טוב, בוקר טוב, מה שלומכם? אנחנו במתח. יפה, מתח זה טוב מאוד.
תודה רבה.
ובפעם הקודמת,
לאן הגענו?
סיימנו גם את הפרק האחרון?
לא, לא, לא. מה?
פרק י'?
פרק י' סיימנו?
כן.
טוב,
היום אנחנו בעזרת השם נסיים את הסדרה השנה.
בעזרת השם. טוב, הפרק האחרון במגילת אסתר, אנחנו כמובן מתעלמים,
מוריי ורבותיי, אני רואה שאני מפריע לכם בפרלמנט פה,
אנחנו כמובן מתעלמים מהחלוקה לפרקים, היא פחות מעניינת אותנו, אבל גם בלי החלוקה לפרקים, ארבעת הפסוקים האחרונים של המגילה הם מאוד מאוד תמוהים. זה נראה איזה מין נספח להסכם,
מסים, פה, שם, מה זה מעניין אותנו, המסים הללו?
ואנחנו צריכים לקרוא את הפסוקים האלה בעין מפוקחת,
ואז מהם לצאת
לאיזשהו חיפוש נוסף.
וישם המלך אחשורוש מאס על הארץ ואהיה הים.
בכל מעשה תוקפו וגבורתו ופרשת גדולת מרדכי אשר גדולו המלך הלא הם כתובים על ספר דברי הימים למלכי מדי ופרס. כי מרדכי יהודי משנה למלך אחשורוש
וגדול היהודים ורצוי לרוב אחיו,
דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו.
טוב, אז למה זה נוגע אלינו?
הפסוק הראשון, נדבר על מסים.
עכשיו,
כל מי שקצת זוכר את הצהרת כורש שקדמה למגילת אסתר,
אבל אני כרגע לא נכנס לכל הלימוד לגבי הצהרת כורש ומה היה בה ואיך הוא חזר בו,
אבל מה המשמעות של הצהרת כורש?
כורש מצהיר, ההצהרה שלו מופיעה בשני מקומות, גם בסוף ספר דברי הימים וגם בתחילת ספר עזרא,
וההצהרה שלו בעצם אומרת, טוב, אפשר לעלות לארץ ישראל.
זה לא בדיוק ברור מה, וכי לפני הצהרת כורש
אסור היה לעלות לארץ ישראל? אפשר היה להניח
שכל מי שרצה לעבור מקום יכול היה לעבור.
עיקר החידוש
בהצהרת כורש הייתה
שהוא התיר התארגנות לאומית
ושהוא התיר להם לגבות מסים.
כורש התיר ליהודים העולים לארץ ישראל לגבות מסים לעצמם. במקום שהם ישלמו מסים לממלכה הפרסית,
הוא התיר להם
לגבות את המסים לעצמם. זה כתוב במפורש בספר עזרא.
וכל אנשי מקומו, כל הנשאר מכל המקומות אשר הוא גר שם,
ינשאו אנשי מקומו בכסף ובזהב וברכוש ובבהמה עם הנדבה לבית האלוהים אשר בירושלים. אנחנו יודעים כמה נושא המיסים הוא נושא רגיש.
אז בעצם כורש מאפשר ליהודים לשקול את השקל הציוני, בסדר? יש להם, הם הקימו איזושהי מערכת כלכלית נפרדת.
זה גם מופיע בתלונות
שמקבל כבר אחשוורוש,
או כובש, כתבי השטנה שנשלחים. חלק מהטענות כלפי כתבי השטנה של כלפי היהודים זה שהם באמת
לא ישלמו מיסים לממלכה.
זה בפרק ד' בספר עזרא.
יכהן ידיע לאבל למלכה, ידע אדוני המלך,
דרך קריית הדתך תתבנה, אותה עיר שתתבנה,
מן דבלו והלך לא ינתנון.
הם לא ישלמו לך מיסים. מס הבלו זה דבר שאנחנו מכירים אותו עד היום, המס על הדלק, נכון?
ואפתו מלחינתי ינזיק, באוצר המלך ינזק וגם אחר כך בהמשך.
אני קורא בפרק עזרא, פרק ד', אתם לא צריכים לדלג לשם.
אנחנו מודיעים למלך שאותה קריאה שתתבנה,
חלק בעבר נהרה לא יטעי לך, את המיסים שמשלמים במעבר הנהר לא תקבל.
כלומר הסיפור של המיסים מופיע גם בכתבי השטנה.
אז אנחנו מבינים שהייתה כאן בעצם הרשאה לגביית מיסים עצמאית.
אז כשכתוב במגילה,
ויאסם המלך אשוורוש מס על הארץ ואיי הים בעצם האמירה היא שבמקום שהיהודים
ישלמו מס לעצמם ויקימו מערכת כלכלית עוד לפני שהם מקימים מערכת ביטחונית שזה יותר מורכב להקים מערכת ביטחונית אבל מערכת כלכלית אפשר נאמר ככה הקרן הקיימת
וקרן היסוד קדמו למערכות הצבאיות של היישוב העברי להגנה לפלמ״ח לאצל ולהתחיל לשקול שקל ציוני זה לא מרגיזה אף אחד יותר מדי במקום שהדבר הזה יהיה אנחנו
מוצאים את היהודים ממשיכים לשלם מיסים לאחשוורוש.
מתאים להם הדבר הזה, להמשיך להיות
משלמי מיסים לאחשוורוש.
אז זה פסוק אחד.
הפסוק הבא,
כן?
לא, זה בדיוק היה ההיתר של כורש.
מה היה ליבת ההיתר של כורש?
ההיתר של כורש היה, בואו, אני פוטר אתכם, היהודים, אין להם יותר מודי כסף.
פוטר אתכם מהמס הכללי לממלכה,
קחו את הכסף הזה,
תנו אותו לטובת העולים לארץ הקודש.
וזה התעופות? כן, זה ראינו בעזרא, זה מה שהוא אומר בעזרא. חז״ל גם אומרים את זה בצורה מפורשת, שכורש,
בסלב מסוים, חזר בו כי הוא ראה שנגרם לו מזה נזק כלכלי,
שאין מיסים ואין מסחר, אז הוא עצר את העניין הזה, אבל פחות בהתחלה הוא התיר, הוא עצר את העלייה, הוא התיר להם לגבות מיסים. ואז אתה רואה כאן בפסוק הזה שהעם נשאר,
העם שבעצם המצב הלאומי אחרי מגילת אסתר, שממשיכים לשלם מיסים למלך אשוורוש. הלאה.
וכל מעשה תוקפו וגבורתו ופרשת גדולת מרדכי אשר גדולו המלך,
הלא הם כתובים על ספר דברי הימים למלכה מדי הוא פרס.
גם הפסוק הזה בעצם מספר את הסיפור בדרכו. במקום שמגילת אסתר
תהיה, הייתי מגדיר את זה, הפרק הראשון בסדרה עמוד האש.
