טוב, צוהריים טובים. אנחנו לומדים טניה קדישא,
והסוגיה שאנחנו עסוקים בה כעת, לקראת סיום הספר,
שכבר נראה מעבר לאופק, זה סוגיית אהבת השם
של הבינוני.
דיברנו על הבינוני בעיקר בתור יצור מתמודד,
שחווה לא מעט קשיים ולא מעט התמודדויות וכו' וכו'.
אבל לקראת סיום הספר,
בואו נזכיר את כל מיני עצות לבינוני,
איך בכל אופן להגיע לאהבת השם.
ומה שראינו בפעמים הקודמות,
זה כל מיני עצות. עצה אחת הייתה שאדם,
עצה כודלת בחב״ד בכלל,
וזה להיפתח לאפשרות של התבוננות.
מה זה התבוננות?
שאדם
עוצר רגע ומעמיק ומרכז את מחשבתו בעניין מסוים.
זו עצה טובה להרבה מאוד דברים,
כמו שמתבוננים בחפץ יפה, בחפץ אומנות.
אתה יכול להתבונן עליו באור מקיף כזה מלמעלה.
זה יפה.
אבל כשאתה מעמיק, להסתכל, אתה שם פתאום לב לדברים,
ושם לב לפיתוחים ולמשמעויות,
ולפעמים יש כל מיני משמעויות, זה מרובד,
ואז וואו, איזה יופי,
איזה מדהים זה. ולפעמים ממש צריך שמדריך יראה לך כל מיני מוזיאונים שאתה הולך, והמדריך שם זה מדריך, והוא מסביר לך, על התמונה, הוא אומר לך, תקשיב, יש פה
משמעות כזו או משמעות אחרת, תעשי לב שהצייר עשה רגע את זה, וגם לכך שהצייר הוא יותר מעמיק אז לפעמים צריך יותר הדרכות בעניין הזה. זו התבוננות בחפצי אומנות, זו גם התבוננות בדברים שקורים לנו. אדם מתבונן באירועים,
מעיין בהם, מסתכל עליהם,
אז הוא מפנים אותם יותר. אז כאן אדמו״ר הזקן מציע לנו בעצם ללכת בכיוון הזה של התבוננות,
והיו שני כיוונים שדיברנו עליהם. כיוון אחד
זה שאדם יתבונן,
ככה הוא מסביר את מצוות אהבת השם, שאדם יתבונן לא
יתאמץ לאהוב את הקדוש ברוך הוא, כי אי אפשר,
אי אפשר לכלוא את הרגש או להכריח את הרגש, אבל יתבונן כמה הקדוש ברוך הוא אוהב אותו.
כן,
זה לא שצריך להתבונן בו, להתבונן בו.
נגיד אחת הדוגמאות בעיניי להתבוננות כזאת זה מדינת ישראל.
אנחנו כבר כולנו כאן, יש פה יותר מבוגרים,
אנחנו כאילו נולדנו למדינה, או כבר המדינה היא מבחינתנו עובדה קיימת, אז מתרגלים, נכון?
לא, צריך לעצור, להתבונן.
ואז אם אדם הוא מתבונן בדבר הזה,
אז הוא מתמלא שמחה והודאה וגם אחריות,
זה ממש משפיע על ההתנהגות,
על המעשים, זה לא איזה משהו,
אבל זה צריך להתבונן, לא להתרגל.
אז אדם צריך להתבונן כמה הקדוש ברוך הוא משפיע עליו טובה, כמה הוא משפיע עליו ברכה,
ומזה באופן אוטומטי הוא מגיב חזרה באהבה.
השנה קל מאוד, נגיד, להתבונן על הגשמים.
כן?
להתבונן בזה קצת, להתעמק בזה אולי, להכיר את הנתונים,
לראות את הפועל, כמה כבוד ברכו,
להרחם עלינו, ונכון, משפיע עלינו, שפע, שף,
מגיב בחזרה. אז זה סוג התבוננות אחד של להתבונן באהבת השם.
בשבוע שעבר הוא הציע עוד סוג של התבוננות,
וזה יציאת מצרים.
התבוננות,
עליי כיוצא ממצרים.
קודם כל ככה הוא הסביר את המבנה של התפילה,
שבצמוד לפרשת אהבת השם וקיום מצוותיו, פתאום הכניסו את יציאת מצרים. מה זה קשור?
מה זה קשור?
לכאורה
את יציאת מצרים יצאה מדי חובת אזכרה שלה כבר בפרשיית תפילין.
כשאנחנו תפילין אז כבר הכל הסתדר. אז למה שמו
צמוד למצוות,
לקריאת שמע את פרשת סיטי, שיש שם את מציאת מצרים,
והתשובה שהוא נותן, כי בעצם זה הכלי המרכזי, אולי,
אחד הכלים המרכזיים להגיע למצוות אהבת השם, זה שאדם מתבונן על הצמאות כיוצא ממצרים.
ומצרים זה,
הנה אנחנו מתבוננים, זה בעצם סוג של מצרים.
איזה מצרים יש במצרים?
צריך להסתכל בפרשות ולראות.
מצרים זה קודם כל המצר הגדול מכולם, זה מצר של המובן מאליו,
מצרים זה מקום סגור בתוך עצמו, מובן מאליו,
הכל קבוע.
אז איך אני יכול לצאת מהמצער של המובן מאליו, להיות מודה על הטובה, להיות מודה על הברכה?
אז הנה,
האדם מתבונן ורואה
שהוא,
הנפש שלו יכולה לצאת ממצער המובן מאליו על ידי,
על ידי קיום המצוות שעוזרות לנו כל רגע לשים לב,
בין אם זה הליכות ברכות שעוזרות לנו לשים לב
למה אנחנו אוכלים,
בין אם זה,
אולי נגיד על זה עכשיו, איזה משהו, אנחנו עדיין בימי השובבים.
נגיד על זה משהו, בסדר?
נרוויח עוד איזה משהו.
אתמול או שלשום, אני זוכר, היה באוניברסיטת בר-אילן את הכנס
הפולי-אמוריה, המילה המכובסת הזאת, ריבוי אהבות.
זה בעבירות פשוטה ניאוף, כן?
אני כרגע רוצה להיכנס לכנס הזה וכולי, זה לא העניין שלנו כאן, אבל אני רוצה רגע להתמודד עם הטענה. יש טענה.
