתי,
עקלתי והרגשתי והתחברתי.
קודם כל, כך הרב קוק במהדורה של אורות התשובה, אז
הביאו את האיגרת, איגרת שע״ח, שהרב קוק כתב לרב חרל״פ, שהאיגרת הזו,
הכותרת שלה, ההסברה הכללית של ביטחון התשובה.
לפני שאדם מתחיל את תהליך התשובה,
קודם כל יש לו ביטחון.
מה הביטחון?
שיהיה טוב.
לא משנה מה אני אעבור בדרך, לא משנה כמה ייסורים יעברו בדרך,
לא משנה כמה כישלונות,
תהיה שנה טובה ומתוקה.
זה מה שבעם ישראל במשך אלפי שנים, ככה כל יהודי היה נוהג לומר.
יהיה טוב,
יהיה בסדר,
בעזרת השם. מאיפה אתה יודע שיהיה בסדר?
גם יכול להיות שואה, נכון.
וגם אחרי השואה
יהיה טוב.
בסוף הטוב מנצח.
אנחנו טובלים את התפוח בדבש,
כן,
מתוקים מדבש ומנופת צופים.
אדם טובל תפוח בדבש,
אביי,
אדם שאין לו אבא ואימא,
הוא טובל את התפוח בדבש ואומר, יהיה שנה טובה ומתוקה.
בסוף תהיה התשובה, ושבתה עד השם אלוהיך, זה המשך הפסוקים שלא קראנו, פרשת ניצבים.
גם בארץ נידחך, שנהיה בכל מקומות,
השיב השם אלוהיך את שבותך ושבת עד השם אלוהיך
הכל בסוף יגיע לאן שהוא צריך להגיע.
הכל יסתדר.
זה מה שנתן לנו את השמחה והאושר בראש השנה.
למרות, זה מה שאני מדגיש פה, למרות הייסורים, למרות המלח.
כי אחרי שהבנו שיש תפוח, אחרי שהבנו שיש ודאות,
אנחנו מתחילים לראות סימנים אחרים.
קרטי.
קרטי
יש כאלה שטוענים שזה קרישה,
לא יודע, כל עדה והאמינה כשלה.
קרטי זה מלשון המילה לכרות,
שיכרתו
שונאינו ומבקשי רעתנו.
הפשט, כן, תמיד מכוונים את זה על השונאי התורן.
אני יודע, שנה חמאס, חיזבאללה, ברוך השם.
כל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, כל דור ודור יש לנו את השונאים התורניים.
תמיד יש על מי לכוון.
אבל תורת הסוד מדברת על שונאים יותר ראשונים.
לפני שאדם הולך לטפל ולכרות את השונאים החיצוניים שלו,
שיכרות קודם כל את השונאים הפנימיים שלו.
יש לאדם שונאים.
יש לאדם יצרים שמפילים אותו.
בערב ראש השנה
אנחנו מכריזים,
כמו שבעולם הטבע,
יש צמח כזה
שהוא נקרא קארטי,
יש.
בעולם שלנו יש גם חלקים שאנחנו צריכים לכרות.
זה מאוד לא פשוט לכרות.
כשכורתים משהו בגוף
יש ייסורים נוראים.
בעורות התשובה,
אמרנו, יש תפקיד אחד למלח.
מלח אחד זה ממתיק את הבשר, המלח נותן שוב את הפער.
אתה רואה עכשיו לאן צריך להגיע,
את התפוח בדבש, יש שנה טובה ומתוקה, ואז פתאום אדם רואה איפה הוא.
זה נותן תחושה איומה ונוראה. שוב, למי שיש רגישות, יש אנשים שהכול טוב, הכל בסדר, חיים דבש.
ומבקשים סליחה, יום כיפור,
יש איזה, פעם החלתי שיעור על נושא של סליחה.
אז עניין אותי,
כתבתי בגוגל,
ממי אני צריך לבקש סליחה.
קיבלתי המון תוצאות בגוגל,
שכמעט כולם, היו כל מיני רעיונות עם אנשים בערב ראש השנה, בערב יום כיפור, אנשים מפורסמים, פוליטיקאים, שחקנים, ואז היו, שאלו אותם, ממי אתה השנה צריך לבקש סליחה?