כל היושבים כאן, אני מניח, ראו את הסדרה הזאת, אני מקווה יותר מפעם אחת.
כן? מאיפה מתחיל עמוד האש? מאיפה היא מתחילה? מה הפרק הראשון?
לא.
הגלות זה מילה שתמיד נכונה.
מאיפה בגלות? איפה דוקרים את הנקודה?
ברוסיה. ברוסיה. לא.
הסצנה הפותחת את עמוד האש זה משפט דרייפוס.
יש שם גם תמונה, סרטון של משפט דרייפוס, רואים איך שוברים לו את החרב
ומורידים לו את הדרגות, משם מתחילים.
כי זה מה שגרם להרצל, העיתונאי,
סף התבוללות, תיאודור הרצל, שנמצא שם, להרהר ולחשב ולכתוב איזה מאמרי המערכת, והוא קרא את המילזונה,
ומשם בעצם הוא מתחיל את המסע שלו לעבר היהדות, אגב, מסע קצר מאוד, בסך הכל הרצל פועל כציוני כעשר שנים, 12 שנים, לא יותר.
אז משם מתחילים.
בסדר? הפרק הראשון,
בתולדות הציונות לפי הכרעת יגאל לוסין ועורכי הסדרה שם, כמובן, היה ראוי להתחיל את זה אולי לפני כן, עוד ברבי יהודה אלקלעי, אולי גם בבית יוסף, בארי, לא משנה, אבל,
כן, בסדר, אז ברור שיש כאן איזה הכרעה, אבל להגיד, תולדות הציונות החילונית,
על כל פנים, אפשר להגיד שזה מתחיל משם.
זה היה המאורעות שגרמו לקונגרס הציוני הראשון ב-97,
ומשם כבר, אז
אם היינו מנסים ללכת על מדינת ישראל הקודמת בבית שני, מהו הפרק הראשון בייסוד המדינה, היה אמור להיות מגילת אסתר.
במקום שזה יהיה פרק בתולדות הציונות, פרקים בתולדות, ככה זה נקרא עמוד האש, פרקים בתולדות הציונות,
זה אפיזודה היסטורית בכרוניקה הפרסית בכלל.
בסדר? כלומר, זה מתואר כאיזשהו
כרוניקה, פרק בדברי הלימודים למלחמה די ופרס, ולא בפרקים שלנו.
אני מזכיר לכם גם את מה שראינו בשבוע שעבר, את ההתנגדות היהודית בכלל לקביעת פורים בתור חג.
והפסוק החותם, כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשוורוש וגדול היהודים ורצוי לרוב אחיו,
דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו.
גם הפסוק הזה מספר משהו שהיה אמור להיות משהו במקום. במקום שמרדכי היהודי יהיה נשיא מדינת היהודים,
כשהוא מוביל אחריו כוח צבאי שכבר קיים, הוא כבר הקים אותו,
זה כוח צבאי שגם הוכיח את עצמו מבצעית,
הוא הרג 75,000 אויבים. עם הכוח הזה הוא עולה לארץ ישראל,
מקים בה את
המדינה, יש לו איזשהו מסד ביטחוני להישען עליו, יש לו גם איזושהי תשתית כלכלית, ועם זה קמה מדינה שהולכת ומתפתחת, הולכת ומחזיקה מעמד.
במקום הדברים האלו,
כן,
במקום הדברים האלה שיקרו כבר עכשיו,
אנחנו מכירים אותם שבסוף קרו במידה מסוימת 200 שנה יותר מאוחר,
עם החשמונאים, ובעצם החשמונאים בנויים באיזשהו מקום,
כמובן על פורים, אבל זה היה צריך לחכות הרבה לפני כן, ממילא גם החשמונאים היה הרבה יותר משמעותי.
במקום הדבר הזה, מרדכי מתואר כאן במילה, אני הייתי אומר,
שתדלן, כאילו זה הלוביסט, כאילו בהקשר הזה. כי הוא סגן,
סגן נשיא, אתה יודע למה זה קונסול?
ובכל מדינה יש שגריר וקונסול. שגריר זה אחראי על ה-foreign affairs, על יחסי החוץ, קונסול זה אחראי וזה ישראלי, עם כללי מצוקה, ישראלי לא עלינו, זה מסובך,
הוא דואג לישראלים. אז מרדכי הוא הקונסול הישראלי,
משנה למלך אחשוורוש,
סגן נשיא ארצות הברית כזה,
רצוי לרוב אחד, דובר טוב לעמו, דורש עם הכל זרוע, עוד פעם, לא בגלל מרדכי, מרדכי היה רוצה להיות ראש הממשלה היהודית הראשונה, אבל העם לא הלך איתו.
העם לא הלך איתו.
שיושב לך על הווריד, אתה לא יכול להגיד את זה, אבל בדרכם הסיפורים האלה מספרים, הפסוקים האלה מספרים את הכישלון הגדול של מגילת אסתר.
התוצאה של מגילת אסתר הייתה אמורה להיות הקמת מדינה יהודית.
אנו מכריזים את זה על הקמת מדינה יהודית,
נכון, מדינה, היא מדינת ישראל,
את ארץ ישראל היא מדינת ישראל, כן?
זה היה מה שאמור להיות.
במקום זה, זה לא קורה,
זה נדחה, זה מתמסמס,
זה כל זה. בית המקדש בתור מוקד דתי,
אחרי מגילת אסתר, מתאפשר את הבנייה שלו.
כן, כבר שנתיים אחרי,
משוחרר האישור להמשך בניית המרכז הדתי,
אבל לא לבניית המרכז הלאומי. ולצורך העניין, כשאנחנו מדברים על ההבדל בין מרכז דתי למרכז לאומי, זה יבוא לידי ביטוי,
המרכז הדתי ייקרא בית המקדש,
המרכז הלאומי תמיד יבוא לידי ביטוי בחומה.
כשאתה בונה חומה, אתה בעצם,
יש לך איזושהי הצהרה ביטחונית.
אתה מקים כוח צבאי,
אתה יכול לעשות איזשהו ביצור, אתה יכול להגן.
עד ימינו אלו,
עד מבצע חומה ומגדל. אז בעצם המגילה,
אנחנו כבר אחרי שתולים את המן, בית הבנים שלו יש איזו רעידת מתח כללית,
ולפחות אצל הפרוזים,
עין לפוטיפורים צופייה, אתה כבר רואה את האוכל שם, אני מחכה לך וכל זה, ורוצים כבר לגמור את העניינים וכל זה,
מיסים, מיסים, הרב את ריבנו, שושנת יעקב וקדימה.
אבל בעצם המגילה, בדרכה, בפרק האחרון, בפרק ט' מספרת לנו שהיהודים לא רצו את פורים, היה צריך לכפות אותו עליהם.