מה הטענה? כמובן התגובה לטענה היא חמורה ביותר, אבל הטענה היא טענה,
טענה מדעית
שאומרת שבעצם יש לבני אדם שני צרכים.
צורך אחד הוא הצורך בביטחון ויציבות,
והצורך השני הוא צורך בתשוקה ואהבה במשיכה.
והצרכים האלה הם סותרים אחד את השני.
כלומר,
מה שמעורר תשוקה ומשיכה זה דווקא חוסר ודאות,
זה דווקא האפשרות שזה לא יהיה,
כן, החמקמקות.
אבל זה כמובן, אין בזה ביטחון ואין בזה יציבות.
ומה שמעודד ביטחון ויציבות, כביכול מה?
לא כביכול, הוא כאילו הורג
תשוקה ואהבה.
זה כאילו הבעיה.
אנשים מתחכנים,
יש להם ביטחון ויציבות,
בקשר יש אישה טובה או איש טוב, יש ביטחון, יש בית, פרנסה וכו',
אבל בהתחלה נורא נורא התגעגעו, היה לפני שהתחתנו, הייתה, זה כן, כתוב על זה בכל מקום.
ועכשיו שכאילו הכל מובן, הכל זה, הכל יציב, הכל מוגדר, אז זאת הבעיה.
הבעיה היא בעיה נכונה.
העיפים של הבעיה הוא נכון.
הפתרון החמור מאוד שמציעה התרבות המערבית,
וזה נחל עד אלינו ונגיע לבר אילן,
זה בהסכמה, כן, בוא נעשה,
לא לפרק,
פתרון אחד זה לפרק את הנישואין,
כמובן לא רוצים את זה, אז בואו נעשה ככה, בהסכמה,
כן, זה בני זוג בהסכמה, מסכימים שכל אחד מהם יוכל לפתח עוד מערכות יחסים נוספות,
כן, ריבוי אהבות, כדי להחזיר את התשוקה במקומות אחרים. זה הפתרון הטיפולי כביכול לאנשי טיפול,
שכל השומע תציינה שתי אוזניו וכולי וכולי, בסדר?
מה אתה אומר?
הם פרסמו בהתחלה ככה, ואחרי זה הם טיפה זה, כן,
כשיורדים, יורדים עד העפר,
ככה כתוב על עם ישראל, אז זה כנראה חלק מהסיפור הזה.
אני רק רוצה לומר שהתורה,
תורתנו הקדושה, הכירה את הבעיה,
היטב הכירה אותה,
ונתנה לה גם פתרון מעולה.
וכשמתבוננים בפתרון הזה, אז הנה עוד פעם, מתמלאים בהכרת הטוב. מהו הפתרון?
הפתרון זה לכל טהרת המשפחה.
כי לכל טהרת המשפחה הן עושות, הן בדיוק שוברות את כל המוסכמות, את כל המובן מאליו הן שוברות.
הכל נשבר, כי פתאום אדם כופה על עצמו להתרחק
ויוצר איזה מרחק
ויוצר איזה, פתאום משהו שהיה לשני בני הזוג מתחת לידיים מובן מאליו, הוא פתאום לא מובן מאליו.
פתאום יש איזו התרחקות,
פתאום נכנס גורם שלישי וכאילו מרחיק בינינו, זה התורה, זה המצוות וכו',
ולא לזמן קצר, זה לזמן ארוך. זה לא רק
המחזור, ימי המחזור, שבאופן טבעי יש איזשהו ריחוק, זה גם שבעה נקיים,
שזו כבר החלטה זוגית, זה כבר, כן, זה כבר,
זה כבר, לא רק הגוף אומר את זה, זה הדעת,
הקבלה שהזוג מקבל על עצמו את הלכות טהרה אומר את זה, ואז נוצר איזשהו ריחוק. מה מוליד הריחוק? פתאום זה נהיה לא מובן מאליו.
פתאום זה נהיה אפילו כאילו משונה.
פתאום זה נהיה,
ועכשיו, לתוך הסיפור הזה מה מכניסים?
תראו איך התורה חזלת,
זה גמרות מפורשות, מסכת נידה.
אנחנו רק עושים התבוננות עכשיו, כן?
לתוך הסיפור הזה, מה מכניסים?
מכניסים את אחד הדברים שהוא הכי מעוררים תשוקה ורגש,
וזה סתר.
כתוב נכון?
מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם.
יש איזו אמירה של הסתרה,
וזה, זה, ככה יוצר איזה,
אם הכל מובן מאליו והכל זה, אז זה מאבד את התשוקה, אבל אני חושב שזה הסתרה,
וחלק גדול מהדברים,
והבגידות, בני הזוג, זה הכול, כאילו כל מיני הסתרות.
העניין של הסתר נכנס לתוך הזוגיות. איך?
ההלכה מפרשת בשולחן ערוך שצריכה אישה להסתיר על טבילתה.
יש איזה לילה
שצריך להסתיר אותו.
עכשיו, כשיש ילדים קטנים, אז בקטנה גם, אבל כשיש ילדים גדולים אתה צריך לפתח פה עכשיו מערכות שקרים שלמות.
איפה אימא הלכה, איפה אתה הולך, איפה זה, הכל, כאילו, זה נהיה פה הונאה רצינית ביותר,
וצריך גם להסתיר, וצריך גם לקחת, ושלא ירוד.
בכוונה זה ככה, ואז נכנס פה גם איזה אלמנט של סתר.
זה אלמנט של... כל הדברים האלו, למרבה הפלא, יוצרים לאורך שנים, לא שנה-שנתיים,
עד מאה ועשרים,
יוצרים בתוך בני הזוג בדיוק את הדברים שגורמים את התשוקה,
שזה ההסתרה הלא מובן מאליו,
כאילו החמקמקות של האפשרות,
שזה לא אצלך ביד, אבל זה הכל בתוך הקשר.
אז טיפה התבוננות בתוך המצווה הזאת מוציאה אותנו מהמצרים.
מהם המצרים?
המצרים זה מצרי השיעמום,
מצרי היצר שמחפש כל הזמן להתחדש במקומות אחרים וכולי.
זה ממש מצר. והנה אנחנו עושים איזושהי התבוננות ורואים כמה הקדוש ברוך הוא נתן לנו תורה שעוזרת לנו לתת מהמצרים של עצמנו. אז אנחנו באמת כל יום יוצאים ממצרים.
כל יום.