רוב מוחלט של התשובות היו,
אני לא חושב ממישהו שנבקש סליחה,
אבל אני מכיר הרבה אנשים שצריכים לבקש סליחה ממני.
זה מדהים, זה היה משפט שחזר על עצמו באובססיביות.
זו העמדה הזו.
הכל בסדר.
זה מגיע מנטייה בנפש, אתם יודעים, כי אם אני מבין שזה מבקש סליחה ממישהו,
זה כמו מלח שמגיע עכשיו על הבשר. הבשר היה לא טוב עם כל הדם בפנים.
הרגיש טוב, היה מתוק.
עכשיו פתאום מגיע המלח,
מכריח אותו להוציא את הדם,
פתאום מתגלה הפער של לאן צריך להגיע,
זה נותן תחושות מאוד לא טובות.
אנשים לא אוהבים תחושות כאלה.
אדם שהוא יהודי,
שהוא עומד בראש השנה,
אין לו שום בעיה לעשות גם קארטי.
זה מתחיל בשנה טובה ומתוקה, זה נכון.
בסוף יהיה טוב.
בזה יסוד הכל. האמון,
כל מה שנפלתי יתוקן.
ולא משנה מה עשיתי השנה,
תמיד יש תשובה.
וזה מה שנותן כוח לאדם לעמוד גם בזמן כריתת העברם.
באורות התשובה, פרק יד, פסקה ה',
הוא כותב כך,
סליחה, לפני זה, פרק ח', פסקה א',
הוא כותב כך,
המכאוב שמרגישים ברעיון התשובה בראשית זריחתו.
יש מכאוב, יש מלח
שמרגישים בתחילת ההתעוררות לתשובה.
הוא בא מפני הניתוקים, המכאוב הזה מגיע מפני הניתוקים שחלקי הנפש הרעים שאין להם תקנה.
כל זמן שמחוברים בחטיבה אחת באורגניות הנפשית,
מקלקלים את כל הנפש ופוגמים אותה.
ועל ידי התשובה הם מולכים וניתקים ונעקרים מעצמיות הנפש היסודית בעיקרה,
וכל ניתוק
מביא כאב,
ככאב של עקירת איברים המקולקלים וכריתתם מטעם הרפואה.
ואלה הם הייסורים היותר פנימיים.
אם זה המחרובים של התשובה,
זה המלח
שנותן לאדם
לא רק את הפער, אלא גם מלח מסוים שמצמית,
שהורס
את החלקים השלילים.
מלח זה משהו, נכון, שסדום ועמורה,
כן, שהיא מושמדת,
אז, כן, זורעים אותה במלח,
לא יצמח פה יותר כלום.
אתה יודע, זה היה הביטוי בזמן התורה, שרצו להגיד שמקום מסוים הוא כאילו
סיים את תפקידו,
עבר שואה אטומית,
הם היו זורעים מלח.
פה לא יצמח כלום.
גופרית ומלח, שרפה כל הרצאה. אותו דבר, שרפה ומלח, זה אותו אפקט.
לא, לא. המלח מייצג את הכאב.
אנחנו אומרים שמתוך כל מלח גם בסוף צומחת התקווה,
אבל המלח מייצג את הכאב.
המלח מייצג את ההשמדה, את הרגע הזה.
אמרתי, יש לנו ביסוד הכל את הביטחון התשובה, והכל נכון, את התפוח ודבש.
אבל אדם גם צריך לדעת
להשלים עם הכאב.
להבין שהמלח הוא חלק בלתי נמנע פה בהמתקה של הבשר,
הוא חלק בלתי נמנע פה בתהליך של העברה,
בסדר?
זה שריפה ומלח. במקרה הזה זה אותו,
שריפה ומלח זה שני צדדים של אותו רעיון,
כן? שורפים פה משהו, יצמח משהו אחר,
אבל השריפה עכשיו היא שרפה את האדמה.
כריתה, כמו שאמרתי, היכולת לכרות,
זה דבר לא פשוט לכרוא דברים בנפש.
גם צריך הרבה זהירות איך כורתים דברים בנפש.
הגמרא במסכת ברכות אומרת
איך אדם מזהה שעולה עמוד השחר.
איך אדם מזהה, מתי יש אור שהוא יכול לקרוא קריאת שמע.
דעה אחת שיבחין בין תכלת ללבן.