ובפסוקים האחרונים הם מתארים שבעצם לא הייתה עלייה,
לא קמה המדינה, ולכן המגילה בעצם מסתיימת בסימן שאלה פתוח. לצורך העניין, כאלון בין תנ״ך זה אומר שהיא כנראה עתידה לחזור. הסיפור הזה עתיד לחזור, הוא לא סגור.
אנחנו רוצים היום, אחרי שביאסנו את עצמנו היטב, וראינו שהמגילה הסתיימה באיזושהי ירידה,
אנחנו רוצים לשאול את עצמנו עוד שאלה, ולראות האם באמת זוהי התחנה האחרונה של מגילת אסתר,
או שבאיזשהו מקום אנחנו נראה את הדברים צפים ועולים עוד פעם.
אז בואו נראה,
בואו נראה.
נחמיה פרק א',
נחמיה פרק א',
דברי נחמיה בן חחליה,
והיא בחודש כסלו שנת עשרים ואני הייתי בשושן הבירה.
כבר שושן הבירה זה כבר כמובן
הכניס אותנו מיד למסגור של מגילת אסתר.
חודש כסלו זה חודש מאוד מאוד אופייני כי הרבה מאוד
דברים שקשורים לבית שני קרו בחודש כסלו הנבואות של חגי חלק מהנבואות של זכריה
כמובן חנוכה בהמשך
אז גם פה יש לנו נבואת
חנוכת בית שני ועוד הרבה מאוד דברים קרו בחודש כסלו נשאל על המשכן כמובן
ויבוא חנני אחד מאחי ובאנשים מיהודה וישאליהם על היהודים הפלטה אשר נשארו מן השבי ועל ירושלים
עכשיו לא אמרנו שנת עשרים למה?
למתי?
הפרשנים כאן רובם ככולם, ללא יוצא מן הכלל כמעט, אומרים שמדובר בשנת עשרים למלך
שהגיע אחרי אחשוורוש, הלוא הוא דרייבש.
כן, דרייבש עמדי,
שהוא לפי חז״ל בנם של אסתר ואחשוורוש,
טהור מאימו וטמא מאביו.
הוא כבר מולד, אנחנו נמצאים עשרים שנה
אחרי שאחשוורוש מת.
בסדר?
לא ברור כמה זמן אחשוורוש האריך ימים עוד אחרי מגילת אסתר. אפשר להבין שהכבד שלו לא היה משהו,
לפי כמויות השתייה שהוא שתה.
אבל אנחנו נמצאים פה כבר עשרים שנה אחרי.
נחמיה נמצא, זה לא יותר מדי זמן, כי אנחנו מבינים שזה קורה,
כן,
זה קורה,
על פניו, לפי מה שמבואר בספר עזרא, אחשוורוש מת לא הרבה זמן אחרי
תום מגילת אסתר. ככה זה, לפי החשבונות.
ויאמרו לי הנשארים, אשר נשארים מן השבי שם במדינה ברעה גדולה ובחרפה,
וחומת ירושלים מפורצת ושעריה ניצתו באש.
כלומר, יש בית מקדש,
הבית בנוי, בנוי כמובן בצורה מאוד מאוד מוקטנת,
זה לא הבית השני של הורדוס, זה גם לא הבית הראשון של שלמה.
יש, מזבח ואיזה מבנה לידו.
אבל מבחינה ביטחונית יש כאן הפקרות גמורה.
אין כוח עברי מגן
על ההתיישבות החקלאית, כן.
כורש הוא כבר...
אנחנו לפי חז״ל, כורש, אחשוורוש, דריאבש, זה הסדר.
כן.
הסיפור של המגילה, לא.
הסיפור של המגילה מתרחש כשהמקדש תקוע.
הם התחילו, הם בנו את המזבח,
אבל לא בנו את המקדש.
הקפאת הבנייה שנמשכת 18 שנה,
גם מתואר בספר עזרא בפרק ח',
ובעצם מי שמקפיא אותה זה אחשוורוש,
היא בעצם תוקעת את הכל באמצע. אנחנו כאן נמצאים 20 שנה אחרי מות אחשוורוש. כלומר, כאן ברור, בפרק הזה, שהבית כבר בנוי.
בסדר?
שם במגילה הם בנו את המזבח והם נתקעים באמצע הבנייה של בית המקדש. זה בעצם הסיפור שם.
וגם לא אוליג, ולא אוליג. אבל בואו נראה את נחמיה.
יפה, אז מה קורה? אז יש בית מקדש, אבל ההתיישבות היהודית סובלת מהצקות בלתי פוסקות של המקומיים,
של הערבים המקומיים, של הפלסטינים המקומיים.
אין ביטחון,
מאלה אין שום יכולת להתפתח,
אי אפשר, הדרכים בחזקת סכנה,
אתה לא יכול להגן על עצמך, הכל פרוץ, והם פה עושים מה שבא להם.
ולזה קורה הכתוב, חרפה,
אין שום כבוד לאומי, אין שום עוצמה.
ואז נחמיה,
ויהי כשומעי את הדברים האלה, ישבתי ואבכה ואתאבלה ימים, ויהי צם ומתפלל לפני אלוהי השמיים. טוב, מה הוא מתפלל?
מה נושא התפילה שלו?
ואומר,
אנא אדוני אלוהי השמיים, האל הגדול והנורא, שומר הברית וחסד לאוהביו ולשומרי מצוותיו. תהי לא אוזניך קשבת ועיניך פתוחות
לשמוע על תפילת עבדך אשר אנוכי מתפלל לפניך היום,
יומם ולילה,
על בני ישראל עבדיך ומתוודה על חטאות בני ישראל אשר חטאנו לך,
אני ובית אבי חטאנו. איזה חטא הוא חטא?
על מה הוא מדבר פה?
מה ערך התפילה? סתם להתפלל?
זה ברור שהוא מתכוון לחטא הידוע,
החטא המפורסם,
החטא הגדול מכולם שהוא?
שלא עולים לארץ.
איזה חטא?
הוא צדיק, יחמיה.
איזה חטא חטא הוא ובית אביו?
זה החטא שלא עלינו לארץ כשיכולנו לעלות.
אולי אם הייתי עולה,
אני יכול לעשות שם כל מיני דברים וזה כמובן נשען על הגמרא במסכת סנהדרין שלמרות שהקדוש ברוך הוא אמר לי יעקב הנה אנוכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך בא והותיך אל האדמה הזאת כי לא אעזובך עד אשר עשיתי את אשר דיברתי לך בכל אופן יעקב אבינו כשהוא חוזר לארץ ישראל וירא יעקב מאוד ויצר לו שואלת הגמרא למה אתה מפחד הרי יש לך הבטחה אלוקית לשמירה אומרת הגמרא שמא יגרום החטא איזה חטא יעקב עשתה יעקב הוא רק צדיק יעקב הוא נזהר מגזל
אפילו של כבשה ללבן.