ובלי שיש שיטה סדורה, אנשים, כל אחד לפי המדרגות שלו, יש אנשים יותר מתוקנים,
יש אנשים פחות מתוקנים מטבע הולדתם,
אבל באופן בסיסי, מי שיש לנו תורה מאוד מאוד מפורטת עם מצוות, אז אנחנו כנראה היינו נופלים בתוך המצרים שלנו. גם לדבר לשון הרע זה סוג של מצר שרוב האנשים נופלים בו.
כי באופן טבעי, אם תיקח קבוצת אנשים לדבר,
אז הם אחרי כמה זמן, אפילו די מהר, יגיעו ללשון הרע.
בסדר?
אבל זה מצר.
הצורך שלנו לדבר רע על אחרים זה סוג של מצר. אז מי מוציא אותנו מהמצר? הנה, התורה מוציאה אותנו מהמצר.
אז כל כך הרבה דברים אנחנו יוצאים בהם ממצרים
דרך העצות האלוקיות שהקדוש ברוך הוא נתן לנו, שכשאדם מגלה את היכולת שלו
לצאת לחופשי, להיות אדם חופשי באמת,
חופשי, להשתמש ביצרים שלי לטובת דברים משמעותיים ולא להיות כפוף ועבד ליצרים,
הוא מתמלא בשמחה.
כן?
זה מה שראינו בפרק מ״ז,
ואני אקרא כמה משפטים משבוע שעבר, והנה בכל דברתו ובכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו
כאילו יצא היום ממצרים ויציאת הנפש האלוהית ממאסר הגוף משחדכיביה להיכלל באיחוז
אור אין סוף ברכו
על דסק התורה והמיתות בכלל ובפרט, בקבלת מחות שמיים,
בקרית שמש שבה מקבל וממשיך עליו ייחודו יתברך
בפירושו באומרו השם אלוקינו השם אחד.
כן, אז אנחנו יש לנו את הדבר הזה וממילא כל יום
נקרא גם את הפסקה האחרונה, פרק נז,
זה שכתוב תתן לנו השם אלינו באהבה,
באור פניך נתת לנו השם אלוהינו ולזה אין מודע לנו מדבקות הנפש בייחודו ואורו יתברך אלא הרצון
שאם אין אדם רוצה כלל לדבקה בו אבל מיד כשרוצה הוא מקבל וממשיך עליו ואורו יתברך אומר האדם לעצמו אני רוצה להיות
דבק בקדוש ברוך הוא דרך מצוותיו דרך תורתו גם אם הוא בינוני אז פותחים לו נפתחת לו האפשרות גם הבינוני יכול לחוות חוויות של דבקות דרך מלאכת ההתבוננות
ויש כל מיני צורות איך להתבונן בדברים
אפשר להתבונן בהם תמיד דרך שם השם, אותיות שם השם, יוי כוו כאה, אפשר להתבונן בהם דרך
הכנעה הבדלה המתקה, כל מיני דברים, כל מיני טכניקות של התבוננות,
שכשאדם מתבונן במה שהוא פתאום רואה את הצבעים שיש בו,
את העומק שיש בו והוא מתמלא באהבה.
מיד כשרוצה מקבל הוא ממשיך עליו לראות יתברך ואומר וכולי,
הרי ממנו נכלל את נפשו ביחודו יתברך, דרוח,
הייתי רוח ואמשיך רוח
לבחינת יציאת מצרים.
ולכן תיקנו פרשת יציאת מצרים בשעת קריאת שמע דווקא,
אף שהיא מצווה בפני עצמה,
ולא ממצוות קריאת שמע,
כדעיתא בגמרא ובפוסקים,
אלא מפני שאין דבר אחד ממש.
כן, יציאת מצרים, ממש
כמו אי הביטוי
של קריאת שמע. אתה רואה לעצמכם אדם שנמצא בתוך מיצר של כעס.
כועס, כשהוא מגיע לטמפרטורה מסוימת, הוא לא רואה בעיניים.
זה מיצר.
והתורה מעדנת אותו, ממתקת אותו ומרגיעה אותו. אז הנה, הוא יצא ממיצר, הוא יצא.
בשבוע שעבר התפרסמה איזו כתבה עם אורי זוהר.
כדאי לכם לראות, זו כתבה יפה, אני ראיתי אותה והתרשמתי מאוד.
אדם מיוחד.
הצעירים פה לא יודעים,
אבל קחו את כל הבדרנים שאתם מכירים היום, אם אתם מכירים בדרנים, שימו אותם אחד על השני.
כולם ביחד לא מגיעים למה שהוא היה בתקופתו.
הוא היה כאילו,
הא הא הא.
גם מאוד מאוד מוכשר, חזר בתשובה.
עשתה איתו איזה כתבה, סיוון מאיר.
למה אני אומר את זה? כי בהזדמנות אחרת
הוא מסיפ... קראתי פעם איזה כתבה איתו, לא זוכר.
זה היה כתבה או איזה סרט, לא זוכר.
כשהוא סיפר, הוא חזר בתשובה.
על התהליך שלו.
וזה נראה לי...
זה דף נראה לי משיעור אחר, זה שיעור מתחרה.
אז לקחת את הדף הזה, שיעור לרב אחר, תיזהר.
והוא מספר שבמהלך החיפושים שלו
הוא,
מי שהכנסו איתו בתשובה זה הרב זילברמן מהרובע והוא התחיל לחפש בזה, הסתובב במאה שערים והוא מספר שהוא נכנס במקרה לאיזה בית מדרש קטן ושמה הוא ראה
מישהו שהיה איתם שם בעבר בבוהמה,
השם שלו היה אחד קראו לו אקי או איקה, איקה ישראלי, כן,
כן, איקא ישראלי.
מה?
צייר? זה אמר, לא יודע, אני לא, אני לא...
נפטר. אז הוא פגע, הוא ראה אותו. הוא חזר בתשובה גם, הוא ראה אותו.
והוא היה בהלם, כי הוא אומר, בתור חילוני,
אני הייתי מפחד ממנו. היה לו פנים,
היה לו כוח, פנים כאלים.
ופתאום הוא אומר, אני מסתכל עליו, והוא אומר, הפנים שלו השתנו.
התאדנו לו הפנים, ממש ככה.
זה הכניס אותו להלם.
אחרי זה ראיתי כאן בחדר של דני, מי שמכיר בחדר של דני את כל התמונות של ה...
לפני ואחרי.
אתה ממש רואה את זה, את העידון על הפנים.