כשהוא יצליח להבחין בין הצבע תכלת לצבע לבן, סימן שיש מספיק אור.
יש דעה אחרת
שיבחין בין תכלת לקארטי.
קארטי זה צבע ירקרק חלחל,
סוג של טורקיז.
זה צבע שזוקק
הבחנה
מעוד דקה
בינו לבין התכלת.
כשאדם כורת צדדים בנפש שלו,
צריך להיות כמו כירוג בניתוח לב פתוח או בהסרת גידול סרטני.
זה לדעת, לזהות
איזה דברים צריך לכרות ואיזה דברים צריך להשאיר.
זה הכל חלק מאותה עמדה.
אני אשאר שוב,
אדם שהוא לא נמצא בעמדה הזו של הניצבות לפני ה' של התשובה, של ההתמסרות, של מלכות ה'
הוא לא רוצה איסורים.
אז גם כשמגיעים האיסורים הוא מה שנקרא מנסה להעביר את זה.
וחלק מלהעביר את זה זה יאללה, טוב, בסדר, נפתח דף חדש,
נגמר.
חלק מהכריתות
במשמעות העמוקה שלה
זה להיות אדם
שהוא בלי פחד,
עומד מול המראה
ונכנס פנימה,
פנימה,
ויודע לזהות.
אתם מבינים, להיכנס פנימה זה דורש סבלנות,
זה דורש הבחנה,
זה דורש עכשיו שכל,
להבין,
התנהגתי אתמול איום ונורא.
מה גרם לי
להתנהג בצורה כזו?
לא, עזוב, דאגנו, עזוב, נשכח, גמרנו, בסדר, מחר יהיה יום חדש.
אדם מנתח,
וכשמנתחים דברים,
מתגלים לפעמים כל מיני דברים שבן אדם היה מעדיף לא לדעת אותם.
נפתחים כל מיני תיבות פנדורה,
שאנחנו עושים את זה בווידוי ביום הכיפורים.
אנחנו מתוודעים באופן מאוד מאוד מפורט ביום הכיפורים, מה קורה.
אחרי שחטאנו לפניך בזה, ואחרי שחטאנו בזה, ואחרי שחטאנו בזה,
וצריך לפרט כל דת, ומה עשינו, ומה זה.
הוא, אדם לא נוח לו בסיטואציות האלה.
טוב, נו, הבנתי, חטאתי לפניך, רחם עליי, יאללה,
בואו נמשיך.
יהיה צעד שאדם צריך להמשיך הלאה.
ויש גם אדם שאדם צריך לדעת שהרגעים האלה של המלח,
של הכריתות,
זה רגעים מאוד דקים ומאוד עדינים שצריך שם לעשות את הדברים עד הסוף.
לנקות כל פינה.
זה גם אדם בוגר, אתם מבינים?
אדם שהוא ילדותי הוא הכל אצלו שחור לבן.
יש כאלה אנשים,
או שאני מלך העולם, אני צדיק מושלם,
או שאני אפס,
חוטא, מנוול.
זה גם חלק מהעמדה הזו של החוסר רצון להיכנס לפרטים. אז כאילו,
אדם שהוא ניצב לפני ה'
הוא לא נכנס לקיצוניות הזו.
יש, בכל דבר בחיים יש רגעים
שנצטרך לתקן ויש רגעים שהם בסדר גמור.
זו היכולת להיות אדם שקול,
שולט.
זה הכל אותה עמדה נפשית
של זיהוי דברים,
מה צריך לכרות ומה לא צריך לכרות.
וזה שקרה אתמול ככה, זה לא אומר עכשיו שכל פעם שעשיתי ככה זה לא היה בסדר.
אתמול זה לא היה בסדר,
כי אתמול זה היה עם סיטואציה כזו וכזו.
לפני יומיים זו הייתה סיטואציה אחרת, ולכן שם כן הייתי צריך להתנהג ככה.
וגם ההחלטות הן בעצם.
יש כאן אנשים שמחליטים החלטות גם מאוד מאוד חד-ממדיות.
השנה אני לא כועס אף פעם.
כן, כזה משפטים כאלה מאוד דרמטיים.
זה משפטים של ילדים קטנים.
השנה כעסתי במקומות שלא הייתי צריך לכעוס.