תשובה, איזה חטא? חטא ההתעכבות בגלות.
אחרי 14 שנים שנולד יוסף, יעקב מחליט להיענות
לבקשה של לבן ולהישאר עוד שבע שנים.
בשביל מה?
בשביל כסף, בשביל להרוויח.
והאם הוא משלם על זה מחירים? הוא משלם מחירים. לדוגמה,
הוא לא פוגש את אמא שלו.
עד שהוא מגיע ליצחק, רבקה כבר מתה.
אם הוא היה מגיע לפני כן, הוא היה רואה את רבקה
את אמא שלו.
אז זה החטא הכולל הכללי הגדול של ההתעכבות, ואנחנו למדים מיעקב,
יעקב זה עם ישראל שנמצא בגלות ויש לו יכולת לעלות והוא מתעכב, אתה למד שכשיש לך אפשרות לעלות ואתה לא עולה,
אתה עלול להיות נתון תחת סכנת השמדה.
יעקב אבינו מפחד שעשיו ישבית 50% מהמחנה שלו. אז זה מה שקורה כאן גם.
זכור נא את הדבר אשר ציווית את משה עבדך לאמר אתם תמנעו ואני אפית אתכם בעמים ושמתם אליי ושמרתם מצוותיי
ועשיתם אותם אם יהיה נידחכם בקצה השמיים משם אקבצם ואביא אותי אל המקום אשר בחרתי לשכן את שמי שם כלומר נחמיה מזכיר פסוקי קיבוץ גלויות אז מה הבעיה שאומנם הקדוש ברוך הוא פתח את האפשרות לקבץ גלויות אבל מי לא בא?
עם ישראל זה החטא הגדול
זה ממש פשט פסוקים
ומעבדיך ועמך אשר פנית בכוחך הגדול ובידך החזקה עכשיו אנחנו מבינים
שתפילת נחמיה איננה תפילה סתם וידוי אלא הוא בעצם מתפלל לקראת
איזשהו מעשה שהוא מתכנן לעשות,
פעולה שהוא מתכנן לעשות שהיא דרמטית ביותר,
תכף נראה מהי.
אנא אדוני תהיינה אוזנך כשבת אל תפילת עבדיך ואל תפילת עבדיך חפצים ליראה את שומעך והצליחה נא לעבדיך היום.
ותנאו לרחמים לפני האיש הזה ואני הייתי משקה למלך.
כלומר הוא הולך לעשות איזה משהו היום שהוא דרמה גדולה,
שהוא גם סכנה גדולה ורק אני רוצה להגיד
כבר פה יש לנו הקבלה חזקה מאוד לאסתר,
כי את הפסוק הזה,
הצליחה נא לעבדך ותנהו לרחמים לפני האיש הזה,
לקחו חזל,
הפכו מזכר לנקבה ושמו בפה של אסתר כשהיא הולכת למשתה הראשון.
אנא השם,
הצליחה נא לשפחתך היום ותנני לרחמים לפני האיש הזה. זה ממש משפט ממדרש רב על אסתר. כשאסתר הולכת להזמין את אחשורוש, אשר לא כדת,
למשתה הראשון, והסיכוי שהוא יהרוג אותה עוד לפני שביכול תיכנס לזה, היא מתפללת התפילה הזאת, שזה פסוק שלקוח מנחמיה.
טוב,
מה הוא רוצה לבקש?
מה כל כך מסוכן?
בואו נראה.
והיא בחודש ניסן, ניסן,
זה החודש שקורית בו כל מגילת אסתר, נכון?
שנת עשרים לארתחשסתא המלך.
כל הפרשנים כאן בפרק אומרים ארתחשסתא, זהו דרייבש, זה הבן.
יין לפניו ואשא את היין ואתנה למלך ולא הייתי רע לפניו.
יש כאן מחלוקת מה הכוונה להייתי רע לפניו, האם בדרך כלל לא הייתי רע לפניו אבל הפעם כן הייתי רע לפניו או שגם הפעם לא הייתי רע לפניו אבל בכל אופן הוא שם לב אינטואיטיבית המלך שיש כאן איזה משהו.
ויאמר לי המלך מדוע פניך רעים ואתה אינך חולה אין זה כי ימרו הלב
וירא הרבה מאוד היה להם אינטואיציה חזקה כמו נפוליאון מדי פעם היה בודק את הקצינים שלו
אומר לו אתה מרגל שם לו יד על הלב לראות אם הדופק השתנה אינטואיסטיות כאלה חזקות
אז הוא פחד נחמיה
ואומר למלך המלך לעולם יחיה מדוע לא ירעו פניי
אשר העיר בית קברות אבותי חרבה ושעריה עוקלו באש
הוא מחליט ללכת על זה הוא אומר למלך
טוב אפשר להבין לאן זה הולך נכון הוא כנראה אז מה הוא רוצה כנראה לבקש איזושהי רשות
לעלות עם כוח
צבאי וגם עם איזשהן עוצמות כלכליות כדי לבנות את ירושלים מבחינה ביטחונית.
מה הסיכוי שדריאבש יסכים לדבר כזה?
צריך להגיד שהסיכוי שואף לאפס.
מה פתאום לתת כוח צבאי למישהו תחת הממלכה?
הוא יבקש, יבקשו עוד.
ויאמר לי המלך, על מה זה אתה מבקש?
מה אתה רוצה?
ויתפלל אל אלוהי השמיים.
על זה היה אומר רבי נתן מברסלב,
מה השנייה הכי חשובה בחיים של האדם?
זה היה עונה השנייה לפני המעשה.
לפני כל דבר שאתה עושה, תפילה.
זה השנייה הכי חשובה. אז גם פה, לפני שהוא מדבר,
הוא כבר תוך כדי שיחה, אבל עכשיו הוא הולך לבקש, אז הוא רגע עוצר, נושם,
עושה איזה תפילה קצרה, ואז הוא אומר.
והנה פסוקים שבאים הישר ממגילת אסתר.
ואומר למלך,
אם על המלך טוב,
ואם איתם עבדך לפניו, אתם שומעים פה את אסתר, נכון?
אם על המלך טוב זה,
אשר תשלחני אל יהודה אל עיר קברות אבותי ואבננה. בום.
הפצצה הוטלה.
אנחנו נראה בהמשך מה הכוונה.
אין הכוונה כאן בו בבנאי,
אלא הכוונה כאן לבנות אותה באמצעות כוח צבאי.
ויאמר לי המלך והשגל יושבת אצלו,
עד מתי יהיה מהלך אחר ומתי תשוב?
ויטב לפני המלך וישלחני ואתנה לו זמן.
הפסוק הזה הוא פסוק דרמטי מאוד.
מאוד.