אז זה יציאת מצרים.
המצרים משפיעים גם על המראה של האדם,
איך הוא נראה, איך הפנים שלו מתאדנות.
כל הדברים האלו יכולים להביא גם את הבינוני לידי דבקות.
זה פרק בן זין. היום אני רוצה להתקדם לפרק מט
ולדבר על עוד משהו
שיכול להביא את הבינוני למצב של דבקות וכיסופים וכו'.
אחד הדברים שגורמים לכל אחד מאיתנו שמחה וסיפוק זה יחס
שמתייחסים אלינו.
וגם כשלהפך, כשלא מתייחסים, אז הדבר הזה הוא
לפעמים פוגע או מעליב, לפעמים זה הדרך.
עכשיו, ככל שהיחס אלינו
הוא מאדם גדול יותר,
ככה אנחנו יותר,
זה אוטומטית, אנחנו יותר מרגישים מאושרים ושמחים,
נכון? עד כדי כך שאלו חוויות שיכולות ללכת איתנו חיים שלמים,
שמע, הפעם פגשתי איזה מישהו והוא
מתייחס אליי, אם זה אדם גדול, יש כל אחד ממנו כאלה סיפורים, נכון?
מן הסתם.
איזה רב גדול, או מנהיג גדול, או מפקד גדול, או מישהו שכאילו זה,
כן, איזה אלוף שעצר לך פעם טרמפ, מי כאן נסע טרמפ עם איזה אלוף?
קורא לכל חיים, מי?
אה, אז כן, שאלתי קודם את השאלה, וענית את זה, נכון?
אני נסעתי עם חליבה פעם, ארון חליבה, אז הוא היה אלוף כזה,
כמו שאתה, נדמה לי, מה איזה, כאילו פתאום הוא מנוצח לך איזה, אתה מסתכל, יאללה, תעלה.
מתעניין בך איפה אתה משרת, איפה פה, וואי, כל הכבוד.
חוויה שהולכת איתך, נכון?
רב גדול
שפתאום מפנה את כל הסקה ופתאום ניגש אליך.
הדבר הזה הוא משמעותי מאוד לכולנו.
אנחנו חווים פה איזושהי חוויית
תשומת לב.
זו עובדה.
מה זה?
הייתה לך חוויה כזאת?
משה זה הכי...
אה?
נו?
של בנישים, כן.
יסתובבו לה, כן, יצאו לבניה, כן.
אז חוויה כזאת היא מאוד מעניינת, שמישהו, אדם גדול, פונה אלינו, מתייחס אלינו, זה מאוד מרשים,
אני חושב.
מספרים על הרב חזקאל אברמסקי,
זכר צדיק לברכה,
שהיה,
כתב את חזון יחזקאל, מי שמכיר, גר בבית וגן.
היה תמיד חכם עצום, עצום, עצום.
ומצפים שפעם אחת הלך, מישהו סיפר שהוא הלך ברחוב וראה ילדה בוכה.
והוא עצר, אמר לה, ילדה, למה את בוכה?
הם אמרו לי שהשמלה שלי לא יפה, היא קנתה שמלה חדשה.
והיא תקופה, אמר לה, תגידי למי שאמר לך
שפגשת את הרב יחזקאל אברמסקי
והוא אמר,
השמלה מאוד יפה.
והיא רצה הביתה, וכן, אדם כזה גדול.
עם בני אדם אנחנו מבינים את זה מיד.
אתם יודעים למה, כי הזכרנו את זה כמה פעמים, במדד העושר שני הדברים שגורמים לאנשים הכי להיות מאושרים זה לא כסף,
זה אפילו לא בריאות,
אלא זה תחושת משמעות ושייכות.
וכשאדם מקבל התייחסות ממישהו גדול, אז הוא מרגיש שהוא משמעותי,
מתייחסים אליו, לא מדלגים מעליו.
אז מה אתה מחייך? מה קרה?
אמרתי משהו מצחיק?
איידן, אני מתייחס אליך.
אז ככה צריך, אם אנחנו... בוא נגדיל את זה.
הקדוש ברוך הוא, שהוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכו' וכו' וכו',
צמצם את עצמו מאוד מאוד מאוד
וברא את העולם וברא אותנו את האדם וברא את ישראל.
וכאן אני רוצה רגע להגיע לנקודה מאוד חשובה מספר הכוזרי,
כן? והוא מתעניין בנו, אתם מבינים?
אכפת לו מה קורה איתנו,
אנחנו מעניינים אותו ובאיזשהו מקום הוא מצטער בצרתנו, הוא שמח בשמחתנו והמשל
המוצלח ביותר במערכות היחסים בינינו לבין הקדוש ברוך הוא,
זה למשל של אבא שיש לו ילדים.
וכשהבן מתרחק אז האבא מצטער, וכשהבן מתקרב אז האבא שמח, והאבא רוצה להשפיע טובה לבן, ורק מחכה שהבן יאפשר לו את זה.
זה מערכות היחסים בינינו לבין הקדוש ברוך הוא.
לכן אומרים שהכוזרי קורא לקדוש ברוך הוא, הכינוי של הכוזרי זה העניין האלוקי,
כדי לאפוק מהפילוסוף שאומר שיש איזה אלוהים, הוא ברא פעם את העולם, הוא נראה לך שהוא מתעניין בנו, הוא בשמיים, מתעסק בגלקסיות, הוא לא מתעסק בבני אדם ובמריבות של סמוטריץ' ובנט וכל זה, הוא לא יודע את הדברים האלה, הוא למעלה בשמי שמי קדם, אומר הכוזרי העניין האלוקי,
הוא מתעניין בכל אחד מאיתנו,
בצרות שלנו, בפרנסה, וזן אותנו, מפרנס אותנו וכו' וכו'.
עזב, שהשם יתברך את כל עולמו ופינה את עצמו אלינו.
הדבר הזה, אם טיפה מתבוננים בו, מה שמופיע בחסידות בתור יסוד היסודות של השגחה פרטית,
שהקב' מלווה את האדם בכל צעד ושעל, השם צילך על יד ימיניך,
מלווה את האדם בכל צעד, אז האדם מתמלא מהדבר הזה, גם בבינוני,
מתמלא מהדבר הזה תחושת שייכות ודבקות. הקב' פנה אליי,
עכשיו הוא פונה אליי, גם הייסורים
זה חלק מפנייה אלוקית, זה אומר שהוא
מטפל בי, שהוא לא מזניח אותי, שהוא רומז לי, או לפעמים יותר מרומז.