אבל היו מקומות מסוימים שהייתי צריך לכעוס.
עוד פעם, לא כעס, הקפדה, לא משנה, ניכנס פה עכשיו לכל מיני המינוחים,
מה ההבדל בין כעס, איך הכעס צריך להיות.
אבל היו מקומות שכן,
אז בבקשה,
שאתה עכשיו עובר מלח,
עובר ייסורים, עובר תהליכים, עובר כריתות,
בבקשה לעשות את זה בצורה מאוזנת ושקולה. ככה שווים אל השם אלוהים.
ואז ממשיכים ברוביה.
רוביה זה הרבה גרגירים, יש כאלה אוכלים שעועית, יש כאלה אוכלים זרעונים, יש כאלה, לא יודע,
כל אחד והמנהג והעדה שלו.
זה מלשון ריבוי,
נכון?
שירבו זכויותינו.
אדם שהוא שב בתשובה,
שהוא עובר כל מיני תהליכים,
זה לא מספיק רק
תשובה, מה שנקרא, כללית.
אדם צריך לרדת אל הפרטים,
להרבות זכויות.
לקחת את הפרטים של החיים שלו, כמו שאמרנו, זה חלק מכל התהליכים שאנחנו נורים פה עכשיו,
ולהתחיל לעבור עליהם אחד-אחד.
זה מתיש,
זה מעייף.
זה מלא איסורים עכשיו העבודה הזו.
לצרף
אבן לאבן, כמו פסיפס.
לקחת את השנה ולעבור מה היה ואיך עושים ואיך מתקנים.
בראש השנה אנחנו אומרים את זה, תסתכלו בטבע.
יש דבר כזה, נכון? של הרבה גרגירים.
ככה גם אדם לומד על עצמו, על הנפש שלו,
על עולמו של הקדוש ברוך הוא.
תראה הרבה דברים.
תנקה כל דבר.
זה הדבר השלישי שמלח עושה.
מלח,
כן, למשל בקטורת.
בזמן שבית המדינה שקיים היו מקטירים קטורת,
אז אחרי שהם מביאים את כל הסממנים של הקטורת, היו גם מוסיפים מלח.
מה התפקיד של המלח היה?
התפקיד של המלח היה לנקות
כל סממן
מפני עצמו, כל הבקה,
לנקות ממנה את הפסולת.
למלך היה גם תפקיד שנקרא להיכנס לכל חור.
יש תפקיד במלח, אמרנו, שהוא נותן את הפער,
כאילו יש כאן איזה צמאון, נכון?
אדם ש... אוכל מלח, אז הוא צמא.
יש פה עכשיו משהו שחשף את ה...
זה תפקיד אחד.
תפקיד שני, כמו שאמרנו,
זה להשמיד על פצע.
שמים מלח, נכון? זה יוצר תחושת כאב חריפה.
זה מצמית את ה... היום לא שמים מלח, שמים אלכוהול, שמים איזה חומר מחטא.
משהו שמשמיד את החיידקים.
ויש גם תפקיד של מלח לנקות.
היום לא משתמשים בזה.
אבל פעם מלח זה היה גם חומר ניקוי, שרוצים לנקוט כלים וזה.
זה היה סוגם של איזה אבקת כלים, נוזל כלים ככה.
זאת אומרת, המלח הוא גם,
יש לו תכונה, הגרגירים שלו,
שהוא נכנס לכל מיני מקומות
והוא
מנקה את מה שצריך לנקוט.
רוביה,
אחרי זה יש לנו,
מה אתם נוהגים אחרי רוביה?
אבל בסוף לא,
סלק, בדרך כלל סלק,
שיסתלקו שונאינו ומבקשי רעתנו.
שימו לב, יש,
אמרנו את הוודאות של התשובה בתפוח.
יש את הכריתה,
שזה אמרנו השלבים של הסרת החלקים השליליים, המלח והרוביה, שזה גם מכניס את זה לכל הפרטים וזיהוי של כל דבר שעשינו.
יש גם עוד שלב בתשובה.
אדם לא רק מזהה
וקורץ את החלקים הרעים,
אלא גם מסלק אותם מהנפש שלו.
אומר הרמב״ם שכאשר אדם עושה תשובה,
צריך לשנות את שמו,
כן, זה לא ההלכה למעשה, אבל בהרימה עקרונית,
צריך לשנות את שמו. למה? לומר,
איני אותו האיש שעשה את אותו מעשה.