בסדר? זה דיווח ישיר. שנייה, כבודו ימתין.
קודם כל,
בואו נתעלם רגע מזה.
כשמלך אומר מתי תלך, מתי תחזור, מתי,
מה הוא בעצם מתכוון להגיד?
נדחות אותו. נדחות אותו. זה נקרא,
אל תחזור אלינו, אנחנו נחזור אליך,
נכון?
הוא שואל אותו, תראו את הפסוק, הפסוק עצמו הוא קשה.
הוא אומר לו, מתי המהלכה ומתי תשוב? אנחנו אמורים לקבל פה מה?
לקבל פה תשובה.
ויתנה לו זמן,
ואז ויתה לפני המלך וישלחני.
אבל לא כתוב ככה, כתוב מתי תשוב, ואז פתאום בום, ויתם לפני המלך. הוא כאילו שינה את דעתו. בכל מקרה, נחמיה נתן לו זמן, כאילו הרגיע אותו.
אבל אם אנחנו קוראים את הפסוק כסדרו,
הוא שאל משהו מנחמיה,
לא קיבל תשובה, ובכל אופן התיר לו ללכת. אז זאת שאלה ראשונה על הפסוק. אבל השאלה השנייה, היותר משונה,
הגל הזאתי שיושבת אצלו.
הרי זה תקוע באמצע הפסוק ללא כל קשר.
והוא אומר לי, המלך פתאום במין מאמר מוסגר, והשגל יושבת אצלו. למה זה מעניין אותי שהיא יושבת אצלו? מה זה חשוב שהיא יושבת אצלו?
היו שם הרבה אנשים, הרבה דברים וכו'.
ואם זה חשוב,
אז למה זה לא מופיע בהתחלה? הרי היא לא נכנסה פתאום, נכון?
אם זה חשוב, אז תכתוב את זה מההתחלה.
המלך יין לפניו וסי והשגל יושבת על ימינו אז אתה מתאר את התמונה ואז אתה מתחיל את העלילה אבל כאילו אתה מתאר את העלילה פתאום הכתוב עושה הפסקה ואתה מתחיל לתאר את החדר של המלך הנה פה תמונה פה זה ופה השגל והשאלה השלישית היא המילה שגל היא מילה בוטה מאוד מאוד בתורה בקללות אנחנו אומרים אישה כתוב את השורש הזה אבל אנחנו אומרים ישכבנה כי המילה הזאת היא מילה בוטה לא משתמשים בה כמעט
אז מה זה הסיפור הזה?
הפרשנים כאן אומרים, אה, שגאל, זה, זה, כאילו, דרכם של המלכים, המלבים כאן אומר מילה אחת.
מילה אחת.
זה הופך פה את כל הפרק.
אומר המלבים, מדעתו, הוא לא מצטט מקור,
זו אסתר.
אסתר,
אמא של המלך.
האמא הזקנה,
עשרים שנה אחרי המגילה,
עשרים שנה אחרי מות אחשוורוש, נמצאת כאן.
וכשמגיע נחמיה לבקש,
לבקש
לא זה המלכה האם.
היא המלכה האם.
כשמגיעה נחמיה
לבקש מדרייבש
דבר מה שבעצם, דרייבש לא מעוניין לתת דבר כזה.
נמצאת שמה אסתר כדי להגיד לו תן להם אל האחים שלך.
תן להם.
היא חיכתה אסתר
עוד עשרים שנה
אחרי המגילה.
כי כשכולנו הולכים לעשות מסיבות ולרקוד וכולי, היא נשארה תקועה עם האחשוורוש הערל הזה והמסטול הזה, והיא צריכה להיות איתו עם כל הריח של האלכוהול שלו וכל הטומאה,
אנחנו ממשיכים, ממשיכים לחגוג, והיא תקועה שם.
והיא המתינה עוד עשרים שנה לעט רצון הזאת, אחרי שהאחשוורוש ימות, והיא נמצאת ליד הבן שלה בזמן נתון, וכשהוא רוצה לסרב,
היא אומרת לו, תן לו,
תן להם, הם האחים שלך.
למה קוראים להשגה?
הכתוב,
לדעתי,
רוצה
שאנחנו נבין כולנו את המחיר הכבד שהיא שילמה בשביל להגיע לרגע הזה.
אסתר לא נלקחה לאחשורוש לא בגלל החוכמה שלה,
לא בגלל התבונה שלה ולא בגלל הנחמדות שלה. היא נלקחה לאחשורוש בגלל מידות.
מידות בסדר אנחנו קוראים בפרק ג' בזה שזה מה שאחשורוש עושה מודד נשים כזאת כזאת זאת כזאת
על זה היא נלקחה
כלומר בוא תבין מה מדובר כאן זאת אישה שנלקחה בעצם לאונס מתמשך של עשרות שנים
הזוהר הקדוש אומר
הזוהר יפה כבודו בקיר בזוהר אני רואה ישר בהפוך
הזוהר אומר כן יפה יפה עשית
הזוהר אומר
שהיא לא הייתה הולכת לאחשוורות, הייתה שולחת שדה.
אני רוצה להסביר את הזוהר הזה.
מה הכוונה? לדעתי.
הזוהר אומר שאסתר, כשהייתה עם אחשוורוש, היא הצליחה ליצור... מה? איך?
בדיוק.
הגוף היה, הנפש הצליחה לגרום נתק מוחלט,
מוחלט, כאילו היא לא הייתה איתו. הגוף היה,
אבל היא לא הייתה.
היא לא הייתה.
שמה?
למה אתה מוכן? הייתה...
נכון, נכון.
זה מקובל גם אחרי, שנשים שעוברות דבר כזה,
אז הן כאילו מדחיקות את זה והן פשוט לא יודעות מזה, הן לא מצליחות לזכור את זה.
זה, מה, לוקחים את זה, כי זה מאיים לך הלאה, כי אם אתה אורז את זה, זורק את זה לתיבת תהומות התודעה, וממשיך הלאה.
אז זה נראה לי ה...
זה נראה לי ה... אז הכתוב בכוונה משתמש כאן בכינוי הבוטה הזה,
העז והקשה, כדי להגיד, בוא תבין איזה מחירים היא שילמה,
המלכה הזאת, כדי בסוף, כעבור עשרים שנה, היא לא שכחה את השליחות שלה,
לא התרגלה למצב הזה חלילה,
לא התייאשה אלא אמרה אני מבינה שהמשימה שלי עדיין לא הושלמה
כי ראינו איך הסתיימה המגילה אסתר הרי בעצמה יודעת שזה שבכלל חוגגים את פורים זה בגלל שהיא הכריחה את כולם ותכתוב אסתר את כל תוקף ואז היא נמצאת ברגע הנכון בזמן הנכון כדי להגיד לבן שלה תן להם
תן לו להקים כוח צבאי
בוא נראה איך הפרק הזה מסתיים
עוד שנייה אני באמצע המתח
ואומר למלך הנה עוד פעם אם על המלך טוב
אשר אגרוא תיתנו לי זה הכל ממש פסוקים ממגילת אסתר על פחות עבר הנהר אשר יעבירוני עד אשר אבוא אל יהודה ואיגרת אל אסף שומר הפרדס אשר למלך אשר ייתן לי עצים לקרות את שערי הבירה אשר לבית וחומת העיר ולבית אשר אבוא אליו וייתן לי המלך כי יד אלוהי הטובה עלי ואבוא אל פחות עבר הנהר ויתנה להם את אגרות המלך וישלח ימי המלך שרי חיל ופרשים.