הנה, אף כי פרטי בחינת ההסתר ואלה מאור אינסוף ברוך הוא, השתלשלו את העולמות עד שנברא העולם הזה הגשמי עצמו,
ומספר מינים ממינים שונים כידוע לתאמים מעץ חיים. אך בדרך כלל הם שלושה מיני צמצומים עצומים כלליים, ומבאר את הצמצומים שהיה צריך כדי לברור עולם. כלומר, כדי לברור את העולם הזה הקדוש ברוך היה צריך להתאמץ
ולצמצם את עצמו כדי לאפשר שלנו יהיה מקום.
צמצם את עצמו יתברך.
בשלושה מיני עולמות כלליים, בכל כלל יש ריבור רבות פרטיים, והם שלושה עולמות בריאה יצירה עשייה,
כי עולם האצילות הוא אלוהות ממש, וכדי לברור עולם הבריאה שהם נשמות מלאכים ועליונים אשר עבודתם ה' בבחינת חב״ד
המתלבשים בהם והם משיגים המקבלים מהם היה תחילה צמצום עצום כנ״ל.
להסביר לכם את הצמצום בצורה הכי פשוטה, בסדר?
אני אסביר אותו בצורה, הכל זה משלים.
המילה קבלה, אגב,
זה קשורה לפרסת שבוע. המילה קבלה, חוכמת הקבלה,
זה לא נכון להגיד שהמילה קבלה זה כי היא מקובלת רב מפי רב,
כי זה לא קשור רק לקבלה, זה כל התורה.
משה קיבל תורה מסיני ומסרה ומסרה, גם הנגלה.
אז מה זה קבלה?
המילה, השורש קבל נמצא בתורה פעם אחת
בפרשה שלנו, פרשת תרומה,
והמילה היא מקבילות. מקבילות, עלולאות,
אישה עלה לאחותה.
במקבילות היריעות אישה אל אחותה.
אז המילה קבלה היא מלשון הקבלה.
הדרך ללמוד קבלה זה לתת הרבה הרבה הקבלות,
הרבה הרבה משלים, ואז אתה מבין את הרעיון, יש איזה רעיון עמום,
אתה נותן לו הרבה הרבה הקבלות ואז אתה מבין אותו. אז ניתן רגע הקבלה לצמצום,
כדי שזה יהיה מובן, המושג צמצום נראה לנו כזה מושג קבלי וכל זה, אבל זה אפשר להבין, לעשות לו משל פשוט.
המשל הוא
תחנת הכוח
בנגיד חיפה, אורות רבין, כן?
שם מייצרים חשמל, שם ארובות ושם זה וגז.
התחנה הזאת, אם היא תשדר את החשמל כמות שהוא אלינו לבתים, מה יקרה?
בום,
פיצוץ,
לא עומדים, אין אפשרות, המתח הוא גבוה מדי.
גבוה מדי. אז מה עושים?
יש מפלי מתח מהתחנה,
אתם יכולים לראות שם, על התחנה יש כזה חוות חשמלים כאלו, וזה יוצא לקווי מתח גבוה,
ויש שם שנאים, זה נקרא בעברית,
שמורידים את המתח ומפצלים אותו.
מה?
במתח ביתי, כאילו, מה שנקרא. ובסוף עלינו לבטים, זה מגיע, מה זה? אצלנו זה 240, 220, משהו כזה? 220, כן.
אוקיי, זהו, אז נכון, ראיתי שיש כאן מישהו שמבין. אני מבין בטנקים 24, זהו.
אבל...
זה בדיוק הדוגמה לצמצום. אתה חייב לצמצם את המתח,
אחרת אי אפשר יהיה להשתמש איתו, אנחנו נשרף.
זה השם, כי זה השם, הנוכחות האלוקית היא עצומה.
אם היא תתקוף את העולם כמות שהיא, העולם יתבטל ויתעיין אל מולה,
אז הקדוש ברוך הוא מצמצם את עצמו, מסתיר.
או למשל אחר יכול להיות קרני השמש. קרן השמש,
אם היא הייתה פוגעת כמות שהיא בכדור הארץ, היא הייתה שורפת אותו. אז עושים צמצומים, הסתרות. קודם כל,
טובלים את העולם בתוך אטמוספירה,
וכבר האטמוספירה מסנמת חלק מקרני השמש.
ואחרי זה יש עצים ויש עננים, וגם אדם שם על עצמו בגדים ולבוש.
הקרן שמגיעה אליך זו אותה קרן, אבל היא עברה הרבה הרבה הרבה הרבה צמצומים עד שהיא מגיעה אלינו באופן שאנחנו יכולים, וגם המרחק של כדור הארץ מהשמש הוא מדויק,
באופן שאנחנו יכולים ליהנות ממנה ולא להצטרף.
אז זה הקבלות מעולם הצמצומים הזה.
כדאי יכול,
הכל היה, לא כדאי יכול, הכל היה מלא מציאות אלוקית,
והקב' צמצם, צמצם, הסתיר, הסתיר, הסתיר את נוכחותו,
עד שהתאפשרה בריאתם של עולמות המלאכים והעולם החומרי ועולמות בני אדם וכו'.
וכן מיצירה לעשייה וכו'.
בתכלית כל הצמצומים,
כן, הכל מבואר בכתבי הארי, כל הצמצומים,
הוא כדי לברוא גוף האדם החומרי
ולתקפיה לסיטרא אחרא ולהיות יתרון האור מן החושך
בהעלות האדם את נפשו האלוהית
והחיונית
ולבושיה וכל כוחות הגוף כולן להשם לבדו
כנזכר לאל באריכות.
כל תכלית הצמצום זה כדי לברוא אדם שיש לו גוף והגוף הוא גוף כאילו מנותק מהקדוש ברוך הוא ובכל אופן בתוך עולם חומרי מצליחה הנשמה להאיר בתוך הגוף ולקרב אותו חזרה להשם יתברך. זה כל התכלית של המשחק בעצם.
יפה.
אז קודם כל אנחנו מתמלאים פה בתחושת משמעות ושליחות.
אתם זוכרים שבאחת התחנות באמצע
עשינו איזה סוויץ',
כי בתחילת ספר התניא אמרנו שהצדיק הוא איזה כיף לו,
הכל זורם אצלו, והבן-אדם כל הזמן נתקע ונלחם.