זו התשובה השלמה.
אדם הופך להיות אדם אחר.
מסתלק מהחטא.
סליק בארנית, מה זה?
לעלות.
כי סליק.
כי עלה.
אדם מתחיל לעלות, גם עלי הסלק הם צומחים למעלה,
כלפי מעלה.
זה ירק,
צומח ככה.
היכולת של האדם כחלק מתהליך התשובה לסלק,
לכרות, ואחרי שהוא כורת,
מסתלק מהחץ.
אמרנו, יש אנשים,
עוד פעם, כחלק מהאי-הבנה מה זה תשובה,
אז הם מחפפים, מחליקים פינות, ואז
הם גם כל הזמן, זה רודף אותם.
כאילו, הם עשו, אבל אז
בעצם לא ניקיתי את עצמי, ואז הם ייסורי מצפון, ומחטטים בפצע, ושוב.
אדם שעושה תשובה, שהוא ניצב לפני ה'
הוא מזהה
את החטאים, כורת אותם עם המחיר שזה דורש.
ואז הוא גם מסלק את זה מהנפש.
העני אותו אדם.
אדם לא מערער בזה יותר,
לא עסוק בזה יותר.
הוא צריך סתם להישמר, אומר דוד המלך, חטאתי לפניי תמיד.
אדם צריך לדעת, אם נפלת במשהו מסוים, אז תמיד תהיה עם דריכות, שדע לך, הנושא הזה זה נושא רגיש, תיזהר ממנו.
אבל לא במשמעות שאדם מסתובב כל הזמן עם מה עשיתי, מה עשיתי, מה עשית.
אין.
זה נגמר.
זה הרעיון של התשובה.
אדם מסתלק.
הוא לא אותו אדם.
ישן טוב בלילה.
סליק.
ואז
הוא מגיע לקרא.
קרא, מה זה קרא?
מה איתכם? גם לא עושים סימנים אצלכם בבית.
דלעת.
אתם רוצים שנעשה פה סדר סימנים עם פירוטכניקה?
אפשר לארגן לקראת ראש השנה. נעשה פה כמו לפני ליל הסדר. הם עושים פה לפעמים הרב שרקי, הוא עושה פה ליל סדר דמי.
אז אפשר לעשות ליל סימנים ראש השנה דמי.
קרא. קרא זה דלעת.
דלעת
זה מלשון הפסוק
דלו למרום עיניכם.
אומרים חז״ל, אין מרים דלויים לאדם בחלום,
אלא למי שהוא ירא שמיים בכל כוחו.
בסדר, אם אתם מוצאים דלעת בחלום שלכם, אז תדעו שאתם בסדר.
זה כמובן לא לרמה הנפשית היום, אבל יש בו רמה עקרונית.
דלעת
זה ירק
שבזמן המשנה היה משמש לשאיבת מים.
לא היה אז דלעים.
מה אנשים היו עושים?
היו לוקחים דלעת,
פותחים אותה, מרוקנים אותה,
מייבשים אותה ומשתמשים בה ככלי שאיבה. מזה הגיעה המילה דלי.
דלי, לדלות מדלעת.
דלו למרום עיניכם.
אדם דולה,
אתם מבינים?
דלעת.
איך אומרים?
קרא, שזה בארמית, דלעת,
שייקראו לפניך זכויותינו וייקרא גזר דיננו.
איך אדם קורע את גזר דינו?
איך אדם נקרא לפניו זכויותיו?
שהוא דולה
כוחות מעצמו.
זה הכל חלק מתהליך התשובה.
אדם מנתק,
קטין, מסלק חטאים,
ואז הוא דולה כוחות להמשיך,
להמשיך לצמוח.
למרות הכאבים,
למרות כל המלח שמירק את הבשר שלו.
ואז יש לנו תמרה.
תמרה,
אומרת הגמרה,
הרואה תמרים בחלום ידע שתמו עוונותיו,
שנאמר תם עוונך בת סיום.
תמר זה מה שאנחנו מברכים על התאמה, הרצון,
שהיא תם שונאנו,
היא תם וחטאנו, יש כל מיני גרסאות איך אומרים את זה.