אלה שרי החיל והפרשים שקיווינו וציפינו שילכו עם מי?
עם מרדכי אלה העצים שקיווינו וציפינו שלא יהיה רק עץ אחד שתולים עליו את המן אלא יהיו הרבה עצים שבונים בהם את ירושלים ומסירים את החרפה זה מה שציווינו אבל זה לא קרה אז איך זה קורה? 20 שנה אחרי אסתר דואגת שזה יקרה וכשמרדכי וכשנחמיה מגיע עם ברשותכם פסוק ב' הוא קורא את הקריאה שאין יהודים בעולם שלא אמור להכיר את הפסוק הזה בעל פה כל חייו אומר להם נחמיה פסוק יז בא אומר עליהם אתם רואים הרע אשר אנחנו
בה אשר ירושלים עם חרבה ושערה ניצתו באש לכו ונבנה את חומת ירושלים ולא נהיה עוד חרפה
חרפה הכוונה ביזיון לאומי נגמר הסיפור יהיה לנו כבוד לאומי תכף אנחנו נראה איך זה בא לידי ביטוי הכבוד הלאומי הזה
בסדר כן רבי חיים
נגיע לפרק הזה מחילה נגיע פרק מ״ה אנחנו בדרך אליו לא שכחתי את הפרק הזה
בסך הכל בכל התנ״ך פעמיים המילה הזאת מופיעה זה כמובן
הוא לא את בית המקדש
לא, בית המקדש בנוי כבר, הוא כיוון לבנות את הכוח הצבאי שיגן על בית המקדש ויקים פה את המדינה.
את הלאומיות, את החומה.
ואז בואו נראה, נמשיך רגע בנחמיה,
בואו נראה איך זה קורה בפועל.
יש כאן כמובן הרבה מאוד התנגדויות ועושים עליהם הערבים ואנחנו כרגע לא לומדים נחמיה וכולי ויש כאן קרבות, עניינים, סיפורים.
תראו רגע לפרק, תקחו רגע לפרק ד',
יש כאן קשיים וכולי, ואז נחמיה,
ממש אנחנו קוראים כאן את חומה ומגדל ואת הקמת ארגון השומר, אפשר לקרוא לזה ככה.
פרק ד', נגיד מפסוק ט'
או מפסוק ח'.
וארא ואקום ואמר אל החורים ואל הסגנים ואל יתר העם אל תראו מפניהם את אדוני הגדול ואנורא זכורו ויילחמו על אחיכם בניכם ובנותיכם נשיכם ובתיכם המילה יילחמו לא נשמעה
לא נשמעה כבר למעלה מ-100 שנה
יהודים לא נלחמים חוץ מהאפיזודה הקטנה בפרס שהם הגנו על עצמם אבל המילה להילחם איך אמר ז'בוטינסקי מה דיבר ה-11?
הדיבר האחד עשר.
מה הדיבר? דיברנו על זה פה, לא אמרנו את זה.
הדיבר האחד עשר הישראלי, אל תיתפס.
לא, הדיבר האחד עשר של ז'בוטינסקי,
אידן לרנד שיסן.
יהודים, תלמדו לראות.
יהודים, נשק ומלחמה, זה לא נראה דבר שמסתדר בכלל, לא מתקרב.
הרב הרלינג, השם מקום דמו, שנהרג בקרב בהר עיבל, ספקים שבטירונות,
המפקד היה אומר להם
חמישה כדורים, בזמנכם החופשי, על המטרות שלפניכם, אש.
הוא אומר, מה זה הדבר הזה? צריך להגיד, רביד, מכובד מתשוס.
יהודי, מכובד בעירייה, זה...
בסדר?
הרב סבתו כותב באחד הספרים שלו,
שהוא הלך פעם עם סבא שלו,
ואז סבא שלו ראה חייל, חייל של חיל הים.
החייל.
אז הוא בא אליו ואומר לו,
השלום עליך, החייל.
אז החייל הסתכל עליו,
השם עמך גיבור החיל, כאילו,
הוא התחיל להלמיד של הפסוקים בתנ״ך והוא כולו חייל וחיל הים,
הם רוצו להגיע לבסיס, מה?
כן, מה זה, חייל יהודי?
לראות אותו עם המדים, לראות אותו עם הזה, עם הדרגות, עם נשק.
קומו והילחמו!
ואז כבר רבי שלמה הוציא את הפסוק.
ויהי כאשר שמעו אויבינו כי נודע לנו וכו' וכו'.
ויהי מן היום ההוא חצי נערי עושים במלאכה וחציים מחזיקים והרמחים המגינים והקשתות והשריונים והשרים אחרי כל בית יהודה. הבונים בחומה והנושאים בסבל עומסים באחת ידו עושה במלאכה
ואחת מחזק את השלח, זה ממש היה חלק מהסיסמאות של הקיבוצים. החרב והמעגל. כן, בדיוק, החרב והמעגל, הסמל של הנחל בעצם, זה המעגל, זה נכון?
הבונים בחומה וכו', והבונים איש חרבו אסורים על מותניו ובונים,
ותוקע בשופר אצלי,
וכולי וכולי, ואז הוא אומר להם, חבר'ה, אנחנו, יש לנו כאן מרווחי יום, זה לא טוב, תצמצמו,
מרווחי לילה,
איפה שיש כל שופר, תקבצו אלינו,
ממש רמכים, כוכבים.
כל הפרק הזה בעצם מתאר את הקמת כוח המגן העברי הראשון שממנו התפתח אחר כך צה״ל.
בסדר?
התפתח צה״ל. אתם מכירים את הבדיחה של בן-גוריון?
הסיפרתי לכם עליה?
אתם מכירים אותה בטוח.
רצו הרי לקבע את העובדה שצה״ל זה כאילו ההמשך הטבעי של ההגנה.
ולא של העצב ולא ולא ולא.
אז את הדרגות שהיו נוהגות בהגנה בן-גוריון נתן לצה״ל. בהגנה המקובל אלוף וכו'.
את הדרגות שהיו באצל הוא לקח לשב״ס.