אבל משלם סבבה אמרנו שבעצם התכלית של העולם,
מי הוא?
הבינוני.
הוא התכלית, הוא הגליק, הוא החידוש.
הוא ההצלחת, הוא מה שמעניין פה.
זה מה שמעניין.
הצדיק זה נראה כאילו משהו שהוא עובד, הוא זורם.
אבל הבינוני יכול להיכשל,
אז אם הוא מצליח זה הכי מעניין.
אז הבינוני הוא תכלית ההשתלשלות,
כי זה תכלית ההשתלשלות העולמות. והנה כמיים הפנים לפנים.
כמו שהקדוש ברוך הוא כביכול הניח וסילק לצד אחד דרך ממשל לתורה הגדול, הבלתי תכלית.
וגנזו והסתירו בגימל מיני צמצומים שונים.
והכל בשביל אהבת האדם התחתון לעלותו להשם.
אתם מבינים שזה אהבה, כי
הוא מצמצם את עצמו כדי לתת לו אפשרות, בעצם הצמצום מאפשר מה?
מאפשר בחירה.
זה הצמצום.
הוא מאפשר לנו בחירה. מכיוון שהקדוש ברוך הוא צמצם את עורו,
אז יש לנו אפשרות לבחור בין טוב לרע. גם הרע הוא נהיה האופציה. ברגע שיש אור,
ככה מבארים את הכפיית הר כגיגית במתן תורה.
מה זאת אומרת הקדוש ברוך הוא קפן, עמד אליהם עם אקדח על הרקה ואמר להם, כאן תהיה קבורתכם. לא, הוא פשוט התגלה. וברגע שהוא התגלה, אז נגמר הסיפור. מי יכול, מי יכול,
זהו, הכל ברור, הכל,
יש זמנים או מקומות שבהם הכל ברוך, אין לך, אתה מאבד את הבחירה החופשית.
תפילת נעילה, מישהו יש לו התלבטות,
אה, הקדוש ברוך הוא, אנחנו איתך.
אצל מקומות של צדיקים, אדם מאבד את הבחירה, כאילו, רשבי, בלג בעומר, אין לך בחירה, אתה כוכר דבוק.
אז הקדוש ברוך הוא נותן לנו כאלה איים בזמן,
אבל בגדול הוא צמצם את עצמו ויש לנו אפשרות בחירה.
אבל הבחירה היא לטובתנו, כדי שאם אנחנו בוחרים בטוב, יהיה לטוב הזה משמעות.
כמו שכתוב בזוהר,
רמח״ל מביא את זה, הימן אכיל דה לאו דילי,
בית להסתכלו לבאפה מלכה, מי שאוכל משהו שהוא לא שלו,
מקבל מתנות, הוא מתבייש להסתכל בפני המלך.
לכן אומר, והכל בשביל אהבת האדם התחתון, לתת לו בחירה,
להעלותו להשם, כי אהבה דוחה את הבשר.
זאת אומרת, כן, הקדוש ברוך הוא צמצם את עצמו מחמת אהבתו אלינו.
הלכה עד כמה וכמה בכפי כפליים באין קץ.
כי ראוי לאדם גם כן להניח ולעזוב כל אשר לא מנפש ועד בשר ולהפקיר הכל בשביל לדבקה בו יתברך ודבקה חשיקה וחפיצה ולא יהיה שום מונע מבית ומחוץ לא גוף, לא נפש, לא ממון ולא אישה ובנים.
כלומר הוא מבקש מאיתנו לעשות
מראה
מראה
כמו שהקדוש ברוך הוא צמצם את עצמו בשבילנו
כי הוא אוהב אותנו
נכון?
הנה יכולנו
אז תגיב, אז תצמצם גם את עצמך בשבילו.
תצמצם את היצרים, את התאוות וכולי, תעזוב את כל הזה בשביל דוב קאבו.
אבל לא מבקשים ממך להיות הראשון,
הוא כבר עשה את זה לפנינו,
הקדוש ברוך הוא.
צמצם את עצמו את כל העולמות, הכל כדי לתת לייצור קרוץ חומר.
זה לתת לנו את האפשרות לבחירה ולזכות לעולם הנצחי וכולי, צמצם את עצמו, יתברך.
והסכים גם, יש דברות יפה של אדמו״ר ריאץ.
הוא אומר, יש פסוק בתהילים, רחמך רבים השם.
רחמך רבים השם.
הפשט,
הקדוש ברוך הוא יש לך הרבה רחמים.
אין סוף רחמים.
אבל הוא אומר, רחמך רבים השם,
הקדוש ברוך הוא צריך הרבה לרחם עליך.
למה?
כי הקדוש ברוך הוא נתן לנו כל מיני אפשרויות.
עכשיו הוא לא יכול להתחרט.
ההוא אמר,
ולא יעשה, דיבר ולא יקימנה, אז עכשיו הוא מחויב לזה.
לדוגמה, הקדוש ברוך הוא נתן לנו את האפשרות לעמוד לפניו בתפילה.
נתן לנו את האפשרות, לא כל אחד זוכה.
יש בבגץ, זה נקרא זכות עמידה, פעם היה, היום כל אחד יכול לעתור, לא משנה מאיפה.
אבל פעם היה, זו הייתה זכות עמידה.
לא כל אחד יכול לעתור.
אז הקדוש ברוך הוא נתן לנו זכות עמידה.
והוא גם אמר שהוא יגיע.
הוא אמר, יהיו עשרה יהודים, אני מגיע לבית הכנסת.
אז הוא מגיע, הוא גם מגיע בזמן, הוא לא מאחר.
והוא השטיח שהוא יהיה, אז הוא מגיע.
ומה הוא עושה?
הוא צריך להקשיב לתפילות שלנו.
כל יום.
עכשיו, זה חלק מתפללים, חלק מדברים, חלק קוראים בלונים, חלק מרחפים, הוא שמה.
כל יום צריך ל...
מילא אנחנו לפעמים מדלגים על איזה תפילה,
הוא צריך להיות בכל התפילות, שומע את כל ה...
יש הרבה סבלנות, צריך את זה לשמוע את כל ה...
אז הוא אומר לך, הוא צמצם את עצמו בשבילך ובא, הוא הגיע.
תגיע גם אתה,
תגיע גם אתה לפגישה, תבוא.
יש פגישה עם המלך, תבוא.
אפילו תבוא זמן קצר, אבל תבוא.