תמר זה ביטוי למשהו תם, תמים, שלם.
אדם מגיע לשלמות נפשית בתהליך התשובה שלו.
צדיק
כתמר יפרח,
כארז בלבנון יסגה.
אדם מוצא את עצמו בעמדה של שלווה מוחלטת אחרי התהליכים הנפשיים, אחרי כל הכאבים שהוא עבר בתשובה.
כי הוא ניצב לפני השם.
ואז
הוא גם אוכל
דג וראש של כבש.
דג, למה אנחנו אוכלים דגים בראש השנה?
מה מברכים על הדגים? יהי רצון,
שנפרה ונרבה כדגים.
מה דגים שבים אין עין הרע שולטת עליהם?
והם פרים ורבין? אף ענר פרים ורבים.
דגים זה בעלי חיים שחיים במצולות.
לא רואים אותם.
הם מתחת לפני השטח.
אין עין הרע שולטת בהם.
זה ביטוי לבעלי חיים עם עולם פנימי.
שוב, אנשים שהם מוחצנים, שהם כל הזמן עסוקים
בהחצנה אין להם את הכריתת ברית אין להם את התשובה אין להם את הניצבות
אז הם כל הזמן גם לחוץ ממה אומרים עליהם ואז העין הרע שולטת בהם.
זה אולי היום הבעיה של המציאות הנפשית היום.
דגים פרים ורבים הם הולכים ומתרבים אף אחד לא מפריע להם
כי הם נמצאים רק מול הקדוש ברוך הוא.
אומרים חז״ל מה דגים שבים אין להם גווינין גווינין
לכוונה היא עפפיים.
הדגים עיניהם פקוחות תמיד.
אף הצדיקים נקרעים נוני ימה.
דגים שבים, כי עיניהם פקוחות תמיד.
הדגים, בשפה שלנו, הם בעלי חיים שלא ממצמצים.
אין להם עפפיים, לא יכולים למצמץ.
תמיד ישר.
אף הצדיקים,
עיניהם פקוחות תמיד.
אדם כולו ניצב לפני השם, לא ממצמץ לשנייה,
מוכן לשלם כל מחיר,
עושה תשובה,
משלם את כריתת החלקים שהוא צריך לכרות,
מסלק אותם מהנפש,
מרבה את כל הפירוט, כל הבעיות, בודק, זכויות, מנקה,
עולה,
דולה, כן?
שואב מעצמו כוחות לשאת עיניים למרום,
עכשיו הוא שט לו.
בים, בים הדעת האינסופי.
ואז הוא אוכל ראש של כבש
שנהיה לראש ולא לזנב.
זנב
זה חלק בגוף בעל החיים שהוא מפרכס,
משהו שהוא בלי שליטה. נכון? כשלוקחים תולעת,
זה לטאה, וחותכים לה את הזנב,
הוא ממשיך לזוז.
אין קשר בין הראש לבין החלק התחתון.
נהיה לראש ולא לזנב.
כשאדם מתפלל בראש השנה, שם סימנים בטבע שהחיים שלו או השנה הולכים להיות כולם קשורים אל הראש.
כמו ראש הכבש של אילו של אברהם ויצחק.
מסירות נפש,
מה שדיברנו.
היכולת של האדם לעמוד בברית,
להתמסר באופן מוחלט, אפילו לדבר הכי גדול שיכול להיות, אהבת, מאהבת המשפחה,
יש משהו שגדול יותר, שמשם הכל מתחיל.
הקשר עם הקדוש ברוך הוא.
כל הדברים האלה, אתם מבינים,
מביאים את האדם לשנה החדשה.
בכל הדברים הללו מופיעים פרשת ניצבים.
פרשת ניצבים היא פרשת התשובה.
תסתכלו, לא נגענו פה רק בכמה פסוקים.
זה פסוקים שאומרים איך שווים אל השם.
ויש שם תיאורים, כמו שתיארנו, תיאורים קשים,
של עונשים ושל מלח ושרפה וכולי,
ועם כל זה בסוף אחרי הכל,
ושבתה
עד השם אלוהיך.
בסוף התשובה מגיעה,
עם התהליכים המורכבים שעוברים בדרך אליה.
טוב, תחשבו על זה בליל ראש השנה.
שיהיה לכולנו שנה טובה ומתוקה.