גונדר. לשב״ס, כן, גונדר, זה היה באצל, לקח, בדיחה בן גוריון, עקיצה כזו.
אתם טרוריסטים, בתי כלא מתאים לכם, אז...
מי אחראי על כל הדברים? מי פעל כל זאת?
אסתר.
אסתר.
אם היא לא הייתה עובדת לכם, לא? הוא היה מסרב.
מה, אני צריך את הכאב ראש הזה לתת כוח צבאי, עצמאי, יבוא...
אבל היא הייתה שם. עשרים שנה אחרי מגילת אסתר,
אסתר חיה וקיימת.
נו?
כן, כן, אבל, כן, נכון, אני מסכים, אבל...
זה יפה, אבל לא כולם מסכימים אתך.
ודאי שלא כולם מסכימים, אבל אנחנו מסכימים.
אני מסביר למה. לא, אפשר להגיד את זה, כי פשוט, עמל בי מונה על הקושי בפסוק.
הפסוק עצמו, אתה רואה בפסוק עצמו שהוא כאילו לא רצה, פתאום הוא כן הסכים, אז מה קרה באמצע?
והסיפור שפתאום דוחפים את השגל, זה לא קשור לכלום, מה אכפת לי מי יושב? אנחנו לא יודעים שהמלכים שם היו נשחטים,
והייתה בחורה כזאת ואחרת, מי זה מעניין?
כאילו כל המיקום וכל הפסוק,
הוא לא אומר מישהי אישה מה התערבה.
וגם הביטוי, כלומר, אמרנו רק הוא אומר זו אסתר, אני כאילו מוסיף פה את כל הראיות. גם הביטוי שגל הוא באמת ביטוי כל כך בוטה, שאנחנו יודעים שהתורה נמנעת מלהשתמש בו בקריא וכתיב,
וכאן זה מופיע.
וכדי לחזק את הראיות לדברים הללו, אני רוצה ללכת למה שאמר רבי חיים, ללמוד אתכם ביחד את פרק תהילים ממי. אני כמובן מזמין אתכם לחלוק, אני מציע כאן איזו אפשרות,
שאני לא ראיתי אותה שמציעים,
אבל יהי רצון.
אתם יודעים שתהילים, כתב אותו,
רוב הפרקים כתב דוד המלך, חלק מהפרקים כתבו אנשים אחרים,
שלמה, בני קורח, אסף, ידיתון, מזמור, ואנשי הכנסת הגדולה בסוף אגדו את כל הפרקים הללו לספר תהילים.
עכשיו,
כי אם חז״ל אומרים, אמרה אותם אסתר באיזה, נכון? לנצח על לילת השחר, אמרה את זה אסתר.
חלק, כלומר, יש פרקים שחז״ל אמרו, לא משנה כרגע מי כתב אותם, אבל הם מאוד מאוד מתאימים למישהו בסיטואציה מסוימת.
בסדר?
יושב בסתר עליון, אמר את זה משה רבנו, וכן על זה הדרך. אני רוצה לקרוא את תהילים פרק מ.ה,
בתור הנחת עבודה, בסדר?
אין לי הוכחה לזה, אבל הנחת עבודה,
בתור פרק שאומר נחמיה בסיטואציה הזאת.
בסדר? בואו נראה.
אומר המשורר
למנצח על שושנים, לבני כורח, משכיל, שיר ידידו. הקדמה.
רחש ליבי דבר טוב, אומר כאילו נחמיה, יש לי רעיון טוב,
אומר אני מעשיי למלך, אני רוצה להגיד את המעשה הזה למלך,
לשוני עת סופר מהיר. אני צריך שהלשון שלי תהיה מדויקת,
מחודדת, אין לי זמן להתבלבל, צריך עת רצון.
כי בדיוק נזכרתי שבבחירות הקודמות, ב-2015,
אז היה איזה ראיון טלוויזיוני כזה שראיינו את הרצוג ונתניהו היה מאחוריו על איזה מסך בענק, והרצוג אמר אני אשמור על נתניהו מאוחדת.
וביבי מאחוריו יושב עליו ושם הכל התחיל,
הוא כשל בשם, אמר אני אשמור במקום על ישראל מיוחדת, על נתניהו מאוחדת.
על ירושלים מאוחדת. על ירושלים, על נתניהו, כן.
אז הוא אומר אני צריך,
החיים והמוות ביד הלשון מאוד מזכיר את יוסף שעומד לפני פרעה.
ואז כאילו הוא כנראה מקבל איזה עידוד פנימי יפיפית מבני אדם ומוצק חן בשפתותיך על כן ברכך אלוהים לעולם חגור חרבך על ירך גיבור אותך ואדריך ואדרך הצלח רחב על דבר אמת וענווה צדק ותורכן הוראות ימיניך כאילו לך על זה הוא מעודד את עצמו אני מסוגל יש לי זה אני אלך אני אצליח צדק ענווה וכולי חיציך שתונים עמים תחתיך יפלו בלב אויבי המלך הוא מבין שבתוך הלב של המלך יש לו אויבים
יש כל מיני אינטרסנטים בתוך הממלכה שרוצים את רעתו.
אתה תצליח להתגבר על האויבים שנמצאים בלב המלך.
כמובן, הוא מחזיר את זה לכיסך אלוהים עולם ועד, שבט מישור, שבט מלכותך.
עוד פעם, זה חוזר אליו, אהבת צדק ותשנא רשע,
על כן משכחה אלוהים שמן ששון מחברך. כלומר, הוא שואל את עצמו, כנראה נחמיה, למה דווקא אני?
מה? התעוררתי.
השליחות מוטלת עליי.
על כן משכחה אלוהים לתפקיד הזה,
ואז הוא נכנס אל המלך.
מור ואהלות קציעות כל בגדותיך מן היכלי שן מיני שמחוך.
הוא מתאר את הארמון, קול מאוד מאוד יפה.
בנות מלכים ביקרותיך ניצבה שגל לימיניך בכתם אופיר.
קשה להתעלם!
זה שתי המקומות היחידים.
השגל ניצמת על ימינו, ניצבה שגל לימיניך זה...
ואז הוא כאילו פונה לשגה, לאסתר,
שמעי בת
וראי ועתי אוזנך ושכחי עמך ובית אביך,
ויתאה ומלך יופייך כי הוא אדונייך וישתחווי לו.
מה זה הפסוק הזה?
זה כאילו שהוא אומר לה, תקשיבי,
את הרי מבינה שכדי להיות סוכנת מוסד סמויה בתוך המערכה הפרסית, את חייבת להסתיר את עמך ואת בית אביך ולשכוח את זה אפילו,
ולא לברך על נרות שבת בטעות ולא לטבול במקווה ולא לעשות לפני סוכריה שהכל נהיה בדברות כי אז יתפסו שאת יהודייה.