הדגש בתפילה זה להגיע, להיות נוכח, שתהיה נוכחות.
תבוא אפילו עשר דקות, עשרים דקות, גם טוב. אף אחד לא חייב להגיד שתפילה יצא לך עוד שעה.
תפילה גם יכולה להיות זמן קצר מאוד, רבע שעה, עשרים דקות, אבל תגיע, תהיה, תדבר, שתהיה תקשורת.
אז גם ככה, על אחת כמה וכמה וכפלי כפליים אין קץ, כי ראוי לאדם גם כן
להניח ולעזוב כל אשר לו מנפש ועד בשר, להפקיר הכל בשביל לדבקה בו יתברך ולדבקה חשיקה וחפיצה.
ולא יש, הוא מונע מבית ומבחוץ
לא גוף ולא נפש ולא ממון ולא אישה ובנים.
ובזה יובן טוב טעם ודעת לתקנת חכמים שתיקנו ברכות קריאת שמע, שתיים לפניה, כן, יוצר אור וכולי,
ולכאורה אלא עם שום שייכות עם קריאת שמע.
כמו שכתבו הרשבות בשמר הפוסקים, מה הקשר בין יוצר אור לבין קריאת שמע?
היה הרבה יותר גדולים לתקן ברכות אחרות, לא יודע, מה שקדוש ברוך הוא
הוציא לנו ממצרים,
או לעוד כל מיני פסוקים של מצוות אהבת השם.
ולמה קראו אותן ברכות קריאת שמע?
ולמה תיקנו אותן לפניה דווקא? אלא משום שעיקר קריאת שמע לקיים בכל לבבך,
בשני יצריך,
דהיינו לעמוד נגד כל ממוניה מאהבת השם ולבבך האישה וילדיה,
שלבבו של אדם קשורה בהם בטבעו.
כמו שאמרו חז״ל, תכף אני אסביר מה הוא מתכוון.
על הפסוק הוא אמר, ויהי זו אישה וצפיפה ויעמוד אלו בנים,
ונפשך ומעודיך כמשמעו חיי מזונה להפקיר הכל בשביל אהבת השם. ואיך יבוא האדם בחומרי אל מידה זו? איך?
ללכת נגד הטבע. אז תדע לך שגם הקדוש ברוך הוא כביכול הלך נגד הטבע של עצמו.
הטבע של הקדוש ברוך הוא זה למלא כל העולמות.
ואם הוא צמצם את עצמו וברא את עולמות הבריאה והיצירה והעשייה וצמצם וצמצם,
אז גם אתה יכול ללכת נגדה.
עכשיו, מה הכוונה שהוא אומר כאן לעזוב את האישה ואת הילדים?
לבבך האישה וילדיה וכו', והפקרות,
כל זה.
הכוונה,
כמובן, שצריך לכבד את האישה מאוד ולגדל את הילדים ולאהוב אותם וכו' וכו', זה ברור, כן? זה פשוט.
אבל יש משהו
שצריך לזכור אותו,
שגם אשתו של אדם, וגם ילדיו של אדם, וגם האדם בעצמו,
הם אמורים להיות מחויבים למשהו שהוא גדול מכולם ביחד. כלומר, כשזה רק תמונת האישה והילדים,
אז האדם עסוק בלהסתדר ולהתארגן בעולם.
הוא בעצם דואג לעצמו.
הוא דואג לעצמו, דואג לעצמו. אדם רוצה להיות לבד, אז יש לו אישה,
הוא לא רוצה להיות ערירי, אז יש לו ילדים.
הם אומרים לך, יש כאן איזה מטרה נוספת בעולם,
שאתה וילדיך ואשתך מחויבים בה.
כן, אז
מה שהוא אומר לעזוב את אהבת האישה והילדים וכולי, זה הכוונה לעזוב את ההווה,
רק את ההווה.
וביחד, יחד עם האישה והילדים, להיות על ציר נוסף של נצח.
כן,
החז״ל אומרים שבמשלומד תורה צריך קצת להתאכזר על בניו ועל אשתו,
כן, אכזרי כעורב, מה הכוונה?
אז זו הכוונה שלא כל דבר צריך
לעשות, יש איזשהו ערך, איזשהו אידאליה, אנחנו גם מוכנים לשלם
עבור איזשהו מחיר מסוים.
ואיך יבוא האדם החמיר מידה זו, לקח סידרו תחילה ברכות, יוצר אור.
ושם נאמר
ונשנה באריכות עניין וסדר המלאכים
העומדים ברום עולם להודיע גדולתו של הקדוש ברוך הוא,
איך שכולם בטלים לאורו יתברך, משמיעים ביראה ומקדישים
ואומרים ביראה קדוש, כלומר שהוא מובדל מהם הקדוש ברוך הוא ולא מתלבש בהם מבחינת גילוי,
אלא אם לא כל הארץ כבודו היא כנסת ישראל למעלה וישראל למטה וכו',
וכן האופנים וחיות הקודש וכו'.
כלומר מתארים קודם כל את הבריאה כולה,
ואז ברכה שנייה, אהבת עולם אהבתנו ה' אלוהינו. כלומר, הניח הקב' ברוך הוא כל צבא מעלה הקדושים,
ואישרה שכינתו עלינו להיות נקרא אלוהינו,
כמו אלוהי אברהם וכו'.
והיינו, כי אהבה דוחקת את הבשר, צמצום.
ולכן נקרא אהבת עולם.
אהבת עולם, הכוונה, אהבה שהיא הצטמצמה לתוך העולם הזה.
אהבת עולם שהיא מבחינת צמצום אורו הגדול הבלתי תחזית להתלבש בבחינת גבול הנקרא עולם בעבור אהבת עמו ישראל כדי לקרבם אליו להיכלל בייחודו ואחדותו יתברך.
בזה שכתוב חמלה גדולה ויתרה פירוש יתרה על קרבת אלוהים שבכל, יתרה ממי? יתרה מקרבת אלוהים שבכל צבא מעלה עזב את המלאכים עזב את העולמות ואישרה שכינתו עלינו קרוצי חומר אומרים היום ככה ומחר אחרת
ובנו בחרתו מכל המלשון,
הוא הגוף החומרי הנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם, וקרבתנו להודות וכו',
וליחדך.
יפה. אז כל הדברים האלו, יש כאן מבנה.
אנחנו קודם כל מתארים את גודל הבריאה.