ואת צריכה הרי להסתיר את זה כדי להיטמע כדי שאחשוורוש ייקח אותך וכולי אז תשכחי את עמך ובית אביך כדי שהמלך יתעב יופך אלה פסוקים שצריך להגיד אותם אפשר להגיד אותם רק על אסתר כי הוא אדונייך וישתחווי לו ממשתחווה נופלת לרגליה כל זה בשביל מה?
כדי שהיא תוכל להיות שם בפנים וברגע נתון להגיד את המילה הנכונה ולהציל או את העם היהודי במגילת אסתר, או להגיד לדבריו יש את המילה הנכונה ולאפשר לו להתיר לזה. אז הוא כאילו, עוד שנייה, הוא כאילו מדבר, הוא מדבר כאילו איתה, רומז לה,
אבל הוא אומר לה, אבל אני זוכר, אני יודע, וגם את יודעת,
כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה.
בתוך
הפנימיות שלך,
את הדסה.
בחוץ את אסתר,
בפנים את הדסה, באמת הגמרא, כשהגמרא רוצה להביא ביטוי למשהו שהוא נמצא בתוך סביבה עוינת, היא אומרת הדס בין הקוצים.
אסא דקאי בן החילפי, אסא שמי ואסא קרו לי.
אז אסתר היא הדסה בין האסתרים.
בסדר? היא כאילו מוסתרת, היא מסתירה את עצמה,
והיא מבליחה, פאק!
מצילה את עם ישראל מהאמן.
עשרים שנה, ממתינה, ממתינה, ממתינה, בום!
נמצאת, אומרת מיד הרמש.
אבל אתם מבינים את המחיר, להיות עשרים שנה סוכן סמוי
ברמה כזו או אחרת וגם אחרי שהיא מזדהה בסדר יודעים שהיא קשורה למרדכי אז זה לא הופך אותה עכשיו ליהודייה כשרה ביכולת שלה לעשות דברים היא עדיין בתוך המערך הזה
והיא אחת לכמה זמן
משנה את ההיסטוריה כן כן מזדהה כל כבודה בת מלך פנימה
לרקמות טובה למלך בתולות אחרי הרעותיה מובאות לך כן זה מתאר את כל הארמון וכולי
תובלנה בשמחות וגיל תבואנה בהיכל מלך עכשיו תראו
עכשיו הוא חוזר לדבר אל עצמו.
תחת אבותיך יהיו בניך, תשיתמו לשרים בכל הארץ.
איך הוא קרא לארץ יהודה בספר נחמיה?
ארץ קברות אבותיי.
כלומר האבות שלו שם. תחת אבותיך יהיו בניך, עד לנחמיה אין לנו תפקיד של שר בארץ הקודש.
ארץ הקודש לא צריכה שר נפרד. יש את פחוות עבר הנהר, הוא שולט פה על כל המרחב, יש להם אוטונומיה דתית.
נחמיהו הראשון שממונה לפחה של ארץ יהודה.
הוא בעצם נהיה, במושגים שלנו, הנציב העברי הראשון עם סמכויות שלטוניות כיהודי.
כן?
טיפה יותר אפילו.
אז לכן הוא אומר,
תחת אבותיך יהיו בניך,
תשיתמו לשרים בכל הארץ ומדבר אל עצמו,
אזכירה שמך בכל דור ודור,
כן?
תמחה את זכר עמלק מדור ודור, כן?
על כן עמים יהודוך לעולם ועד, כן אם הדבר הזה ילך, אומר נחמיה,
אני אזכיר את שמך, הוא מזכיר את זה כל הזמן.
אחד הפסוקים שחוזרים כל הזמן בספר נחמיה זה זוכרה לי אלוהי לטובה.
כל הזמן הוא מזכיר את שמו של הקדוש ברוך הוא לטובה. זוכרה לי אלוהי לטובה, זוכרה לי אלוהי לטובה.
הוא אומר, אני אספר, אזכירה מעשיך לדור ודור.
לא ראיתי מישהו שאומר שהפרק הזה מולבש על נחמיה, אבל זה נראה לי בולט וחזק.
לא ראיתי אגב עיניייהו, אולי פעם מישהו אמר את זה ואני לא ראיתי,
אבל זה נראה לי בולט וחזק. על כל פנים זה נראה לי עומד על שתי רגליים מאוד מאוד יציבות.
גם מה שקורה בנחמיה פרק א'
באשר גל, וגם הפרק הזה שמאוד מאוד מתאר את זה כאילו מהזווית של התפילה,
מהזווית של נחמיה וכל התפילות, כי גם בנחמיה הרי מתוארת תפילה.
אז כאן זה כאילו מתאר את זה מאוד זווית.
וביחד אנחנו בעצם מבינים שמגילת אסתר לא נגמרת
במגילת אסתר.
יש שם איזה מטען סמוי שמתפוצץ
כעבור עשרים שנה ומשנה את ההיסטוריה כי נחמיה מצליח להקים כוח צבאי שלמעשה מאבד את הבסיס לחשמונאים אחר כך בעוד מאתיים שנה,
כן?
בני קורח, חשבתי על זה.
בני קורח לדעתי זה כינוי כולל לשכבת הנהגה.
כנראה התספורות שלהם היו כאלה של צמודות וזה כאילו בני קורח. כשאתה רוצה לדבר על מזמור שקשור לאיזושהי מערכת מנהיגותית זה תהיה הכותרת.
איפה הזוהר?
מה?
זה יכול להיות נבואה? כן.
מה הזוהר זה לא בהפריעה?
אמרנו מראש, חלק גדול מפרקי תהילים, כתבו אותם אחרים. ידותון, אסף, שלמה,
אולי נחמיה כתב את זה.
איפה הזוהר? איזה זוהר?
הזוהר אמרתי לך שאסתר לא הייתה הולכת עם השדה.
זה הזוהר.
אבל תלמד איתו חברותא, הוא יראה לך איפה זה.
מה רע ללכת עם המלבים?
כזה חבר, כזה רב, אני הולך עם המלבים. אין לי שום בעיה, רק אם אתה הולך. מה זה הקירור הזה, רבי שלמה?
אנחנו עם המלבים!
אנחנו חמים במלבים.
כן, נחמיה מנחם אותנו.
בסדר, מקום מצא המלבים להתגדר בו, ואנחנו הולכים בדרכו.
זה לא חוץ מהמלבים, כי המלבים הוא מרא דשמטא של לימוד תנ״ך, זה העניין שלו.
אז המלבים אומר את זה בעצמו.
המילים של נחמה ישנו אותן. המקדש לא מביא את היהודים.
המודיעות לא מביא את היהודים, היא יביא את היהודים לארץ.
כנראה שקי אמן.
כן, בערך שקי אמן.
אלה הדברים, ברוכים תהיו, אנחנו בעזרת השם אחרי פורים, נחזור לסדר שלנו, שבת שלום.