אני מאוד אוהב להסתכל
על ארסט, גוגל ארסט, כן, על המפה המגניבה הזאת,
שעות אפשר להסתכל על זה.
אתה מסתכל על המפה מסובבת כדור הארץ, על הזה, זה.
יש לנו נקודה קטנה, קטנה, ארץ ישראל, יו', יו',
קוצו של יוד, נקודה קטנה, הנה זה כאן, המעניין שהיא נמצאת באמצע המפה,
גם בעולם, אתה פותח את כדור הארץ באטלס וזה נמצא בדיוק במרכז.
והנה זה כאן, הקדוש ברוך הוא, שם אותנו שם.
כמה הכל גדול, ואתה יכול גם לראות, יש שם כל מיני תוכנות שאתה יכול לראות, כאילו גם לעלות גם ולראות גם את הגלקסיות,
ואז לרדת ולראות, כאילו אתה
יורד ורואה מי מישהו פעם הראה לי, אתה יכול לרדת ולראות מי החיה הכי קטנה שגילו,
ובכדור הארץ יש עוד איזה ג'וק כזה קטן,
זה נקרא אתר זום,
אז אתה עולה ולאט לאט אתה רואה כאילו,
רואה את כדור הארץ, עולה, רואה את ה...
אז אתה רואה כאילו את כל מערכת השמש, מה שידוע לנו היום.
ובכל זה יש אדם,
גרגר אבק מבחינת היחס שלנו לכל הבריאה, הקדוש ברוך הוא מתייחס אלינו ופונה אלינו ומתגלה אלינו.
הוא התחיל, הקדוש ברוך הוא התחיל, אנחנו רק נדרשים להגיב.
הוא פנה אלינו.
הרב הגדול הזה, כן, אז מה, אנחנו לא נגיב לו חזרה בעזה?
ולכן אומר, הנה כאשר ישים המשכיל אלה הדברים אל אומקא דליבא ומוחא, כלומר, התבונן בדברים הללו.
אזי ממילא, ממילא, זה החידוש כאן במצוות ואהבת את ה' אלוהיך, לא צריך להתאמץ לאהוב, זה קורה ממילא, באופן טבעי,
ממילא, כמה מהפנים לפנים,
תתלהט נפשו ותתלבש ברוח נדיבה להתנדב ולהניח
ולעזוב כל אשר לו מנגד,
ורק לדבקר בו יתברך ולהיכלל בעורו בדבקה וחשיקה בבחינת נשיקין
והתדבקות רוחה ברוחה. הוא רוצה להיות דבוק.
אך איך ידבקו מבחינת רוחה ברוחה? איך זה קורה? איך דבקים בקדוש ברוך הוא? אז הוא אומר לך, אני אגיד לך איך, אל תדאג, נכון?
אתה רוצה כולך, אני אגיד לך איך. הנה, תעשה את המצוות האלה והאלה, המעשים האלו והאלו, התפילה.
כאילו המצוות זה עצות, כך אומר הזוהר, זה עצות של התורה.
לאן לרוקן את כל תחושת האהבה שאנחנו חשים אחרי שהרגשנו בלבנו את הקרבה שלו אלינו.
איך היא בחינה, תדבקו את רוחה ברוחה, לזה אמר, ויהיו הדברים האלה על לבביך ודיברת בהם,
כן, כמו שכתוב בעץ חיים, שאיחוד נשיקין הוא עיקרו, איחוד חב״ד בחב״ד,
שאנחנו נייחד את החוכמה בין הדעת שלנו,
אם חוכמתו יתברך.
והוא עיון התורה והפה ומוצא הרוח וגילוייו,
מבחינת גילוי ומבחינת הדיבור ודברי תורה,
כי על מוצא פיה השם יחיה האדם.
ומכל מקום לא יצטרכו אותו בעירור ועיון לבד, עד שיוצאו בשפתיו, כי הדיבור, הדיבור ממשיך את הקדושה,
כדי להמשיך אור אינסוף ברוך הוא למטה, עד נפש החיונית
השוכנת בדם האדם המתווה מדומם וצומח חי, כדי להעלות כולן להשם עם כל העולם כולו ולכהן ביחודו ואורה יתברך וכו' וכו', אשר יהיה לארץ ודברים עליה,
והכל הופך אור לחושך, כמוזכר באריכות,
וזה תכלית כוונת האדם בעבודתו להמשיך אור אינסוף ברוך הוא למטה.
רק שצריך תחילה, העלאת מים נוקבים,
כן, התעוררות של האדם, למסור לנפשו ומארדו.
אז גם בפרק הזה הוא העריך
בדרך שלנו לבוא לאהבת השם, דרך התבוננות וכמה הוא אוהב אותנו, וכאן זה בקטע של הטמצום.
אהבה דוחקת את הבשר,
הקב' אוהב אותנו, ברא אותנו, והיא צמצמת עצמו כדי לאפשר לנו בחירה חופשית,
וכדי לאפשר לנו לזכות אל הטוב הנצחי בעצמנו, אז גם אנחנו צריכים להגיב.
והתפילה בנויה באופן הזה. קודם כל, יוצר אור את כל הבלאגן הזה,
ומייד אחר כך אהבת עולה.
כל הגודל הזה בחר בך.
מייד אנחנו משפריצים.
אה, כמה זמן אנחנו חייבים? איך, איך, איך אנחנו מגיבים? איך, הנה, יש כאן עצות.
תלמד תורה, בעיון, תחבר את החוכמה שלך, את הדעת שלך עם הדעת של הקב' ברוך הוא,
תעשה את המצוות וכולי,
ובסוף אנחנו כאילו מודים ואומרים,
תודה רבה שבראת אותנו בתוך עולם סגור, אבל נתת לנו את האפשרות
לצאת ממצרים, מהמצרים הכי הכי קשוחים שמנהלים את כל האנושות. לנו יש את האפשרות, לא שאנחנו מצליחים במאה אחוז,
אבל יש לנו את האפשרות
לצאת מן המצרים הללו דרך התורה והמצוות
שהקדוש ברוך הוא נתנו לחיותינו כיום הזה. זה מבנה שיכול להביא גם בינוני למצב של אהבה ודבקות וקרבה וחפיצה וחשיקה,
ולא רק מצב של מאבק שהוא צריך רק לא ליפול.
כן?
לקראת סיום הספר הוא מגלה לנו גם את הסודות האלה.
בעזרת השם, שעברו אהבה נמשיך.
חזקו ואמצו.
